ה"פ 47279-12-15 וינשטיין נ' בנק הפועלים בע"מ ואח'

בקשה לדחיית המרצת הפתיחה על הסף.

כללי -

1. המשיבה, הגב' רלה וינשטיין (להלן: "וינשטיין" או "המשיבה"), הגישה את המרצת הפתיחה דנן במסגרתה התבקשו הסעדים הבאים: סעד הצהרתי מכוחו ייקבע כי החלטותיה של כב' רשמת ההוצאה לפועל הברפלד (להלן: "הרשמת"), במסגרת תיק הוצאה לפועל שהתנהל על ידי בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק" או "המבקש") כנגד וינשטיין, בטלות ומבוטלות – וזאת נוכח טענתה לפיה ההחלטות ניתנו בחוסר סמכות.

   כן התבקש סעד אופרטיבי לפיו יורה בית המשפט ללשכת ההוצאה לפועל ליישם את ההחלטות ופסקי הדין החלוטים שניתנו בהליכים שנוהלו בין הצדדים.

2. המבקש, הגיש בקשה לסילוק המרצת הפתיחה על הסף, וכן הגיש את תשובתו להמרצת הפתיחה לגופה. בתמצית, טוען המבקש כי לא ניתן לבקש סעד הצהרתי מכוחו ייקבע כי החלטה שיפוטית, לרבות כזו שניתנה על ידי הרשמת, היא בטלה מן הטעם ש"ניתנה בחוסר סמכות". כן הוא טוען שטענות זהות של המשיבה בהתייחס לאותן החלטות של הרשמת נדחו על ידי ערכאות שונות של בית המשפט, ועל כן אין להתיר לה להעלותן שוב.

   תמצית הרקע העובדתי -

3. תיאור מכלול ההליכים וההחלטות שניתנו בעניין המחלוקות שבין הצדדים, בוודאי ישתרע על פניהם של עמודים כתובים רבים. רבות הערכאות והמותבים שנדרשו למחלוקת זו ודומה כי אין מקום לכלול במסגרת החלטה זו סקירה מקיפה של כל ההליכים וההחלטות. עם זאת, אציין רק את הנתונים העובדתיים הבאים, תוך שאני נסמכת על פירוט האירועים כפי שהובאו בחלק מההחלטות של עמיתי אשר דנו בהליכים הקודמים בין הצדדים, כדלקמן:

   ביום 24.11.1985 ניתן פסק דין (ת"א (מחוזי חיפה) 797/85) הקובע כי המשיבה חייבת למשיב סכום של כ-28 מיליון שקל ישן אשר יישא ריבית של 20% לכל חודש, החל מיום 1.5.85 (להלן: "פסק הדין הראשון"). פסק הדין ניתן בהליך שהתנהל בסדר דין מקוצר, לאחר שהמשיבה הגישה בקשת רשות להגן וזו נדחתה כאשר המשיבה לא התייצבה לחקירה על תצהירה. בשנת 1986 נפתח תיק הוצל"פ לגביית הסכום מכוח פסק הדין הראשון וכן מכוח פסק דין נוסף שבו נתבעו שותפים נוספים של המשיבה (להלן: "תיק הוצל"פ א'").

   בשנת 1991 הגישה המשיבה תביעה נזיקית כנגד הבנק בגין אותה מסכת עובדתית לבית המשפט המחוזי (להלן: "תביעת וינשטיין").

   בתווך, הגישה המשיבה בתיק הוצל"פ א' בקשה בטענת פרעתי (להלן: "בקשת פרעתי"). הצדדים חלוקים באשר לתוקפן של ההחלטות השונות שניתנו בהמשך הדרך במסגרת תיק הוצל"פ א' ביחס לטענות המשיבה בבקשת פרעתי.

   ביום 14.4.2005 ניתן פסק הדין בתביעת וינשטיין והתקבלו חלק מטענותיה. בהתאם - ניתן לזכותה פסק דין המחייב את המבקש לפצותה בשל התרשלות מצדו (להלן: "פסק הדין בתביעת וינשטיין").

   בעקבות פסק הדין בתביעת וינשטיין ניתנו החלטות שונות במסגרת תיק הוצל"פ וערכאות ערעור, באופן שחובה של המשיבה למבקש "אופס", ונפתח תיק הוצל"פ "נגדי", מטעם המשיבה כלפי המבקש, לגביית הפיצוי שנפסק לטובת המשיבה על פי פסק הדין בתביעת וינשטיין (להלן: "תיק הוצל"פ ב'").

   ביום 8.3.2009 דן בית המשפט העליון (רע"א 2237/06) בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש לגבי פסק הדין בתביעת וינשטיין. בפסק הדין של בית המשפט העליון נקבע כי פסק הדין הראשון (משנת 1985) מהווה מעשה בית דין המשתיק את המשיבה מלטעון את הטענות שהיא העלתה במסגרת תביעת וינשטיין, ולפיכך פסק הדין בתביעת וינשטיין בוטל. עוד נקבע כי נשארה פתוחה אחת מהטענות של המשיבה, וכי ענין זה יידון במסגרת תיקי ההוצל"פ או בהליך נפרד.

   הואיל וביטול פסק הדין בתביעת וינשטיין משמעו ביטול כל הליכי ההוצל"פ שנפתחו בעקבותיו, הגיש המבקש בקשה לבטל את כל ההחלטות הרלבנטיות בתיק הוצל"פ א' (משמע, את כל ההחלטות הסומכות על פסק הדין שבוטל). עוד התבקש לסגור את תיק הוצל"פ ב' ולבטל את העיקולים שהטילה המשיבה על המשיב.