ה"פ 65689-06-15 אורטס נ' גור ואח'

ביום 30.6.15 הגישה המבקשת תובענה בהמרצת פתיחה כנגד המשיבים, במסגרתה עתרה להצהיר כי ערבותה מיום 15.4.13 לטובת המשיב 2 (להלן: "קידר") לחיוביו של קידר בקשר להסכם השכירות שחתם עם המשיבה 1 (להלן: "גור") בטלה.

המשיבים הגישו תשובותיהם להמרצת הפתיחה, וביום 2.12.15 התקיים דיון ראשון בהליך.

לאחר שנעשו ניסיונות של בית המשפט לסיום ההליך, הרי שלאור הלך הדברים במהלך הדיון ולאחר שהרוחות התלהטו באולם בית המשפט, לא הסתייע הדבר, ובהתאם נקבעו מועדים וניתנו הוראות לצורך קידום התיק.

המבקשת הודיעה כי התצהיר שצורף להמרצת הפתיחה ישמש כתצהיר עדות ראשית מטעמה ובהתאם המשיבים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם.

בישיבה שהתקיימה ביום 21.3.16, הציע בית המשפט הסדר לפשרה, שלימים אושר על ידי הצדדים, כאשר במסגרתו הוסכם כי בכפוף לקבלת ההסדר "תשלם המבקשת למשיבים הוצאותיהם בגין ההליך כאן בסכום שייקבע על ידי בית המשפט ולשיקול דעתו, לאחר שהצדדים יטענו טענותיהם".

כאמור- הצעת בית המשפט המפורטות בפרוטוקול ישיבת יום 21.3.16 אומצה על ידי הצדדים וניתן לה תוקף של פסק דין, וכל שנותר עתה לדון הוא בשאלת ההוצאות.

בסיכומיה טענה המבקשת שאין לחייבה בהוצאות, כאשר עובר להגשת המרצת הפתיחה, נעשתה פנייה למשיבים, אולם אלו בחרו להתעלם מהפנייה וכי גור הסתירה ממנה מסמכים אף שהמבקשת דרשה לקבלם, כאשר לטענת המבקשת, לולא הגשת התביעה, לא היו מבטלים את הערבות, וכי דווקא על המשיבים יש להטיל הוצאות בגין ההליך.

מנגד טענה גור כי אין לה יריבות עם המבקשת, וכי בתקופה האחרונה הוכפשה על ידי המבקשת ונפגע שמה ותדמיתה.

לטענת גור נגרמו לה נזקים בגין דיונים, כתיבת כתבי בי-דין פקסים וטלפונים כשמדובר באלפי שקלים. גור העריכה את נזקיה בסך של 25,000 ₪ בגין ההליך כאן.

קידר טוען, כי כבר מלכתחילה היה דין המרצת הפתיחה כנגדו להידחות, הדברים עלו במסגרת הדיון הראשון, וכי התעקשות המבקשת היא שגרמה להתמשכות ההליכים ולהגשת תצהירי עדות ראשית והצורך לקיים ישיבה נוספת, כשכל זאת היה יכול להיחסך, כאשר התוצאה הסופית, הינה התוצאה שהוצעה על ידי ב"כ המשיבים בדיון הראשון.

לטענת קידר הוא שילם לבא כוחו שכר טרחה בסך של 14,000 ₪+ מע"מ, כאשר בנוסף טוען קידר שיש לשאת בהוצאות העד בסך של 500 ₪ שהגיע פעמיים לדיונים.

נקודת המוצא לדיון בבקשה שלפני הינה כי בעל דין שזכה בדינו זכאי לפסיקת ההוצאות שהוצאו על ידו לשם ניהול ההליך אולם זאת בכפוף לכך שמדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. לעניין קביעת גובה ההוצאות יש לשקול, בין היתר, את  היקף הסכום השנוי במחלוקת, את היחס בין שכר הטרחה וההוצאות, את מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו (בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה והמסחר (פורסם באתרים משפטיים)).

זאת ועוד; בפסק הדין ברע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ (ניתן ביום 28.6.09 פורסם בנבו), קובע כבוד השופט מלצר לעניין ההוצאות כך, כאשר הוא חוזר על פסיקה קודמת בעניין: "נקודת המוצא לחיוב בעל הדין שהפסיד בדיון בהוצאות בעל דינו, היא של חיוב בהוצאות ריאליות, חיוב שיש בו כדי: למנוע מן הצד הזוכה חסרון כיס, להרתיע תובעים-בכח מלנקוט בהליכי סרק, ולעודד נתבעים-בכח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה (ראו: ע"א 412/62 אברהם נ' גרפינקל, פ"ד יז 668 (1963); ע"א 27/81 מודול חברה להנדסה מכנית בע"מ נ' אימקו הנדסה תעשייתית וימית בע"מ, פ"ד לז(1) 211, 213 (1983); ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עלית, פ"ד ס(1) 600, בפסקאות 19, 21 (2005)). את ההוצאות הריאליות יש להכפיף להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. הגבלה זו: "באה למנוע מצב בו ההוצאות שיוטלו יהיו גבוהות יתר על המידה תוך הרתעת יתר של בעלי הדין, יצירת חוסר שוויון, ייקור מיותר של ההליכים המשפטיים ופגיעה בזכות הגישה לערכאות" (עניין כנרת, בפסקה 20). בית המשפט אף איננו חייב תמיד לפסוק הוצאות ריאליות, בשים לב לנסיבות המקרה, או לשיקולים של מדיניות שיפוטית. כך, בעל דין שזכה בדינו, אך זאת לאחר שניהל את ההליכים בדרך בלתי ראויה, גרם להתמשכות ההליך, או השתלח בבעלי הדין האחרים לא יזכה במלוא הוצאותיו, אם בכלל. מאידך, בעל דין שנהג כך והפסיד בדינו, יש לחייבו במלוא הוצאות בעל הדין שזכה, ואל יתמה אותו בעל דין אם בית המשפט שם את ההוצאות על הצד הגבוה (ראו: עניין ביאליק 10 הנ"ל, בפסקה 4). עם זאת, שומת הוצאות ריאליות על הצד הגבוה, אין משמעה כי ניתן להטיל על בעל הדין שהפסיד בדינו הוצאות עונשיות, החורגות מהוראות הדין (דוגמת ההוצאות ה"רגילות" (תקנות 511 ו-512 לתקנות), שהרי "פסיקת הוצאות אינה ענישה של בעל הדין שהפסיד על כי גרר את יריבו לדין" (עניין כנרת הנ"ל, בפיסקה 15)."

לאחר עיון בטענות הצדדים, אני מגיע למסקנה, כי על המבקשת לשאת בהוצאות שני המשיבים גם יחד בסך כולל של 10,000 ₪ (היינו – 5000 ₪ לכל אחד).

נדמה שניתן היה לסיים את ההליך בישיבה אחת, אולם לאור התנהלות הצדדים, לא היה מנוס אלא להפסיק את הישיבה הראשונה ולקבוע הוראות להמשך, וכך המשיבים נאלצו להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמם, כשבנוסף, נאלצו הם להתייצב לישיבה השנייה.

אינני מטיל את האחריות על הישיבה הראשונה אך על המבקשת אלא כאמור המדובר בהתנהלות של הצדדים כולם, ולעניין זה צריך שיינתן משקל במסגרת פסיקת ההוצאות.