ה"פ 18277-12-15 כהן נעימי ואח' נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ ואח'

בקשה לסעד זמני, לעיכוב ביצועו של פסק דין בן 11 שנים, שעניינו פינוי ממקרקעין כנגד פיצוי.

רקע

1.תמצית הנתונים, אלו שאין ביחס אליהם מחלוקת ממשית, וכעולה מכתבי טענות הצדדים ומפסק הדין מיום 27.1.2005 מושא הבקשה: שמואל נעימי וציון סאני, הם המבקשים 1 ו-3, הם אחים. אמם המנוחה, רכשה מפלוני נכס ב"שכונת הארגזים" בתל-אביב, בשנת 1958. בניה נישאו, המבקש 1 למבקשת 2, שבאופן טראגי הלכה לעולמה במהלך ניהול ההליכים הנוכחיים, המבקש 3 – למבקשת 4. שתי המשפחות התרחבו, בהתברכם בילדים, ובהרחבת שטחי המגורים בהם ישבו, כדי 727 מ"ר ו-858 מ"ר בהתאמה.

2.המדובר במקרקעי מדינה. המבקשים, כך נפסק, וכמותם שכניהם השונים, נעדרי זכות לשבת במקרקעין. מינהל מקרקעי ישראל, מי שאמון על ניהול המקרקעין, בחן זמן רב דרכים להביא לפינוי המקרקעין ולפיתוחם. בשנת 1993 גובשו במינהל קריטריונים לפיצויים של בתי אב שישבו במקרקעין, כנגד פינויים. סקר נערך לזיהוי בתי האב. בשנת 1998 פורסם מכרז לפינוי המקרקעין הכוללים את השטח שבו ישבו המבקשים, בנתון לאמות מידה שצורפו למכרז ונסמכו על הקריטריונים הנזכרים, כאשר לאחר הפינוי אמור הזוכה להקים במקום שכונה חדשה בת כ-1,200 יחידות דיור. המשיבות 1 ו-2 זכו במכרז. תמצית עקרונות הפיצוי שנקבעו במכרז: המפונים אמורים לזכות באחד משני סוגי פיצויים – פיצוי כספי טהור, או "חבילת פיצוי" הכוללת דיור חליף, של דירה בת 4 חדרים בשטח רישוי של לפחות 110 מ"ר, פיצוי קבוע בסך 50,000 דולר ודמי שכירות חודשיים עד לכניסה לדירה החלופית.

3.המבקשים, בדומה לאחרים כך עולה, לא ראו לנכון להתפנות כלל. המשיבות נזקקו להגשת צמד תביעות פינוי נגדם (ת"א 26799/01 ו-26862/01), שנדונו יחדיו. התביעות הוגשו בסדר דין מקוצר, ולמבקשים ניתנה רשות להתגונן רק בשאלת היקף הפיצוי, לא בשאלה האם עומדות להם זכויות במקרקעין. שאלת הפיצוי נדונה לפני כב' השופטת נורית רביב, והוכרעה בפסק דינה האמור, שעת עיכוב ביצועו מבקשים המבקשים עתה. בתמצית יצוין כי המבקשים גרסו כי הם זכאים לחלופה "חבילת פיצוי", בדמות לא פחות משבע חבילות פיצוי, ארבע למשפחת נעימי ושלוש למשפחת סאני, טענה שנסמכה על סברתם כי גם ילדיהם זכאים לחבילות פיצוי. טענה זו נדחתה מניה וביה, תוך שבית המשפט קובע כי כל משפחה זכאית לחבילת פיצוי אחת; שכן שלושת ילדי משפחת נעימי היו קטינים בעת עריכת הסקר המקבע את בעלי הזכויות לפיצוי, ושלושה ילדי משפחת סאני שהיו בוגרים בעת עריכת הסקר לא התגוררו כלל ב"שכונת הארגזים". עם זאת מצא בית המשפט שפיצוי בהתאם ל"קריטריונים" ייטיב עם המבקשים (עמ' 10 לפסק הדין), ופסק פיצוי בהתאם אליהם. פיצוי זה נסמך בבסיסו על מספר החדרים ויתר השטחים הבנויים בנכס. למשפחת נעימי נקבע אפוא פיצוי של כ-910 אלף ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מעת קביעת הקריטריונים (תוספת שהייתה שנויה במחלוקת בין בעלי הדין), ופיצוי נוסף של 50,000 דולר, ולמשפחת סאני נקבע פיצוי בסך כ-720 אלף ₪, עם התוספות האמורות (וסך הכל, אם נחשב את האמור, בערכי מועד מתן פסק הדין – דבר שהמבקשים נמנעו מלעשותו: פיצוי בסך של כ-1.88 מיליון ₪ למשפחת נעימי, וכ-1.53 מיליון ₪ למשפחת סאני).

בשולי פסק הדין נקבעה התוצאה האופרטיבית: "הנני מחייבת את ה[המבקשים] לפנות את המקרקעין ... ולמסור את החזקה בהם ל[משיבות] תוך 60 יום מהיום, בכפוף לכך שיופק[ד]ו לזכותם בהוצאה לפועל הסכומים אשר יחושבו ביחס לנתבעים סאני וביחס לנתבעים נעימי כאמור לעיל". פסק הדין ניתן ביום 27.1.2005. עד היום לא בוצע.

4.למשיבות (אך גם למבקשים) לא אצה הדרך למימוש פסק הדין. רק בשנת 2014 נקטו הליכי הוצל"פ. דומה שאין חולק שלפחות בשנים הראשונות לא אצה הדרך למשיבות, שכן בפינוי המבקשים לבדם אין תועלת ואין כדי לקדם את הבנייה החדשה, שעה שהפינוי של יתר היושבים במקרקעין לא הושלם, ומה לי לשלם מיליוני ש"ח למבקשים באותו מועד. היו אלה דווקא המבקשים שפנו בסוף שנת 2005 למשיבות באמצעות בא כוחם וביקשו את הפקדת הכספים שאם לא כן יעתרו לביצוע פסק הדין, דבר שלא עשו בפועל. בשנת 2010 פנו המשיבות למבקשים בדרישה לביצוע הפינוי. הדבר הביא למגעים שבמהלכם הביעו בני משפחת סאני רצון בהצמדת הסכומים למדד המשקף את עליית מחיר הדירות, בעוד שבני משפחת נעימי דרשו לפצותם בסכום שיאפשר להם לקנות לא פחות מחמש דירות בנות ארבעה חדרים, כך עולה מן ההתכתבויות שצורפו. בשנת 2014, לאחר שהמשיבות מכרו לטענתן את הזכויות לחברת אלעד ישראל למגורים בע"מ (להלן: אלעד) תוך התחייבות לפנותו לצורך בניית מגדלי מגורים עליו עד לחודש יוני 2016, שבו ודרשו המשיבות את פינוי הנכס. הן נענו בשלילה.

5.בחודש אוקטובר 2014 הגישו המשיבות את פסק הדין לביצוע בהוצל"פ. הן פעלו אף להפקיד בפועל את הסכומים שהפקדתם בתיק ההוצל"פ נקבעו בפסק הדין כתנאי לפינוי, כאשר לאלה הוסיפו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין. המבקשים ביקשו להתנגד בגדרי הליך ההוצל"פ, לרבות בטענת "פרעתי", בסוברם, בתמצית, כי מדובר בפסק דין שאין מקום לבצעו בחלוף עשר שנים, ולחלופין אין לבצעו בלא הגדלה משמעותית של הפיצוי, והכל נוכח העליה המשמעותית במחירי הדיור מאז שנת 2005. רשמת ההוצאה לפועל מצאה כי אין זה בסמכותה לדון בטענות בעניין בטלות פסק הדין. אגב כך הפקידו המשיבות את הכספים בקופת ההוצל"פ: כ-2.26 מיליון ₪ לפקודת משפחת נעימי, ו-1.83 מיליון ₪ לפקודת משפחת סאני, סכומים שישולמו עם ביצוע הפינוי. המבקשים ערערו לבית משפט זה. מבלי לסקור כאן את כל ההליכים נציין כי ערעורם נדחה (ת"א 1520-08-15 (כב' השופט העמית מ' סובל), מטעם עיקרי שלפיו הנתיב בו בחרו המבקשים לפעול אינו אפשרי, ואם חפצים לטעון הם טענותיהם עליהם לעשות כן בדרך של הגשת תובענה עצמאית. לגוף הדברים אך אגב אורחא (שכן הערעור נדחה) העיר בית המשפט, בין היתר, שגם אם פסק הדין לא התיישן, הרי ש"שיהוי הטעון בירור ודאי קיים", באין הסבר של ממש להשתהות המשיבות בביצוע פסק הדין. על כן הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע פסק הדין, עד יום 15.12.15 (זאת לאחר דחיות שונות), לצורך מתן אפשרות למבקשים להגיש תובענה עצמאית.

6.המבקשים אכן הגישו במועד תובענה עצמאית, המרצת פתיחה הקוראת לסעד הצהרתי שלפיו פסק הדין המקורי אינו בר ביצוע עוד, משלא הפקידו המשיבות את כספי הפיצוי בתוך 60 יום ממועד פסק הדין, כהוראת בית המשפט, ועל כן הן מנועות לפעול עוד לביצוע פסק הדין. לחלופין, טוענים המבקשים, יש מקום "להורות על עיכוב הליכי ההוצל"פ עד לבחינה וקביעה מחודשת של הפיצוי הכספי שניתן פסק הדין", פיצוי שאינו משקף את העליה מחירי הדיור מאז ניתן פסק הדין, שכן הפיצוי דהיום לא יאפשר למבקשים לרכוש דיור חלוף. המדובר בתובענה ארוכה בהיקפה, אך תמציתה פשוטה: לאחר עשר שנות שיהוי נטען מצד המשיבות, אין ליישם את פסק הדין, ולחלופין יש לעסוק בשערוכו טרם ביצועו נוכח האמרת מחירי הדיור.