ה"פ
בית משפט השלום פתח תקווה
|
17571-11-13
17/06/2015
|
בפני השופטת:
שלהבת קמיר-וייס
|
- נגד - |
המבקשות :
1. שושנה נהרי 2. תקוה דרכמן 3. בת שבע ריצמן 4. אסתר נבון 5. לאה יבניאלי 6. ליאורה חתוכה 7. מיכל חתוכה 8. איריס ליאת סדומי
עו"ד שאלתיאל עדני
|
המשיבים :
1. הסוכנות היהודית לארץ ישראל 2. רשות הפיתוח – רשות מקרקעי ישראל
עו"ד בושמת שלוש עו"ד ליאורה חביליו – פמת"א
|
פסק - דין |
1.בפני תובענה הצהרתית שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, להצהיר כי המבקשות, שהינן שמונה אחיות ויורשותיו של אביהן המנוח דוד שמריהו ז"ל, הן בעלות הזכויות במבנה הנמצא על חלק קטן מחלקה 150, בגוש 4271 בראש העין שהוגדר במקור כ-"בית כיסא", לרשום את המבקשות כבעלות הזכויות במבנה בספרי המשיבות (אצל הסוכנות היהודית לארץ ישראל ורשות הפיתוח באמצעות רשות מקרקעי ישראל) ולהצהיר כי למבקשות זיקת הנאה שתוכנה מעבר לאותו המבנה.
2.לאחר שהובהר, על דעת כל הצדדים, עניין סמכותו העניינית של בית משפט זה להיזקק לתובענה דנן, נוהלה ביום 09.02.15 ישיבת הוכחות, במהלכה נחקרו שתי המצהירות מטעם המבקשות, שתצהיריהן תומכים את המרצת הפתיחה, הגברות שושנה נהרי ובת שבע ריצ'מן, המצהיר מטעם המשיבה 1, מר ערן מוטרו, והמצהירה מטעם המשיבה 2, הגב' רונית רודובסקי.
הצדדים הגישו סיכומים בכתב לאחר תום פרשת הראיות.
3.לאחר עיון בהמרצת הפתיחה, בכתבי התשובה של המשיבות, בתצהירים ובנספחיהם, בעדויות ובמוצגים וכן בסיכומי הפרקליטים הנכבדים, הגעתי לכלל מסקנה ברורה, כי דין התובענה להידחות, מכל אחד מחמשת הטעמים הבאים, ובוודאי מהצטברם גם יחד, והכל כפי שיבואר להלן.
4.ראשית – המבקשות טוענות כי המשיבה 1, הסוכנות היהודית, מכרה בשנת 1955 את הזכויות במבנה נשוא התובענה (להלן: "בית הכיסא") לאביהן המנוח. דא עקא, הסוכנות היהודית לא יכלה להעביר לאביהן המנוח של המבקשות כל זכויות במקרקעין, מאחר ולא הוכח כי הסוכנות היהודית היתה אי פעם בעלת זכויות במקרקעין שעליהם מצוי בית הכיסא.
5.שנית – התובענה התיישנה זה מכבר. שתי הקבלות (שתיים שהן אחת – האחת קבלה זמנית על סך 80 ל"י, והשניה קבלה סופית על סך 80 ל"י) אליהן מפנות המבקשות ושעליהן הן מבססות את התובענה הינן מחודש מרץ שנת 1995, לא יכול להיות ספק בעיני שזהו המועד שבו נוצרה עילת התובענה. בהתאם לסעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים הינה 25 שנים, כך שבשנת 1980 תמה תקופת ההתיישנות. אין חולק, כי בשנת 1960, נרשמו המקרקעין, שעל מקצתם מצוי בית הכיסא, על שם המשיבה 2, רשות הפיתוח, ולכן גם אם נבחר את מועד זה וממנו נמנה את ההתיישנות, הרי שתקופת ההתיישנות חלפה לה עוד בשנת 1958. אפילו אם נבחר את המועד שבו לית מאן דפליג שהודע למשפחת האב המנוח על ידי המשיבה 2, שאין לו דרך לרכוש זכויות במקרקעין בשנת 1979, הרי שתקופת ההתיישנות של 25 שנים, חלפה לה עוד בשנת 2004. בין כך ובין כך ובין כך, תקופת ההתיישנות חלפה לה שנים רבות טרם הגשתה של התובענה דנן, שהוגשה רק בשלהי שנת 2013 (!!).
6.שלישית – מקבלת אנוכי טענת המשיבות שבנדון דידן מדובר בשיהוי ניכר אשר גרם להן נזק ראייתי של ממש. כעת, בחלוף כ-60 שנים (!!) בלתי אפשרי לבדוק מהי משמעות הקבלה שהוציאה המשיבה 1, הסוכנות היהודית, לאביהן המנוח של המבקשות על תשלום 80 ל"י בגין בית הכיסא בשנת 1955.
אביהן ואימן המנוחים של המבקשות, הסתלקו זה מכבר לבית עולמם (האם המנוחה נפטרה בשנת 2009 והאב המנוח נפטר בשנת 2011) ולא ניתן לשמוע עדויותיהם אודות הקבלה שמצאו המבקשות.
הואיל וחלפו כ – 60 שנים ממועד הוצאת הקבלה לפיכך אין בנמצא אדם אצל המשיבות שיודע להסביר את פישרה של הקבלה ועבור מה שלומו אותם 80 ל"י בשנת 1955.