גבולות עיכוב ההליכים על פי החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בפתח תקווה מיום כ"ח באדר התשע"ז (26.3.2017) הקובעת:

"הסמכות לדון בענייני הרכוש אינה נתונה לבית הדין –

הן מצד שכבר ניתנו החלטות בבית המשפט לענייני משפחה בעניין וכבר מונה אקטואר בהסכמה,

והן לאור העובדה שתיק הרכוש נפתח כאן שלא כדין, מאחר שהוגש לפני תום מועד עיכוב ההליכים ובתוך חמישה־עשר הימים אשר בהם נתונה זכות הראשונים לאישה להגשת תביעותיה, לאור כך שהיא שהגישה ראשונה את הבקשה ליישוב סכסוך בבית המשפט."

כתב הערעור משיג על הקביעה כי הסמכות בענייני הרכוש אינה נתונה לבית הדין ומסכם את הסעד המבוקש באומרו:

"בית הדין לערעורים מתבקש לבטל את החלטה ולהורות לבית הדין קמא לדון בסכסוך כולו, גם בענייניו הרכושיים, על מנת לפתור על נקל את הסכסוך."

טענות הצדדים

ההנמקה המרכזית שנותן המערער בכתב הערעור לסעד שהוא מבקש היא:

"ראוי היה שכל העניינים שנותרו בין הצדדים, לרבות גירושיהם, יתרכזו ויידונו 'בחבילה אחת' בבית הדין האזורי. במצב שנשתרר יצטרכו [...] להיטלטל בין בית המשפט, בחלק מתביעותיה הרכושיות שם, לבין חלק מתביעותיה הרכושיות – כתובה ופיצויים – כאן בבית הדין הרבני. ועד ששם לא יוכרע הנושא לא ידונו בדבר או בחצי דבר כאן."

הדיון בערעור התקיים בפני בית הדין דנן ביום כ"ד בסיוון תשע"ז (18.6.17), ובו הוצגו עמדות הצדדים.

בדיון העלו הצדדים טענות הנוגעות לסמכות בית הדין בהתאם לחוק הסדר התדיינויות במשפחה, עניין אשר לא הועלה בכתב הערעור, שכאמור הציג טענה אחת מרכזית של נוחות ויעילות ניהול ההליך ולפיה: "ראוי היה שכל העניינים שנותרו בין הצדדים, לרבות גירושיהם, יתרכזו ויידונו 'בחבילה אחת' בבית הדין האזורי."

במהלך טענותיהם בפנינו פירטו בעלי הדין את התאריך שבו הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך והמסתעף ממנה וכן את תאריכי הגשת התובענות בבית הרבני ובבית המשפט. בא כוח האיש הגיש לבית הדין את תמצית טיעוניו בנושא זה בכתב למחרת יום הדיון, בתאריך כ"ה בסיוון תשע"ז (19.6.17).

לטענת האיש, חוק הסדר התדיינויות קובע שמוקצבים ארבעים וחמישה ימים לפגישות המהו"ת ויחידת הסיוע רשאית להאריך את התקופה בחמישה־עשר יום, כלומר סך כל תקופת העיכוב עומדת על שישים יום. במקרה דנן, בקשת יישוב הסכסוך הוגשה בי"ג במרחשוון תשע"ז (14.11.16) ושישים הימים מסתיימים בט"ו בטבת תשע"ז (13.1.17). על כן הייתה לו זכות להגיש את התובענה בערכאה המשפטית אשר יבחר.

בפיה של האישה היו שתי טענות:

א.  ההחלטה על סיום תקופת העיכוב התקבלה בבית המשפט ביום ז' בשבט תשע"ז (3.2.17). מיום זה מוקנים לה, על פי החוק, חמישה־עשר יום שבהם יש זכות ראשונים לצד שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך להגיש את תביעתו לאיזה ערכאה שיפוטית שיבחר. האישה הגישה את תביעתה לבית המשפט ביום כ' בשבט תשע"ז (16.2.17) – בתוך חמישה־עשר הימים המוקנים לה על פי החוק.

ב.  הבעל הקנה סמכות לבית המשפט לדון בתביעה הרכושית בקבלו את מינוי האקטואר שנעשה בבית המשפט. יתרה מכך, גם לאחר שהגיש את הערעור הזה בבית הדין הרבני הגדול, שב ופנה לבית המשפט בתאריך י"ד באלול תשע"ז (5.9.17) בבקשה שימנה – מלבד מינויו את ד"ר קדם כאקטואר – גם שמאי. בית המשפט נתן החלטה בעניין והמערער אף ביקש הבהרות מביהמ"ש. אם כן יש לראות בהתנהגות זו כהקניית סמכות מובהקת.

לכל אחד מן הצדדים היו תשובות על טענות בעל דינו.

לא נאריך לפרט את כל התשובות שהשיבו בעלי הדין זה על טענותיו של זה, רק נציין כי הבעל טוען כי הסכמתו למינוי אקטואר נעשתה במהלך דיון שנושאו היה אחר לגמרי – הדיון עסק בבקשת האישה לצווי הגנה, ומינוי האקטואר נעשה רק כהליך אגבי להליך המרכזי – על כן אין לראות בהסכמה זו כהסכמה עקרונית לסמכותו של בית המשפט בכל הנושא הרכושי.