לפני בקשתה של ויצו הסתדרות עולמית לנשים ציוניות (ע"ר)(להלן: ויצו העולמית או המשיבה) לזימון עדים.
רקע
1. המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו-חיפה ע"ש נרי בלומפילד (ע"ר)(להלן: המרכז האקדמי ויצו, המרכז או המבקשת) הינה מכללה אקדמית לעיצוב ולחינוך הפועלת בחיפה. היא הגישה המרצת פתיחה נגד המשיבה. המשיבה, שהיא ארגון של נשים יהודיות בישראל ובעולם, נמנתה בין מייסדי המבקשת. במשך השנים היא הייתה בעלת שליטה במינוי רוב נושאי התפקיד במוסדות המנהלים במרכז.
לטענת המבקשת, המועצה להשכלה גבוהה בישראל פרסמה הנחיות השוללות התערבות גורמים חיצוניים בהתנהלותה. נמסר לה שינקטו הליכים לביטול תקצובן של מכללות שלא תיישמנה הנחיות אלה. לכן, היא פעלה לשנות את תקנונה נוכח הדרישות האסדרתיות (רגולטוריות), ואילו המשיבה עשתה כל שלאל ידה לסכל הליך זה תוך העדפתה, כביכול, את עניינה האישי להמשיך ולשלוט במבקשת. על רקע זה עותרת המבקשת לסעד הצהרתי לפיו תיקוני התקנון שעשתה נעשו כדין, בהתאם להליכים המוסדרים בתקנונה, על-פי פרשנותו הראויה.
2. המשיבה מציגה את הדברים באור שונה. לשיטתה, שני אנשי מיעוט בהנהלת המבקשת (פרופ' אלכסנדר, נשיא המרכז, וגב' גלזר, יו"ר חבר הנאמנים ויו"ר הוועד המנהל) מעוניינים לשנות את הרכב הגופים המנהלים של המרכז האקדמי ויצו, באופן שיפחית משמעותית את יכולתה של ויצו העולמית לשלוט בו. לטענתה, המבקשת עשתה דין לעצמה, פעלה בניגוד להוראות התקנון, וקיבלה החלטות חסרות תוקף, שאותן היא מבקשת לתקֵף היום הזה. אותם אנשי מיעוט נמנעו מלזמן לישיבות הרלוונטיות את נציגיה החדשים של המשיבה, ובכך שלטו בהרכב הפורומים מקבלי ההחלטות. הנה כי כן, המשיבה טוענת ששינויי התקנון התקבלו שלא כדין, וממילא הם חסרי תוקף כלשהו.
3. רשם העמותות סירב לרשום את שינויי התקנון, ועל רקע זה הגישה המבקשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (עת"מ 47455-07-16). לאחר הדיון בעתירה הצדדים הסכימו שיש לברר את המחלוקת הפרשנית ביניהם בערכאה המוסמכת, ורק אחר כך ניתן יהיה לבקש מהרשם לבצע את הרישום בהתאם (ככל שיתברר שהדין הוא עם המבקשת). על רקע זה נמחקה (ביום 10.10.16) העתירה. כב' השופט דראל המליץ לצדדים לנסות ולמצוא מתווה מוסכם ומהיר לסיום המחלוקת. עוד כתב בפסק דינו "יש לקוות כי בית המשפט שאליו יוגש ההליך, יוכל לקבוע מועד מוקדם בכדי לאשר את סיום המחלוקת...". המחלוקת לא הסתיימה, אך ברור שנדרשת הכרעה מהירה, שכן מדובר בסוגיות רבות חשיבות לפעילותה של המבקשת, ולקשר שלה עם המשיבה.
4. על רקע זה קבעתי את ההליך לדיון ליום 12.2.17, והוריתי לצדדים להיות מוכנים לחקירת המצהירים בכל הסוגיות השנויות במחלוקת (הן לגבי הטענות המקדמיות והן לגבי המחלוקת לגופה).
הבקשה
5. המשיבה הגישה בקשה זו לזימון עדים לקראת הדיון הקרוב, כולם מחבר הנאמנים של המבקשת, ואלה הם: (1) הלנה גלזר; (2) בן עמי עינב; (3) פרופ' דוד גוגנהיים; (4) הדס גרשנבל; (5) ירון הראל; (6) פרופ' דוד זינדר; (7) צביקה ליברמן; (8) צביקה רק; (9) יורם שמיר; (10) רו"ח יואב שרף. רשימה מכובדת זו נדרשת למתן עדות. ומדוע? משום ש"הסכסוך שבין שני אנשי המיעוט לבין ויצו, וסוגיית ההחלטות שהתקבלו על ידי ועדת המינויים וחבר הנאמנים מצויות בלב המחלוקת בין הצדדים, שכן הם הבסיס לסעד שהתבקש על ידי המכללה – קביעה כי ההחלטות שהתקבלו בישיבת חבר הנאמנים מיום 9.11.2015 בדבר שינוי התקנון של המכללה התקבלו כדין" (סעיף 3 לבקשה).
מוסיפה המשיבה וטוענת שעל-פי תקנה 178 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות) בית המשפט רשאי לזמן עד לבקשת בעל-דין, בין אם למתן עדות ובין אם להצגת מסמכים. המבחן שלאורו יש לבחון את הזימון הוא מבחן הקבילות והרלוונטיות, ודי בכך שלא ניתן לשלול את רלוונטיות הזימון של העדים הללו, כדי להורות על זימונם. מכאן שיש להורות על זימון העדים כמבוקש.
6. המרכז האקדמי ויצו מתנגד לבקשה. לטענתו תכליתה היא לסרבל את ההליך. אין אנו עוסקים בתובענה רגילה, אלא בהמרצת פתיחה שעל עניינה חולשת – בהקשר שלפנינו – תקנה 257 לתקנות, המקנה לבית המשפט שיקול דעת באשר לאופן בו תוצגנה ראיות נוספות. בנסיבות העניין המחלוקת היא משפטית ולא עובדתית, ומכאן שאין צורך בהעדת העדים המבוקשים. מוסיף המרכז וטוען שממילא אפשר יהיה לזמן עדים בהמשך בירור ההליך. לחילופין, וככל שתאושר הבקשה לזימון עדים, מציג המרכז רשימה משלו לזימון עדים הכוללת 11 עדים, שהם נושאי תפקיד שונים במשיבה.
7. המשיבה השיבה במגוון טיעונים, שאין צורך להציג כאן את כולם. לשיטתה, לא ניתן יהיה להכריע בשאלת פרשנות התקנון ללא בחינת "זהות הגורמים שהשתתפו בישיבת חבר הנאמנים מיום 9.11.15 [...], להחלטות שהתקבלו בישיבה, הנימוקים להן, והפעלת שיקול הדעת בגדרן" (פסקה 11 לתשובה). מוסיפה המשיבה ומפרטת 18 מחלוקות הטעונות הכרעה לשיטתה, וגם זו בגדר רשימה חלקית. בנסיבות העניין, ממשיכה המשיבה וטוענת, לא היא בחרה את המסגרת הדיונית של המרצת פתיחה, והיא סבורה, ממילא, שאין זו המסגרת המתאימה לבירור ההליך. העובדה שהמבקשת היא שבחרה להגיש המרצת פתיחה אסור לה שתקפח את זכויותיה הדיוניות.
דיון והכרעה
8. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בא אני למסקנה שיש לדחות את הבקשה ברובה, למעט בעניינה של הגב' הלנה גלזר.
9. עניין לנו בהמרצת פתיחה. "תובענה על דרך של המרצת פתיחה היא פשוטה ותמציתית. דינה להתברר על פי תצהירים ובצורה מקוצרת – ובכך ייחודה. השימוש בהליך כזה הוא נוח ורצוי כאשר השאלות העובדתיות פשוטות והמחלוקת אינה מסובכת" (משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי: הלכה ומעשה 964 (כרך שני, 2007)). דרך זו מתאימה, בין השאר, לבירור שאלות משפטיות (שם, בעמ' 968), ולפירוש מסמכים (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 113-111 (מהדורה שביעית בעריכת שלמה לוין, 1995)), וזאת להבדיל מבירור פרשות עובדתיות מורכבות (שם, בעמ' 970; ראו גם אצל זוסמן, בעמ' 105)).
מתכונת זו משליכה באופן ישיר על שאלת זימון העדים במסגרת בירור ההליך. זימונם יסכל את תכליתה של המרצת הפתיחה, שכן יהיה בו לגרוע מייחודיותה ולסרבל את ההליך. אכן, בידי בית המשפט שמורה היכולת להורות על העברת הבירור במחלוקת "לתובענה בדרך רגילה" (תקנה 258 לתקנות); אך ככל שהוא סבור כי המסגרת הדיונית של המרצת הפתיחה היא המסגרת הנאותה לבירורה של המחלוקת שבין הצדדים, יש לשמֵר את "הגנטיקה הפנימית" שלה.
10. אין להתפלא אם כך שבמסגרת ניהול המרצת הפתיחה מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב יחסית בשאלה האם לזמן עדים נוספים אם לאו (קשת, שם, בעמ' 976):
...בית המשפט הדן בהמרצת פתיחה לא יתיר השמעת עדים אלא על פי שיקול דעתו. השמעת עדים בהמרצת פתיחה טעונה אפוא נטילת רשות מבית המשפט, שסמכויותיו בקשר למתן היתר להשמיע עדים במסגרת המרצת פתיחה הן רחבות ומסורות לשיקול דעתו.