אדינייב נ' מדינת ישראל

לפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, (להלן: "החוק"), שעניינה – הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות שכן אין בנימוקיה טעם כלשהו המצדיק את מתן הסעד המבוקש.

בפסיקה נקבע כי טענה לפיה נהג אחר לכאורה נהג ברכב המבקש, אינה מהווה עילה למתן הסעד המבוקש. (ראו – רע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, רע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל, רע"פ 8653/13 לוי נ' מדינת ישראל, רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל, רע"פ 7018/14 טיטלבאום נ 'מדינת ישראל וכן ראו פס"ד שניתן לאחרונה עפ"ת 7150-10-15 עבד אלחלים נ' מד"י).

זאת ועוד, בית המשפט הנדרש לבקשה להארכת מועד להישפט שוקל את אותם שיקולים הדומים לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר נאשם, לפי סעיפים 240 ו-130 לחוק, (לעניין זה ראו רע"פ 9142/01 סוריא איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 793). על המבקש להראות טעם טוב וראוי מדוע נמנע מהגשת הבקשה להישפט במועד שנקבע לכך בחוק וכן נדרש בית משפט לשקול האם באי ביטול פסק הדין עלול להיגרם עיוות דין למבקש אשר יהיה בו כדי להיעתר לבקשתו.

בענייננו, הבקשה הוגשה באיחור ובשיהוי ניכר, העבירה בוצעה ביום 28.06.2013, המבקש אישר כי למעשה קיבל את הדו"ח אשר אף שולם בפועל ביום 10.06.2014, כמעט כשנה לאחר ביצוע העבירה. למען הסר ספק אציין כי, לעניין ההכרעה בבקשה איני לוקח בחשבון את עצם תשלום הדו"ח שכן כידוע הוראות הדין והפסיקה מתירות הגשת בקשה להארכת מועד מקום בו הדו"ח שולם בפועל, אך תמוהה העובדה מדוע בקשה זו מוגשת בשיהוי ניכר, לאחר למעלה מ – 3 שנים ממועד תשלום הדו"ח.

המבקש טען כי צד ג' נהג ברכבו ואף צירף לבקשתו תצהיר מטעם צד ג', אולם עיון בתצהיר מגלה כי למעשה רב הנסתר על הנגלה. תצהירו של צד ג', כללי, חלקי ואינו מפורט בכלל. לטעמי מדובר בטענה אשר "באה לעולם" רק לצורך ביצוע ההסבה ותו לא שכן לא פורטו עובדות מהותיות לביסוס הטענה לפיה המועד ביצוע העבירה, אכן צד ג' נהג ברכבו של המבקש.

התרשמתי כי, ההסבר המובא בתצהירו של צד ג', הינו מלאכותי ומגמתי אשר מיועד לזכות את המבקש בסעד המבוקש בלבד ואין בו אלא כדי להטות את הכף לטובת קבלת הבקשה, במיוחד עת הועלתה טענה עובדתית זו בשיהוי רב. ראו לעניין זה, (שיהוי בהגשת הבקשה), פסק דין שניתן ע"י כב' השופט דבור עפ"ת 35639-04-15 סעיד סעדי נ' מדינת ישראל.

וכן ראו את קביעתו של כב' השופט דבור, בימ"ש מחוזי נצרת, במסגרת עפ"ת 7150-10-15 עבד אלחלים נ' מדינת ישראל:

"... עיתוי הגשת הבקשה אשר באה אל אויר העולם לאחר שנודע למערער על סנקציות כלשהן העקבות ההרשעה בעבירה מושא הליך זה, זועקת "רשני". מקום בו ההודעה על ביצוע עבירת קנס נשלחה בדואר רשום, וכן לאחר שהבקשה להארכת מועד להישפט הוגשה באיחור בלתי – מוסבר אין מקום למסקנה, כי זכויותיו של המערער נפגעו".

כאמור בענייננו, הדוח הומצא כדין והטענה אשר מועלית במסגרת הבקשה, מטרתה אחת – הסבת כתב האישום בלבד וזאת ללא כל סיבה והנמקה מספקת ומוצדקת.