יחד עם זאת, על מנת לחסוך אולי בזמנו היקר של בית המשפט, כמו גם בזמנם ובהוצאותיהם של הצדדים ובאי כוחם, ומבלי כמובן לקבוע מסמרות לגופו של עניין כבר בשלב זה, הרי לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, על כלל נספחיהן, ולאחר שבחנתי את החלטת תת הוועדה לעריכת השימוע מיום 3.9.15 והחלטת תת הוועדה לעריכת השימוע מיום 8.9.15, מצאתי כי מתבקשת התייחסות המבקשים בכתב להערות שלהלן:
לכאורה, על פי סעיף 27.6 לתקנון עמותת "ההתאחדות הישראלית לטאקוונדו", הסמכות הבלעדית לדון ולהחליט בעניינים הקשורים לפעילות במסגרת העמותה נתונה בידי וועדת המשמעת ובית הדין העליון של ההתאחדות לספורט בישראל, והחלטות ערכאת השיפוט הפנימית העליונה בענייני משמעת הנן סופיות ואין לערער עליהן לפני בית המשפט. סעיף יא' לתקנון ועדת המשמעת של ההתאחדות לספורט בישראל אף קובע זכות ערעור על החלטת ועדת המשמעת בפני בית הדין העליון של ההתאחדות. לא זו אף זו, על פי האמור בסעיף 11 לחוק הספורט, סכסוכים בעניינים הקשורים לפעולות במסגרת ההתאחדות יובאו לפני מוסדות הספורט הפנימיים של ההתאחדות. אף עיון בפסיקה מלמד, כי שכשיש לגופים וולונטריים מנגנון שיפוט פנימי, מן הראוי למצות את אותם סכסוכים בגדר הליכי השיפוט הפנימיים. הדבר ראוי ראש לכל משום שכך קבעו אותם גופים, כשברי כי כל מי שמצטרף אליהם יודע (או למצער אמור לדעת) ומקבל על עצמו את ההוראות בדבר השיפוט הפנימי, וכן משום שלמוסדות השיפוט של גופים אלה יש את הידע והמומחיות הקשורים בפעילות אותם גופים (ראו למשל: ע"א 463/90 איגוד הכדורסל בישראל נ' ל.ב.ן. לקידום כדורסל נשים, פ"ד מד(2) 806 (1990); רע"א 1695/10 אלונה דבורניצ'נקו נ' עמותת איגוד ההתעמלות בישראל (פורסם בנבו, 22.3.10)). על פני הדברים נראה לכאורה שזה המצב גם בענייננו. יודגש עוד, כי בפניה למוסדות השיפוט הפנימיים לצורך הכרעה בסכסוכים, טרם הפנייה לבית המשפט, יש גם כדי למנוע ריבוי מיותר של פניות חברי איגודים למיניהם לבתי המשפט.
לא מצאתי בחומר שהוגש לעיוני כי המבקשים הגישו ערעור לבית הדין העליון של ההתאחדות. במצב דברים זה, בו לכאורה לא מיצו המבקשים את זכויותיהם בפני מוסדות השיפוט הפנימיים של ההתאחדות לספורט, מתעוררת שאלה אם לבית המשפט סמכות להתערב כבר בשלב זה, ואם יש לו סמכות כאמור – האם יעשה בה שימוש וייעתר לבקשה למתן סעד. את זאת אותיר להמשך ההתדיינות, ככל שיידרש הדבר.