ה"פ 47963-06-14

לעת הזו מונחות בפני מספר בקשות בעלות אופי מקדמי, לפחות לפי הגדרתן על-ידי המגיש, וטעמי הסתייגות זו יפורטו מיד.

הבקשה המרכזית, שהוגדרה כמקדמית, היא בקשת המשיבה 4, מנורה, לסילוק על הסף של ההמ"פ, מתוך פועלם המצטבר של מספר נימוקים ועילות שניתנו לכך.

בקשה מקדמית נוספת, הועלתה מטעמו של עו"ד נרקיס, ב"כ המשיבה 3, שעתר לחייב המבקש באגרה, שלא לפי החיוב הנעשה לגבי המרצת פתיחה שאין לה שווי כספי, אלא לפי גובה הסכום שהמבקש נושה בו. ניתן לדחות בקשה זו, כבר כעת, בהינתן, שבתגובה מפורטת ומנומקת שהגישה המדינה, באמצעות פמ"ד על הבקשה, אף היא סבורה, שאין מקום לחישוב שונה של האגרה מכפי מה שחויב בה המבקש על-ידי הגזברות. אוצר המדינה הוא הזכאי לכספי אגרת ביהמ"ש. כאשר הזכאי לאגרה, בהגינותו, אינו טוען ששולמה אגרה בחסר, אין מקום להיכנס עוד לעובי הקורה ויש לדחות הבקשה.

אשר לבקשות (מס' 13 ו- 14 מטעם מנורה והרוכשים - משיבים 1-2) לחיוב המבקש בהפקדת בטוחה להבטחת הוצאות המשפט, אלה מקומן להידון לאחר ההכרעה בבקשת הסילוק על הסף (החלטה מיום 19.11.14), והוראות לגבי כך יינתנו לאחר שהצדדים יתנו דעתם לאמור בסיפא להחלטה הנוכחית.

אשר לבקשת מנורה לסילוק על הסף - מרבית הנטען שם אינו מצדיק הכרעה במסגרת בקשת סף. מדובר בטענות הראויות להתברר ולהיות מוכרעות במסגרת פסק דין בתיק עצמו. אין בכך לומר שנחוץ הליך של שמיעת הוכחות וכיוצא בכך. על פניו, ההיפך נכון, וכתבי בי-דין, טיעונים ותגובות בבקשות הביניים, שהונחו מטעם כל הצדדים, מקימות תשתית עובדתית ומשפטית בהחלט מספיקה למתן פס"ד מושכל לגוף ההליך. ברם, לא אכריע בתיק גופו, חלף החלטה בבקשת הסף, עד אשר הנוגעים בדבר ייתנו לכך הסכמתם, ועד אשר יובהר, להסרת ספקות ולמען הסדר הטוב, שאין מי מהם חפץ בחקירת מצהירים או בהגשת טיעונים וסיכומים משלימים. להבנתי, אין בכך הכרח, ודי בחומר הקיים, אולם, כאמור, אזקק להתייחסות הצדדים.

טענת סף "אמיתית", הכלולה בבקשת מנורה, התלבנה לעומקה, בין היתר, לאחר שביקשתי השלמת טיעונים לנדון מהנוגעים בדבר, מגישת הבקשה - מנורה, והמשיב, באמצעות עו"ד ריחני. כזכור, טענת הליבה של המבקש, הגם שלאור התשובות שניתנו הוצפו "סוגיות משנה" נרחבות ומסועפות, הינה פשוטה ביותר: נטען, שהסכם המכר בין רמת נריה לבין הרוכשים בן דוד ושטרית, בטל, משום שנכרת בניגוד לצו השיפוטי האוסר על כל דיספוזיציה בזכויותיה של החברה במקרקעין. ברם, צו המניעה סויג בכך, שהוא "כפוף לשעבודים קודמים רשומים ככל שישנם". בהינתן, שמנורה אוחזת במשכון רשום, הקודם במועד למתן הצו, הגם שלא נרשם אצל רשם החברות (בשל מניעה הנעוצה כנראה בצדדים שלישיים שלטובתם היו שעבודים אחרים), עלתה תהייה, שמא העסקה מוחרגת מצו המניעה. ככל שניתן לראות בהסכם הנדון משום מנגנון למימוש המשכון של מנורה, ולגביית חובה מרמת נריה, באמצעות כספי התמורה, הרי, אפשר שמדובר ב"שעבוד קודם רשום". אם כך - הדבר מאיין את עילת התביעה, גם לפי שיטת המבקש, משום, שבמקרה כזה, אין בנמצא צו המונע את הדיספוזיציה הספציפית הזו לפי פשט לשונו של הצו הקיים.

אולם, הונחה דעתי, שגם קונסטרוקציה כזו, אף אם תצריך ניתוח וליבון, במסגרת פסק הדין הסופי, אינה מגיעה כדי טענת סף במובנה הרגיל. שעבוד קודם רשום, שקיומו יאיין עילת התובענה בהמ"פ דנן, צריך שיהיה רשום אצל רשם החברות בהתאם לסעיפים 178-179 של פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, בשילוב עם סעיף 4 של חוק המשכון, תשכ"ז-1967. אין חולק, שמסיבות כאלה ואחרות, השעבוד לטובת מנורה לא נרשם אצל רשם החברות קודם למתן צו איסור הדיספוזיציה, ועל-כן - אף אם וככל שתתקבל טענת מנורה במישור קיום "שעבוד מהיושר", שפועלו גובר על הצו, והוא מגלם זכות קניינית עדיפה (וגם החלטה זו קשה לתת במסגרת הבקשה הנוכחית), לא יהיה מדובר על סיטואציה של החרגה מתוקפו של צו איסור הדיספוזיציה לפי פשט לשונו. פשט זה, יכול להיות רלוונטי רק מקום בו קיים שעבוד קודם הרשום כדין. הרישום אצל רשם המשכונות, כאשר עסקינן בשעבוד נכס מקרקעין של חברה, אין בו די לקיים דרישה זו.

טענות נוספות של מנורה מקורן, כנראה, בבסיס נתונים עובדתי שגוי, אצל משיבה זו, והן נגזרות מהתפיסה שלפיה, המבקש פועל כלפי חברת רמת נריה מכוח "שרשור" של נשייתו במר בנצילביץ אישית, מתוך ניסיון לרדת לנכסיו, ובהן זכויותיו בחברה. אין פני הדברים כך, באשר המבקש נושה במישרין בחברת רמת נריה, כאשר פסק הבורר שאושר בכל הערכאות, והוא חלוט, מחייב גם את רמת נריה וגם את בנצילביץ יחד ולחוד. אמת - בפסקי הדין היתה תקלה בכותרת המגדירה את זהות הצדדים, אך העניין הובהר וקיימת החלטה שיפוטית חד-משמעית, הקובעת את כפיפות החברה לפסק הבורר, כפי שאושר. מכאן - איסור הדיספוזיציה מתייחס במישרין לחברה שהיא החייבת על-פי פסק הבורר, והיא זו, שעל פני הדברים, ובלי לטעת מסמרות, לעת עתה, בטענות המורכבות שהועלו, התקשרה בהסכם מכר במקרקעין עם צד ג' - המשיבים 1-2, בניגוד ללשונו של הצו ובלא שפנתה לבטל, לשנות, או להחריג את ההסכם מתחולתו.

ככל שטענות הסף של מנורה מוסיפות ומתייחסות לקדימותה הנטענת על פני החוב למבקש, ואף על הסכמתו לכאורה של המבקש, בכתובים, באותו "הסכם בלתי חוזר", שהחוב למנורה ישולם במלואו טרם התשלום למבקש עצמו, הרי, קיים כאן, אצל מנורה, "דילוג רעיוני". מנורה אינה צד להסכם המכר, ומכתב הכוונות שניתן על ידה, ונועד להבטיח העברת התמורה אליה, לסילוק החוב, אינו יכול להכשיר, במישרין, את תאימות ההסכם לצו איסור הדיספוזיציה, או את עדיפות זכויותיה על פני הצו, בלא שתיעשינה קודם לכן קביעות מהותיות וקריטיות במישור זה. יהא צורך להכיר בכך, שלמנורה קיימת זכות קניינית עדיפה וקודמת בזמן, הגם שאינה רשומה כשעבוד פורמאלי, ושהסכם המכר, הנחזה להיות מנוגד לצו המניעה, הוא סוג של מנגנון מימוש המשכון הקודם והעדיף, וכן, ובנוסף, שמנורה זכאית היתה לממש את המשכון שלטובתה באמצעות ההסכם כפי שנכרת, ושלא בדרכים הרגילות הקבועות בדין, גם אם המשמעות היא שלא יוותרו כספים לתשלום החוב למבקש (כמו גם, אולי, לנושים אחרים), וכאשר למבקש לא היה, משום כך, פתחון פה ואפשרות לבחון את המימוש, לרבות את גובה התמורה ביחס לשווי הנכס, ולומר דברו בהליך סדור. ליבון טענות אלה, לא רק שאינו מתאים למסגרת של בקשת סילוק על הסף, אלא, אף יצריך בחינה מדוקדקת של היתכנות ההכרעה בו, בכלל, בהליך הנוכחי, ובזיקה לממשק עם הליך הפירוק המתנהל בנפרד, בפני כב' סגנית הנשיא דברת, ובשים לב למטלה המתוחמת והמצומצמת של בימ"ש זה כעת, הבוחן רק את הטענה שכריתת ההסכם עומדת בניגוד לצו האיסור.