ה"פ 61792-09-14 ויטו נ' ויטו ואח'

פתח דבר

1. בפני בקשה למתן סעד זמני, לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל בתיק 03-22329-13-1 ולהורות לכונס הנכסים שלא לנקוט בשום פעולה עד להכרעה בתובענה שעניינה בקשה לסעד הצהרתי - ביטול המשכון הרשום על חלקו של בעל המבקשת, המשיב 1.

   מסגרת הדיון

2. על המבקש סעד זמני, אשר תביעתו תלויה ועומדת וטרם נתבררה, לעמוד בשלושה תנאים עיקריים לצורך מתן צו המניעה: הראשון - כי קנויה למבקש זכות לכאורה לתבוע מכוח עילת תביעה של ממש; השני - כי בבחינת מאזן הנוחות אשר עלול להיגרם באם לא יינתן הסעד הזמני עולה על הנזק שייגרם למשיב באם יינתן הסעד הזמני; והשלישי - כי המבקש הגיש בקשתו בתום לב, ביושר ובניקיון כפיים (ע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' ג.ב. א.ג.ר. שותפות לבניין ופיתוח, פ"ד מט (1) 730, 736).

3. תהליך קביעת העובדות לצורך ההכרעה בשאלות העומדות לדיון נעשה על בסיס לכאורי בלבד ובית המשפט אינו קובע ממצאים מוחלטים ואינו נכנס להערכת טיבן ומהימנותן של עדויות (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 616).

4. הלכה היא, כי תכליתו של צו המניעה הזמני היא לשמור על המצב הקיים ערב התובענה, עד להכרעה במחלוקת גופה. ההצדקה של התערבות בית המשפט בשלב כה מוקדם של ההליך, קיימת רק בנסיבות שבהן עלולה זכות המבקש להמצא מקופחת, כל אימת שיחול שינוי במצב הקיים. במסגרת זו בוחנים האם עלה בידי המבקש להוכיח זכות לכאורה, אשר למען הגנתה נדרש הסעד הזמני. זו "הזכות לכאורה" הנבחנת בראיית סיכויי ההצלחה בתביעה. משכך נדרש סיכוי כלשהו לכך שהתובע יצליח בתביעתו ולא נטל גבוה יותר, אפילו אם סיכויי הנתבע להדוף את התביעה הם טובים.

5. על בית המשפט לבחון את שאלת מאזן הנוחות, שבמסגרתה תיבחן אי-הנוחות העלולה להיגרם למבקש אם לא יינתן הצו לעומת אי-הנוחות העלולה להיגרם למשיב או לאחרים אם יינתן. הפסיקה קובעת, כי ככל שהנזק למי מהצדדים אינו ניתן לפיצוי כספי, כך תיטה הכף לטובתו.

6. בין שני התנאים, סיכויי התביעה ומאזן הנוחות, ישנו מערך של "כלים שלובים" ויחסי גומלין. ככל שהזכות לכאורה הינה טובה יותר, יידרש המבקש פחות שמאזן הנוחות ייטה לכיוונו; ולהיפך, ככל שהזכות לכאורה או סיכויי התביעה נמוכים יותר, כך יהיה על המבקש להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לכיוונו באופן משמעותי יותר.

7. בנוסף, על המבקש להוכיח ניקיון כפיים ותום לב בבקשה. תום הלב נבחן בשני מישורים: האחד הינו פריסת המסכת העובדתית המלאה בפני בית המשפט, והשני נוגע למועד הגשת הבקשה לצו הזמני. ברע"א 8113/00 דפנה שפר נ. תרבות לעם (1995), פד"י מה(4) 433, 441, נקבע, כי המבחן לעמידה בדרישות תום הלב וחובת הגילוי, אינו סובייקטיבי והפרת חובת הגילוי עשויה להוות שיקול מרכזי בבחינת הבקשה לסעד זמני.