אי העברת הרכב במשרד הרישוי גורר אחריות כלפי צד ג' המסתמך על המרשם

עתירה להצהיר כי הרכב מסוג טיוטה מ.ר. 8414827 (להלן: " הרכב") הרשום במשרד הרישוי על שמו של המבקש 3, שרון כץ (להלן: " כץ") הנה בבעלותם של המבקשים ו/או מי מהם וכן לבטל את העיקולים שנרשמו על הרכב.

טענת המבקשים כי המבקש 1 , ציון  בן שלמה (להלן: " ציון") רכש ביום 1.3.04 את הרכב מאת כץ ושילם לו את מלוא התמורה בסך 50,000 ש"ח.

נטען שציון העביר את הרכב לשימושה וחזקתה של בתו, המבקשת 2 (להלן: " ליאת"), מי שהשתמשה ברכב מאז רכישתו ועד הגשת העתירה.

עוד נטען שהרכב נגנב, וליאת אף הגישה תלונה במשטרה על כך. המכונית נמצאה על ידי המשטרה והוחזרה לה על ידה, והיא זו ששילמה את דמי האחסנה עבור איחסון הרכב.

בגין הגניבה הנזקים שנגרמו לרכב הגישה ליאת תביעה לחברת הביטוח, אולם הכספים לא מועברים לליאת מאחר ועל הרכב רובצים עיקולים שהטילו המשיבים  ו- 2 ולא ניתן לבצע העברת בעלות.

המבקשים מדגישים כי הרכב הוא בבעלות ליאת, בחזקתה ושימושה המלאה, והיא אינה חבה בחובותיו של כץ, אשר בגין חובותיו נרשמו עיקולים.

המשיבים 1 ו- 2 מתנגדים לבקשה.

המשיב 1, המכרז לגביית קנסות (להלן: " המרכז"), ציין שהרכב רשום עדיין בבעלות שרון במשרד הרישוי.

לטענת המרכז לא הוצג כל שטר מכר, לא הוצגו מסמכים מהם ניתן ללמוד כי המבקשים רכשו את הרכב מכץ, ואין להתעלם מאי העברת הבעלות ברכב במשך 5 שנים.

גם המשיב 2 מתנגד לבקשה וטוען כי המבקשים מסתרים עובדות מהותיות - לא צורפו קבלות רכישה, ולטענתו המדובר בחוזה למראית עין.

עוד טוען המבקש 2 כי הסתמך על הרישום במשרד הרישוי, ודינו של המטיל עיקול  כדין מי שרכש את הרכב על פי תקנת השוק.

התקיים דיון במסגרתו נחקר המבקש, והמשיב 2. המשיבים ויתרו על חקירתה של המבקשת. הצדדים סיכמו טענותיהם.

דיון והכרעה

המבקשת לא נחקרה על תצהירה. מציינת המבקשת בסיכומיה כי די בעצם אי חקירתה, כדי לקבל את הבקשה מאחר וכל האמור בתצהירה אמת הוא.

לעניין זה יוזכר הכלל שאי חקירת מצהיר על תצהירו אין בה כדי להוסיף על מה שאין בתצהיר מעיקרו (ראה למשל: ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה (1973) בע"מ נ' Warner Home Video (Ltd) UK , פ"ד מו(2), 273).

אכן, מהעדויות בתיק ניתן ללמוד כי ליאת עושה שימוש ברכב.

ליאת אף הצהירה על עבירות תנועה שביצעה, כדי לחזק את טענתה כי הרכב בשימושה, וביום הדיון ב"כ אף ביקשה לצרף לתיק מסמכים שונים שיש בהם ללמד על עבירות התנועה שנעברו על ידה, כדי לבסס את הטענה שהרכב בשימושה.

אין חולק שהמשיב 3, הוא הבעלים הרשום של הרכב. כלל הוא שרישום הרכב במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד, וזכויות הבעלות ברכב נקבעות לפי דיני הקניין ולא לפי הרישום או העדרו (ראו למשל: רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא (4) 464) (להלן: "פרשת סהר"), ויש לבחון האם עמדו המבקשים בנטל הרובץ לפתחם.

נראה שהמבקשים עמדו בנטל.

טענת ליאת כי הרכב היה בשימושה ובחזקתה מיום 1.3.04 לא נסתרה. גם טענותיה כי היא זו ששילמה את כל ההוצאות עבור הרכב, לרבות דלק, מבחן רישוי שנתי, ביטוחים ותיקונים לא נסתרה, ולכן מבחינת דיני הקניין עמדו המבקשים בנטל כי הם זכאים להרשם כבעלים של הרכב.