אילאגוייב נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.זהו ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה לעררים לקביעת דרגת אי כושר בענף נכות כללית מיום 25.6.13 (להלן – הוועדה), שקבעה כי המערערת איבדה 65% מכושרה להשתכר.

2.הוועדה התכנסה מכח הוראות פסק-דין בהליך בל 26641-12-12 מיום 6.5.13 (כב' השופטת א' רש) (להלן – פסק-הדין) שנתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה עניינה של המערערת יוחזר לוועדה לעררים לאי כושר באותו הרכב "על מנת שתשוב ותשקול עניינה של המערערת שוב לאור השינוי שחל בנכותה בעיקר בהענקת 10% נפשית. הוועדה מתבקשת להתייחס לתוספת זו של הנכות (ולקבוע, א.ק.) האם יש בה כדי להשפיע על אי כושר עבודתה לאור גילה, חוסר מיומנותה וחוסר מקצוע ולאור העובדה שלא עבדה בארץ. החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת".

3.בעקבות הוראות פסק-הדין קיימה הוועדה ישיבה ביום 25.6.13 והותירה את שיעור הכושר כפי שהיה טרם פסק-הדין. מכאן הערעור שלפני.

4.טענות המערערת:

א.הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק-הדין, לא בחנה את השפעת מצבה הנפשי של המערערת על כושרה לעבוד והסתפקה בהפנייה לבדיקת הרופא בתחום הפסיכאטרי.

ב.הוועדה המירה את שיקול דעתה בשיקול דעתה של הרופא המומחה בתחום הפסיכיאטרי.

ג.הנמקת הוועדה לוקה בחסר, שכן הוועדה לא נימקה כיצד על אף המיגבלות הרפואיות הרבות מסוגלת המערערת לבצע את העבודות שהוצעו על-ידי הוועדה.

ד.הוועדה לא הביאה לכלל ביטוי את קשיי התקשורת של המערערת, על אף שהדבר עלה בישיבתה של הוועדה טרם פסק-הדין, וכן את העובדה כי מעולם לא הועסקה בישראל.

ה.היה על הוועדה לקבוע את שיעור אי כושרה של המערערת באופן שלא יפחת מ- 75%.

5.מנגד טוען המשיב, כי פסק-הדין קוים במלואו, כי הוועדה בחנה את שאלת השפעת הנכות בתחום הנפשי על הכושר להשתכר, וכי העבודות המוצעות תואמות את שיעור הנכות וסוג הליקויים מהם סובלת המערערת.

6.על-פי הוראות סעיף 213 לחוק הערעור לפני בית הדין הינו "בשאלה משפטית בלבד". לפיכך מוטל על בית הדין לבחון אם טעתה הועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה מחייבת.

7.עיון בפרוטוקול מעלה כי הועדה ציינה כי המערערת מוסרת לועדה שלא היתה בטיפול פסיכיאטרי "אלא רק אצל נוירולוג". על אף שאין מדובר בליקוי המצריך טיפול שוטף ציינה הוועדה כי בדעתה להתייחסת למכלול הליקויים לרבות הליקוי הנפשי ולבחון השפעתם על כושר העבודה, ולצורך כך עיינה במסמכים הרפואיים והתרשמה כפי בדיקתה היא. בהתייחס לחוות-הדעת בתחום הנפשי שמכוחה נקבעו 10% נכות (חוות-דעתו המומחה ד"ר קירש מיום 23.11.11) קבעה הוועדה כי ד"ר קירש קבע כי אין בנכות כפי שנקבעה על-ידו כדי להשפיע על כושר העבודה.

הועדה סיכמה כי בהתחשב במכלול הליקויים והסימפטומים לרבות הליקוי הנפשי – המערערת מסוגלת לעבוד "ביום עבודה חלקי בעבודה שאין בה לחץ נפשי ואין צורך בתקשורת רבה עם הסביבה. מסוגלת לעבוד בעבודות חרושתיות קלות, הרכבה, אריזה ומיון".

8.אין בעובדה כי הוועדה מציינת את ממצאיו של ד"ר קירש ואת הערכתו כי אין בליקוי הנפשי כדי לפגוע בכושר להשתכר כדי להצביע על כך כי הוועדה ביטלה את שיקול דעתה והסתמכה אך ורק על הערכתו זו. כפי שציינה הוועדה במפורש, היא עיינה במסמכים הרפואיים והתרשמה מהופעתה של המערערת בפני הוועדה. עוד ציינה הוועדה בפתח דבריה כי אף לדברי המערערת אין היא נמצאת ואף לא היתה בטיפול פסיכיאטרי.

9.לאור האמור, אין לקבל את טענת המערערת כי הוועדה נמנעה, כהוראת פסק-הדין, לדון בשאלת השלכת הנכות הנפשית על הכושר להשתכר.

10.לא מצאתי ממש ביתר טענות הערעור. כך, למשל, אין לומר שהוועדה מנעה מלשקול כראוי את שאלת התקשורת של המערערת שכן הוועדה קבעה במפורש כי ביכולתה של המערערת לעבוד בעבודות שאינן מצריכות תקשורת רבה. כמו כן, השאלה אם מצבה של המערערת מצדיק קביעת אי כושר בשיעור 75% מסור לשיקול דעת הוועדה בהתאם לממצאיה היא.

11.לאור האמור – הערעור נדחה בזאת.

12.אין צו להוצאות.

13.הצדדים יכולים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה.