ה"פ 12537-10-14 טולמסוב ואח' נ' בן דיין

המבקשים עותרים, זו הפעם השניה, לסעד זמני נגד המשיבה. זו הפעם: מניעת עבודה בשטחים המשמשים את בית הכנסת השוכן בחלקה שבבעלות המשותפת של המבקש 4 והמשיבה, לרבות סגירת הפתח שפתחה בדירתה, לעבר השטח האמור. חוששני כי כקודמתה, גם דין בקשה זו להידחות.

קושי בסיסי בניהול ההליך דנן הוא זה: המבקשים 3-1, הם נציגי בית הכנסת (שהוא עצמו אינה אישיות משפטית כמובן), שאין להם זכויות קניין במקרקעין, מנסים להגביל את יכולתה של המשיבה לפעול בשטח, באופן העלול כנראה להוסיף תנועה לעבר ביתה דרך השטח המשמש היום כחצר האחורית של בית הכנסת. הורתה של התובענה היא במאמץ זה. למאמץ האמור צירפו המבקשים 3-1 את המבקש 4, בעל זכויות קניין במחצית המקרקעין. אין מדובר בתובענה טהורה של המבקש 4, הבא להגן על זכויותיו, וגם לא בתובענה של המבקשים 3-1 לבדם. ברם התיאום בין דרישות הצדדים אינו מלא. כך נוצר מצב שכאשר בית המשפט מנסה לזהות מהם הסעדים המבוקשים בהמרצת הפתיחה, מה בבקשה לסעד זמני (הקודמת, והנוכחית), ומה בתצהירים התומכים, עומדות לפניו ערב רב של בקשות. כך לדוגמה: המרצת הפתיחה עוסקת כל כולה בענייני בית הכנסת. בתצהיר התומך של המבקש 1 נזכר רצונו של המבקש 4 במניעת פיצול הדירה של המשיבה, אך הדבר אינו מבוקש כסעד. בבקשה לצו מניעה זמני מבוקש קימום שירותי בית הכנסת שנהרסו (דבר שרשויות הפיקוח אינן מתירות), ומניעת פתיחת דלת. הבקשה החדשה לסעד זמני עוסקת בביצוע פעולות בשטח חצר בית הכנסת, ובסגירת דלת שנפתחה. ואילו בתצהיר התומך, זו הפעם של המבקש 4, מלין הוא על חיבור התשתיות של המשיבה לאלו שלו, לחשש מפיצול הדירה, וחשש אמורפי לפגיעה בערך דירתו. מדובר אפוא בצירוף בלתי סדור של דרישות רבות מצד בעלי אינטרסים שונים, המונע אפשרות אמיתית להידרש לבקשה, כאשר התובענה היא במתכונתה הנוכחית.

ודוק: אילו היה מדובר בסכסוך "רגיל" בין שני בעלי זכויות במקרקעין, במסגרת תובענה הבאה להבטיח את זכויותיו של אחד אל מול פני יריבו, ניתן היה להגיש בקשה הנסבה על הפגיעה בזכויות, וניתן היה להידרש לה (ואיני מחווה דעה לגוף בקשה עיונית שכזו). ברם כאשר הורתה של התובענה היא בניסיון, שכבר הובהר שאינו פשוט (גם אם איני נוטע מסמרות) של מי שאינו בעל זכות להגביל את פעולתו של מי שהוא בעל זכות במקרקעין, הרי שהעלאת מחאתו של המבקש 4 ביחס לפעולותיה של שכנתו המשיבה לא די בה.

המצב הנוכחי הוא בעייתי גם כיוון שחלק מן הסעדים המבוקשים עתה חופפים את שנדרש ונדחה; ומאידך גיסא, חלק אינם קשורים במישרין בתובענה הספציפית שהוגשה.

עניין נוסף: הבקשה אינה נדרשת כדבעי לשאלות הרגילות שיש לבוחנן בהתאם להוראות פרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, לרבות סיכויי התביעה, מאזן הנוחות והנזקים ההדדיים העלולים להתרחש אם הצו יינתן אם לאו, ועוד. כל אלו מקשים על בית המשפט להיזעק לסייע לבעל הדין טרם שהובררו זכויות הצדדים.

הערה אשר למאזן הנוחות: כפי שהבהרתי כבר בהחלטותיי הקודמות, המשיבה מנועה תהיה מלטעון למעשה עשוי, שעה שהמבקשים השמיעו התנגדותם זה מכבר לפעולות אלה (וודאי ככל שיימצא כי פעולות שביצעה נגדו את דיני התכנון והבניה). קרי כאשר תסתיים שמיעתה של התובענה (והוכחות קבועות לדצמבר 2015), ובמידת הצורך, ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. אני מורה בהקשר זה למשיבה שככל שתמחה אילו מזכויותיה במקרקעין לאחר, טרם השלמת התביעה, תיידע אותו בדבר הבקשות וההחלטות בתיק, על מנת למנוע טענה להסתמכות גם מפי אותו צד שלישי.

בנוסף, לעניין מאזן הנוחות, המבקשים 3-1 אינם מבארים כיצד פתיחת השער תמנע את אפשרות השימוש בחצר בית הכנסת. המבקש 4 אינו מבאר כיצד פתיחת השער, או שמא פיצול דירת המשיבה, יביא לפגיעה בערך דירתו שלו, וטענותיו הועלו באורח כוללני. כל אלה מעימים אף הם מן הצורך להיזקק לבקשה.

בשולי הדברים ראוי להידרש לטענות, שאין לדעת אם יש להן עיגון עובדתי, שפעולות מסוימות עומדות בניגוד לדיני התכנון והבניה. עמדה פורמלית או עיגון עובדתי ומשפטי לא הוצגו. אולם מובן מאליו שאין לראות בדחיית הבקשה לצו זמני משום גושפנקה כלשהי לביצוע פעולות הדורשות היתרים כדין, ללא אותם היתרים. בית המשפט אינו יכול להכשיר פעולות בניגוד לדין (ומכאן אף החלטתי הקודמת, שבה נמצא כי לא ניתן ליתן בידי המבקשים 3-1 זכות פוזיטיבית לבצע פעולות שגורמי הפיקוח גרסו כי הן אסורות בלא היתר). מכאן, שככל שימצאו רשויות התכנון והאכיפה – שאליהן כבר פנו המבקשים השונים – כי המשיבה ביצעה או מבצעת פעולה כלשהי בלא היתר, מובן שהיא תידרש להשמע להוראות אותן רשויות. אולם כל עוד לא הדגימו המבקשים כיאות קיומה של הפרת חובה חקוקה, וכי חובה זו נועדה להגן על מי מהם, אין ליתן את הסעד הזמני בידם.

גם הבקשה השניה לסעד זמני נדחית אפוא, בנתון להערותיי לעיל. בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום, ג' ניסן תשע"ה, 23 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.