ה"פ 12628-07-16 כרמלי ז"ל (המנוח) ואח' נ' בלייכר זיכהולץ קבלני בנין בע"מ ואח'

בקשה לסילוק המרצת הפתיחה על הסף ובקשה להפקדת ערובה להוצאות.

ההליכים ברקע הבקשה הנוכחית – 

1. המחלוקת בהמרצת הפתיחה בתיק זה נוגעת לדירה המצויה ברח' אילת 1 בחיפה, גוש 11211 חלקה 62 תת-חלקה 15 (להלן: "הדירה"). המרצת הפתיחה הוגשה על ידי הגב' דנה וייס (להלן: "המנוח"), הבת של המנוח שמעון כרמלי ז"ל (להלן: "המנוח") כנגד החברה הקבלנית בלייכר זיכהולץ אשר נמצאת בפירוק וכנגד המפרק שלה (להלן ביחד: "הקבלן").

2. בהמרצת הפתיחה נטען כי המנוח רכש את הזכויות בדירה לפני שנים רבות והתגורר בדירה במשך תקופה ממושכת עם בני משפחתו, אלא שהזכויות בדירה עדיין רשומות על שם הקבלן וטרם עברו על שמו. עוד נטען כי הנושא התגלה רק לאחרונה בשל הליכים שמתנהלים לגבי בקשות של הדיירים בבניין לתיקון צו רישום הבית המשותף (בכל הנוגע לחניות וכו'). לכן, התבקש צו הצהרתי לגבי הבעלות של המנוח (ולמעשה עזבונו) בדירה.

3. הקבלן הגיש את הבקשה הנוכחית לסילוק על הסף ולהפקדת ערובה להוצאות, עוד טרם הגשת כתב תשובה להמרצה, ובהסכמת וייס, נקבע כי המועד להגשת תשובת הקבלן יוארך עד לאחר מתן החלטה בבקשה זו.

   דיון והכרעה – 

   הבקשה לסילוק על הסף -

4. הטענה הראשונה של הקבלן מתייחסת לזהות המבקש בהמרצת הפתיחה. לא מצאתי קושי משמעותי בכך שהמבקש בכתב המרצת הפתיחה הוגדר כ"עיזבון המנוח שמעון כרמלי ז"ל באמצעות היורשת הגב' דנה וייס", אך מאחר וישנה הסכמה בין הצדדים כי שם המבקש יוחלף ויתוקן, כך שהמבקשת תהיה וייס, הרי שאין עוד צורך לדון בנושא זה ובוודאי שאין זה טעם לסילוק על הסף.

5. העילה השנייה לסילוק על הסף לשיטת הקבלן הינה התיישנות. לטענת הקבלן, המרצת הפתיחה התיישנה, שכן עילת התביעה נוצרה בשנת 1978 או 1979, עת נכרת הסכם המכר בין המנוח לבין הקבלן ועת קיבל המנוח לידיו את הדירה. לשיטת וייס, המדובר במקרה של התיישנות שלא מדעת, ומכוח הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, התביעה לא התיישנה. שקילת טענות הצדדים והמסמכים הקיימים נכון להיום לגבי ההתנהלות במשך השנים מחייבת לשיטתי את המסקנה כי קיימת אפשרות ממשית לקביעה לפיה אכן חלות הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ההכרעה המהותית לגבי שאלה זו תלויה בהכרעות במחלוקות עובדתיות רבות, ולא מצאתי שיש טעם או אפשרות ממשית להכריע בהן כבר עתה, בשלב מקדמי זה של ההליך. הואיל ויש סיכוי ממשי לתחולת ההוראות בדבר "התיישנות שלא מדעת", לא מצאתי כי מן הראוי בשלב זה להיעתר לדרישה לסלק על הסף את התביעה על יסוד טענת ההתיישנות, וכמון שהקבלן יוכל להעלות את טענת ההתיישנות בהמשך ההליך, לאחר שתתגבש התשתית הראייתית המפורטת (ככל שימצא לנכון).

6. הטענה השלישית אשר בבסיס הבקשה לסילוק על הסף הינה שיהוי. טוען הקבלן כי המנוח ווייס השתהו במשך עשרות שנים במימוש זכותו הנטענת של המנוח ובטיפול ברישום הדירה על שמו, שכן הם ידעו לאורך השנים כי הדירה לא נרשמה על שם המנוח והיו צריכים להסדיר את הנושא לפני זמן רב. טענה נוספת ומשלימה היא כי וייס עצמה השתהתה ממועד פטירתו של המנוח ועד להגשת המרצת הפתיחה. לא אוכל לקבל את הטענות כמצדיקות סילוק על הסף. כפי שצוין מעלה לגבי טענת ההתיישנות, טענת הקבלן לפיה המנוח או וויס ידעו במשך שנים מהו המצב, מבוססת על הנחות עובדתיות שטרם הוכחו, ולכן אין מקום להכריע בה בשלב זה של ההליך. לגבי החלק השני של הטענה השנייה, אומר שלא שוכנעתי כי עסקינן בשיהוי משמעותי, אף אם קיים, ובוודאי שלא כזה המצדיק סילוק על הסף; במיוחד שעה שהקבלן עצמו אינו טוען שנגרם לו נזק כלשהוא בשל השיהוי או כי שינה את מצבו לרעה או כי הסתמך על מצג כלשהוא מצד וייס.

7. הטענה הרביעית אשר בפי הקבלן היא כי קיימת חובה לקבל אישור להגשת המרצת הפתיחה מבית המשפט הדן בהליך הפירוק, וכי ללא אישור שכזה – יש לסלק את ההמרצה על הסף. בסעיף 73 לתשובתה של וויס היא מציינת כי היא תפנה בבקשה מתאימה לבית המשפט המוסמך. לכן, ומבלי להביע עמדה לגבי נחיצות הפנייה לבית המשפט שדן בפירוק, הרי שאין צורך להמשיך ולדון בנושא כיון שוויס מתכוונת לפעול כמתואר מעלה.