אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תת"ע 1495-08-14 מדינת ישראל נ' רביבו אופק שלמה

תת"ע 1495-08-14 מדינת ישראל נ' רביבו אופק שלמה

תאריך פרסום : 10/12/2018 | גרסת הדפסה
תת"ע
בית משפט השלום אילת לתעבורה
1495-08-14
21/02/2016
בפני השופט:
גל שלמה טייב

- נגד -
המבקש:
רביבו אופק שלמה
עו"ד כפיר דור ו/או אדל דדון
המשיבה:
מדינת ישראל
עו"ד אודי רונן
החלטה
 

 

כללי

1. בפני בקשת המבקש, לחייב את המשיבה בהשבת הוצאות הגנתו ופיצוי ראוי בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מניהול הליך זה, שעוד קודם לסיומו ולבקשת המשיבה הורה בית המשפט על זיכויו מכל אשמה.

 

כתב האישום והשתלשלות ההליכים

2. כתב האישום, שהוגש ביום 06.08.14, ייחס למבקש עבירה של נהיגה בשכרות, לאחר שבבדיקה שנערכה לו נמצא כי בגופו ריכוז אלכוהול של 335 מיקרוגרם בליטר אויר נשוף, העולה על המידה הקבועה בחוק ובניגוד לסעיפים 62(3) לפקודת התעבורה ותקנה 169ב לתקנות התעבורה.

 

3.הנאשם כפר, כפירה כללית, במיוחס לו והתיק נקבע לשמיעת פרשת התביעה, בשלב ראשון. לאחר שנשמעו חלק מעדי התביעה ועוד בטרם הסתיימה פרשת התביעה, ביקש ב"כ המאשימה (המשיבה) לתקן את כתב האישום על דרך הוספת תעודת עובד ציבור וב"כ הנאשם (המבקש) התנגד לכך. בהחלטתי מיום 30.03.15 דחיתי את ההתנגדות ואיפשרתי את תיקון כתב האישום.

 

4.עוד בטרם תוקן כתב האישום הודיעה המאשימה, על חזרה מאישום ולבקשת בית המשפט הבהירה כי מדובר בזיכוי בהתאם לסעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי.

 

הבקשה לפיצוי, התשובה והתגובה לתשובה

5.ביום 09.06.15 הוגשה בקשת המבקש לפיצוי. במסגרת בקשתו טען בא כוחו של המבקש כי הגשת כתב האישום, נוכח חומר הראיות שהיה מונח בפני התביעה, עובר להגשתו, היתה בלתי סבירה וללא הזהירות הנדרשת, שכן, עדות עדת ההגנה, הגב' עינת מרקוס (להלן – הגב' מרקוס), נעלמה מתיק החקירה ורק לאחר דרישת ההגנה, נתגלתה העדות ויחד איתה תמונה המתעדת את המבקש יושב בכיסא האחורי ולא במושב הנהג (התמונה הוגשה לתיק בית משפט על ידי ההגנה במסגרת בקשה זו – הערה שלי – ג.ש.ט). משכך טען ב"כ המבקש כי, לא היו בידי המאשימה די ראיות המבססות סיכוי סביר להרשעה.

 

6.ב"כ המבקש הוסיף וטען כי בעניינו של המבקש אף מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות את קבלת הבקשה. לדבריו, התנהלות המשיבה, אשר בחרה להמשיך ולנהל את התיק, מבלי לבדוק את גרסת המבקש ואף הוציאה את עדותה של הגב' מרקוס מחומר החקירה, שהועבר לעיונו, כדי להוכיח כי קיימות נסיבות המצדיקות את השבת ההוצאות ומתן פיצוי למבקש וזאת לצד התנהלותו ההוגנת והישרה של המבקש, אשר לאורך כל הדרך פעל באופן ישר וגלוי, חשף את קו ההגנה בפני המשיבה ושטח בפניה את כל טענותיו.

 

7.בתשובתה לבקשה ביקשה המשיבה לדחות את הבקשה על הסף. לדברי המשיבה, בעת הגשת כתב האישום, מתיק החקירה עלתה מסכת ראיות שמקימה סיכוי סביר להרשעה וזאת בשים לב לעדויות שני השוטרים שזיהו התנהגות מחשידה כשרכב נעצר לפני ההגעה אל המקום בו עמדו השוטרים, שני אנשים יורדים מהרכב ומתבצעת החלפה ביו הנהג לנוסעת שיושבת מאחור כשאין בעדותה של הגב' מרקוס כדי לפגום בראיות המאשימה. לעומת זאת, טענה המשיבה, כי לאחר שנשמעו עדויות השוטרים והעדה (הגב' מרקוס –הערה שלי ג.ש.ט), התבצעה הערכה מחודשת שהובילה למסקנה כי אין מקום להמשיך את ההליכים ועל כן בהחלטה אמיצה הוחלט על חזרה מאישום ואי העמדת המבקש בפני סכנת הרשעה.

 

לדברי המשיבה, בקשת המבקש מקוממת, שכן העובדה כי המשיבה שקלה עמדתה, פעם נוספת, לאחר שנשמעו עדויות עדי התביעה, אינה יכולה לעמוד לה לרועץ ובוודאי שהמשיבה אינה יכולה להמשיך בהליכים, גם אם סבורה היא שיש מקום לחזרה מכתב אישום, רק בשל החשש מהטלת הוצאות עתידיות.

 

8.לדברי המשיבה, בעניינו של המבקש אף לא מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי, שכן לטענתה נוהל הליך רגיל, שלא חרג מן המקובל ולא יוצא דופן באשר להוצאותיו של המבקש ומטבעו של הליך פלילי כי ייגבו מחירים כאלה ואחרים מהעומד לדין, אולם בכך לא די כדי להטיל הוצאות במקרה של זיכוי.

 

קבלת הבקשה, יש בה, לטענת המשיבה, כדי להלך אימים על רשויות התביעה ובמקרה זה כאשר הזיכוי נבע מספק סביר באשר לעצם ההחלפה, שהתעורר לאחר שמיעת העדויות, אין מקום להטלת פיצוי ותשלום הוצאות, שכן סעיף 80 לחוק העונשין והפסיקה שבאה בעקבותיו לא נועדו למקרים מסוג זה.

 

9.בתגובתו לתשובת המשיבה, התרעם ב"כ המבקש על טיעוני המשיבה בתשובתה וטען כי הטענה ולפיה חזרה בה המשיבה מכתב האישום לאחר שנשמעה עדת ההגנה, אינה תואמת את שהתרחש בבית המשפט, שכן עדת ההגנה כלל לא נקראה להעיד ואף פרשת התביעה טרם הסתיימה. ב"כ המבקש, טען כי טיעון זה של המשיבה מחזק את התנהלותה הרשלנית בתיק זה המצטרפת לכך שההגנה היא זו שהעבירה את עדותה של עדת ההגנה ואת התמונה לידי המשיבה, מתוך התיק הפלילי שנפתח כנגד המבקש, בגין אותו אירוע.

 

הדיון בבית המשפט

10.יוער כי, על אף שהצדדים סיימו טיעוניהם בכתב כבר ביום 22.06.15, הדיון בבקשה התקיים רק ביום 20.12.15 וזאת לאור בקשת כל אחד מן הדדים לדחות את מועד הדיון מספר פעמים. גם לאחר הדיון, עבר פרק זמן של כחודש ימים עד שהומצאו לתיק בית המשפט התמונות המתעדות את מקום ישיבת המבקש והגב' מרקוס ברכב.

 

11.ב"כ המשיבה, חזר בטיעוניו על מסכת הראיות שעמדה בבסיס החלטת התובע להגיש את כתב האישום והדגיש את עדויות השוטרים אודות מה שראו. עוד הוסיף ב"כ המשיבה כי התנהלות של המבקש במפגש עם השוטרים, שעה שלא שיתף עימם פעולה, ניסה להתחכם ואף איים עליהם והעליבם, אף היא עמדה לנגד עיני התובע בעת הגשת כתב האישום וחיזקה את הראיות כנגדו. לדברי ב"כ המשיבה, אמנם המבקש חזר מספר פעמים על כך שהוא לא נהג, ואולם בדו"ח ההזמנה, ישנה אמרה נוספת שלו בה אמר: "שתינו ולא יכולנו לנהוג, והיא ראתה אתכם מרחוק, נלחצה יצאה מהאוטו, אמרה בוא תחליף אותי ואני שתיתי, החלפתי אותה". עוד ציין ב"כ המשיבה כי הסיטואציה בה רכב עוצר בהתקרבו לעמדה של שוטרים ושני אנשים יוצאים מהרכב, מעוררת תמיהה אף היא, כשההסבר שנותנת הגב' מרקוס לעצם היציאה מהרכב של השניים, שאינה מוכחשת על ידה, כי התווכחו על החובה לחגור חגורה, נשמעת מופרכת ובלתי סבירה. לחיזוק טענותיו, ביקש ב"כ המשיבה להגיש את ההחלטה שניתנה בבקשת בעל הרכב להחזרת רכבו, בה קבע השופט בכר כי ישנן ראיות לכאורה כי הנהג אכן ביצע את העבירה המיוחסת לו (נ/1), הודעת הגב' מרקוס במשטרה (נ/2), וחקירת המבקש במשטרה שבוצעה במסגרת ההליך הפלילי (נ/3).

 

לדברי ב"כ המשיבה, אין כל נפקות לשאלה האם עדותה של הגב' מרקוס היתה מונחת בפני התובע קודם הגשת כתב האישום, שכן גם למקרא העדות עדיין קיים יסוד סביר להרשעה.

 

12.באשר לאפשרות לקבלת פיצוי בשל נסיבות אחרות, הבהיר ב"כ המשיבה כי לאחר ששוחח עם התובעת שניהלה את התיק ובשים לב להתרשמותה של התובעת מהודעתה של הגב' מרקוס שנשמעת לה מהימנה ולאחר שנבחנו עדויות השוטרים בבית המשפט, הוחלט על חזרה מכתב האישום, וזאת בשל הספק שנוצר. עוד הבהיר ב"כ המשיבה, כי נפל לכלל טעות, בתשובתו לבקשה כשטען כי ההתרשמות מהעדה היתה באופן בלתי אמצעי, אך אין בכך כדי לשנות את פני הדברים.

 

לדברי ב"כ המשיבה מדובר בחריג יוצא דופן ונדיר בהם אדם יקבל פיצוי על ההליך ואין בעצם קיומו של ההליך וקיומם של ישיבות הוכחות כדי להצדיק את קבלת הבקשה, בוודאי לא במקום בו המבקש מפריע בשטח, מתבטא בחריפות כלפי השוטרים ולא מודה בעבירה. לדברי ב"כ המשיבה, לא נגרמה למבקש עוגמת נפש, הוא לא ישב במעצר בגין תיק זה, ואף שמו הטוב לא נפגע ועל כן לא מתקיימות אותן נסיבות חריגות המצדיקות פיצוי.

 

ב"כ המשיבה, ביקש להבהיר כי גם בתגובתו בכתב ציין כי ההחלטה לחזרה מכתב האישום באה על רקע ההתרשמות מעדויות עדי התביעה בפני בית המשפט ולא רק מדברי הגב' מרקוס והעובדה כי ההליך הפלילי נסגר כנגד המבקש מבלי שיוגש כתב אישום אין בה דבר וחצי דבר עם ההליך התעבורתי שהתנהל כנגדו.

 

13.ב"כ המבקש חזר על האמור בבקשה וביקש בשנית להסב את תשומת לב בית המשפט לתגובת המשיבה כי התרשמה מעדת ההגנה באופן בלתי אמצעי, על אף שזו לא העידה בבית המשפט.

 

ב"כ המבקש עמד על כך שעדותה של הגב' מרקוס והתמונה אותה הציגה בה נראית יושבת במושב הנהג דקה לפני שנעצרו על ידי השוטרים הובילו לסגירת התיק הפלילי כנגד מרשו, שכן מדובר בראיה מזכה שלא נבדקה. בעניין זה הפנה ב"כ המבקש לחובתה של הרשות החוקרת לרדת לחקר האמת ולבדוק את טענות החשוד ובכלל זה לחקור עדים פוטנציאלים, פעולות שלא בוצעו בעניינו של המבקש, אלא הסתפקו בעדויות שני השוטרים.

 

עוד הוסיף וטען ב"כ המבקש כי הזיכוי המוחלט של מרשו, הגיע לאחר שהמשיבה עיינה בעדותה של הגב' מרקוס, כעולה מטענות המשיבה בכתב ולא לאחר הערכה מחודשת של עדויות השוטרים ונראה כי טענה זו באה רק לאחר שבית המשפט ביקש הבהרות בעניין ההתרשמות הבלתי אמצעית מהגב' מרקוס, שלא יכלה להיות, שכן, זו כאמור לא העידה.

 

14.ב"כ המבקש, תיאר את הנזקים שנגרמו למבקש בגין ניהול הליך זה ובכלל זה הוצאות שכר טרחת עורך דין, שלילת הרישיון למשך 30 ימים, הוצאות אחסנת הרכב, הוצאות טיסה לדיון והעובדה שהיה עצור, תוך שהוא מפנה לפסיקה שהטילה הוצאות בגין מקרים דומים.

 

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

15.עתירת המבקש לקבלת פיצוי והשבת הוצאותיו נסמכת על סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין), הקובע כדלקמן:

(א)משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

(ב)שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.

מלבן 2(ג)החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים.

 

16.סעיף זה דורש תנאי סף ולפיו המבקש זוכה או שכתב האישום בעניינו בוטל בהתאם לסעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי. ואולם בכך אין די ועל מנת שבית המשפט ישקול האם להורות על תשלום הוצאות ההגנה של הנאשם ופיצוי בגין מעצרו או מאסרו, מוטל על המבקש להוכיח כי מתקיימת אחת משתי העילות המנויות בחוק. העילה אחת, עניינה כי לא היה יסוד להאשמתו של הנאשם, ואילו השנייה עניינה בכך שהתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

17.העילה הראשונה – "לא היה יסוד לאשמה"

בית המשפט העליון קבע פעם אחר פעם כי המבחן הנדרש לקיומה של העילה הראשונה הוא מבחן "התובע הסביר" ו"הסיכוי הסביר להרשעה" (ראו לדוגמא ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)(להלן – הלכת דבש); ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) (להלן –עניין יוסף); ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו).ׂ בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום ובמקום בו בית המשפט מגיע למסקנה כי לא היה בסיס כלשהו להגשת כתב האישום או כי היסוד להעמדה לדין רעוע ביותר, יהיה מקום לקבוע כי הוכחה עילה זו. למותר לציין כי מדובר במקרים חריגים ביותר בהם פעלה המאשימה מתוך זדון, רשלנות חמורה או אי סבירות מהותית ובולטת.

 

18.בבוחנו עילה זו על בית המשפט ליתן דעתו לאופי הזיכוי, להתנהלות החקירה והתביעה ולאופן בו נוהל ההליך ובמקרים בהם מדובר בפיצוי בגין מעצר אף להחלטות שניתנו במסגרת אותם הליכים.

 

19.היה ובית המשפט ימצא כי מתקיימת עילה זו בעניינו של נאשם, הרי שיש מקום להורות על פיצוי בגין המעצר ותשלום הוצאות ההגנה על פי הקבוע בתקנות (ראה חוות דעתו של כבוד השופט ח' מלצר בע"פ 5097/10 גל (אשר) בוגנים נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)(15.01.13)(להלן –פרשת בוגנים)).

 

20.העילה השנייה – "נסיבות אחרות המצדיקות זאת"

בעוד שהעילה הראשונה צרה ומצומצמת ומעטים המקרים בהם בית המשפט ימצא כי אכן היא מתקיימת, העילה השנייה מנוסחת באופן עמום ומאפשרת לבית המשפט שיקול דעת רחב בשאלה האם להעניק פיצוי לנאשם שזוכה.

 

בית המשפט העליון בהלכת דבש עמד על הסוגים השונים של נסיבות שיש בהם כדי להדריך את בית המשפט בבואו לקבוע האם התקיימה העילה אם לאו. ראוי בעניין זה להביא את הדברים כלשונם, מפיו של כבוד השופט מ' חשין:

 

"נסיבות המצדיקות – או שאינן מצדיקות – תשלום שיפוי ופיצוי הן כל נסיבות המשפט ונסיבות סמוכות למשפט. בדברינו למעלה (בפיסקאות 18 עד 20) עמדנו על נסיבות שלעניין, וביניהן: המדינה התרשלה או פעלה שלא-כהלכה בחקירה, בהעמדה לדין או בניהול המשפט; הנאשם נשא בנזקים-של-ממש וכו'. על דרך הכלל נחלקות נסיבות אלו לשלושה סוגים: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט). במקרים מתאימים ראוי גם לשלול או להפחית פיצוי או שיפוי, למשל: נאשם שהביא על עצמו, במעשים או בהתבטאויות, את כתב-האישום שהוגש נגדו כגון בהטעיית רשויות החקירה; נאשם שנמנע מתגובה על האשמות שהוטחו בו בחקירה וכיו"ב". (הקו התחתון הוסף – ג.ש.ט).

 

21.במשך השנים פורשה עילה זו, בבית המשפט העליון, באופן מרחיב באשר לנסיבות הבאות בגדרה. כך למשל בפרשת בוגנים, קבע השופט מלצר:

 

"במסגרת עילה זו בית המשפט אמור להפעיל את סמכותו בגישה מרחיבה, במיוחד בשים לב לזכויות הבסיס החוקתיות, המעוגנות אצלנו כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולשינויים הפרשניים המתחייבים מחוק היסוד האמור (ראו חוות דעתי בענין שגיא; עיינו גם: עומר דקל "הזכאי זכאי לפיצויים? על זכותו של נאשם שזוכה לפיצוי בגין נזקיו" עלי משפט ט 523 (תשע"א) (להלן: עומר דקל)). בגדריו של המבחן הראוי לעילה השניה יש להסתכל על ההליך כולו במבט-על ובצורה כוללת (ענין דבש, בעמ' 91)" (וכן ראה ע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)(26.02.13),.

 

לצד אותן קטיגוריות פותחו אף מבחני משנה. כבר בע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)( 08.05.97)(להלן – עניין רייש), שניתן עוד קודם להלכת דבש, עמד בית המשפט העליון על רשימת שיקולים, באשר להתקיימותה של עילה זו, אם כי קבע כי אין מדובר ברשימת שיקולים סגורה:

 

"האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום לב, או שמא הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון: האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם; האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתירות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש; האם המשפט התארך יתר על המידה, ללא הצדקה, בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו; האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט; האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לעניין הציבורי או לנסיבות אחרות; האם בית המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל העדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה".

 

מן הכלל אל הפרט

22.עתה נותר לבחון את עניינו של המבקש והאם עומד באחת מן העילות המצדיקות פיצוי ותשלום הוצאותיו, שכן המבקש זוכה ועמד בתנאי הסף לתחולתו של סעיף 80 לחוק העונשין.

 

לא היה יסוד לאשמה

23.אני סבור כי עילה זו לא מתקיימת בעניינו של המבקש. כאמור, מדובר בעילה צרה מאוד, אשר ניתן יהיה להיכנס לגדרה במקום בו התנהלות המאשימה היתה חסרת תום לב, זדונית או בלתי סבירה באופן מהותי.

 

לאחר שקראתי את טענות הצדדים בכתב, שמעתי טיעוניהם בעל פה ובעיקר לאחר שעיינתי בתיק החקירה, שהועבר לעיוני, אני סבור כי על פי מבחן ה"תובע הסביר", לא ניתן לקבוע כי לא היה בסיס להעמדתו לדין של המבקש ואף לא כי מדובר בבסיס רעוע ואסביר.

 

24.בפני התובעת שבפניה הונח תיק החקירה עמדו דוחות הפעולה של שני השוטרים, אשר עולה מהם תמונה ברורה, לכאורית, לפיה המבקש הוא זה שנהג ברכב והתחלף עם הגב' מרקוס, מספר רגעים לפני שנעצרו על ידי השוטרים. שני השוטרים, מציינים כי המרחק בינם לבין הרכב לא עלה על 30 מטרים והזיהוי היה וודאי. במצב דברים זה, בוודאי שהיו בפני התובעת ראיות לביסוס האשמה.

 

ואולם בכך לא די, המבקש, אמנם הכחיש לאורך כל חקירותיו את המיוחס לו וטען כי לא נהג ברכב ואולם, במסגרת דבריו, כתגובה לדו"ח שנמסר לו אמר את הדברים הבאים: "שתינו ולא יכולנו לנהוג, והיא ראתה אתכם מרחוק, נלחצה יצאה מהאוטו, אמרה בוא תחליף אותי ואני שתיתי, החלפתי אותה". דבריו אלה של המבקש בפני השוטרים הם בבחינת הודאת חוץ של נאשם, אשר די בה לצד תוספת ראייתית מסוג דבר מה נוסף, כדי להרשיעו בפלילים.

 

יוצא, אפוא, כי בפני התובעת שהגישה את כתב האישום עמדה מסכת ראייתית מבוססת דיה כדי להגיש את כתב האישום ואף מעבר לכך.

 

25. לא נעלמה מעיני, כמובן, טענת ב"כ המבקש, כי בהינתן עדותה של הגב' מרקוס, והתמונה שהוצגה בפני החוקר שגבה את עדותה, הרי שהונחה בפני התובע ראיה מזכה שחייבה את אי העמדת המבקש לדין ועל כן בהעמדתו לדין פעל התובע בחוסר סבירות מהותי, שכן לא היה יסוד סביר להרשעתו של המבקש בדין.

 

ואולם ועל אף שמדובר בראיה שיש בה כדי לחזק באופן משמעותי את גרסת המבקש, עדיין עומדת לחובת המבקש, בשלב הזה של ההליכים, טרם הגשת כתב האישום, הראיות האחרות עליהן הצבעתי ובכללן הודאת החוץ שלו. לא ניתן לקבל את טענת ב"כ המבקש, בעניין זה, כי עדותה של הגב' מרקוס היא בבחינת ראיה מזכה באופן חד משמעי. אמנם, עולה מהעדות כי המבקש לא נהג ברכב והדברים מקבלים חיזוק מהתמונה שהוצגה בפני החוקר וממנה עולה כי סמוך לרגע המעצר, נראה המבקש יושב בכיסא האחורי של הרכב, והטענה היא בבחינת טענת "אליבי", אך עדיין קיים פער של דקה בין הזמן בו צולמה התמונה ובין רגע המעצר, אותו היה צריך להסביר.

 

העובדה כי, טענת ה"אליבי" של הנאשם לא נבחנה עד תום ולא נגבו עדויות משאר היושבים ברכב, אין די כדי להשמיט את הבסיס מתחת לתשתית הראייתית הלכאורית, בשים לב למכלול הראיות שעמדו בפני התובע ערב הגשת כתב האישום (ראה בעניין זה פסקאות 16-17 לפסק דינה של כבוד השופטת ע' ארבל ע"פ 5923/07 ראשיד שתיאווי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) (06.04.09)(להלן – פרשת שתיאווי)).

 

בשים לב לאמור, אני סבור כי לא מתקיימת העילה הראשונה הקבועה בסעיף 80 לחוק העונשין וכי היה יסוד לאשמה, בעת הגשת כתב האישום והתביעה לא פעלה באופן בלתי סביר באופן מהותי.

 

"נסיבות אחרות המצדיקות זאת"

26.אני סבור כי לא כך הם פני הדברים ביחס לעילה השנייה.

יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה לתחולתה של עילה זו מחייב, לטעמי, את המסקנה כי בעניינו של המבקש עילה זו מתקיימת. אבחן את הדברים, על פי הקטיגוריות שנקבעו בהלכת דבש, תוך הפעלת מבחני המשנה שנקבעו בפסיקה.

 

נסיבות שעניינן הליכי המשפט

27.על אף שמצאתי כי באי בדיקת ה"אליבי" של המבקש לא היה די כדי לקבוע כי לא היה יסוד לאשמה, אני סבור כי התנהלות היחידה החוקרת וליתר דיוק אף קודם לכן התנהלות השוטרים שעיכבו את המבקש והובילו אותו לתחנה ובהמשך התנהלות התביעה, בהקשר זה, יש בהם כדי להצדיק את קבלת הבקשה (באשר לגובה ההוצאות אעמוד על כך בהמשך).

 

28.מעבר למבקש ולגב' מרקוס שהו ברכב בזמן המעצר, עוד שלושה אנשים בוגרים. כל יושבי הרכב, הגיעו לתחנת המשטרה, כשהם מלווים את המבקש, שהגיע לתחנה בניידת המשטרה. למרות זאת, בחר השוטר ולדימיר גרברסקי (ת/1), שעיכב את המבקש, להורות להם לעזוב את התחנה. בכך "חסם" השוטר גרברסקי את האפשרות של יושבי הרכב למסור עדות ביחס לאירוע. הדברים הם בבחינת "קל וחומר" ביחס לגב' מרקוס, אשר נחשדה כמי שהחליפה עם המבקש את מקומות הישיבה ברכב ולכאורה אף יכלה להיחקר כחשודה ואולם השוטר גרבסקי הורה לה, כמו גם לאחרים, כאמור, לעזוב את התחנה. במצב דברים זה, נפגעה זכותו של המבקש שטען כי לא נהג, להוכיח את חפותו באופן מיידי ומבלי שתעלה בהמשך טענה כי יכול היה להשפיע על העדים הפוטנציאלים.

 

29.אף התנהלות היחידה החוקרת בעניין גביית גרסאות העדים היתה לוקה בחסר ופגעה ביכולתו של המבקש להוכיח את טענת ה"אליבי" שלו. אמנם, המבקש נחקר תחת אזהרה, בחשד לעבירות פליליות, אולם החוקר נסמך על דוחות הפעולה של השוטרים מהם עלתה התמונה הברורה כי ברכב שהו אנשים נוספים, מה גם שבידי החוקר היו פרטיה של הגב' מרקוס.

 

על אף זאת, התעלמה היחידה החוקרת מקיומם של אותם עדים ולמעט גביית גרסתה של הגב' מרקוס, לא נעשו כל פעולות לאיתורם וממילא לגביית גרסתם של שאר הנוכחים. עניין זה מעורר קושי רב, שכן בפני היחידה החוקרת התייצבו אותם עדים פוטנציאלים, אך אלה שוחררו על ידי השוטר, מבלי שנלקחו פרטיהם. יתרה מכך, בשים לב לגרסתה של הגב' מרקוס, שמחזקת באופן ברור את גרסת המבקש כי לא נהג, בליווי התמונה אותה הציגה בפני החוקר, הרי שהצורך בגביית גרסת העדים הנוספים עולה שבעתיים, אלא אם כבר בשלב זה, די היה בגרסת הגב' מרקוס כדי "לנקות" את המבקש מכל חשד, ואולם כידוע, לא כך היו פני הדברים.

 

המחדל הקשה באי בדיקת טענת ה"אליבי" לא נעצר רק ביחידה החוקרת, אלא המשיך לפתחה של יחידת התביעות. לא ברור מדוע לא נדרשה כל השלמת חקירה בעניין זה ולא נדרש לאתר את אותם עדים, גם אם חלפו מספר חודשים מאז האירוע. הצורך, אף נובע, מעמדת יחידת התביעות הפלילית שהורתה על סגירת התיק הפלילי כנגד המבקש, בין היתר בהסתמך על דברי הגב' מרקוס, תוך שהיא מסבה את תשומת לב יחידת תביעות התעבורה לכך. נכון הוא ששקול דעתו של תובע שלא להעמיד לדין, בוודאי כשמדובר בעבירות פליליות, שאין להן קשר לעבירה שיוחסה למבקש במישור התעבורתי, אינה מחייבת תובע אחר, מתחום התעבורה, לפעול באותה דרך ביחס לעבירת התעבורה שלכאורה עבר המבקש ואולם, כאשר הנימוק לסגירת התיק הפלילי נשען על גרסת הגב' מרקוס, כנימוק מרכזי, הדבר מחייב בדיקה מדוקדקת של התיק, פעם נוספת, בטרם יוגש כתב אישום.

 

במצב דברים זה, היה על התובע לדרוש השלמת חקירה, ולהורות על גביית עדויות הנוכחים הנוספים ברכב על מנת שטענת המבקש היתה מתבררת עד תום. הדברים נכונים, גם בשים לב לטענת ב"כ המשיבה, כי התמונה שצולמה על ידי הגב' מרקוס, אין בה הוכחה חד משמעית לכך שהמבקש לא נהג ברכב. גם אם נכונים דבריו של ב"כ המשיבה, הרי שהיתה חובה להשלים את החקירה בהיבט זה, בטרם יוגש כתב האישום ולכל הפחות לפעול להשגת התמונה בראיה בתיק החקירה ולא להמתין כשנה עד שההגנה מיוזמתה העבירה אותה לידי המשיבה. לא יעלה על הדעת כי עד מתייצב לחקירה ומציג ראיה בפני חוקר המשטרה, ראיה שיש בה כדי לסייע להגנת החשוד והחוקר לא תופס ראיה זו כמוצג והתובע כלל לא מעיין בראיה, אלא ככל הנראה נסמך על האמור בהודעת העד, מפיו של החוקר.

 

30.בענייננו חובה זו של היחידה החוקרת ולאחר מכן של יחידת התביעות להשלים את החקירה ולגבות את עדויות העדים נובעת, בראש ובראשונה מהעובדה כי למול גרסאות השוטרים עומדת גרסת המבקש והדברים הם בבחינת "גרסה למול גרסה". חובה זו מקבלת משנה תוקף, כאשר מתקבלת עדותה של הגב' מרקוס המחזקת את גרסת המבקש. כאשר בפני היחידה החוקרת ויחידת התביעות עומדות גרסאות סותרות וישנם עדים ישירים, שבנקל ניתן היה לגבות מהם עדויות, שכן הם נכחו בתחנה, מיד לאחר האירוע, הרי שהפרת חובה זו היא בגדר מחדל חקירתי, שפגע בהגנתו של המבקש ואף הסבה לו נזק ראייתי במידה מסויימת, שכן אף פרטיהם האישיים לא נלקחו וחלקם לא היו מוכרים למבקש, מעבר לאותו מפגש אקראי בחוף הים.

 

יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט ח' מלצר בע"פ 5109/09 דביר חליוה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)(20.08.13), אליהם הפנה ב"כ המבקש:

 

"כאשר המשטרה חוקרת תלונה נגד אדם, וכאשר מתוכנה ומבירורה של התלונה מסתבר כי ההכרעה בבית המשפט תתבסס על "גירסה מול גירסה", וכאשר נמצא כי ישנם עדים ישירים לאירוע – המשטרה חייבת לחקור את העדים הנ"ל, כל עוד הדבר איננו כרוך במאמץ בלתי סביר. הימנעות מזימונם ומחקירתם של עדים בנסיבות אלה עלולה לעלות כדי מחדל חקירתי של ממש, המקפח את זכותו של הנאשם למשפט הוגן, ובכך להצדיק את זיכויו מן האישום הרלבנטי".(הקו התחתון במקור – ג.ש.ט). (וכן ראו דברי, בעניין חובת גביית עדויות של עדים שנכחו במקום על ידי שוטרי התנועה בתת"ע 3243-05-14 מדינת ישראל נ' נתנאל אמר ברוך, עמ' 25-26 להכרעת הדין).

 

31. בעניין זה, אבקש להעיר כי ניתן היה לתקן את המחדל, גם בשלב מאוחר יותר, כאשר ב"כ המבקש הפנה את תשומת לב התביעה לתמונה שצולמה, עוד קודם שמיעת הראיות בתיק. במצב דברים שכזה היה מקום לקבל אישור להשלמת חקירה, גם לאחר הגשת כתב האישום (ואני מניח כי ב"כ המבקש היה מצטרף לבקשה שכזו) ולגבות את עדויות שאר הנוכחים ברכב. ביצוע פעולה זו היתה יכולה לשפוך אור על שהתרחש באותו אירוע ולבסס את האמור בכתב האישום או להפריכו, אך הדברים, כאמור לא נעשו.

 

32.אי בדיקת טענת המבקש עד תומה ואי איסוף מלוא הראיות שאפשר והיה בהם כדי להצביע על מציאות שונה מזו שיוחסה למבקש יש בכוחם כדי להצדיק פיצוי והשבת הוצאות במסגרת קטיגוריה זו ומכח העילה השניה, גם במקום שלא היה בכוחם כדי למנוע את הגשת כתב האישום (ראה בעניין זה דברי כבוד השופטת ע' ארבל בפרשת שתיאווי, פסקאות 20, 22)

 

33.במסגרת קטיגוריה זו על בית המשפט לבחון לא רק את התנהלות המשיבה אלא אף את התנהלותו של המבקש. ב"כ המשיבה טען כי התנהלותו של המבקש במהלך האירוע מצדיקה כשלעצמה את דחיית הבקשה וזאת בשים לב לכך שהמבקש הפריע בשטח, התבטא בחריפות כלפי השוטרים ולא הודה בעבירה.

 

אין בידי לקבל טענת ב"כ המשיבה בעניין זה. התנהלותו של המבקש במהלך האירוע נבחנה גם "בעיניים פליליות" לאור דו"חות השוטרים שטענו כי איים עליהם והעליב אותם, והתיק בעניינו נסגר. משכך אין מקום להטיל דופי בהתנהגותו של המבקש, בוודאי לא באופן כזה שיש בה כדי להשפיע על ההחלטה אם להיעתר לבקשתו אם לאו. הדברים נכונים, ביתר שאת, באשר לטענה כי המבקש לא הודה בעבירה ועל כן התנהלותו מצדיקה את דחיית הבקשה. כפירה של חשוד במיוחס לו לא יכולה להיחשב לחוסר שיתוף פעולה ובוודאי שאינה יכולה לשמש כנימוק לדחיית בקשתו לפיצוי והשבת הוצאותיו, לאחר שזוכה מהמיוחס לו.

 

 

אופי זיכויו של המבקש

34.המבקש, כאמור זוכה לאחר שהמשיבה חזרה בה מכתב האישום, בטרם הסתיימה פרשת התביעה וזאת מכח סעיף 94(א). בית המשפט העליון בפרשת מקמילן רע"פ 960/99 דני מקמילן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)(26.08.99), דן במקרה דומה בו המאשימה חזרה בה מכתב האישום, לאחר המענה לכתב האישום כשדעת הרוב סברה כי למעט יוצאים מן הכלל, זיכוי שכזה (שהוגדר על ידי כבוד השופט אנגלרד כ"זיכוי מוחלט" או "מלא" וכן ראו דעתו החולקת של כבוד השופט אור) יצדיק הטלת פיצויים בעוד שדעת המיעוט (כבוד השופט אור) סברה כי גם במקרה זה ההחלטה נתונה לשיקול דעת בית המשפט, כמו גם זיכוי שבא לאחר הכרעה פוזיטיבית של בית המשפט. על דברים דומים לדעת המיעוט חזר כבוד השופט חשין בהלכת דבש והעניין טרם הוכרע בפסיקת בית המשפט העליון (ראה בעניין זה דעות שונות כפי שהובעו בפסיקה נוספת של בית המשפט העליון בעניין רייש, עסאף וכן בע"פ 12003/05 חמודה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)(18.09.08), בע"פ 7115/04 יוסף בן ברוך נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)(02.05.07))

 

35.בעניינו, גם אם נלך על פי הגישה ולפיה אופי הזיכוי הוא רק שיקול מבין שאר השיקולים שיש להכניס לקדירת השיקולים, הרי שאין מדובר בזיכוי מחמת הספק, זיכוי טכני או חזרה מאישום בהסכמה, שביחס לכל אחד מהם , אפשר גם על פי לשון החוק לפסוק פיצוי והשבת הוצאות. מדובר בזיכוי "מוחלט" או "מלא", כלשונו של השופט אנגלרד וגם אם אין מדובר בהכרעה פוזיטיבית של בית המשפט, בוודאי שיש להביא שיקול זה כשיקול בעל משקל לטובת היעתרות לבקשת המבקש.

 

36.חשוב מכך, הן הנסיבות שהובילו לזיכוי. המשיבה, הצהירה בתשובתה בכתב ובעל פה כי הסיבות לחזרה מכתב האישום, נבעו משקילה מחודשת של עדויות עדי התביעה והתרשמותה התובעת מעדת ההגנה, הגב' מרקוס. אכן, כפי שטען, ב"כ המשיבה, עדויות על גבי הכתב אינן זהות לעדויות שניתנות בפני בית המשפט ולא פעם הערכה ראשונית באשר לטיבן של עדויות יכול ותשתנה לאחר שעדויות אלה נשמעות בבית המשפט ולאחר שעברו חקירה נגדית. הערכה מחודשת שכזו ראויה וצריכה להיעשות.

 

ואולם, לא ניתן להתעלם מעדותה של הגב' מרקוס, שלא נשמעה בבית המשפט והיתה מונחת בפני המשיבה, אף קודם להגשת כתב האישום שממנה התרשמה התובעת כעדות מהימנה (התרשמות שאת התובעת הפלילית הובילה, כאמור, להורות על סגירת התיק הפלילי ולהעביר את התרשמותה זו גם לתובעת התעבורה) וכן מהתמונה, המתעדת את הגב' מרקוס יושבת בכיסא הנהג דקה לפני שנעצרה על ידי השוטרים אותה העביר ב"כ המבקש לידי המשיבה קודם ישיבת ההוכחות, אשר היה בה כדי לשנות את תמונת המצב הראייתית.

 

ראיות אלה, אף אם לא היו הבלעדיות שבגינן חזרה בה המשיבה מכתב האישום, בוודאי היו מרכזיות, כעולה מהטענות בכתב של המשיבה (פסקה 9 לכתב התשובה).

 

נסיבות אישיות של המבקש

37.במסגרת קטיגוריה זו של שיקולים על בית המשפט לבחון את הנזק שנגרם למבקש בעקבות ההליך שנוהל, ובכלל זה את נזקיו הכלכליים, הנפשיים, את משך תקופת המעצר או המאסר אותם ריצה וכן לסבל חריג וחמור או עינוי דין חמור שנגרמו למבקש.

 

יוער בעניין זה, כי פועל יוצא של כל הליך פלילי הוא כי לנאשם נגרמים נזקים מעצם ניהול ההליך, אך אין בכך די על מנת לקבוע כי אכן התקיימו נסיבות אישיות חריגות המצדיקות מטעם זה בלבד פסיקת פיצוי ושיפוי של מי שזוכה.

 

38.בעניינו של המבקש, לא הוצגו נזקים כלכליים חריגים, מעבר לשכירת עורכי הדין לייצגו והתייצבותו למשפט. אף הנזק שנגרם כתוצאה משלילת רישיונו אינו נזק חריג, בשים לב לעבירה שיוחסה לו, המקנה לקצין משטרה מוסמך לשלול את רישיונו של מי שנהג בשכרות למשך 30 ימים, אם כי ניתן לפצות בגין נזק זה, בשים לב להוכחת נזק קונקרטי הנובע משלילת רישיון הנהיגה.

 

39.בשים לב לאמור, לא מצאתי כי התקיימו נסיבות אישיות חריגות של המבקש המצדיקות מתן שיפוי בגין הוצאותיו של המבקש, רק בשל טעם זה.

 

סיכום ביניים

40.לאחר שנבחנו הקטיגוריות השונות במסגרת העילה השנייה – נסיבות אחרות שמצדיקות זאת – אני סבור כי במאזן הכולל, כאשר שתיים מהקטיגוריות מצדיקות מתן שיפוי בגין הוצאותיו של המבקש, יש מקום להורות כך. ואולם לעובדה כי לא נתקיימו נזקים חריגים למבקש תהא השפעה באשר לגובה שיפויו של המבקש, בגין הוצאות הגנתו.

 

41.על אף שהדברים נראים כברורים יובהר כי אין מקום לפיצוי כספי למבקש בגין מעצרו, שכן זה לא היה נתון במעצר במסגרת תיק זה ועל כן אפשרות זו אינה עומדת על הפרק.

 

42.באשר לתשלום פיצוי בגין פסילת רישיון הנהיגה למשך 30 ימים בגינו עתר המבקש לתשלום בסך 3,000 ₪, לא הוכח כי אכן נגרם נזק קונקרטי למבקש בגין שלילת הרישיון בידי קצין המשטרה. מעבר לטענה, לא הוצג כל מסמך ואף לא נטענה כל טענה כי מעבר לעצם שלילת הרישיון, המבקש ניזוק במסגרת עבודתו או בכל מסגרת אחרת עקב אי יכולתו לנהוג.

 

יתרה מכך, על פי טופס השימוע המצוי בתיק החקירה, המבקש אכן נפסל וקצין המשטרה הורה לו כי חל עליו איסור לנהוג ואולם רישיון הנהיגה לא היה ברשותו של המבקש ועל כן לא נלקח ממנו. המבקש, גם בעניין זה לא הביא כל ראיה לכך שהפקיד את רישיון הנהיגה שלו או לא נהג בזמן תקופת הפסילה המינהלית, אף לא בדרך של הגשת תצהיר.

 

בשים לב לאמור ועל אף, שכאמור, פסילה מינהלית של רישיון הנהיגה יכול ותקנה פיצוי כספי (ראה בעניין זה לדוגמא עפ"ת 14021-04-12 מעודד איתי נ' מדינת ישראל, אליו הפנה ב"כ המבקש), אין מקום להיעתר לבקשה באשר לרכיב זה.

 

43.עוד עתר המבקש לפיצוי כללי בשיעור של 5,000 ₪. לא ברור מהו הנזק שבגינו מתבקש רכיב זה ואילו נזקים ממוניים ולא ממוניים נוספים נגרמו למבקש. יש לזכור כי מדובר בתיק תעבורה, שעל אף שניתן לפסוק פיצוי גם בתיקים מסוג זה (ראה עניין מקמילן), עדיין אין מדובר בתיקים בהם ישנה פגיעה בשמו הטוב של מי שהועמד לדין ובוודאי לא בכתם מוסרי בשונה מתיקים פליליים.

 

משלא הצביע המבקש על נזק נוסף שנגרם לו ולא פירט את טענותיו בעניין, אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין רכיב זה.

 

 

באשר להוצאות הגנה:

44.תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב -1982

תקנה 9 לתקנות קובעת כדלהלן:

 

"(א)הסכום המרבי לתשלום הוצאות הגנתו של עצור או של נאשם לפי סעיף 32(א) לחוק סדר הדין הפלילי או לפי סעיף 80 לחוק העונשין, יהיה כמפורט בתוספת.

(ב)נוכח בית המשפט שבנסיבות הענין מן הצדק לקבוע לעצור או לנאשם תשלום הוצאות בעד שכר טרחת עורך דין גבוה מזה שנקבע בפריט המתאים בתוספת, רשאי הוא לקבוע סכום גבוה יותר בשיעור שלא יעלה על חמישים אחוזים מהסכום הקבוע באותו פריט.

(ג)פסק בית המשפט שכר טרחת עורך דין לפי תקנה זו ייווסף לסכום שנפסק כאמור סכום השווה למס ערך מוסף החל עליו, ודינו של סכום שהוסף כאמור כדין שכר הטרחה שנפסק".

 

חישוב הוצאות ההגנה נמצא, כאמור, בתוספת שבתקנות ולפיה הסכום המרבי שניתן לפסוק עבור לימוד התיק, עבודת הכנה בבית משפט שלום וכן עבור ישיבה ראשונה בבית משפט שלום בתיק לגופו – 2,294 ₪ ועבור כל ישיבה נוספת אחרי הישיבה הראשונה – 688 ₪.

 

המבקש עתר כי ישולמו לו הוצאות שכר טרחת עורך הדין במלואם, שעמדו לטענתו על 11,800 ₪, אולם לא הגיש כל קבלה ו/או חשבונית בעניין זה. בשים לב לאמור, ומשנתקיימו בתיק זה שתי ישיבות, עד להודעת המשיבה כי היא חוזרת בה מכתב האישום, יש מקום לפסוק את הסכום המירבי הקבוע בתקנות בעניין הוצאות שכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ. בשים לב לכך שלצורך הישיבה השנייה, ישיבת ההוכחות נדרשה הכנה מדוקדקת יותר אני מוצא לנכון לפסוק כי הסכום בגין שכר טרחת עורך דין יהיה גבוה בשיעור של 25% מהסכום הקבוע בתקנות.

 

45.באשר להוצאות בגין הוצאות טיסה של המבקש ועדת ההגנה, הגב' מרקוס, אני סבור כי אין מקום לתשלום בגין הוצאות אלה. ביחס לגב' מרקוס, לא ברור מדוע היה צורך בהתייצבותה לישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 19.02.15, כאשר בישיבת ההקראה נקבע באופן מפורש כי ישיבת ההוכחות נועדה לשמיעת פרשת התביעה בלבד. ביחס למבקש עצמו, שוב, מעבר לטענה עצמה, לא הוצגה כל ראיה להוצאה זו ועל כן די בכך כדי לדחות את בקשת המבקש בעניין רכיב זה.

 

46.לבסוף, אציין כי המבקש לא התייצב לדיון בבקשה זו, לא תמך את טיעוניו במסמכים ואישורים כנדרש ואף לא הגיש תצהיר כמתחייב מהתקנות ועל כן אין מקום להיעתר לבקשה בכללותה, אלא כפי שפורט לעיל.

 

47.הערה לפני סיום, אין בעובדה כי בית המשפט נעתר לבקשת המבקש (באופן חלקי) כדי לרפות את ידיה של המשיבה. המשיבה עושה מלאכתה נאמנה ולראיה המספר המועט של בקשות מסוג זה, להם נעתרים בתי המשפט השונים. על המשיבה להמשיך במלאכתה, לבחון את עצמה ואף לפעול באומץ, במקרים המתאימים, ולהודיע על חזרה מכתב אישום, מבלי לחשוש מהגשת בקשות לפיצוי, שיכול ויגיעו בהמשך.

 

48.בשים לב לכל האמור, אני מורה כי המשיבה (המדינה) תשלם למבקש הוצאות משפט, אך בגין הוצאות שכר טרחת עורך דין בסך 3728 ₪ בתוספת מע"מ, כך שהסכום יעמוד על 4400 ₪.

 

 

תיק החקירה יוחזר למשיבה באמצעות מזכירות בית המשפט.

 

זכות ערעור כחוק.

 

 

 

 

 

 

ניתנה היום, י"ב אדר א' תשע"ו, 21 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ