דחיית תביעה לשיתוף ספציפי (גדרי כוונת שיתוף ספציפי בשיפוץ דירה)

לפנינו ערעור האיש וערעור שכנגד של האשה על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום ז' חשון ה'תשע"ז (8.11.16), העוסק בחלוקת הרכוש שבין הצדדים, ולפיו דירת המגורים ב[ש'] ששימשה את הצדדים בנישואיהם תהיה שייכת בלעדית לאישה. הדירה ב[ט'] תהיה שייכת למערער בלבד. המערער כמי שהשתמש בדירה שאינה שלו מחוייב בדמי שימוש ראויים על התקופה שגר בדירה בגפו. פסק דין זה של האזורי ניתן כפשרה וכפי שמופיע בנימוקי פסק הדין.

העילה המרכזית של המערער היא שעל בית הדין האזורי לדון לפי החוק הכללי, ולפי הפסיקה הרווחת שכאשר מוכחת כוונת שיתוף ספציפי על נכס הרי שהזכויות בנכס יחולקו בין הצדדים בשווה על אף שהנכס הובא לנישואין על ידי צד אחד. לטענתו כל המבדקים המקובלים לבחינת כוונת השיתוף, שבכללם, אורך שנות הנישואין השלווים, תשלום משכנתא במהלך הנישואין, שיפוץ הדירה על ידי המערער וכו', התקיימו בתיק שבפנינו ואמורים להוביל למסקנה שאכן התקיימה כוונת השיתוף הספציפי ויש לפסוק שהזכויות בנכס המדובר שייכות לצדדים בשווה, והמערער הוא שותף מלא בדירה ב[ש']. ומאחר וכך, לטענת המערער, יש לבטל גם את הוראת בית הדין האזורי המחייבת אותו בדמי שימוש.

המשיבה דוחה את עילת הערעור הנזכרת בטענה יסודית שהתשלומים המשמעותיים לשיפוץ הבית ותשלומי המשכנתא בפועל נעשו מכספי האישה ומחשבון האישה, שלדבריה הוחזק כחשבון על שמה מתוך כוונה להימנע משיתוף כלכלי.

כמו כן, בפי המשיבה ערעור שכנגד, ולטענתה, יש להורות על שיתופה המלא בכל הנכסים שנרכשו במהלך הנישואין בהתאם לחוק יחסי ממון, ובכללם, הדירה ב[ט'], הסירה, וכל המטלטלים, ולא כפי שנפסק בפסק הדין נשוא הערעור.

אלו הם תמצית טיעוני הערעורים.

תמונת רקע

בטרם נתייחס לטיעוני הערעורים נביא בתמצית את העובדות הרלוונטיות לקבלת תמונת רקע לאמור להלן.

האישה פתחה תיק גירושין וכל הכרוך בו, כולל חלוקת רכוש, בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה ביום ט' באלול תש"ע (19.08.2010).

בדיון הראשון, מיום י"ח בשבט התשע"א (23.01.2011), הסכימו הצדדים להתגרש, אך הבעל לא הסכים לעשות כן עד שיסודרו הדברים מסביב.

בהחלטתו מיום כ"א בשבט התשע"א (26.01.2011), קבל ביה"ד את עמדת הבעל.

לאחר משא ומתן נוסף הסכימו הצדדים להתגרש תחילה, ולדון בענייני הרכוש לאחר מכן.

ואכן, לאחר סידור הגט התקיימו דיונים בענייני הרכוש, שבכללם חקירת הצדדים ושמיעת עדויות, בעיקר בנוגע לשיפוץ הדירה ב[ש'], ולנכסים הנוספים.

ביום ב' באב התשע"ג (10.07.2013) נתן ביה"ד האזורי, בהרכבו הראשון, פס"ד בתיק חלוקת רכוש (420778/6), שבו נפסק לגבי הבית ב[ש'] בדרך פשרה על פי דין, ועל דעת הרוב לאחר מו"מ בין הדיינים, ש"האשה תשלם לבעל סך השוה ל20% משווי הבית." ובאה לאחר מכן הבהרת בית הדין שזה לשונה: "כוונת בית הדין לשווי הבית ללא מרכיב המגרש (אשר נרכש ע"י האשה לבדה מלפני הנישואין)."

שני הצדדים הגישו ערעור על פס"ד הנ"ל לביה"ד הגדול. שני הערעורים נדחו.

הבעל הגיש על החלטה זו ערעור לבג"ץ (בג"ץ 3388/15). ובהחלטתו של הבג"ץ מיום כ' בחשון התשע"ו (‏2.11.2015), נפסק:

"סבורים אנו כי בסופו של יום נפלה שגגה מלפני בית הדין הרבני בשתי דרגותיו. בכגון דא – חלוקת רכוש – יש לילך בדרך המלך שכבר נוהגים בה בתי הדין מכבר, קרי, על פי הדין הכללי. מבלי לפגוע באפשרות – נדירה – לפסוק הלכתית בפשרה בהיעדר הסכמה, וכמובן מבלי לפגוע בהלכה בכלל, הדברים הללו ברורים ומחוורים ולא מהיום.

הצענו איפוא לצדדים וקיבלנו הסכמתם, כי התיק יוחזר לבית הדין הרבני האזורי, שכבר קיים בו ישיבות שונות, שישוב ויכריע (וראוי שיקבל ייעוץ מתאים מן היועץ המשפטי לשיפוט רבני) לפי הדין הכללי. נטעים, כי איננו מביעים כל דעה בעניין לגופו שבמחלוקת הצדדים. חזקה על בית הדין שבהכריעו ינהג בפתיחות דעת ועל פי ההנחיה כאן וייעוץ שיקבל."