פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי

לפנינו תביעתו של מר פלוני (להלן: התובע), במסגרתה הוא מבקש להכיר בתאונה שאירעה לו בדרכו לעבודה ביום 28.11.2022, בעת שהתובע נהג כשהוא שיכור ותחת השפעת סמים, כתאונת עבודה.

כבר בפתח הדברים יצוין, כי הטיעונים המשפטיים שהוצג בסיכומים מטעם התובע נסמכו על פסקי דין שאינם קיימים. זאת, על פי הסבריה של ב"כ התובע, שהם תוצאה מטעות בתום לב וטעות סופר במספר פסקי דין שהוזכרו על ידה. ב"כ התובע ניסתה להבהיר את ההפניות לפסקי הדין שאליהם היא התכוונה, ותיקנה מספרי הליך או את שמות הצדדים להליך.

תחילה נדון להלן בתביעת התובע לגופה, ובחלקו השני של פסק הדין נתייחס לאופן התנהלותה של באת-כוח התובע.

התשתית העובדתית

התובע, יליד X.X.1987, תושב העיר XXX, עבד בחברת 'XXX' בXXX.

ביום 28.11.2022 אירעה לתובע תאונת דרכים בדרכו לעבודה (להלן: התאונה). התובע נהג כשהוא שיכור ותחת השפעת סמים (קנאביס).

ביום 21.12.2022 התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי-הנתבע, לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בגין התאונה.

תביעת התובע להכרה בתאונה כפגיעה בעבודה מכוח סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: החוק) נדחתה, מהטעם שהתאונה לא נבעה מסיכוני הדרך אלא תוך כדי ועקב נסיעתו בקלות ראש במהירות בלתי סבירה, תוך כדי התנהגות הגורמת נזק וסטייה מקו הנסיעה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר שלקח התובע על עצמו, וכל זאת כעולה מטופס השימוע שנערך לו ע"י משטרת ישראל ביום התאונה והחלטת המשטרה על פסילת רישיון נהיגה.

בגין החלטה זו הוגשה התביעה שלפנינו, ביום 20.2.2023.

ביום 16.1.2024, הוגש נגד התובע כתב אישום בעניין התאונה בבית משפט לתעבורה, וביום 29.8.2024 הוגש כתב אישום נוסף (או כתב אישום מתוקן). ביום 23.02.2025, במסגרת הסדר טיעון בהליך הפלילי, הודה התובע בעובדות כתב האישום (השני/המתוקן) לרבות כי נהג כשהוא שיכור ותחת השפעת סמים מסוג קנאביס, וכן כי התובע לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, לא הבחין ברכב שנסע משמאלו, סטה מנתיב הנסיעה ופגע ברכב שנסע משמאלו.

המסגרת המשפטית

סעיף 79 לחוק מגדיר "תאונת עבודה" כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו ומטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

תאונת דרכים בדרכו של אדם לביתו ממקום עבודתו או מביתו אל מקום עבודתו, מוכרת, דרך כלל, כתאונת עבודה בהתאם לסעיף 80 (1) לחוק, שמרחיב את הגדרת "תאונת עבודה" וקובע כך:

"רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם –

(1)אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;"

[הדגשות אינן במקור – הח"מ]

בהתאם לפסיקה, תאונה בדרך לעבודה וממנה תיחשב רק זו הקשורה בקשר סיבתי עם סיכוני הדרך. תאונה בשל סיבה פנימית בלבד של העובד, ללא כל תרומה של גורם חיצוני ובלא שהדרך תרמה תרומה כל שהיא לנפילה, אינה בגדר תאונת עבודה. "סיכוני הדרך" אינם כוללים התנהגות בלתי סבירה בעליל של המבוטח, ואם מתרחשת תאונה מסיבות הנעוצות במבוטח עצמו, לא רואים אותה כ"תאונת עבודה".

אין מחלוקת כי לתובע אירעה תאונת דרכים בדרכו אל העבודה, וכי התאונה אירעה בעת שהתובע נהג כשהוא שיכור ותחת השפעת סמים. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה אם התאונה נגרמה כחלק מסיכוני הנהיגה השגרתיים בגדר "סיכוני הדרך" או בשל סיבות הנעוצות בתובע עצמו.

טענות הצדדים

לטענת התובע, שימושו בקנאביס נעשה בהתאם לחוק בשל מצב רפואי ותועד במסמכים רפואיים. לטענת ב"כ התובע בסיכומים "גם אם ייקבע בהליך הפלילי שהתובע נהג תחת השפעה, הרי שהפסיקה קובעת מפורשות שאין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי הביטוחי (עב"ל 313/97; עב"ל 238/99). תכלית החוק היא להגן על העובד מפני סיכונים בדרך לעבודה, גם אם היו נסיבות של רשלנות או שימוש שאינו מטבי". עוד טוען התובע, כי העובדה שההליך הפלילי הסתיים בהסדר טיעון מלמדת על כך שהנסיבות אינן קריטיות או קיצוניות ושההודאה בו אינה שוללת את החזקה של תאונת עבודה ואת תחולת סעיף 80 לחוק.

לטענת הנתבע, על אף שהתאונה ארעה לתובע בדרכו לעבודה, התאונה לא ארעה עקב סיכוני הדרך. לטענת הנתבע, לא הוכחה סיבה חיצונית שמהווה סיכון דרך שגרם לתאונה. הנתבע ציין שהתובע הודה בעובדות ועבירות כתב האישום המיוחסות לו, התובע הודה שנהג בהשפעת סם בעת קרות התאונה ושלא היו סיכוני דרך נוספים. התאונה אירעה תוך כדי ועקב נסיעתו של התובע בקלות ראש במהירות בלתי סבירה, תוך כדי התנהגות הגורמת נזק וחבלות של ממש וסטייה מקו הנסיעה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר שלקח התובע על עצמו בעצמו וללא התערבות של סיכוני הדרך, ולפיכך ההרחבה המצויה בסעיף 80(1) לחוק, לא חלה במקרה זה. לפיכך לא מדובר בתאונת עבודה עפ"י החוק.

הנתבע מפנה לפסק דין עב"ל (ארצי) 21762-12-22 טרומן – המוסד לביטוח לאומי (3.5.23)), וטוען, כי נהיגה תחת השפעת סם מהווה סיכון בלתי סביר שאינו כרוך בסיכוני הדרך הרגילים. גורמים הנעוצים בתובע עצמו, החורגים מהגורם האנושי ה"שגרתי" שניתן לראותם כחלק בלתי נפרד מסיכוניה של כל נהיגה, היו הגורם הבלעדי שגרם לתאונה, לכן אין להכיר בתאונה כתאונת עבודה כמשמעה בסעיף 80(1) לחוק.

דיון והכרעה

איננו עוסקים בעבירה פלילית של נהיגה תחת השפעת סמים ובשכרות, אלא בשאלה האם סביר יותר שהתאונה נגרמה בשל סיכוני הדרך או בשל גורמים הנעוצים בתובע בלבד וחורגים מסיכוני נהיגה שגרתיים.

לדברי ב"כ התובע בדיון שקיימנו ביום 7.7.2025, התובע הודה בעובדות כתב האישום השני בנוגע לנסיבות התאונה, ועל בסיס הודעה זו נחתם בינו לבין המדינה הסדר טיעון. להלן תמצית העובדות בכתב האישום שהודה בהן התובע:

1. התובע נהג כשהוא שיכור ותחת השפעת סמים – בדגימת דם אשר ניטלה מגופו נמצא החומר הפעיל בקנביס מה שמעיד על שימוש בקנביס.

2. התובע נהג בקלות ראש, בכך שלא נתן תשומת לב מספקת לדרך, לא הבחין מבעוד מועד ברכב ב' אשר נסע משמאלו, סטה מנתיב נסיעתו לנתיב נסיעת רכב ב' ופגע עם דופן שמאל של רכבו בדופן ימין של רכב ב'. כתוצאה מהתאונה והתנגשות כלי הרכב נדחף רכב ב' שמאלה, עלה אי התנועה בין הנתיבים, עבר למסלול הנגדי ופגע עם דופן ימין בחזית רכב ג'.

3. כתוצאה מהתאונה נחבלו ונזקקו לטיפול רפואי 9 אנשים, ביניהם 5 נחבלו חבלות של ממש וכן ניזוקו כלי הרכב.

    

עובדות אלה מלמדות, בהתאם לרמת ההוכחה הנדרשת בענייננו, כי סביר יותר שהתאונה נגרמה בעת שהתובע נהג שיכור ותחת השפעת סמים ובשל נהיגה בקלות ראש וחוסר תשומת לב מספקת שלו מהדרך - כפי שהוא הודה, ולא בשל סיבה אחרת חיצונית לתאונה - שלא צוינה לא לפנינו ולא במסגרת ההליך הפלילי. מדובר בגורמים הנעוצים בתובע עצמו "החורגים מהגורם האנושי ה"שגרתי" שניתן לראותו כחלק בלתי נפרד מסיכוניה של כל נהיגה", כפי שנקבע בעניין טרומן.

בנסיבות אלה, ולאור כל האמור לעיל, שוכנענו כי יש לדחות את התביעה ואין להכיר בתאונה שאירעה לתובע ביום 28.11.2022 כתאונת עבודה.

הפניית ב"כ התובע לפסקי דין שלא קיימים ובדיית אסמכתאות

לאחר שדנו בטענות לגופן והכרענו בתובענה כמפורט לעיל, נתייחס להלן לסוגיה שהתעוררה לאחר הגשת הסיכומים מטעם התובע על ידי באת כוחו.

עיון בסיכומי באת כוח התובע שהוגשו לבית הדין ביום 21.8.2025 העלה חשד לפיו, הובאו הפניות ואסמכתאות לפסקי דין שלכאורה תומכים ומבססים את עמדתה המשפטית של באת כוח התובע בסיכומים, אך בדיקה של מספרי ההליכים שאליהם הפנתה באת כוח התובע במאגרים המשפטיים מלמדת, כי מדובר בפסקי דין שלא היו ולא נבראו.

בהחלטת בית הדין מיום 16.9.2025, ניתנה לבאת כוח התובע אפשרות להסביר את אי הבהירות ולצרף את פסקי הדין שאליהם הפנתה, תוך שהובהרה החומרה בחשש לפיו עו"ד מפנה בסיכומיה לפסקי דין שלא קיימים.

ביום 17.9.2025 הגישה ב"כ התובע את עמדתה וטענה שמדובר בטעות בתום לב וכי נפלה טעות סופר במספר פסקי דין שהוזכרו על ידה. אך גם לאחר הגשת עמדתה של באת כוח התובע ביום 14.9.2025 וביום 17.9.2025, ומעיון בפסקי הדין שצירפה, עולה, כי לא הופג החשש. ההפניות המתוקנות מאזכרות פסקי דין שאין התאמה בינם לבין מספר התיק או זהות הצדדים כמצוין בסיכומים, וחלק מההפניות התיימרו לסמך טענות שבינן לבין פסקי הדין שאליהם היא הפנתה - אין קשר, ואין התאמה בין פסק הדין לבין התוכן הנטען ע"י ב"כ התובע. כך:

1. בסעיף 12 לסיכומים צויין דב"ע נג\0-77 המוסד לביטוח לאומי נ' מזרחי - בהודעת ב"כ התובע מיום 14.9.2025 היא צירפה העתק פסד דין בהליך דב"ע ש"ן/0-77 וענונו נ' המוסד לביטוח לאומי. ראשית, מספר ההליך של תיק זה שונה מזה שאוזכר בסעיף 12 לסיכומים. שנית, ניתן לראות שגם שמות הצדדים המופיעים בפסה"ד שהעתקו הוגש ביום 14.9.25 שונים מאלו שצוינו בסיכומים.

   שלישית, פסק דין זה שהעתקו הומצא ביום 14.9.25 דחה תביעה להכרה באוטם שריר הלב כפגיעה בעבודה משום שלא הוכח אירוע חריג בעבודה, מכאן שלא ברורה הרלוונטיות שלו להליך הנוכחי ומה ניתן ללמוד מפסק דין זה על הסוגיות שעולות כאן בענייננו.

   בנוסף, פסק הדין אינו תומך בטיעון המשפטי שטענה ב"כ התובע בסיכומים בהקשרו וגם לא את מה שהיא טוענת בהודעתה לבית הדין ביום 17.9.2025. בהודעתה ביום 17.9.2025 טענה ב"כ התובע, כי מטרת ההפניה אליו היתה לאבחן מאותו פסק דין שבו נדחתה תביעה לקיומו של אירוע תאונתי, בשל העדר תשתית עובדתית מספקת, בעוד שבעניינו של התובע קיים אירוע ברור ומתועד. אלא שבסיכומים, ב"כ התובע הפנתה לפסק דין זה, כדי לכאורה לתמוך בטענתה שהפסיקה פרשה בהרחבה את ההוראה בסעיף 80 לחוק כי תאונה שארעה לעובד בדרך לעבודה היא תאונת עבודה.

    

2. בסעיפים 13 ו-20 לסיכומים צוין עב"ל 313/97 לוי נ' המל"ל – לב"כ התובע התאפשר לצרף את פסקי הדין אליהם היא הפנתה בסיכומיה, ובהתאם, להודעתה מיום 14.9.2025 היא צירפה פסק דין עב"ל 313/97 המוסד לביטוח לאומי נ' יניב. מספר ההליך של תיק זה הינו זהה למספר ההליך של פסק הדין שצוין בסעיפים 13 ו-20 לסיכומי התובע אך עם זאת, שמות הצדדים שונים. פסק דין זה עוסק במיקרוטראומה, כך שגם כאן לא ברורה הרלוונטיות שלו להליך הנוכחי ומה ניתן ללמוד מפסק הדין הנ"ל על הסוגיות שעולות כאן.

   בנוסף, פסק דין זה אינו תואם את הטיעון המשפטי שטענה ב"כ התובע בסיכומים בהקשרו וגם לא את מה שהיא טוענת בהודעתה לבית הדין ביום 17.9.2025. בסיכומים ב"כ התובע הפנתה לפסק דין זה כדי לתמוך לכאורה בטענתה כי תאונות דרכים הוכרו כתאונת עבודה גם אם העובד התרשל. בהודעתה ביום 17.9.2025 טענה כי מטרת ההפניה אליו היתה ש"הח"מ מתייחסת לתשתית העובדתית שצוינה בכך שמקרה נשוא התיק מתקיימת תשתית עובדתית ורפואית המוכיחה כי התובע ניזוק מאירוע התאונה". לא ברורה טענת ב"כ התובע, וכיצד היא מצדיקה את ההפניה לפסק הדין כאילו הוא תומך בטיעוניה בסיכומים, אך בפועל אין קשר בין תוכנו לבין טיעוניה.

    

3. בסעיפים 13 ו-20 לסיכומים צויין עב"ל 238/99 וינברג נ' המל"ל – בהודעתה מיום 17.9.2025 טענה ב"כ שההליך הנכון הוא ב"ל 5070/07 וינברג זמיר נ' המוסד לביטוח לאומי. ראשית, מספר ההליך של תיק זה שונה מזה שאוזכר בסעיף 13 ובסעיף 20 לסיכומים.

   לטענת ב"כ התובע, לפי פסק הדין החדש שאליו היא מפנה, על בית הדין לבחון את מכלול הראיות ולהכריע בשאלת הקשר הסיבתי והתובע הציג תשתית ראייתית מלאה לרבות תיעוד רפואי וטופס בל/250 וכן את הסיבה לשימוש בסמים, ולכן יש להכיר בתאונה כתאונת עבודה. בסעיף 13 לסיכומים ב"כ התובע הפנתה לפסק דין זה כדי לתמוך לכאורה בטענתה כי תאונות דרכים הוכרו כתאונת עבודה גם אם העובד התרשל, ובסעיף 20 הפנתה אליו כדי לתמוך לכאורה בטיעון המשפטי כי "גם אם ייקבע בהליך הפלילי שהתובע נהג תחת השפעה, הרי שהפסיקה קובעת מפורשות שאין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי הביטוחי". עינינו הרואות, כי על אף שב"כ התובע טוענת כי פסק הדין שאליו היא מפנה (עב"ל 238/99) קובע "מפורשות" את הטיעון המשפטי שלה - למעשה פסק הדין שאליו היא מפנה אינו קיים, וגם זה שהיא מפנה אליו בהודעת התיקון - אינו רלוונטי לטענתה ואינו תומך בטיעוניה.

    

4. בסעיף 15 לסיכומים צויין עב"ל 531-09 פלוני נ' המל"ל – בהודעתה מיום 17.9.2025 טענה ב"כ התובע שההליך הנכון הוא 1131-07-19 ולטענתה הוא רלוונטי משום שקובע שיש להביא בחשבון מצב רפואי קודם בעת קביעת הנכות. בסיכומים ב"כ התובע הפנתה להליך זה כדי לכאורה לתמוך בטענה, ש"בית הדין אינו מחויב בהכרעת הדין הפלילית ואינו קובע אשמה פלילית, אלא בודק את הזכאות הביטוחית". שוב, לא זו בלבד שפסק הדין שאליו היא הפנתה בסיכומים לכאורה כדי לתמוך בטענתה אינו קיים (קיימים פסקי דין 531-09, אך לא בהליך עב"ל), אלא שגם פסק הדין שאליו היא מפנה בהודעתה - אינו תומך בטיעוניה המשפטיים בסיכומים.

    

בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, קבע, כי יש לנהוג בחומרה רבה בהפניות למקורות בדויים ועמד על החומרה היתרה הטמונה בהגשת כתב בית-דין שלא נבחן עד תום:

"כתבי הטענות של הצדדים הם אבני היסוד של ההליך המשפטי, כך בפרט בהליך האדברסרי. ... מחשיבותם של כתבי הטענות, וכלל כתבי בית הדין, להליך כולו, נגזרת החובה להגישם כשהם מדויקים, אמינים וערוכים כהלכה; באופן שהולם את חובת בעלי הדין ובאי-כוחם "לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה [...] תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן"..."

"עורך דין המגיש כתב בית-דין שתוכנו בדוי, תוך שהוא נסמך על אסמכתאות שאינן קיימות, מועל בחובותיו, כלפי בעל הדין אותו הוא מייצג; כלפי בית המשפט; כלפי הצד שכנגד; וכלפי מקצוע עריכת הדין....

ואכן, מחובתו הכללית של עורך הדין לסייע לבית המשפט לעשות משפט נגזרת חובתו שלא להטעותו. ... "

"... העלאת טענות כוזבות היא, אם כן, מופע חריג בחומרתו, המכרסם ביסודותיו של האמון הנתון לעורך הדין – אמון שקיומו חיוני לפעילותה התקינה של מערכת המשפט."

עוד נקבע, כי משהוגש כתב טענות מטעה לבית המשפט, כזה הכולל אסמכתאות משפטיות שלא היו ולא נבראו, בהליכים אזרחיים רשאי בית המשפט, במקרים המתאימים, בין היתר למחוק כתב תביעה המבוסס על טיעון משפטי בדוי ולהטיל הוצאות אישיות על עורך הדין שהגיש כתב טענות בדוי.

לסיכום נקודה זו: אנו רואים בחומרה את העובדה שעורכת דין, באת כוח התובע, מנסה להציג בסיכומיה מצג לפיו לכאורה קיימים פסקי דין שתומכים בטיעוניה המשפטיים אך מפנה למספרי הליכים שאינם קיימים או שאינם רלוונטיים לטיעוניה בניגוד גמור לאופן הצגת הדברים בסיכומים באופן מטעה.

סוף דבר

על יסוד כל האמור לעיל – התביעה נדחית.

נוכח העובדה שהתביעה נדחית במלואה, כמו גם התנהלותה של ב"כ התובע שהצריכה את בית הדין להשקיע תשומות מיותרות בשל אופן התנהלותה, התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך 4,000 ₪, בתוך 30 יום מהיום.

זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום ז' שבט תשפ"ו, 25 ינואר 2026 בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.