ה"פ 33886-07-13 פרימור נ' מישב בי.אם תעשיות בע"מ ואח'

לפניי תובענה שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה, בגדרה התבקש בית המשפט להצהיר, כי המטלטלין שפורטו בנספח ב' לבקשה הם בבעלותה הבלעדית של המבקש, וכי למשיב 2 (להלן: "החייב") אין כל חלק בהם, ולא ניתן לעקלם מכוח חובותיו.

המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") התנגדה לבקשה. לטענת המשיבה, כפי שהובאה בסעיף 5 לתגובה לבקשה מס' 1 בתיק:

"...המשיבה 1 תטען, כי מדובר בקנוניה שנעשית בין המבקשת לבעלה, להתחמק מתשלום החוב שנקבע לאחר הליכים ממושכים בבימ"ש ומכח פסק דין שניתן נגדו בחוב העומד ע"ס של מאות אלפי שקלים בגין מעשה מרמה והטעיה של בעלה כנגד המשיבה 1..."

הדיון בתיק זה נדחה מספר פעמים: הדיון נקבע, מראשיתו, ליום 19.11.2013, ונדחה לבקשת המבקשת ערב הדיון. דיון נוסף, שנקבע ליום 27.1.2014 נדחה אף הוא, ושוב – ערב הדיון. לדיון שנקבע ליום 2.7.2014 התייצב ב"כ המבקשת, והודיע כי:

"כיום היא [המבקשת – ע"י]מרותקת למיטה, מאז ששוחררה ממחלקת טיפול נמרץ, ובעצם היא לא מתניידת בכלל. ניסיתי לארגן אמבולנס להעביר אותה עם המיטה, כיסא גלגלים או אמבולנס, היום אין לה את היכולת הנפשית או הפיזית להגיע לדיון" (עמ' 1 ש' 12 – 15 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.2014).

בהחלטתי מאותו מועד עמדתי על כך, שיוזם הליך שאינו מסוגל לעמוד – נפשית ופיזית – בניהולו של הליך, רשאי לבקש למשוך אותו, אולם לא ניתן לדחות את בירורו של ההליך עד אין קץ. עוד עמדתי על כך, שלא הוצגו מסמכים רפואיים עדכניים המוכיחים שהמבקשת אינה יכולה להתייצב לדיון במועד שנקבע, ודחיתי את הדיון ליום 15.7.2014. באותו מועד התייצבה המבקשת, ונחקרה ע"י ב"כ המשיבה.

גרסתה של המבקשת, כפי שהובאה הן בתצהירה התמציתי והן בעדותה, היא כי אף שהיא והחייב נשואים זה לזה מזה כ-27 שנים, התנהלותם הכלכלית הייתה מופרדת לחלוטין, באופן שלחייב לא הייתה כל גישה או קשר לחשבונותיה של המבקשת ולהיפך. עוד טוענת המבקשת, כי במהלך כל תקופת נישואיה לחייב, חיו השניים, הלכה למעשה, בנפרד, ולא ביטאו את הפרדתם זו מטעמים שונים, שאין צורך לפרטם במסגרת זו.

ההסדר המשפטי הנוהג לעניין רכושם של בני זוג הוא, כי ממועד הנישואים, ועד לפקיעת הנישואים, כל אחד מבני הזוג הוא בעלים של מחצית מן הרכוש המשותף לבני הזוג (וראו לעניין זה חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973). הסדר משפטי זה מבוסס גם על ניסיון החיים והשכל הישר, המלמד כי בני זוג נשואים נושאים, לרוב, בחלקים שווים (פחות או יותר) בנטל הכלכלי הכרוך בניהול משק בית, בציודו ובאחזקתו.

על כן, על בן זוג המבקש סעד המצהיר כי המיטלטלין המצויה בדירת המגורים של הזוג מצויים בבעלותו הבלעדית, וכי לבן-זוגו אין חלק ונחלה בהם, להביא ראיות טובות לעניין זה.

בענייננו, טענה המבקשת כי בינה ובין בעלה נהגה הפרדה רכושית מוחלטת ומלאה, וכלשונה:

"בעלי לא תמך בי כלכלית מעולם, לא היה לנו חשבון משותף מעולם. לכל אחד מאיתנו היה חשבון נפרד, הוא שילם חשבון חשמל ואת הקניות אני ערכתי. ארנונה לא זוכרת מי מאיתנו שילם..." (עמ' 7 ש' 3 – 7)