ה"פ 38172-02-10 קייס נ' רשות הפיתוח

מהות התובענה

1.מדובר בתובענה שעניינה הפיצוי לו זכאית המבקשת בגין הפקעת זכויותיה במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 26 בגוש 19145 מאדמות הכפר נחף (להלן: "המקרקעין"). שטחה הרשום הכולל של החלקה הוא 20,917 מ"ר בעוד חלקה של המבקשת מסתכם ב-1,742 מ"ר. המחלוקת מתמקדת בעיקר בשומת הפיצויים בגין ההפקעה, בהתאם לסעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות").

נתוני רקע

2.המבקשת הנה יורשתו היחידה של המנוח עלי מוסטפא קייס ז"ל שהיה בחייו הבעלים הרשום של המקרקעין.

3.ביום 28.9.1962 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה בדבר הפקעת המקרקעין לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות וביום 13.9.1965 נרשמו זכויות הבעלות לגבי המקרקעין על שם המשיב.

4.ערב ההפקעה חלה על המקרקעין תוכנית הבניין המנדטורית RP/50/42 שמעמדה כשל תוכנית מתאר מקומית. ייעוד המקרקעין על פי אותה תוכנית הנו שטח חקלאי (Agricultural Zone) והיא פורסמה ברשומות ביום 14.11.1946.

5.אין חולק כי הבעלים, אשר המבקשת נכנסה בנעליהם, זכאים לפיצוי בגין ההפקעה. ביום 5.6.2007 במענה לפניית המבקשת, ציין המשיב כי על פי חוות דעת השמאי הממשלתי, עומד שווי המקרקעין נכון לאותו מועד, ע"ס 9,119 ש"ח. המבקשת דחתה הצעת פיצוי זו בהיותה זעומה וכזו שאינה משקפת נכונה את שווי המקרקעין, ומכאן התובענה.

6.בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בנוגע לאופן חישוב דמי החכירה האבודים המגיעים למבקשת בהתאם לסעיף 13 לפקודת הקרקעות. בהחלטתי מיום 31.1.2012, לאחר שהצדדים העלו טענותיהם לגבי מחלוקת זו, נקבע כי את הפיצוי לפי סעיף 13 יש לגזור כאחוז משווי הקרקע, כפי שזה משתנה משנה לשנה ואין לו בהכרח זיקה ישירה לדמי השכירות שניתן היה לקבל בפועל. יחד עם זאת, ראיתי להדגיש כי את הפיצוי בגין אבדן דמי החכירה יש לחשב לפי ייעודו של הנכס מבחינה תכנונית ועל פי השימוש שניתן היה לעשות בו ערב ההפקעה.

חוות דעת השמאים מטעם הצדדים