ה"פ 29985-03-16 עפרי נ' שטיינברג

1.המבקשת נקטה הליך שכותרתו בקשה לסעד הצהרתי בדבר מינוי אפוטרופוס עתידי על גופה של המבקשת בעת הצורך (להלן: 'הסכם שומר גוף') ובקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם. לבקשה צורף הסכם 'שומר גוף' שנחתם בין המבקשת לבין המשיבה ביום 7.2.2016 (להלן ההסכם). בעלת-דברה של המבקשת בהסכם, היא המשיבה בהליך דנן, הינה גם באת-כוחה של המבקשת.

2.הבקשה וההסכם שעליו היא נסבה מכוונים למצב עתידי היפותטי בו תיזדקק המבקשת למינוי אפוטרופוס לגוף, ולתכלית זו היא מבקשת למנות את המשיבה כאפוטרופטא על גופה כבר עתה, אף שאין מחלוקת על כך שלעת הזו המבקשת בגירה, כשירה לדין, בריאה בנפשה ואיננה נתונה בסכנת חיים [כאמור בסעיף 1 לבקשה ובמבוא להסכם]. הוטעם בבקשה כי המבקשת מעוניינת להחליט ולקבוע כבר עתה מי יהיה במידת הצורך אפוטרופוס עליה, ככל שבעתיד יווצר צורך באפוטרופוס כזה [סע' 4-3 לבקשה].

3.ביום 17.3.2016 הוּדעה הסכמת המשיבה לבקשה, ובית-המשפט התבקש ליתן תוקף של פסק-דין להסכם. בהחלטת כב' הרשם ש' רומי מיום 20.3.2016 נקבע כי יש להביא את הבקשה למתן פסק-דין לפני שופט, והוטעם כי ספק אם חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מאפשר מינוי של אפוטרופוס לעתיד לבוא.

4.משהובאה הבקשה למתן פסק-דין לפני, הוריתי למבקשת לבאר מהו הבסיס החוקי שעליו נשענת התובענה ומה מקור סמכותו העניינית של בית-משפט זה להידרש אליה, בשים לב לכך שבבקשה לא הובא כל טיעון על כך ולו גם ברמז. טיעונה של המבקשת הוגש, על-פי החלטה זו, בתאריכים 22 ו-24 במרץ ש"ז.

5.לאחר שעיינתי בבקשה המהווה את ההליך העיקרי, בהסכם ובהנמקת המבקשת באשר לעילה שניצבת ביסוד התובענה ולסמכותו של בית-משפט השלום לדון בה, מצאתי כי המבקשת לא הצביעה על עילה חוקית שעל-יסודה יש ליתן לה את הסעד המבוקש, ואף לא הראתה כי סמכות הדיון בבקשה – אילו ניצבה ביסודה עילה מוכרת בדין – מסורה לבית-משפט השלום. במה הדברים אמורים?

6.הבקשה, כך על-פי תוכנה וכך על-פי ההסכם שניצב ביסודה, מכוון למינוי אפוטרופוס למבקשת לעתיד לבוא – שלא בגין טעם ממשי עכשווי, אלא כהבעת רצון כי אם תזדקק המבקשת בעתיד לאפוטרופוס, אזי תמונה לתפקיד המשיבה, על-פי ההסכם שנכרת ביניהן.

על בקשה למינוי אפוטרופוס חולש חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (להלן חוק הכשרות). עיון בדבר חקיקה זה מעלה כי המחוקק לא הכיר באפשרות למנות אפוטרופוס לעתיד לבוא בעטיו של טעם היפותטי, והעילות שנמנו בו הוגבלו למציאות בה הטעם שמצריך מינוי כזה הוא מציאות עכשווית קיימת [ר' סע' 33(א) לחוק הכשרות]. ביטוי מפורש לכך ניתן בתמ"ש (ת"א) 16610/04 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (2005). ההחלטה שניתנה באותו עניין אימצה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לו שמור מעמד מיוחד מכוח חוק בהליכי מינוי אפוטורופוס [ר' סע' 69 לחוק הכשרות]. הדברים מתיישבים היטב עם הכלל היסודי על-פיו לא ידון בית-המשפט בעניין אקדמי או בסכסוך היפוטתי [ע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ובנין בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה מודיעין, פד נא(2) 825, 871 (1997)].

הסמכות לדון בעילות הנעוצות בחוק הכשרות הוקנתה לבתי המשפט לענייני משפחה [סע' 1(6)(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה]. לבית-משפט השלום לא הוקנתה סמכות דיון מקבילה. ככל שעסקינן בבקשה ליתן סעד הצהרתי שמתבררת בבית-משפט השלום, מורה תקנה 254 לתקנות סדר הדין האזרחי כי "אין להביא בדרך המרצת פתיחה בקשה בדבר מינוי מנהל עיזבון, נאמן או אפוטרופוס". הבקשה שלפני מתעלמת גם מהוראת דין זו. נובע מכך שהבקשה לוקה הן במישור העילה והן במישור הסמכות העניינית של בית-המשפט שאליו היא הוגשה.