ה"פ 30855-02-16 יונס ואח' נ' לישראל

בפני בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות.

עסקינן בתובענה, שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, בה עתרו המבקשים, הנמנים על יורשיו של המנוח ג'מיל תופיק יונס ז"ל (להלן בהתאמה-"המבקשים" ו- "המנוח") לפסק דין הצהרתי המצהיר על בטלות הסכם חליפין שנכרת בין עיזבון המנוח ושני אחיו ואימם עם המשיבה, הקרן הקיימת לישראל בע"מ (להלן-המשיבה), בשנת 1966 (להלן-הסכם החליפין). נטען כי לפי הסכם החליפין מסרו המנוח, שני אחיו ואימם לנתבעת את מלוא זכויותיהם בשתי חלקות קרקע שבבעלותם (שטחים בגו"ח 12159/33 ו – גו"ח 12166/21)וכנגד התחייבה המשיבה למסור לבעלותם בחליפין 12/80 חלקים מגו"ח 12165/55 וחלקה 40 בגוש 12171 ושני מגרשים נוספים הנמצאים בגרעין כפר ערערה בשטח בנוי צפוף לא מסודר. התובעים עותרים עוד בתובענה לפסק דין הצהרתי המורה על השבת מלוא זכויותיהם בשתי החלקות בגו"ח 12159/33 ו- 12166/21 לבעלותם, להורות על ביטול הרישום על שם המשיבה שנעשה בעקבות הסכם החליפין, להצהיר על חיוב המשיבה לשלם לתובעים פיצויים בגין הפרת ההסכם ודמי שימוש בסך 161,343 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה עד מועד התשלום המלא בפועל. התובעים עתרו עוד לפיצול סעדים בכך שיהיה באפשרותם לתבוע דמי שימוש ו/או כל נזק אחר המגיע להם מן המשיבה בגין התקופה שבין הגשת התביעה ועד למתן פסק דין חלוט בתיק.

בכתב התביעה נטען כי המשיבה הפרה את הסכם החליפין הפרה יסודית בכך שלא מסרה לידי המנוח ואחיו את הזכויות בחלקה 12165/55 (להלן-חלקה 55) ואת החזקה בה וזאת מאחר ובחלקה זו, לפי הנטען, בוצעה ע"י המשיבה או מי מטעמה עסקה סותרת שלפיה זכויותיה בחלקה נמסרו לאדם אחר בשם מוחמד שאקר. יובהר כי לפי הנטען כל צד רשם את זכויותיו בהתאם להסכם החליפין כך שהזכויות בחלקה 55 נרשמו על שם המנוח ושני האחים שלו עוד בשנת 1966, אולם המקרקעין מעולם לא נמסרו לידיהם ומעולם לא תפסו בהם חזקה. עוד נטען בכתב התביעה כי המנוח ויתר האחים שלו לא ידעו אודות טעות זו, באופן מיידי, אלא לאחר עשרות שנים כאשר סמוך לשנת 1994 נתגלתה הטעות לנתבעת עצמה עת שלחה מכתב למשרד מיסוי מקרקעין בחדרה אודות הטעות וביקשה לבטל את העסקה ולהקפיא אותה. בכתב התביעה צויין כי מו"מ שהתנהל בין המנוח ואחיו ולאחר מכן יורשיהם עם המשיבה לתיקון הנזק שנגרם להם לא צלח ומכאן באה התביעה בה עסקינן.

במסגרת כתב התשובה להמרצת הפתיחה ביקשה המשיבה לדחות את התובענה על הסף מחמת התיישנות. החלטה זו עוסקת בטענת המשיבה להתיישנות עילות התובענה שהוגשה כנגדה, בהמשך להחלטה שניתנה בתום הדיון שהתקיים ביום 28.6.16.

לטענת המשיבה, עילות התביעה שבבסיס התובענה נודעו לתובעים בסמוך למועד כריתת הסכם החליפין (בשנת 1966), קרי, לפני למעלה מ-50 שנים ולמיצער במהלך כ-10 שנים שבאו אחריה (קרי, לפני למעלה מ-40 שנה). זאת, טוענת המשיבה, בניגוד לטענת התובעים כאילו גילו זאת רק בשנת 1994. מעבר לדרוש, הוסיפה המשיבה, אפילו אם יקבל בית המשפט את טענתם העובדתית של התובעים בדבר מועד הגילוי של העילות, אזי חלפו, מאז ועד הגשת התובענה למעלה מ- 20 שנים. לטענת המשיבה, גם אם ייקבע כי עסקינן בתביעה "במקרקעין" אזי לפי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן-חוק ההתיישנות) התיישנה התובענה בעבור 15 שנים ולפיכך התיישנה זה מכבר. המשיבה הפנתה להליך קודם בו פתחו היורשים של המנוח, לרבות שני המבקשים בהליך העיקרי דנן, במסגרתו הוגשה תביעה כנגד המשיבה לבית משפט זה (ת.א. 23520-05-13) ובמסגרתה העלו אותן טענות שהועלו כאן וביקשו את אותם הסעדים (להלן-ההליך הקודם). בשלב מאוחר יותר ההליך הקודם נמחק בהסכמת הצדדים לצורך המשך ניהול המגעים בין הצדדים. המשיבה הוסיפה כי תקופה דומה חלפה גם ממועד התגבשות העילות ועד להגשת כתב התביעה בהליך הקודם כך שההתיישנות חלה גם על פי חישוב חילופי זה. המשיבה מדגישה כי מחיקת ההליך הקודם אין משמעה כי ויתרה על טענותיה כנגד התביעה שהוגשה בהליך הקודם וכיום גם כנגד התובענה בהליך זה, לרבות טענת ההתיישנות והוסיפה כי המו"מ שנוהל בין התובעים והנתבעת אינו עילה עצמאית ואינו המקור המשפטי לזכויות הנטענות בתובענה.

המבקשים, בתגובתם לבקשה טוענים כי דין הבקשה להידחות. המבקשים עמדו על מהותה של טענת ההתיישנות, כטענה דיונית ולא מהותית, על חשיבותה של זכות הגישה לערכאות ועל הזהירות שעל בית המשפט לנקוט בה בבואו להחליט בבקשה לסילוק תובענה על הסף. לטענת המבקשים, עסקת החליפין הינה עסקה ועניין שבמקרקעין לכל דבר ועניין וכי יש לדחות את טענת ההתיישנות מאחר ולטענתה מדובר ב"מקרקעין מוסדרים", בחזקה שנמסרה חלקית ובתמורה חלקית ששולמה במקרקעין מוחלפים ומוסכמים, ולכן עפ"י סע' 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן-חוק המקרקעין), חוק ההתיישנות לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים ולכן התביעה לא התיישנה. המבקשים טוענים עוד, בהתייחסם לסיפא של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, כי מאחר והסכם החליפין נכרת בשנת 1966, דהיינו כשלוש שנים בלבד לפני תחילת חוק המקרקעין, הרי לא ניתן לומר כי זכותם על פי אותו הסכם חליפין התיישנה לפני תחילת חוק המקרקעין. לחילופין, טוענים המשיבים כי לפי סעיף 5 לחוק המקרקעין, תקופת ההתיישנות של התביעה היא 25 שנים מאחר ומדובר בזכויות שלא נרשמו במלואן. בהקשר זה הוסיפו המבקשים כי מאחר וההפרה החוזית והעסקה הנוגדת נתגלו ונודעו למשיבה עצמה ולמבקשים באופן רשמי רק בשנת 1994 ממכתב שנשלח למשרד מיסוי מקרקעין בחדרה והעתקו לב"כ מורישי המבקשים דאז. לכן, טוענים המבקשים, מאחר ותביעתם הראשונה הוגשה בשנת 2013 במסגרת ת.א.(מחוזי חיפה) 23520-05-13 אשר נמחקה עם שמירת זכויות ובשנת 2016 הוגשה התובענה במסגרת התיק שבכותרת, עילות התביעה טרם התיישנו.