פלוני' נ' המועצה המקומית זכרון יעקב ואח'

תובענה שעניינה נזקי גוף, אשר אירעו לתובע (יליד 16.11.1954) ביום 14.11.2012, עת שלטענתו נפל בעת תחילת ירידתו בגרם מדרגות המצוי במקרקעין אשר בחזקת ובשליטת הנתבעת 1.

התובע 2 הצטרף כתובע נוסף בהתאם להוראות סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) בהתאם להחלטתי בבקשה מס' 19 מיום 9.2.2015, בקשר עם תגמולי המוסד לביטוח לאומי אשר שולמו לתובע בקשר עם תוצאות האירוע נשוא הליך זה.

מטבע הדברים, ראשית תידון תובענת התובע, ורק לאחר מכן תהא התייחסות לתובע הנוסף אשר צורף.

נסיבות האירוע

לטענת התובע, ביום 14.11.2012, בשעות הבוקר המוקדמות, שעה 08:00 לערך, הלך במורד רחוב השמורה בזכרון יעקב, לכיוון סניף הדואר המצוי באותו מקום.

לדבריו, עת שהחל לרדת במורד המדרגות, נתפסה נעלו בחריץ אשר היה במרכז גרם המדרגות, במדרגה העליונה ביותר, ובשל כך איבד התובע את שיווי משקלו, נפל והתגלגל כלפי מטה, לאורך כל גרם המדרגות.

לאחר הנפילה, פונה התובע באמבולנס לביה"ח הלל יפה, שם עבר ניתוח לאיחוי פיקת הברך אשר נשברה במהלך האירוע.

שאלת האחריות

לטענת התובע, כאמור, נתפסה נעלו בחריץ עמוק שהיה במרכז המדרגה העליונה בגרם המדרגות.

התובע תיאר את הליקוי הנטען, וציין כי נעלו הימנית נתפסה בחריץ אשר נוצר כתוצאה משבר במדרגה העליונה, ובשל כך מעד. התובע צירף תמונות אשר צולמו על ידו מספר ימים לאחר האירוע הנ"ל, המעידות על קיומו של שבר באריח הריצוף במרכז המדרגה העליונה, וכן צורפו תמונות המעידות על כך כי אותו שבר פינתי באריח הריצוף (הממוקם במרכז המדרגה), תוקן על ידי הנתבעת 1 בחלוף זמן לא ניכר, והדבר לגישתו, מעיד על כך כי אכן מדובר בליקוי מהותי ובסכנה משמעותית, אחרת לא היה צורך או טעם בביצוע התיקון.

התובע טען, כי הואיל ומדובר במקרקעין שבחזקת ובאחריות הנתבעת, וכאשר המקרקעין מכילים ליקוי המהווה סכנה, אשר התממשה במקרה שלו, הרי שעל הנתבעת 1 לחוב בנזקיו אשר נגרמו כתוצאה מהפרת חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת 1 לתחזק כיאות את המקרקעין שבחזקתה ובשליטתה.

הנתבעות טענו, כי אין מקום להטיל עליהן חבות או אחריות לנזקי התובע. לטענתן נזקי התובע אינם פרי של רשלנות או של הפרת חובת הזהירות המוטלת עליהן, אלא מדובר בסיכון טבעי ורגיל המתרחש בעת ירידה במורד מדרגות, סיכון אשר לא ניתן ואף אין צורך למנעו; הנתבעות טענו כי פעלו כדין, ובהתאם לחובת הזהירות המוטלת עליהן, כי נסיבות האירוע אינן קשורות ומתאימות לתיאור מצד התובע, וככל שייקבע כי חלה עליהן חובת זהירות, הרי שיש להטיל אשם תורם בהיקף של 100% על התובע, אשר לא נזהר דיו, לא שם ליבו למצב ותנאי הדרך בה הוא הולך, והיה טרוד, ככל הנראה, בדברים אחרים.

כאשר נחקר התובע, העיד כי בתחילה לא היה מודע לנסיבות הקיימות בשטח, ובהתאם הגיע כשבוע לאחר קרות התאונה, על מנת לצלם את המקום ולהבין מה בדיוק גרם לנפילתו (עמ' 15 לפרוטוקול שורה 15 ואילך), ואף הסביר "בוודאי. אני כבר לפני כן שלחתי את המכתב למועצה ובו אני מסביר להם שהנפילה שלי נבעה מהחריץ הזה ואני מבקש מהם לסגור את החריץ הזה" (עמ' 15 לפרוטוקול שורה 22).

לאחר בחינת גרסתו של התובע, כפי שנמסרה בתצהירו, בכתב התביעה ובמסגרת עדותו בפני בית המשפט, התרשמתי כי לפחות מן הבחינה הסובייקטיבית, לא היה כל גורם אחר אשר גרם לנפילה, מלבד המעידה כתוצאה מהדריכה באותו חריץ אשר נפער במרכז המדרגה העליונה של גרם המדרגות.

התובע הבהיר חזור והבהר, כי מעד לא בשל סחרחורת או אובדן שיווי משקל מסיבה זאת או אחרת, אלא כתוצאה מהילכדות נעלו הימנית באותו חריץ, והבהיר כי הגם שלא ביטא הדברים והיה מודע לדברים במלואם מיד לאחר הנפילה, שלל את הדריכה על גבי מפגע אפשרי אחר שאינו קבוע (כגון קליפת פרי או אשפה/שקית מפלסטיק), והבנתו הושלמה עת שהגיע לבחון את מקום הנפילה.

התובע הוסיף והבהיר כי הלך מבלי שאחז דבר מה בידו, ומבלי שדעתו הוסחה על ידי כל דבר אחר. עדותו של התובע, בשאלות אלו, הייתה סבירה, אמינה וברורה על פניה, ואני מקבל את גרסתו לנסיבות קרות התאונה – קרי – הילכדות הנעל הימנית במגרעת או בחריץ אשר נוצרו במדרגה כתוצאה משבר המדרגה.

לאחר שנקבעו נסיבות האירוע, נותר, אם כן, לקבוע האם יש להטיל אחריות על הנתבעות, קרי, הפרה של חובת הזהירות, וקשר סיבתי שבין הפרת חובת הזהירות לנזק אשר נגרם.

אין צורך לשוב ולהטעים קיומו של חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית במקרה זה, שכן הדברים ברורים מאליהם, באשר לאחריותה המושגית של הנתבעת 1 למקרקעין המתוחזקים על ידה; אפנה, בקצרה, אל דברי כב' הש' שוחט בע"א (ת"א) 20362-10-11 עמיר קונדיטוריה נ' מאירי (ניתן ביום 8.10.2013),

"יש להבדיל בין מקרה בו "מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי למעוד ולהחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה האזורית בית שמש), שהינו סיכון סביר של חיי היומיום שיש להכיר בו, להשלים עמו וללמוד לחיות עמו, לבין סיכון שנוצר ע"י מחזיק מקרקעין, שיש לו שליטה ופיקוח על המקרקעין, במחדלו לדאוג לכניסה ויציאה בטוחה ממקרקעיו. בידוע, חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הציפיות."

עוד אביא מדברי כב' הש' שטמר בע"א (חי') 23805-04-11 עירית חיפה נ' איליזרוב (ניתן ביום 29.1.2012):

"לפיכך מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא, כי על העיריה מוטלת חובת זהירות כללית כלפי כל המשתמשים בשטח הציבורי שבתחום שיפוטה והיא חבה בחובת הזהירות גם כלפי הרוכב על אופניו בשטח הציבורי בו קיימת מדרכה שבורה ושקועה. תאונה כתוצאה ממצב דברים זה, נמצאת בתחום הצפיות הסבירה של העיריה. "

ובהקבלה למקרה שבפני, התרשמתי כי אין מדובר במעידה כתוצאה מהסיכון הטבוע בכל גרם מדרגות, אלא כמעידה אשר נגרמה דווקא מעצם קיומו של השבר במדרגה העליונה; ייאמר, כי במסגרת הראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט, הוצג אף תיעוד לתיקונה של המדרגה, וברי כי הנתבעת 1 לא הייתה מזדרזת לתקן את המדרגה אילולא היה מדובר במפגע המסכן את הבאים במקרקעיה ומשתמשים בגרם המדרגות.

ובהתאם, הבעלות והאחריות התחזוקתית, מקימות חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המשתמשים והבאים בשערי המקרקעין; ובמקרה דנן, לאור קבלת גרסתו של התובע, סבורני כי הוכח גם הקשר הסיבתי שבין הפרת החובה (לתחזק המקרקעין כיאות על מנת שלא יהוו סיכון למשתמשים במקרקעין) לנזקי התובע.

בהקשר של גרם המדרגות ונסיבות השבר והתיקון, לא הובאה על ידי הנתבעות כל ראיה; מתי הודע על קיום המפגע? מתי תוקן? כמה זמן עבר מאז מסירת ההודעה על ליקוי ועד ביצוע התיקון בפועל?

מדובר בשאלות מהותיות ביותר, אשר נותרו ללא מענה, ואשר מענה ראוי להן יכול היה לשלול הטלת אחריות על הנתבעות, שכן ברור כשמש כי מדובר במפגע אשר יכול להיגרם, ולא ניתן למנעו, אלא קיום ראוי של חובת הזהירות, הינו מתן תגובה מהירה ויעילה להסרת המפגע; וככל שלא הובאו ראיות בהקשר זה, לא הרימו הנתבעות את הנטל המוטל עליהן, כי חובת הזהירות לא הופרה במסגרת התנהלות כרשות מקומית סבירה. ברי, כי אם היה מדובר במפגע אשר נוצר באותו בוקר, הודע עליו באותו היום ממש, ועד התיקון נפגע עובר אורח מאותו מפגע, שונים הם פני הדברים ממפגע אשר היה קיים זמן ממושך, מבלי שטופל או שטופל שלא במועד הראוי לכך.

לא מצאתי לשלול גרסתו של התובע, אשר הייתה אמינה בעיניי, רק בשל העובדה כי למעשה לא הובאו עדים וראיות לתמיכה בגרסתו העובדתית, בשים לב למכלול הנתונים, קרי, הסבר ברור ופשוט, עדות אמינה, ליקוי אשר יכול להוות כמפגע משמעותי, ותיקון המפגע לאחר קרות הנזק (תיקון המעיד על הצורך בתיקון, כמובן).

לאור האמור, מצאתי להטיל על הנתבעות האחריות ולחייבן בפיצוי התובע, אולם בנוסף, מצאתי גם לקבוע קיום אשם תורם מצדו של התובע.

הרשלנות התורמת מעוגנת בסעיף 68 לפקודה : 

"68.(א)סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק; אולם האמור בזה אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין המגבילים את החבות, לא ייפרע התובע פיצויים למעלה מן הגבול שנקבע כאמור."

אשם תורם ייקבע כאשר הניזוק סיכן עצמו באופן רשלני ונמנע מלנקוט את מידת הזהירות המתחייבת בנסיבות הענין, כאשר המבחן לקיום אשם תורם, יהיה על פי מבחן האדם הסביר (ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי ואח', פד נח(1)1). מידת תרומת האשם נבחנת על פי התנהגות המזיק והניזוק תוך הפעלת מבחן התנהגות האדם הסביר בנסיבות הקונקרטיות הנדונות (ויסמן בעמ' 68, ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עירית בני ברק, פ"ד מג(3)343, ע"א 316/75 אלן שור נ' משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות,נצרת, פ"ד לא(1),299).

הנתבעות טענו לאשם תורם בהיקף משמעותי המגיע כדי 100%, אולם לא מצאתי לקבל אמירה זאת, אלא בצורה מינורית ביותר; לגישתי, האשם התורם אשר ראוי בנסיבות העניין להטיל על התובע, אינו חורג מעבר ל- 20% בלבד, שכן גם אם אכן מדובר במפגע אשר ההבחנה בו הינה מורכבת, עדיין יכול וראוי היה התובע לנהוג משנה זהירות, בין אם מדובר בהתבוננות זהירה בטרם ירידה במדרגות, ובין אם הסתייעות במעקה אשר יכול היה לסייע בבלימת מעידה מסוג זה או אחר.

אמנם, אין אדם אמור להלך ועיניו נעוצות בקרקע, תוך שהוא מנסה לנתח את פני הקרקע והסיכונים הנעוצים בהם, אולם מאידך, מצופה מאת האדם הסביר, שילך הליכה זהירה באופן עקרוני, ובמשנה זהירות בעת ירידה במדרגות, מעצם הסיכון הטבוע במדרגות;

מטבע הדברים, כאשר מהלך אדם במורד גרם מדרגות, עיניו אינן מולכות בצורה מוחלטת ומלאה כלפי המשטח עליו הוא עומד, קרי, המדרגה העליונה, אלא דווקא כלפי מורד המדרגות בהמשך הדרך, ובשים לב כי מדובר היה במדרגה שבורה ללא שינוי צבע וכאשר כל המדרגות הן באותו הצבע, ויכול והמדרגה השבורה נטמעה בצבע המדרגות הזהות שתחתיה, הרי מן הראוי לקבוע אשם תורם מינורי ביותר.

בהתאם מצאתי להטיל האחריות על הנתבעות, ובמקביל לקבוע קיום אשם תורם של התובע בהיקף של 20%.

נכות רפואית

התובע תמך תביעות בחוות דעתו של ד"ר אשרף אלברט, לפיה הנכות הרפואית המשוקללת של התובע מגעת כדי 19% נכות, המורכבת מ- 10% בגין מצב לאחר שבר בפיקה (ס"ל 35 1 ב') וצלקת רגישה למגע (ס"ל 75 1 ב').

לטענת הנתבעות, נכותו הרפואית של התובע הייתה שונה, על פי חוות דעת מומחה מטעמה, פרופ' נמרוד רוזן, אשר העריך נכותו של התובע לפי 7.5% בגין מצב הברך וטווח תנועות (ס"ל 35 1 ב' – חלקי) ו- 5% בגין הצלקת (ס"ל 75 1 ב' – חלקי).

הואיל והאירוע הוכר כתאונת עבודה, התובע הגיע תביעה למוסד לביטוח לאומי, ובהתאם נקבעה דרגת נכותו כתוצאה מהתאונה, בהיקף משוקלל של 14.5%, 10% בשל טווח התנועות בברך ו- 5% בקשר לצלקת.

בסיס השכר והפסדי השתכרות

התובע הינו בעל מקצוע ועיסוק ייחודיים. התובע הינו אל"מ במילואים, יוצא חיל הים, ובעברו שימש בתפקידים בכירים ביותר, ונכון למועד קרות התאונה, התובע עבד מול התעשיות הביטחוניות ומטעמן, בנושאים של הגנת חוף ובקרת שייט. לפי תיאורו, עבודתו כרוכה בעריכת סקרי שטח, באזורים לא מבונים בסמוך למקומות המיועדים למעבר או למעגן כלי שייט, ברחבי העולם.

במסגרת זאת, תיאר התובע את עבודתו, והבהיר כי במסגרת עריכת סקר שטח שכזה, עליו לנסוע באזורים כאמור, בדרכים לא סלולות, ולטפס לגבהים (בהם אמורות להיות מותקנות מערכות של בקרת שייט וכיו"ב), לעתים על גגות מבנים, לאתים על אנטנות גבוהות תוך שימוש בסולמות.

אביא בהקשר זה מדברי התובע (עמ' 20 לפרוטוקול שורה 15 ואילך):

" העבודה שלי היא לנסוע לארץ, בדרך כלל עלומה בעולם שלישי ולקבל מסוק או סירה או רכב שטח ולתור את החופים על מנת להמליץ להם על מערכת הגנת חופים. אלתא מייצרת מערכות של הגנת חופים ואני צריך לקבוע להם את תצורת המערכת. לצורך כך אני כל הזמן חשוף לפעילות אקסטרים. זה נסיעות בג'יפ שעות, זה לטפס על מגדלים גבוהים, זה לעלות בהרים. יכול להיות מגדל של 30-40 מ' שיש לו סולם וצריך לטפס עד למעלה. לא היתה לי בעיה לעשות את זה לפני. אני מאוד נהנה מזה. בעקבות התאונה אני לא יכול לעשות את הדברים האלה, בטח לא 3-4 פעמים בשנה. גם מבחינת קושי שלי ויושר כלפי החברה ביקשתי לצמצם את הנסיעות שאני לא אגיע למצבים האלה. לראיה בשנת 2013-2014 מינימום של סקרים ביצעתי ומי שביצע את זה היה מחליף מאלתא."

יש לזכור, כי התובע מועסק בחברה המנוהלת על שמו, בה הוא בעל המניות ובעל השליטה (עמ' 19 לפרוטוקול שורה 12), כאשר כל הכנסותיה של החברה נוגעות ונובעות מפעילות התובע (ייאמר כי התובע ציין כי יש לו עובד שכיר אחד), ולמעשה, הגם שהתובע מוגדר כשכיר, הרי שיש צורך והצדקה לראות את אובדן ההכנסה של החברה, כאובדן ההכנסה הרלוונטי, זאת, הן במישור של ירידה בהכנסות, והן במישור של שנות הפעילות הצפויות (כעצמאי – עד גיל 70 ולא עד גיל פרישה נהוג אצל שכירים).

אפנה בהקשר זה אל דברי מר ליאור מרגולין מטעם חב' ע.ל.מ. (עמ' 5 לפרוטוקול שורה 21):

"אנחנו מעסיקים את התובע במשרה מלאה. אין לנו התנגדות שמישהו מהעובדים יהיה עובד שכיר ומי שרוצה להיות מטעם חברה מטעמו רשאי. התובע מיום הראשון שהוא עובד אצלנו בעבודה מלאה הוא עובד אצלנו מטעם החברה שלו ושמה במיו גלובל".

משכך הם פני הדברים, הרי אובדן ההכנסה הרלוונטי אינו דווקא שיעור השכר המשולם על ידי התובע לעצמו כשכיר בחברתו, אלא בהכנסות החברה אותן היא מקבלת מע.ל.מ. ליאם, החברה המעסיקה מול המזמינה הקבועה (אלתא).

ליאור מרגולין אישר בעדותו, כי בשנת 2014, לאחר הפציעה, קיבלה ע.ל.מ. מאת המעסיקה – אלתא – סך 245,000 ש"ח עבור עבודתו של התובע, כאשר לדבריו, מדובר בהיקף אשר מהווה מחצית ההיקף הקודם של ההתקשרות, היקף אשר הופחת לאחר פציעתו של התובע (עמ' 7 לפרוטוקול שורה 23), כאשר היקף ההתקשרות לפני הפציעה היה בשיעור של 470,000 ש"ח בשנה (עמ' 9 לפרוטוקול שורה 18), ובשנים שלפני כן היקף ההתקשרות היה 517,000 ש"ח לשנה.

מבחינת התשתית הראייתית, על מנת שניתן יהיה ללמוד על היקף הכנסות חברת התובע, והיקף השינוי שבהן, התובע הסתפק בהצגת מכתב מטעם רו"ח, מיום 19.11.2014, המעיד על כך שהכנסות החברה בשנת 2013 פחתו בהיקף של 43,440 ש"ח לעומת ההכנסות בשנת 2012, סכום המהווה הפחתה בשיעור של 9.6% ממחזור השנה הקודמת;

עוד נאמרו אמירות לגבי ירידה ברווח של החברה, אולם בשים לב כי מדובר למעשה בחברת יחיד, הרי ששאלות הרווח מושפעות מנתונים וגורמים אשר לא הובהרו דיים, וברי כי שאלות הרווח נגזרות גם משאלות אל אופן ודרך ניהול ההוצאות, דברים אשר אין להם קשר ישיר עם יכולת ההשתכרות. ככל שנתון זה לא נסתר, הרי שמחזור הפעילות בשנת 2012 (רק בסופה נפצע התובע), היה כ- 452,000 ש"ח – סכום המתיישב בהחלט עם דברי מר מרגולין, בדבר מחזור פעילות של כ- 470,000 ש"ח בשנה (כאשר שולי רווח מופחתים לטובת ע.ל.מ. מהסכום הכולל).

הואיל והתובע לא הוכיח עד תום את בסיס ההשתכרות, אלא יצר תחשיב מעורב המכיל משיכת שכר ומשיכת דיבידנד, כאשר שכרו לא השתנה הלכה למעשה (משיכת השכר נשארה ע"ס 10,000 ש"ח לחודש), בסיס הגריעה משכרו, ראוי בהתאם, לעמוד על הסכום שטוען התובע כי משך כדיבידנד והיום לא יוכל לעשות כן. לדברי התובע, מדי חודש נותר בממוצע סכום ניתן למשיכה ע"ס 15,000 ש"ח, וזהו בסיס השכר המשקף את הרכיב ממנו יש לחשב גריעת הנכות התפקודית, וממנו ראוי לגזור את חישובי הנזק. לא מצאתי, בהקשר זה, לקבל את טענת הנתבעות כי המשך משיכת שכר בגובה אשר לא השתנה, מצביע על כך כי השתכרותו של התובע לא נפגעה כלל ונותרה כשהייתה. לא מצאתי להפחית עלות מיסוי משיכת דיבידנד בטרם ההפחתה, כאיזון לכך שלא מבוצעת גריעה מהסכום הכולל אלא מהסכום שלא נמשך. שיעור הגריעה החודשית -1,500 ש"ח לחודש.

הפסדי השתכרות – בהקשר של נכות תפקודית: מבחינת הפסדי ההשתכרות, מצאתי לנכון להעמיד את ההפסדים, לעבר ולעתיד, על בסיס נכות תפקודית של 10%, לרבות בתקופות בהן הייתה נכות זמנית גבוהה יותר, שבין אם מדובר בנכות זמנית של 50% או לנכות זמנית רפואית בשיעור נמוך יותר, ההשפעה על יכולת ההשתכרות הייחודית של התובע, ראויה להיות מועמדת ע"ס של שיעור הנכות התפקודית (וממילא חזר התובע לתפקוד חלקי, לא ראיתי מקום להיצמד דווקא לקביעות המוסד לביטוח לאומי בהקשר זה).

חשוב לציין, כי :

• מצאתי לקחת כנקודת מוצא נכונה את קביעת המוסד לביטוח לאומי בנוגע לנכות אשר לגישתי יש לה השלכה בשאלה של הנכות התפקודית, בשים לב לכך שאחד מסעיפי הליקוי נוגע לנכות בשל צלקת, מקום שלאור מהות הפגימה, כפי שתיאר אותה התובע וכפי שהעידה אף אשתו, לצלקת – כמו גם למצב פיקת הברך לאחר הניתוח, ישנה השפעה ישירה על מידת תפקודו של התובע, אשר כפי שתוארה על ידו בתצהירו ובעדותו, מדובר למעשה באותה הגבלה ואותה פגימה 

   

• שיעור הגריעה הנטען בהיקף ההתקשרות אכן אינו תואם את הנכות התפקודית – מקום שהיקף ההתקשרות החוזית מול אלתא הופחת להיקף של מחצית, בקירוב – אולם לגישתי אין זה מוצדק לראות אובדן של חוזה זה כגורע במידה שווה מיכולת ההשתכרות של התובע. התובע תיאר בהרחבה, היקף ניסיונו הרלוונטי, כקצין בכיר בחיל הים, וכנותן שירותים למערכת הביטחונית וכיו"ב, וניתן לומר בוודאות כי יכולת השתכרותו לא נפגע בהיקף של מחצית.

   

• בכל הנוגע לנכויות הזמניות והשינויים בהכנסה בנקודת זמן זאת, התובע לא הביא נתונים כלל, וככל שברצונו לחרוג בתקופת ההחלמה ולקבל פיצוי יחסית להשתכרותו מול הנכות הזמנית, שומה היה עליו להמציא נתונים בהקשר זה ולא להסתפק בהצגת נתונים כללית במכתב לקוני מרואה החשבון.

   

• הנכות התפקודית הרלוונטית נקבעה לסך של 10%, גם בשים לב לכך כי במסגרת הוועדה אצל המוסד לביטוח לאומי, הוחלט שלא להפעיל את תקנה 15 לתקנות המל"ל, לאור יכולת התובע לחזור לעבודתו.

   

חישוב הנזק

• נתוני יסוד לחישוב הנזק: ת. לידה: 16.11.1954; גילו של התובע ביום התאונה: 58 שנים; גילו של התובע ליום מתן פסק הדין: 61 שנים ו- 2 חודשים; שיעור הגריעה החודשי: 1,500 ש"ח. שיעור נכות תפקודית 10%;

   

• הפסד השתכרות לעבר: בהתאם לאמור לעיל, 3 חודשים של הפסד מלא (15.11.2012-15.2.2013), 7.5 חודשים של נכות זמנית (15.2.2013-1.10.2013), ו- 29 חודשים מיום קביעת נכות צמיתה ועד מתן פסק הדין על פי שיעור הגריעה החודשי 88,500 ש"ח.

   

• הפסד השתכרות לעתיד: בהתאם לאמור לעיל, מהיום ועד לגיל 70, 8 שנים ותשעה חודשים, לפי בסיס גריעה חודשי ע"ס 1,500 ש"ח לחודש, מקדם היוון 92.2486 – 138,373 ש"ח.

   

• הפסדי פנסיה: בהתאם להלכה, ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (פסק דינה של כב' הש' וילנר) – 12% מהפסדי ההשתכרות, 27,225 ש"ח.

   

• כאב וסבל: בשים לב למהות הפגיעה, שהינה ניכרת, מגבילה וכואבת יחסית, שכן מדובר בפציעת ברך, פגימה אשר הלכה למעשה מורגשת עם כל תנועה וכל צעד, ובשים לב לשני הניתוחים אותם עבר התובע, מן הראוי להעריך רכיב זה שלא על הצד הנמוך, אני אומד רכיב זה בסך 40,000 ש"ח.

   

• הוצאות נסיעה ורפואיות: התובע צירף קבלות אודות עלויות טיפולי פיזיותרפיה שעבר, טיפולים אמבולטוריים, רכישת מכשיר לברך, ועל בסיס הוצאות אלה אני פוסק כי הוצאותיו מגיעות כדי 4,500 ש"ח. לא ראיתי מקום לפסוק בגין הוצאות שכאלה בעתיד, באשר לא הובאה כל ראיה לצורך בטיפול רפואי עתידי.

   

• הוצאות נוספות: חוו"ד ד"ר אשרף אלברט – 5,900 ש"ח.

   

בהתאם, סך נזקו של התובע: 304,498 ש"ח. משיעור זה יש להפחית אשם תורם בהיקף של 20% (60,900 ש"ח), וכן תגמולי מל"ל אשר שולמו (96,295 ש"ח). התוצאה: 147,303 ש"ח.

תביעת התובע 2

כאמור לעיל, התובע 2 ביקש להצטרף לתביעת התובע, במסגרת זכותו לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.

לפי הוראות החוק,

" היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה..."

ערכם של תגמולי מל"ל להיום: 96,295 ש"ח, ומקום שבו חויבה הנתבעת 1 בנזיקין והוטלה עליה האחריות לנזקי התובע, אולם אחריותה הוגבלה ל- 80% מנזקי התובע בשל אשם תורם, הרי שמוצדק לתחום את זכות השיבוב להיקף של 80% מתגמולי המל"ל (שכן לגבי רכיב האחריות של תובע שהינו המבוטח אצל המוסד לביטוח לאומי, אין זכות חזרה לפי חוק הביטוח הלאומי), קרי, הסתכמו כדי 77,036 ש"ח.

סוף דבר

אני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע 1 סך 147,303 ש"ח, בצירוף הוצאות המשפט בסך 1,500 ש"ח ושכ"ט בסכום כולל של 27,500 ש"ח.

אני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע 2 סך 77,036 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ש"ח.

ניתן היום, י"ז שבט תשע"ו, 27 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.