ה"פ 48703-07-15 קרקובסקי ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב יפו ואח'

עניינה של החלטה זאת שאלת הסמכות העניינית של בית משפט זה להיזקק לתובענה.

העתירה:

1.ביום 23.7.15 הגישו המבקשים תובענה בדרך של המרצת פתיחה ולפיה התבקש בית המשפט להצהיר ולהורות כי על לשכת רישום המקרקעין לרשום את המבקשת 3 (להלן: החברה) כבעלת זכויות הבעלות הבלעדית במגרש בשטח של 753 מ"ר, הידוע כחלקה 427 בגוש 6106 ברחוב בן סירא 6 שכונת בבלי תל אביב (להלן: המקרקעין), תוך מחיקת המשיבה 2 (להלן: העירייה) מהרישום וכך גם מחיקת כל הערה קיימת, לרבות מחיקת הערת אזהרה הרשומה לטובת המשיבה 4 על בעלות העירייה. כל זאת בהתבסס על פסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 7859/11 קרקובסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו (22.7.13) (להלן: פסק הדין או פרשת קרקובסקי), וכך גם ליתן כל סעד אחר כפי שימצא לנכון בית המשפט במסגרת התובענה.

פסק הדין בבסיס העתירה:

2.פסק הדין ניתן בערעור שהגישו הרב הלוי קרקובסקי והמבקשות 2 ו-3 (להלן: המערערים) נגד המשיבות 1 ו-2 (להלן: המשיבות), על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב (כב' סגן הנשיאה השופט ד"ר מודריק) מיום 20.8.11 אשר דחה את עתירת המערערים לביטול הפקעה [בהתאם לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה)] והשבת הבעלות במקרקעין שהופקעו מהם בשנת 1970.

במסגרת פסק הדין צוין כי המקרקעין נרכשו בסוף שנות השישים על ידי החברה למטרת בניה, ובשנת 1970 שונה ייעוד המקרקעין ממגורים לצורכי ציבור - לאחר שהתנגדות מטעם המערערים נדחתה. במקביל, ניהלה העירייה מו"מ לרכישת המקרקעין מהחברה, וכשבסופו של יום חתמה החברה על כתב ויתור על זכויותיה תוך התחייבות כי לא תהיה לה כל תביעה כספית או אחרת כלפי המשיבות בקשר להפקעה, ולאחר שהחברה קיבלה תמורה כספית בגין זכויותיה במקרקעין.

בשנת 1970 פורסמה הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943, ובשנת 1971 נרשמו זכויות הבעלות במקרקעין על שם העירייה, וכשמטרת ההפקעה הקמת גן ילדים.

הואיל והמשיבות לא מימשו את התכלית הציבורית של ההפקעה, פנו המערערים לעירייה בשנת 2004, בדרישה כי ההפקעה תבוטל והמקרקעין יושבו להם, ומנגד טענה העירייה כי החברה ויתרה על זכויותיה ועל כן רשאית העירייה לעשות במקרקעין כרצונה, וכי אף שטרם נעשה שימוש במקרקעין למטרות ציבוריות הם עשויים לשמש בעתיד לצרכים ציבוריים.

3.במסגרת עתירתם של המערערים לבית המשפט לעניינים מינהליים, דרשו המערערים להשיב להם את הבעלות במקרקעין ולהורות על שינוי ייעוד המקרקעין למגורים, כיעוד טרם ששונה, תוך שנטען כי מדובר על שיהוי בלתי-סביר במימוש מטרת ההפקעה, המעיד על זניחת המטרה הציבורית. אולם, בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את העתירה, בקובעו כי עד אותו מועד לא התעורר צורך ציבורי קונקרטי במקרקעין ועל כן לא ניתן למדוד את התנהלות המשיבות במונחים של שיהוי בלתי-סביר וכי בתמורה לוויתור על זכויותיה קיבלה החברה פיצוי בשווי המקרקעין ואולי אף מעבר לכך, וכך גם קיבל את טענת המשיבות כי יתכן שיתעורר צורך ציבורי במקרקעין "בעשור הנוכחי".

4.במסגרת הערעור על פסק הדין החליט בית המשפט לקבל את בקשת המשיבות להגשת ראיות חדשות, אשר לשיטתן מעידות על מהלכים תקציבים ותכנוניים למימוש מטרת ההפקעה בשנתיים וחצי האחרונות (אותה עת), כולל מסמכים וסיכומי דיונים מחודש אוקטובר 2010 עד חודש מרץ 2013, אשר עסקו בתוכנית להקמת מעון יום או גן לחינוך מיוחד בשיתוף עם המשיבה 3 (להלן: נעמת), וכך גם התכתבויות בין העירייה לבין המשיבה 4 (להלן: משרד התמ"ת) בכל הקשור לאופן מימון הקמת מעון יום או גן, וכך הודעה לציבור אודות הקצאת המקרקעין למטרה האמורה.

בית המשפט נדרש למשמעותו של שיהוי בלתי-סביר כמקים עילה לביטול הפקעה ולהשבת מקרקעין, והדגיש כי מדובר בסעד חריג אשר יש לתתו רק כאשר השתהתה הרשות באופן קיצוני, וכי ככלל הטענה תיבחן על רקע הפעולות שבוצעו ביחס למקרקעין עד למועד הגשת העתירה "אולם במקרים מתאימים ניתן לקחת בחשבון גם פעולות שבוצעו לאחר הגשתה..." (פיסקה 6). עוד נדרש בית המשפט לשיקולים השונים, ובכלל האמור "... היתכנות של מימוש המטרה הציבורית בפרק זמן נראה לעין" (פיסקה 7).

ביישום לנסיבות של המקרה אשר נדון בפניו, התייחס בית המשפט להיעדר פעילות משך שנים רבות מחד גיסא, אולם מאידך גיסא התייחס בית המשפט לאשר הוצג על ידי המשיבות "... ראיות ברורות ומשכנעות מן התקופה האחרונה המעידות על הצורך והכוונה לממש את מטרת ההפקעה, הן במישור התכנוני, הן במישור התקציבי..." (פיסקה 9).

עוד התייחס בית המשפט לראיות שהצביעו על צורך ציבורי בכיתות גן בשכונה, ולאשר הובהר בעניין התמחור עבור נעמת, לה הוקצו המקרקעין וכי אף בקשה להיתר בניה מצויה בשלבי הכנה. משכך, קבע בית המשפט כי באותה נקודת זמן חלה התקדמות אשר יש לתת לה משקל, וכי לא מדובר בפעולות הנגועות בחוסר תום לב, תוך בחינת הנסיבות הקונקרטיות הן של המטרה והן של נסיבות ויתור החברה על המקרקעין, ועל כן אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, תוך הדגשה כי התוצאה נגזרת, במידה רבה, מההתרשמות מאותם צעדים שננקטו וההנחה כי המשיבות תעמודנה בהצהרתן. עם זאת הוסיף וציין בית המשפט: