א.מ. פלסטיקה בע"מ נ' צ.ל.פ. תעשיות בע"מ ואח'

1. בקשה למתן צו מניעה זמני שעניינו איסור על המשיבות צ.ל.פ תעשיות בע"מ, תדביק אקס בע"מ ותדביק בע"מ (להלן: "צ.ל.פ" או "המשיבה 1", "תדביק" או המשיבות 2 ו-3, ושלשת המשיבות ביחד – "המשיבות"), לפנות ללקוחות המבקשת ו/או להתקשר עימן, וכן לשווק או למכור  בעצמן ו/או מי מטעמן את כלל המוצרים המוגדרים בהסכם שנחתם בשנת 2013 בין המשיבה 1 לבין המבקשת (להלן: "פלסטיקה" או "המבקשת"), להפצת מוצרי יריעות פוליאתילן מתכווצות שקופות ומודפסות (להלן: "שרינק" שקוף או מודפס), המיוצרות על ידי המשיבה 1 או עבורה, באמצעות המבקשת בישראל ובתחום הרשות הפלסטינית. 
2. ברקע ההליך – הסכם הפצה שנחתם בין הצדדים בשנת 2013 שתוקפו ל-5 שנים (כשבין הצדדים מחלוקת לעניין מועד כריתתו המדויק, האם נחתם ביום 1.2.13 כגרסת המשיבות, או ביום 1.12.13 כגרסת המבקשת, מחלוקת אליה אתייחס בהמשך), ואשר קיימת במסגרתו אופציה, בתנאים מסוימים שככל הנראה לא התקיימו, להארכת תוקפו ל-5 שנים נוספות. ההסכם נחתם מול המבקשת על ידי צ.ל.פ, כשבמועד מאוחר לו (בשלהי שנת 2015) רכשה צ.ל.פ את המשיבה 2 – "תדביק אקס". "תדביק אקס" נשלטת במלואה על ידי "צ.ל.פ", כשהיא והמשיבה 3 - "תדביק", מהוות אשכול חברות כשהמשיבה 3 הינה חברה ציבורית העומדת בראש הקבוצה.

3. הבקשה הוגשה בד בבד עם הגשת כתב תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הפרו המשיבות את הסכם ההפצה הבלעדי שבין הצדדים, ולמתן צוי עשה ומניעה קבועים שעניינם איסור הפרת הסכם ההפצה. הבקשה הובאה לפני למתן צו במעמד צד אחד, שלא מצאתי מקום לתתו קודם שתובא לפני עמדת המשיבות. לאחר קבלת התגובה, התקיים ביום 25.1.18 דיון במעמד הצדדים, שבו כל מאמצי להביאם להסדר מוסכם, אשר נראה לא רק אפשרי בנסיבות העניין אלא שהרושם שהתקבל הוא שאף קרוב היה בשלב מסוים לשאת פרי, כשלו ובהתאם נאלצתי לצערי להשלים את הדיון ובעקבותיו ניתנת החלטה זו.
4. תמצית טיעוני המבקשת היא, כי המשיבות פועלות מזה תקופה בתחבולות ובנסיונות להפר את הסכם ההפצה הבלעדי מכוחו הן מחויבות כלפי המבקשת, מפרות אותו בפועל ופונות באופן ישיר ללקוחות המבקשת במטרה להשתלט על עסקי המבקשת ולנכס לעצמן הן את לקוחותיה והן את פעילותה.

המבקשת טוענת כי הסכם ההפצה מקנה לה בלעדיות בהפצת יריעות מתכווצות שקופות ומודפסות המיוצרות על ידי המשיבה 1 (גם בעניין זה – הגדרת המוצרים נשוא ההסכם, קיימת מחלוקת בין הצדדים שאף אליה אתייחס בהמשך) ובהסתמך עליו, השקיעה פלסטיקה משאבים רבים מזה 4 שנים בשיווק המוצרים, הפצתם ופרסומם, תוך הגדלת המכירות של המשיבות.

לטענת המבקשת פיתחה היא אצל צ.ל.פ מוצר חדש – שרינק שקוף ומודפס שלא היה בידיה בזמן ההתקשרות בין הצדדים.

המבקשת מפנה להוראות ההסכם שלפיו תתבצע כל מכירה בלעדית באמצעות המבקשת (ס' 3.2), כשכל רשימת הלקוחות של המבקשת מהווה נכס בלעדי שלה (ס' 11.1), תוך שקיים איסור למשיבה לפנות ללקוחות המבקשת אף בתקופת צינון של שנתיים מתום תוקפו (ס' 11.2).

לטענת המבקשת, לימים רכשה צ.ל.פ את תדביק אקס (בשמה הקודם אקסטרא פלסטיק), דבר שהביא מאותו מועד ואילך לשינוי במדיניות המשיבה והפרות הסכם נשנות מצידה. מאז ועד עתה פנתה המבקשת מספר רב של פעמים למשיבה בע"פ ובכתב, והתרתה בה על ההפרות מטעמה.  פגישות שנערכו בין הצדדים הביאו לריפוי נקודתי בלבד של ההפרות, ובחלוף זמן נוסף החלה צ.ל.פ לנסות ולכפות על המבקשת הסכם חדש המאפשר למעשה למשיבות להפיץ בעצמן חלק מהמוצרים נשוא הסכם ההפצה המקורי, הצעה שסורבה על ידי המבקשת. נסיונות אלו נעשו על ידי המשיבה הן בהצעות שהציעה, הן באיום בדבר אי חידוש ההסכם, והן בהאטה ואי אספקת מוצרים בזמן, כמו גם מכירה ישירה ללקוחות.

5. תשובת המשיבות נתבקשה ונתקבלה ובה עותרות הן לדחיית הבקשה. תמצית טיעוניהן היא כי הבקשה נעדרת עילה, לא נתמכת בכל ראיה, לוקה בשיהוי חריף ובחוסר תום לב דיוני חמור, וכל תכליתה הוא להצר את צעדיה של תדביק כמתחרה ישירה של המבקשת בתחום שבו לא ניתנה למבקשת בלעדיות מעולם, בעיקר ביחס ללקוח בודד וספציפי – החברה המרכזית ליצור משקאות קלים בע"מ ("קוקה קולה"), שהיתה מאז ומעולם לקוח של תדביק אקס.

באופן קונקרטי מבחינות המשיבות בין מוצרי "שרינק שקוף" למוצרי "שרינק מודפס". לטענתן לא רכשה המבקשת במסגרת מערכת היחסים בין הצדדים מעולם מוצרים מסוג "שרינק מודפס" שכן במועד כריתת ההסכם לא יוצרו מוצרים אלה כלל על ידי צ.ל.פ. ממילא ברור היה כי לאורכה של כל מערכת היחסים בין הצדדים, היתה הבנה ברורה שלמבקשת אין כל בלעדיות במוצרים אלה.

באשר לשרינק השקוף – מסכימות המשיבות כי אכן ניתנה למבקשת במקור בלעדיות, ואולם טוענות כי בלעדיות זו הופסקה עת עלה חשש עוד בתחילת 2016 (לאחר רכישת תדביק אקס שבעטיה הפכו הצדדים למתחרים "דה פקטו"), שהבלעדיות שניתנה נוגדת את הוראות דיני ההגבלים העסקיים. בנסיבות אלה טוענת המשיבה, פנתה היא למבקשת והציעה לה לפנות במשותף לממונה על הגבלים עסקיים על מנת לקבל פטור מאישור ההסכם כהסדר כובל, אבל המבקשת דחתה הצעה זו. במהלך התקופה האמורה המשיכה איפוא המשיבה למכור למבקשת שרינק שקוף, אך לא עשתה כן בבלעדיות לאור החשש שעלה, וזאת לטענתה, בידיעת המבקשת.

בחודש יולי 2017 הודיעה המשיבה למבקשת בהתאם להוראותיו של ההסכם, על אי הארכתו. בנסיבות אלה טוענת המשיבה המדובר בשיהוי בן כשנתיים ימים, ולכל הפחות של ארבעה חדשים מהמועד בו נדחו טענות המבקשת לאחרונה. 

לטענת המשיבה סיומו של הסכם ההפצה עתיד לחול ממילא בתוך ימים ספורים – 1.2.18, ועל כן מתייתר למעשה עצם הדיון בבקשה. עוד טוענת המשיבה, כי דווקא המבקשת, בנסיונה לפגוע במשיבה, היא זו שמפרה את ההסכם בביצוע מופחת משמעותית של היקף הזמנות (ירידה של כ-75%), ובאשר לרשימת הלקוחות - זו אינה יכולה להוות ראיה משלא הוצגה מעולם למשיבה.

המשיבה טוענת מספר טענות פרוצדורליות נוספות (אי הגשת התחייבות עצמית כדין, חפיפה בין הסעד הזמני לעיקרי, והגדרתו כצו עשה המשנה את המצב בפועל הקיים בין הצדדים ולא צו מניעה).

6. המבקשת הגישה תשובה לבקשה שבה חוזרת היא למעשה על עיקרי נימוקיה. לתשובה צורפו תמלילי שיחות שלא מצאתי בהם תרומה של ממש בשלב זה לדיוננו. יוער כי הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים מטעמם והסתפקו בהשלמת טיעוניהם.
7. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה ושמעתי את טיעוני הצדדים, מצאתי להיעתר לה באופן חלקי.
8. כידוע, במסגרת ההחלטה בדבר מתן הסעדים הזמניים, נשקלים כידוע שלושה שיקולים: סיכויי ההליך (קיומה של עילת תובענה), מאזן הנוחות ושיקולי יושר וצדק (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984; פרשת בנק דיסקונט הנ"ל, בפס' 6; ע"א 8415/07 חברת אנ.די סי. יצרני תכשיטים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פס' 7 להחלטתו של השופט מלצר (פורסם בנבו, 24.10.2007); גורן, בעמ' 912-913; 45). בין יסוד מאזן הנוחות ליסוד עילת התובענה מתקיימת זיקה הדוקה, אשר כונתה לא אחת כ"מקבילית הכוחות", לפיה ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד, כך מתמתנת הדרישה להוכחת סיכויי ההליך העיקרי, ולהיפך (רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות 1993 בע"מ, פס' 3 לפסק דינו של השופט גרוניס (פורסם בנבו, 6.6.2006)).