ה"פ 36602-03-14 נציגות הבית המשותף נ' גנמור 12 באוקטובר 2014

לפי פקודת בזיון בית המשפט

בשם המבקשת: עו"ד אהוד עובדיה

בשם המשיב: בעצמו

הרקע

1.כדרכם, המצערת, של סכסוכי-שכנים התפתחה פרשה זו אל מעבר למידותיה הראויות. סופו של חוב בסך של 500 ש"ח בלבד היה, שהעסיק ארבע פעמים את המפקחת על רישום המקרקעין ופעם אחת את בית-משפט השלום בהליך זה. הוא צמח, בתוך כך, לחיובו של המשיב בסכום, העולה כמה מונים על המקור. על אלה יש להצר, אך את השאלות המשפטית שעוררה הפרשה בבית-משפט זה נדרש לברר עד תומן.

2.המשיב הוא מבעלי הנכסים בבית-המשותף שברחוב לוינסקי מס' 75 בתל אביב-יפו. במועד הרלוונטי ניהלה את הבנין נציגות ובה דיירת יחידה – גב' שושנה קוזהינוף. הנציגות לא החזיקה חשבון-בנק. היא לא קיבלה לידיה צ'קים משוכים על שמה. שלא כמו עיסוקיה הפרטיים, את עניניה הכספיים של הנציגות ניהלה הגב' קוזהינוף במזומנים בלבד.

בשנת 2012 נדרשו לבנין עבודות של סיוד והתקנה של שער. המשיב מאן לשלם את חלקו – 500 ש"ח עבור הסיוד וסכום זהה בגין השער. בכך יסודה של תביעה, שהוגשה למפקחת על רישום המקרקעין בתל אביב-יפו ופסק-הדין בה ניתן בתאריך 28.1.2014 (תיק מס' 334/13, כבוד המפקחת הבכירה מירה אריאלי). היות שעוד קודם להכרעה הביע המשיב את הסכמתו לשלם את הנדרש בגין הסיוד (ועשה כן בצ'ק, שהוצג וסומן מש/1), נסוב עיקרו של פסק-דין על השער שהותקן. לסופה של בחינה מקפת, שנכרכה בשמיעת ראיות וסיכומים, קבעה המפקחת כי על המשיב לשאת בחלקו, בסך של 500 ש"ח. בנוסף הוא חויב בהוצאות אגרה בסך 744 ש"ח ובשכר-טרחה של עורך-דין בסך 4,000 ש"ח, הכול בתוספת הפרשי הצמדה ורבית. פסק-הדין הסתפק, כמקובל, בציונם של מרכיבי החבות, ולא נדרש לאופן שבו יקוים החיוב.

את פסק-הדין התעקש המשיב, וטעמיו עמו, לקיים על דרך של מסירת צ'ק משוך לפקודתה של הנציגות. דא עקא כי לזו, כאמור, לא היה חשבון-בנק. יממה לאחר שניתן פסק-הדין פנה אפוא בא-כוחה של המבקשת למפקחת בבקשה להורות על תשלום החיוב במזומן, ולחלופין בצ'ק משוך לפקודתו של בא-הכוח. על הבקשה רשמה המפקחת בהחלטה בכתב-יד: "על הנתבע [המשיב] להעביר התשלום בהמחאה לפקודת ב"כ התובעת [המבקשת]" (החלטה מיום 3.2.2014, נספח ה' לכתב-הבקשה). עם כך לא השלים המשיב והפעם היה זה הוא שפנה למפקחת, בבקשה להורות כי התשלום יהא אך ורק לחשבון-בנק של הנציגות. המפקחת חזרה על החלטתה הנזכרת (החלטה מיום 24.2.2014, נספח ו' לכתב-הבקשה). החלטה זו לא קיים הנתבע. לבא-כוחה של המבקשת הוא מסר צ'ק, משוך על שם הנציגות. המבקשת שבה ופנתה באמצעותו של בא-הכוח אל המפקחת וזו קבעה, בהחלטה מיום 3.3.2014 כי "על הנתבע היה למסור המחאה לפק[ודת] ב"כ התובעת. התובעת רשאית לפעול באמצעים העומדים על פי דין לאכיפת ביצוע פסק דין" (נספח י'). המבקשת פנתה, אפוא, לבית-משפט זה בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט.

הליך לפי פקודת בזיון בית המשפט או פנייה להוצאה לפועל?

3.סוגיה ראשונה שבמחלוקת היא כלום היזדקקות לפקודת-הביזיון, תחת הקדמתה של פנייה להליכים של הוצאה לפועל, היא הדרך הנאותה. הפסיקה הכירה בחריפותן של הסנקציות אשר בפקודת בזיון בית המשפט. אלו קירבו את ההליך שמכוחה לאלה שבפלילים. הן עשוהו, לשונה של השופטת דפנה ברק-ארז, "הליך 'כלאיים' המצוי ב'אזור הדמדומים' שבין התחום הפלילי לתחום האזרחי" (רע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ נ' מדינת ישראל, בפסקה ה-22 לפסק-דינה (פורסם באתר הרשות השופטת, 8.7.2013)). הפעלתה של איזו מבין הסנקציות, שמאפשרת הפקודה לנקוט היא, לפי ההלכה הפסוקה, צעד שפגיעתו קשה. ממד של חומרה טבוע אפילו בעצם הקביעה כי בעל-דין ביזה ערכאה שיפוטית בהפרו את החלטותיה. היות שכך, ראתה הפסיקה בהליכים שלפי פקודת בזיון בית המשפט אמצעי שיורי, שיש מקום לנוקטו רק לאחר שמוצו כלים שפגיעתם קלה יותר (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, 348 (השופטת טובה שטרסברג-כהן) (1999)). "הליך הביזיון נחשב הליך אכיפה קיצוני", כתבה גם השופטת עדנה ארבל, "מאחר שהסנקציה בעקבותיו – קנס או מאסר – עשויה להיות קשה ופוגעת, ולכן מקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו. פסיקתו של בית-משפט זה חזרה והדגישה כי השימוש בכלי אכיפתי זה שפגיעתו עשויה להיות קשה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים, וכי אין להיזקק להליכי ביזיון בית-המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית" (רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49, 58 (2004)). עקרון הדרך החמורה פחות שב והוזכר בפסיקתו של בית-המשפט העליון אך לפני חודשים אחדים, תוך שהוטעם כי "אין מקום לנקוט בסנקציה פלילית במסגרת סכסוך אזרחי אלא כמוצא אחרון" (ע"פ 2125/14 אלטר נ' בר, בפסקה השביעית להחלטתו של השופט צבי זילברטל (פורסמה באתר הרשות השופטת, 13.4.2014)).