ת"פ 127-09 מ.י. משרד התמ"ת מחלקה משפטית-סוצ' נ' דואיב אלירן

1. בחודש מאי 2009 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום בו יוחסה לו עבירה על סעיפים 2 (א) ו – 20 (ב) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996 בכך שבחודשים נובמבר ודצמבר 2007 סיפק הנאשם עובדת ניקיון אחת למלון 'אנדרוס סקוטי סנטר' בירושלים למשך 9 ימי עבודה, וזאת שלא על פי רישיון קבלן כוח אדם כדין.

השתלשלות ההליך

2. מלכתחילה כפר הנאשם בעובדות כתב האישום והתיק נקבע להוכחות. ישיבת הוכחות ראשונה לשמיעת עדי המאשימה התקיימה ביום 22.11.2010 בפני חברתי, השופטת יפה שטיין. במהלכה נחקר העד מר רימון טובאסי, מנהל המלון הסקוטי. מועד נוסף להוכחות לשם המשך שמיעת עדי המאשימה נקבע ליום 19.1.2011, אולם במועד זה לא התייצבה המאשימה לדיון. בהחלטה מנומקת מיום 28.4.2011 החליט בית הדין, מפי השופטת שטיין, שלא להיעתר לבקשת הנאשם לזכותו בשל אי התייצבות המאשימה לדיון. התיק נקבע להמשך הוכחות ליום 20.6.2011. הישיבה בוטלה בשל התפטרות סנגורו של הנאשם מייצוגו לנוכח הצטרפותו לשורות פרקליטות המדינה והצורך שעלה במינוי סנגור אחר. בחודש אוגוסט 2011 מונתה לנאשם סנגורית והצדדים ביקשו להגיע לכדי הסדר, אך מאמציהם כשלו.

או אז הגיש הנאשם, ביום 19.1.2012, בקשה לגילוי חומר חקירה על פי סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי. הנאשם ביקש להעביר לעיונו את "נהלי משרד התמ"ת והיועץ המשפטי לממשלה הנוגעים להעמדה לדין בעבירות לפי סעיף 2(א) ו – 20(ב) לחוק קבלני כוח אדם; כל ההחלטות שלא להעמיד לדין אנשים שנחשדו בעבירה לפי סעיפי חוק אלה; כל הכרעות הדין וגזרי הדין בתיקים בהם הואשמו נאשמים בעבירות אלה". בהחלטת בית הדין מיום 13.2.2012 נדחתה הבקשה. הנאשם ערר על ההחלטה בפני בית הדין הארצי לעבודה.

ביום 7.6.2012 ניתן להסכמת הצדדים תוקף של פסק דין ולפיה ובחלק הצריך לענייננו, "הנאשם יגיש בקשה חדשה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי ובית הדין ידון בה ללא קשר להחלטתו הקודמת" (ראו: פסק דינו של השופט אילן סופר בעפ"א (ארצי) 52312-02-12 דואיב – מדינת ישראל (7.6.2012)).

בהתאם שב והגיש הנאשם את בקשתו אך היא נדחתה בהחלטת כבוד השופטת שטיין מיום 29.11.2012. הנאשם ערר גם על החלטה זו בפני בית הדין הארצי לעבודה אשר קבע בפסק דינו מיום 27.2.2013, מפי כבוד השופטת (כתוארה אז) ורדה וירט ליבנה, כי היה על בית הדין לדון בבקשה במעמד הצדדים. מאחר שבית הדין לא עשה כן יושב העניין אליו לדיון במעמד הצדדים וכי השופט שידון בבקשה לא יהא השופט שדן בהליך הפלילי (עפ"א (ארצי) 29109-12-12 דואיב – מ.י. משרד התמ"ת מחלקה משפטית (27.2.2013)).

דיון במעמד הצדדים נשמע לפני השופטת שטיין ביום 20.6.2013 ולאחריו קיבל בית הדין את הבקשה בהחלטה מיום 20.10.2013 והורה למאשימה להעביר לעיון הנאשם את כל המידע המבוקש.

על החלטה זו עררה המאשימה בפני בית הדין הארצי לעבודה ובמקביל ביקשה לעכב את ביצוע ההחלטה ולכך נעתרה חברתי, השופטת שטיין. החלטת בית הדין הארצי בערר, מפי כבוד השופטת רונית רוזנפלד, ניתנה ביום 9.9.2015 (עפ"א (ארצי) 16393-12-13 מדינת ישראל-משרד הכלכלה – דואב (9.9.2014)). ערר המדינה התקבל ונקבע כי בקשת נאשם לקבלת נתונים לצורך ביסוס טענה בדבר אכיפה בררנית תתברר לפני המותב הדן בטענה בדבר אכיפה בררנית ועל פי הכללים שהותוו בפסיקה, ולא לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי.

אף על פי כן, הועבר התיק בחודש 1/2016 לטיפולי ונקבע לדיון בחודש 2/2016.

בישיבת בית הדין מיום 29.2.2016 באו הצדדים לכלל הסדר דיוני ולפיו הנאשם יודה בעובדות כתב האישום ויורשע על פיהן. כן הסכימו הצדדים לטעון באופן 'פתוח' לעונש. המאשימה מצדה התחייבה לא לטעון לענישה העולה על 50% מהקנס הקבוע בדין.

בהכרעת דין מאותו היום הרשעתי את הנאשם על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום בעבירה שיוחסה לו. לבקשת הצדדים נקבע מועד סמוך אחר לשמיעת הטיעונים לעונש ואלה נשמעו ביום 13.3.2016.

הטעונים לעונש

3. המאשימה עמדה על חומרת העבירה של העסקת עובד זר ללא רישיון בעיני המחוקק. בתוך כך הדגישה המאשימה כי לא נקבע בצדה של עבירה זו קנס מינהלי והדבר מלמד, כאמור, על חומרת העבירה בעיניו של המחוקק. לעניין העונש עמדה המאשימה על כך כי העבירה היא עבירה כלכלית ועל כן יש להטיל בגינה סנקציה כלכלית. לטענתה המחוקק ביקש להגן על זכויותיהם של עובדי קבלן, שהם מהעובדים המוחלשים במשק, בדרך של חיוב הקבלן בהעמדת בטוחות כספיות שמטרתן להעיד על איתנותו הפיננסית. לצד זאת קבע המחוקק קנס משמעותי שיהווה תמריץ להקפדה על דרישות החוק. בנסיבות העניין המאשימה טוענת כי הנאשם עבר על 9 "יחידות עבירה" שהקנס הקבוע בגין כל אחת מהן הוא 14,400 ₪, ובאופן מצטבר 129,600 ₪. המאשימה הפנתה לפסיקה שבה נקבע מתחם ענישה של 30% מהקנס המירבי. עם זאת בנסיבות המקרה שלפנינו, ובהן חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, עותרת המאשימה להשית על הנאשם קנס בסך 7,200 ₪ ולחייבו לחתום על התחייבות בסך 129,600 ₪ (הקנס המירבי) להימנע מביצוע עבירה חוזרת.

4. הנאשם מצדו טוען כי אין להרשיעו ביותר מעבירה אחת. זאת מהטעם שכתב האישום אינו מונה 9 אישומים נפרדים, אלא אישום אחד על עבירה אחת. לטענתו אין המאשימה רשאית לשנות עמדתה בעניין זה בשלב הטיעונים לעונש.

לעניין מתחם הענישה טוען הנאשם, כי משום מה במקרה זה חרגה המאשימה ממנהגה ועתרה להשתת מחצית משיעור הקנס המירבי, בעוד שבמקרים אחרים היא מסתפקת ב-30%-20% משיעור הקנס ולעתים אף מסכימה לאי הרשעה ושירות לתועלת הציבור.

לטענת הנאשם יש להביא בחשבון את הנסיבות המקלות שבהן ביצע את העברה, ואת חוסר התחכום בביצועה. לטענתו מדובר באירוע חד פעמי שלא נלווה לו תכנון מוקדם וביצוע מוקפד. כך הנאשם לא הקים חברה שתישא באחריות הפלילית ולא ניהל עסק לאורך זמן מתוך מטרה להתעשר על חשבון העובדת. הנאשם סבור כי בהשוואה למקרים אחרים שנדונו בפסיקה ושאליהן הפנתה המאשימה מדובר בנסיבות קלות שצריכות להילקח בחשבון.

מוסיף הנאשם וטוען כי בהתנהלות המאשימה נפל פגם במובן זה שלא יידעה אותו בכל הסיכונים שנשקפים לו. תחת זאת הטילה עליו שני קנסות מינהליים בגין אי תשלום שכר מינימום ובגין אי מתן אישור העסקה שאותם שילם עובר להליך. בכך סבר הנאשם כי תם העניין אולם הופתע כשהמאשימה הגישה בשלב מאוחר יותר את כתב האישום מושא הליך זה. לטענת הנאשם המאשימה הייתה עושה עמו חסד לו הגישה כתב אישום אחד על כל העבירות כך שיידע מהם הסיכונים שבפניהם הוא עומד.

לעניין נסיבותיו האישיות טוען הנאשם כי אין לו עבר פלילי והעבירה שבה עסקינן בוצעה בשנת 2007. כיום הוא נשוי ואב לארבעה קטינים, ומטפל באמו החולה שמוכרת כנכה בביטוח הלאומי. התובע עובד כשכיר בחברת הסעות ואין לו יכולת כלכלית. הוא הביע צער על כך שלא שילם לעובדת בזמן ונימק זאת במשבר הכלכלי שפקד אותו באותה תקופה. הנאשם מבקש כי בית הדין יסתפק בהרשעה ובהטלת התחייבות סמלית.

מספר עבירות או עבירה אחת