ה"פ 6524-12-14 דהן נ' עירית ירושלים ואח'

דין התובענה להמחק.

כעולה מבקשת משיבה 1, המבקש הוכרז פושט רגל. לפיכך, נכסיו מוקנים לנאמן (סעיף 42 לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], תש"ם – 1980). משאלו פני הדברים, הרי כי אין הוא יכול לתבוע נכס שלטענתו יש לו, כביכול, זכויות בו, באשר ככל שאכן קיים נכס שיש לו זיקה אליו, הרי הזכות היא בידי הנאמן, ולא בידיו. כפי שנפסק בפש"ר (ת"א) 1381/09 צברי ואח' נ' סופר (החלטה מיום 15.9.11):

"חייב המצוי בהליכי חדלות פרעון אינו רשאי, בשום מקרה ובשום מצב שהוא, לפתוח הליכים משפטיים בלא אישור בית המשפט של חדלות פרעון. זאת, להוציא בקשות והליכים המוגשים לבית המשפט של חדלות פרעון עצמו.

נקודה זו הינה פועל יוצא של ההגבלה המסויימת בכשירותו המשפטית של החייב, בכל הנוגע לפעולה בנכסיו, והדין המורה על ריכוז ענייניו, להוציא מספר חריגים, בפני ערכאה אחת, העוסקת מניה וביה בפשיטת הרגל שלו, ומכירה את תיק פשיטת הרגל כמכלול.

זאת ואף זאת; דין זה קשור אף להבנה של חיי המעשה: תובע סולבנטי עשוי להרתע, בדרך-כלל, מריבוי הליכי סרק ובקשות שאין מאחוריהן ממש, וזאת בין היתר מחשש כי בסופו של יום יושתו עליו הוצאות כבדות. סנקציה אפשרית זו אינה משמעותית, הלכה למעשה, כאשר התובע מצוי בהליכי פשיטת רגל, מקום בו נכסיו מוקנים ממילא לבעלי התפקיד ומיועדים לחלוקה בין נושיו. דבר זה עשוי ליצור אצל החייב מאזן מעוות של עלות-תועלת, אשר יעודד אותו לפזר בקשות בערכאות שונות, תוך יצירת סרבול ועלויות כבדות לצדדים אחרים, וזאת כאשר בסופו של יום, עשויים נושיו (דרך קופת בעלי התפקיד) להתבע לשאת בהוצאות המשפט שהושתו עליו – מצב אשר בבחינת חלק מהחייבים, המצויים ממילא בעימות עם בעל התפקיד, עשוי להחשב כ"שתי ציפורים במכה אחת": הן יכולת להעמיס הוצאות ועלויות על צדדים אחרים להליך, והן שליחת החשבון אחר כבוד, לאחר מעשה, אל בעלי התפקיד והנושים".

לאור האמור, משהוגשה התובענה על אף העדר אפשרות חוקית לעשות כן, נמחקת התובענה, והדיון הקבוע ליום 25.2.15 מבוטל.

בהינתן תוצאה זו, ברור כי אין מקום לאיחוד הליך זה עם ההליך המתנהל בבית המשפט השלום, מה גם שהדין איננו מכיר באפשרות לאיחוד הליך המתנהל בבית משפט השלום עם הליך המתנהל בבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, כ"א שבט תשע"ה, 10 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.