ה"פ 28682-01-14 סי.טי.אי גומובייל בע"מ נ' מדינת ישראל

בפניי בקשה מטעם המבקשת/המשיבה בה"פ, (להלן: "המדינה"), הנוגעת לסדרי הדין בניהול תובענה זו.

בנוסף, ביום 8.2.14 הוגשה בקשה מטעם המבקשת למתן צו להתיר למבקשת לבדוק את הנכס.

ביום 24.12.13 ניתן על ידי משרד הכלכלה, מחלקת מינהל התקינה, צו מינהלי המורה חברת סי.טי. אי. גומובייל בע"מ, להלן: "המבקשת"), להפסיק ולייבא ולשווק את המוצר נשוא הצו, עוד נקבע בצו כי על המבקשת לאסוף את כל המוצרים מכל נקודות השיווק, וכן לפרסם הודעה בשני עיתונים בנוגע למתן הצו בגין המוצר, (להלן: "הצו המינהלי").

המבקשת פנתה בבקשה דחופה לביהמ"ש המחוזי, בשבתו כביהמ"ש לעניינים מנהליים בעתירה לעיכוב ביצוע הצו וכן בעתירה מנהלית לביטולו, במסגרת תיק מספר 5471-01-14, (להלן: "העתירה לביהמ"ש המחוזי").

המדינה הגישה תגובתה במסגרתה עתירה לביהמ"ש המחוזי, ושם טענה כי ביהמ"ש המחוזי בשבתו כביהמ"ש לעניינים מנהליים נעדר סמכות עניינית. לטענתה, אומנם בתיקון מספר 82 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, נקבע כי לביהמ"ש לעניינים מנהליים הסמכות לדון בעתירות כנגד מכון התקנים, אולם הצו נשוא העתירה וכל ההליכים הנוגעים בו, אירעו בטרם נכנס לתוקפו תיקון זה ומשכך ביהמ"ש לעניינים מנהליים נעדר סמכות לדון בעתירת המבקשת.

עמדת המדינה הייתה, כי ביהמ"ש המוסמך לדון בעתירה, הוא ביהמ"ש המוסמך לדון בהפרה על הוראות הצו, היינו ביהמ"ש השלום.

ביהמ"ש לעניינים מנהליים, קרי ביהמ"ש המחוזי, קיבל את עמדת המדינה, ומחק את עתירתה של המבקשת, תוך שהוא קובע בפסק דינו, כי הסמכות העניינית מסורה לביהמ"ש השלום, ועוד קבע, כי על המדינה להסדיר את הסתירה לכאורה הקיימת בהוראות החוק. משכך הוגשה המרצת הפתיחה בפניי, היא מושא דיוננו.

השתלשלות העניינים בתיק נשוא דיוננו:

כאמור המבקשת הגישה טענותיה במתכונת של ה"פ, ביום 14.1.14, והעתירה היא לביטול הצו המינהלי, בקשה בהתאם לסעיף 17ג (ג) לחוק התקנים, התשי"ג-1953, (להלן: "חוק התקנים").

המדינה הגישה כתב תשובה, וביום 11.2.14 עתרה להורות על סילוק התובענה על סף, וזאת מהטעם, כי ביהמ"ש המוסמך לדון בעתירה, הוא ביהמ"ש השלום, היונק את סמכותו מכוח הוראות הדין הפלילי, כלומר, ההליך אמור להיות הליך פלילי.