ה"פ 38124-01-10 רילוב נ' מרטינס ואח'

בהחלטות מיום 25.10.13 ו-18.5.14 קבעתי, על פי סמכותי לפי סעיף 39(ב) לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, שפירוק השיתוף – על דרך של חלוקת החלקה בין בעלי הזכויות בה – יהיה כרוך בתשלומי איזון. בעקבות כך החלטתי ביום 7.5.14 למנות את השמאי ר' הלר ("השמאי") להיות מומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיחווה את דעתו בנושא תשלומי האיזון שיש לשלם (או לקבל) בקשר עם פירוק השיתוף במתכונת המוצעת.

ביום 2.7.14 הגישה המנהלת המיוחדת בקשה למתן הוראות (מס' 57) שאליה צורפה חוות דעתו של השמאי. המבקש הגיש בקשה לתקן אותה (בקשה מס' 58) ובהחלטה מיום 8.7.14 דחיתי את הבקשה. המבקש הגיש לבית המשפט העליון בקשה למתן רשות לערער (רע"א 6452/14) וביום 30.11.14 נדחתה בקשתו.

בעקבות בקשות שהגישו המבקש והמשיב 1 (בקשות מס' 83 ו-84) קבעתי – בהחלטה מיום 15.01.17 – שבתשריט החלוקה שהוצע יחולו שינויים מסוימים ובקשר לכך הוריתי שהשמאי יחווה את דעתו אם הדבר מצריך שינוי בסכומי תשלומי האיזון שאותם הוא העריך בחוות דעתו המקורית. ביום 14.2.17 הוגשה חוות דעתו המשלימה של השמאי, ובעקבות כך הגיש המבקש בקשה לחקור את השמאי על חוות דעתו (מס' 96). ביקשתי את תשובת באי כוח הצדדים האחרים, ומתשובת המשיב 1 עולה כי הוא מתנגד לבקשה. המשיבים האחרים לא השיבו לבקשה.

עיקר טענת המבקש הוא שסעיף 26(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 ("הפקודה") מקנה לבעל דין זכות בלתי מסויגת לחקור מומחה שנתן חוות דעת וכי על בית המשפט להיעתר לבקשת בעל דין לחקור את המומחה. בנוסף, מסתמך המבקש גם על תקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ("התקנות").

המבקש מוסיף וטוען שחוות דעתו של השמאי אינה עולה בקנה אחד עם מה שמכונה בפיו "המציאות העובדתית והמשפטית" בנכס המקרקעין שעליו מוסב הליך פירוק השיתוף, כי פסקי דין חלוטים של בית המשפט העליון ובית משפט השלום משמיטים את הבסיס לכל הזכויות הנטענות שעליהן השתית השמאי את חוות דעתו. המבקש מוסיף וטוען שחוות הדעת המקורית, כמו גם המשלימה, לא נערכו בהתאם לנדרש בפקודה וכן כי השמאי והמשיב 4 הסתירו מערכת יחסים עסקית הקיימת ביניהם.

המשיב 1 מתנגד לבקשה וטוען כי אין היא אלא בגדר ניסיון להשיג על החלטות קודמות בגדר הליך זה ובמיוחד כאשר חלק מטענות המבקש נוגעות לעניינים שעליהם כבר נתתי את דעתי והחלטתי בהזדמנויות קודמות. לטענת המשיב 1, השמאי פעל בהתאם להנחיות שניתנו לו וחוות דעתו המשלימה מבוססת על הממצאים שבחוות דעתו הראשונה, תוך התייחסות לשינויים המתחייבים מהחלטתי מיום 15.01.17 (בקשות מס' 83 ו – 84). בנוסף טוען המשיב 1 כי בקשת המבקש הוגשה באיחור, שכן היה צורך להגישה עוד בשנת 2014 עת ראיתי לנכון לקבל את חוות דעתו המקורית של השמאי ואין מקום להתיר את החקירה בשלב כה מאוחר של ההליך.

שקלתי את טענות הצדדים ולא בלי היסוס אני מחליט להיעתר לבקשה.

הגם שלדעתי המבקש קורא בסעיף 26(א) לפקודה את מה שאין בו, ועל אף שתקנה 130א לתקנות קובעת מסגרת זמן של שלושים ימים להגשת בקשה לחקור מומחה על חוות דעת שנתן הגעתי למסקנה שראוי לאפשר למבקש למצות את האפשרות לחקור את השמאי, ולכן החלטתי להתיר את החקירה תוך קביעת סייגים כמפורט להלן. תקנה 130א קובעת כי: