ה"פ 44324-12-16 מייזם-נכסים ואחזקות גולץ בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ

בקשה לחיוב בהפקדת ערובה.

1. הבקשה הוגשה על ידי המשיב בהמרצת הפתיחה בתיק העיקרי (להלן: "הבנק").

   המשיבה הינה החברה אשר מטעמה הוגשה המרצת הפתיחה (להלן: "מייזם").

2. הבנק עותר לחיובה של מייזם בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, בשים לב להוראות החוק הרלבנטיות ונוכח העובדה כי המדובר בחברה בעירבון מוגבל שנתונה לקשיים כלכליים משמעותיים. מייזם טוענת בתשובתה לבקשה, כי בנסיבות הנטענות על ידה בהליך דנן, אין מקום לחיובה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הבנק. לא הוגשה תגובה לתשובה מטעם הבנק, במועד או בכלל.

3. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה, עמדתי היא כי דין הבקשה להתקבל.

4. עיקרי המחלוקת שעל הפרק, כמו גם עמדתי באשר לשאלת קיומה של זכות לכאורה לקבלת הסעדים המבוקשים מטעם מייזם בהמרצת הפתיחה - כבר פורטו על ידי בהרחבה במסגרת ההחלטה בבקשה למתן צו מניעה זמני מיום 3.1.2017, ואין צורך לחזור על הדברים. יאמר רק בתמצית כי להערכתי בשלב זה, סיכויי התביעה אינם מן הגבוהים, ובמסגרת ההחלטה בנוגע לסעדים הזמניים קבעתי כי לא שוכנעתי בקיומה של זכות לכאורה שקמה למייזם. בכך יש כדי להוות שיקול דומיננטי בעת שקילת הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה.

5. שיקול כבד משקל נוסף הינו מצבה הכלכלי הקשה של מייזם. לפי הנתונים שמייזם מסרה בהמרצת הפתיחה, וכן לפי הנתונים שמסרה הבעלים של מייזם במהלך הדיון מיום 3.1.2017 – מצבה של מייזם בכי רע, חובותיה כבדים עד מאוד - והיות ואין מחלוקת של ממש בהקשר זה, אין צורך להמשיך ולפרט.

6. על ההלכה הנוהגת לגבי חיוב של חברה בערובה להבטחת הוצאות, חזר בית המשפט העליון ברע"א 4890/16‏ טריניטי מערכות מחשוב בע"מ נ' הוצאה מוכרת בע"מ (22.8.2016), כדלקמן:

   "בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, רשאי בית המשפט להיעתר לבקשת נתבע ולהורות כי חברה-תובעת "תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין", אך רשאי הוא גם שלא לחייבה להפקיד ערובה, אם מצא כי נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת או אם "החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". אמנם, כפי שציינו המבקשים, סעיף זה פורש בפסיקה כך שככלל, תחויב חברה בעירבון מוגבל להפקיד, לפי בקשה, ערובה להוצאות (רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, פס' 6 (13.7.2008)). עם זאת, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בעניין הפקדת ערובה – אם בכלל ובאיזה סכום, וגדר התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות בעניין זה מצומצם בהתאם (רע"א 7706/12 עיריית ירושלים נ' שרותי מזון בע"מ, פס' 6 (7.11.2012) (להלן: עניין עיריית ירושלים); רע"א 1481/13 גבעון נ' לוי, פס' 7 (3.4.2013); רע"א 3943/14 טוגו הלבשה והנעלה בע"מ נ' RIVER LIGHT VLP ׁׁ(21.5.2014))."

   כן ראו את רע"א 7496/15 אור בנמל בתל אביב הקטנה בע"מ נ' צפון הירקון תל אביב בע"מ (14.2.2016), לאמור:

   "תכליתו העיקרית של סעיף 353א לחוק החברות הינה להפיג את החשש שמא נתבע שזכה בדין לא יוכל לגבות הוצאות מתובעת המסתתרת מאחורי ישות משפטית ערטילאית נטולת נכסים (ראו: רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר פס' 6 (13.7.2008); אורי גורן 'סוגיות בסדר דין אזרחי' 684 (מהדורה 12, 2015)). לאור תכלית זו, בבואו להחליט בבקשה לחייב תובעת בהפקדת ערובה על פי סעיף זה, בית המשפט עורך בדיקה תלת-שלבית: בשלב הראשון נבדק אם התובעת יכולה, מבחינה כלכלית, לעמוד בהוצאות שתפסקנה. בשלב זה, בית המשפט לוקח בחשבון את מצבה הכלכלי של התובעת, את סכום התביעה, מהות ההליך הצפוי (אורכו, מורכבותו, האם נדרשים מומחים או גילויים חריגים), שכר הטרחה הצפוי, וסיכויי התביעה. אם הגיע בית המשפט למסקנה כי לא עלה בידי החברה להוכיח שתוכל לעמוד בהוצאות הנתבע אם יזכה בדין, הדיון עובר לשלב השני, בו נבחן אם נסיבות העניין מצדיקות מתן פטור מחיוב בערובה. כידוע, במקרה של חברה, להבדיל מתובע אישי, הטלת ערובה הינה הכלל ולא החריג (השוו לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בשלב השלישי, בית המשפט ייקבע את גובה הערובה (ראו: רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין, פס' 8 (13.11.2014); רע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ (‏23.5.2011); רע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009)). בשלבים השני והשלישי על בית המשפט לאזן, בין היתר, בין זכות הגישה לערכאות לבין זכות הקניין של הנתבע. בקביעת הערובה, רשאי בית המשפט לקחת בחשבון נכונותם של מנהלי התובעת או בעלי השליטה בה, לערוב באופן אישי להוצאות (השוו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, מד (1) 647, 650 (1990))."