החלטה
לפניי בקשה שניה של התובעת לתיקון כתב התביעה. בקשה קודמת נדחתה בהחלטה מיום 7.6.2013 בשל האופן בו נוסחה ומשלא צורף אליה נוסח המבהיר מהו בדיוק התיקון המבקש ולנוכח אי הבהירות בדבר הנוסח של הסעדים נשוא התיקון המבוקש.
במסגרת הבקשה השניה מבקשת התובעת לערוך שורה ארוכה של תיקונים בכתב התביעה שעיקרם תיקון הסעדים והוספת סעד של ביטול והשבה, הוספת טיעון בדבר פגם ברצון בעת כריתת הסכמי הרכש של המקרקעין, הוספת טיעון בדבר מתן הודעת ביטול של ההסכמים וכן תיקוני עריכה וניסוח.
הנתבעים 1- 3 וכן הנתבעת 5 מתנגדים לבקשה. הנתבעים 6 ו- 7 אינם מתנגדים לתיקון המבוקש אך מבקשים כי ייפסקו לזכותם הוצאות משפט ככל שהתיקון יותר.
נדון תחילה בהתנגדותם של הנתבעים 1- 3. אלה טוענים כי הוספת סעד של ביטול הסכמי המכר עומדת בסתירה לתביעה המקורית בה נטען שקיים סיכוי לביצוע הסכמי המכר. דין הטענה להדחות. גם אם התובעת אכן שינתה את טעמה והיא מבקשת לבטל את ההסכמים, אין הדבר מהווה סיבה שלא להתיר לה את תיקון התביעה, בשים לב לשלב הדיוני המוקדם יחסית בו הוגשה הבקשה ולנוכח הכלל לפיו שומה על בית המשפט לנקוט גישה ליברלית מקום שמבוקש לתקן כתבי טענות (ראה ס' 6 להחלטתי מיום 7.6.2013).
בהחלטתי מיום 7.6.2013 כבר קבעתי כי הוספת סעד של ביטול ההסכמים אינה מהווה שינוי של עילת התביעה או הוספת עילה חדשה, מן הטעמים המפורטים באותה החלטה. בקצירת האומר אשוב ואציין כי המושג "עילת תביעה" בהקשר של בקשה לתיקון תביעה, מקבל משמעות רחבה יותר מאשר המושג "עילת תביעה" בהקשר של בקשה לסילוק על הסף, ומכל מקום, אף אם היה מדובר בהוספתה של עילה חדשה, אין בכך כדי לשלול מניה וביה את אפשרות התיקון, אלא שבמקרה כזה תיבחן בקשת התיקון בקריטריונים מחמירים יותר. גם לפי בחינה מחמירה כזו, היה מקום להתיר את התיקון המבוקש משום שהוא רק משלים טענות עובדתיות שכבר נטענו ממילא במסגרת התביעה המקורית. על כן יש לדחות את טענתם של הנתבעים 1- 3 לפיה עסקינן בשינוי חזית אסור שאין להתירו.
הוא הדין באשר לטענה הנוגעת לפגם ברצון. אכן, עסקינן בטענה חדשה, אלא שאין המדובר בעילת תביעה חדשה שכן אין בטענה זו משום שינוי של "הסיפור העובדתי" העומד בבסיס התביעה המקורית, אלא בהוספה של טענה משפטית הנובעת מאותן טענות עובדתיות.
הטענה לפיה התובעת איחרה את המועד ליתן הודעת ביטול של ההסכמים 14 שנה לאחר שנכרתו, היא טענת הגנה שיש לברר במסגרת התיק העיקרי, ולא טענה שיש בה כדי להצדיק סרוב להתיר את התיקון.
גם הטענה כאילו התיקון יכשיר עילה שכבר התיישנה, דינו להדחות. עסקינן בתביעה שהוגשה בחודש יולי 2012. לדידם של הנתבעים 1- 3, התביעה התיישנה לפני שנים רבות ועוד לפני הגשתה של התביעה המקורית. ככל שהתביעה אכן התיישנה, לא התיקון המבוקש הוא שימנע את טענת ההתיישנות, שכן פועלו היחיד של התיקון בענין זה הוא שיש לראות את כתב התביעה המתוקן כאילו הוגש בחודש יולי 2012, קרי, במועד הגשת התביעה המקורית. הא ותו לא. ממילא, טענת ההתיישנות שעמדה לנתבעים 1- 3 בנוגע לכתב התביעה המקורי, תוסיף ותעמוד להם גם כלפי כתב התביעה המתוקן ולא תסוכל בעקבות התיקון המבוקש.
הנתבעת 5 טוענת כי דין הבקשה להדחות משום שהתצהיר התומך בה איננו מאמת את העובדות הנטענות בנוסח המתוקן של התביעה, אלא אך ורק את הנסיבות שהצריכו את התיקון. על כך משיבה התובעת בטענה כי התצהיר מתייחס כדין לעובדות הרלבנטיות לבקשת התיקון.
יש ממש בטענותיה של הנתבעת 5. כאשר עסקינן בבקשה לתיקון כתב תביעה, אין די בתצהיר המתאר את הנסיבות שהצריכו את התיקון, אלא מבקש התיקון נדרש בנוסף לאמת בתצהיר גם את העובדות המתוקנות. הדבר עולה מהוראת תקנה 92 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, הקובעת כי "תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות." עיון בתצהיר התומך בבקשת התיקון מגלה שאין התאמה מלאה בין הנוסח המבוקש של התיקונים בכתב התביעה לבין התצהיר התומך בבקשת התיקון (ראה למשל הטיעון העובדתי בס' 31 לכתב התביעה המתוקן, שכלל איננו מאומת בתצהיר התומך בבקשת התיקון). לא די בכך שישנה בתצהיר התייחסות כזו או אחרת לעובדות שתיקונן מבוקש. נימוק זה לבדו מחייב לדחות את בקשת התיקון הנוכחית.
למעלה מהצורך אציין כי לא ראיתי לנכון לקבל את טענתה הנוספת של הנתבעת 5 לפיה התיקון המבוקש יכשיר עילה שכבר התיישנה. הנתבעת 5 מודה כי התביעה המקורית הוגשה יומיים לפני חלוף תקופת ההתיישנות. מכאן שהתיקון המבוקש בענין סעד הביטול לא יכשיר עילת תביעה שכבר התיישנה, שהרי כפי שכבר הובהר קודם, פועלו היחיד של התיקון הוא שיש לראות את כתב התביעה המתוקן כאילו הוגש בחודש יולי 2012, קרי, במועד הגשת התביעה המקורית. התובעת עצמה הרי טוענת כי כתב התביעה כמוהו כהודעת ביטול, ומכאן שאין היא מבקשת לנצל את תיקון התביעה כדי לטעון שביטול ההסכמים נעשה על ידה במועד מוקדם יותר. מכל מקום, וככל שהייתי מתיר את התיקון, הייתי קובע כי הנתבעת 5 (כמו גם הנתבעים 1- 3) תהא רשאית לטעון כלפי התביעה המתוקנת את טענת ההתיישנות כאילו הוגשה התביעה רק ביום בו הוגש כתב התביעה המתוקן, ובכך היתה נמנעת כל פגיעה אפשרית בזכותה של הנתבעת 5 להבנות מטענת ההתיישנות (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, ע' 351 ה"ש 49).
סוף דבר, הבקשה לתיקון התביעה נדחית בשנית, בשל אופן עריכת התצהיר התומך בה וההמנעות מאימות העובדות המתוקנות.
התובעת תשלם לנתבעת 5 הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪, בשים לב לכך שמדובר בנסיון שני שלא צלח לתיקון התביעה.
אין צו להוצאות לזכות הנתבעים 1- 3 משום שטעמי ההתנגדות שלהם לא התקבלו. אין צו להוצאות לזכות הנתבעים 6 ו- 7 משום שאלה ביקשו כי ייפסקו לזכותם הוצאות רק אם יותר התיקון. בהקשר זה אציין כי זכותם העקרונית של הנתבעים 6 ו- 7 להוצאות משפט בגין התיקון (ככל שיותר בעתיד) בעינה עומדת אף אם התיקון איננו נוגע אליהם, שכן הנתבעים 6 ו- 7 נדרשים לעיין בכתב התביעה המתוקן כדי לוודא שאכן איננו מחייב תיקון ההגנה מטעמם, ודי בטרחה זו על מנת לזכותם בהוצאות משפט במקרה שיותר התיקון.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, ב' חשון תשע"ד, 06 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.