ה"פ 32649-01-16 עמרם את מסיקה יזמות ובניה בע"מ נ' ע.ע. ואח' - פסקדין

בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, אשר יאסור על המשיבים לבצע כל דיספוזיציה מכל סוג ומין שהם בנכסים הידועים כחלקות מספר 17 ו-18 בחדרה. נכסים אלה היו רשומים ע"ש המשיבה 3, המכונה ע"י המבקש "משיבה פורמלית". משיבה זו הינה חברה העוסקת בעסקי נדל"ן שבעלי מניותיה הינם המבקש ואחיו מ.ע.א.ק (להלן: החברה"). בין השניים שוררת מחלוקת מרה ורבת שנים, באשר לניהול המשיבה הפורמלית וטיפול בנכסיה. במסגרת סכסוכים אלה טוען המבקש כי אחיו העביר לרשותו ממון רב מרכוש החברה, תוך שהוא עושק את בעל מניות המיעוט בחברה (שהינו המבקש, בעל 40% ממניות החברה).

במסגרת ההליכים שהתנהלו בין הצדדים, ניתן, ביום ,9/8/10 צו מניעה זמני ע"י כב' השופטת מוניץ במסגרת תביעתו של המבקש נגד אחיו ואחרים, הנוגעת לעושק המיעוט ע"י האח, והברחת נכסי החברה- היא המשיבה הפורמלית דידן (ת"א [נצרת] 37881-07-10). הצו החריג נכסים שונים שהיו משועבדים לבנקים וניתן גביהם צו לכינוסם ולאחר מכן למימושם ע"י כונסי הנכסים. עפ"י הצו רשאים היו כונסי הנכסים לממש נכסים אלה ובלבד שיתנו הודעה מוקדמת על המימוש לבעלי הדין. הנכסים מושא הבקשה דידן היו בין נכסים מוחרגים אלה. חלק מן הנכסים נמכר בהליכי הכינוס, ואילו חלקם האחר- הוא החלק דידן הוצע למכירה ע"י כונס הנכסים, המכר והתמורה אושרו ע"א רשם ההוצל"פ, אלא שאחיו של המבקש פדה את הנכסים בתמורה שאושרה ע"י רשם ההוצל"פ. ביום- 27/7/14 נמכר הנכס ע"י החברה למשיבה מספר 1 בבקשה זו (להלן-"התובעת") התמורה בגין עסקה זו עלתה, באופן משמעי על התמורה שאושרה בהוצל"פ. כך לכאורה יצאה קופת החברה נשכרת מעסקה זו. התובעת מכרה בהמשך חלק מן הזכויות למשיבה מספר 2 . רק לאחר כל הדברים האלה, שנה לאחר מכירת הנכסים לתובעת וחמש שנים לאחר מתן הצו, ביום 11/8/15, פנה המבקש ללשכת רישום המקרקעין ורשם הערה באשר לקיומו של הצו. רישום ההערה הנ"ל גרם לכך שהתובעת אינה יכולה לממש את הזכויות שרכשה במקרקעין האמורים ויש בה אף כדי לפגוע בזכויות שרכשה המשיבה מספר 2.

לאור רישומה של הערה זו באיחור כה רב, ומבלי שהתובעת ומשיבה 2 ידעו על קיומו של הצו, הוגשה התובענה מושא בקשה זו, בה ביקשה התובעת, אליה הצטרפה המשיבה 2, להורות על מחיקת ההערה.

ביום 3/7/16 קיבלתי את התביעה, והוריתי על מחיקת ההערות שנרשמו ביום 11/8/15. בין היתר קבעתי, כי המבקש נהג בחוסר תום לב, בכך שנמנע מלרשום את הצו משך 5 שנים, ובכך חשף את התובעת, והמשיבה 2, לאפשרות של התרחשות "תאונה משפטית" כפי שאכן אירע בפועל. קבעתי כי המבקש נהג בכל הפרשה בחוסר תום לב, באשר פנה ורשם את הצו- אשר לטעמי לא חל על הנכסים דידן- רק לאחר שהסתבר לו- כדבריו הוא- כי המשיבה הפורמלית רכשה את הזכויות. אף קבעתי כממצא, כי המכר- שהעשיר דווקא את קופת החברה, לעומת אופציית מכירת הנכסים במסגרת הליכי כינוס הנכסים, במחיר נמוך יותר- רק מועיל לחברה. הוא מועיל גם למבקש, הערב לחובות החברה, באשר התמורה משמשת לפירעון חובות אלה. המבקש טען, על דרך הסתם, כי נגרמו לו נזקים עקב מחיקת רישום הצו, אולם לא טען כל טענה קונקרטית המצביעה על נזק כלשהוא. מן העבר האחר, אין מחלוקת כי רישום הצו על הנכסים זמן רב לאחר שהמשיבות השקיעו השקעות ניכרות ברכישה, גורם להם נזק כבד.

בהתאם, הוריתי בפסק הדין על מחיקת ההערה, שאמנם תאפשר לתובעת ולמשיבה 2 להמשיך ולממש את זכויותיהם בנכסים, כפי שמקבילית הנוחות ומאזן הפגיעות מחייבים בעניין.

מעבר לנדרש אעיר כי נכון הייתי ליתן למבקש סעד ארעי (במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, וכן במסגרת העתירה לסעד זמני לתקופת הערעור), אשר יאפשר לי לערוך בדיקה של טענות המבקש בערעור ולנסות ולעמוד על סיכוייו, לאחר שמיעת טיעוני שני הצדדים, האם יש מקום להורות על הקפאת המצב לתקופת הערעור.

לאחר שנתקבלו טיעוני הצדדים, איני סבור כי יש מקום להיעתר לבקשה. התובע חזר וטען בפני את אותן טענות גופה, אשר שימשוהו במסגרת הדיון בתובענה- טענות אשר נדחו על-ידי. אמנם, משהועבר התיק (אם אכן יועבר) לבירור ערכאת הערעור לא ראוי הדבר שאשמש כנחתום המעיד על עיסתו, ולא אגן על עמדותיי בפסק הדין- אלה יבחנו ע"י ערכאת הערעור. ברם, אף לא אוכל לומר, כי גבי דידי הובאו טיעונים חדשים- שיש בהם כדי לשנות עמדותי.

לעניין זה, נקבע ע"י בית המשפט העליון, לאחרונה בעא 2912/16 אלשייך הנדסה בע"מ נ' קורין יהודה (אריה) (18/5/16 ) :

"הלכה פסוקה היא, כי הנטל המונח על כתפו של מבקש סעדים זמניים לתקופת הערעור בהקשר זה, הוא נטל מוגבר. זאת, משום שכבר ניתנה בעניין הכרעה שיפוטית, וחזקה – כל עוד לא יוכח אחרת – כי הכרעה זו נכונה."

השיקול השני, שהינו החשוב יותר, הינו מאזן הנזקים העלולים להגרם לבעלי הדין כתוצאה מהקפאתו של המצב, באופן המונע, באופן מעשי, מן הרוכשות לממש את פירות רכישתן בתמורה לממונן.

בית המשפט העליון עמד בשורה של פסקי דין, כי מתן סעד של צו זמני לתקופת הערעור, טעונה הוכחה כי אין מתן הצו תגרום לו לנזק בלתי הפיק, וכי מאזן הנוחות מחייב את הקפאת המצב. כך, למשל מצאנו בעא 2398/97 ד' א' קטין נ' אבנר אייל (19/12/97):