המשנה לנשיא סא"ל נ' בנישו
:
המשיב הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בארבע עבירות כדלקמן:
א. ניסיון לגרימת מוות בכוונה, בכך שבשנת 2002, בצוותא חדא עם אחרים, ירה ממרחק של 150 מטרים לעבר בסיס צה"ל באזור קבר רחל. חיילי צה"ל השיבו אש.
ב. ירי לעבר אדם, בכך שבשנת 2002, יחד עם אחרים, ירה באמצעות רוס"ר קלאצ'ניקוב 6 כדורים, ממרחק של 100 מטרים, לעבר טנקים של צה"ל באזור אל חדר. גם במקרה זה חיילי צה"ל השיבו באש.
ג. סחר בציוד מלחמתי, בכך שבשתי הזדמנויות במהלך שנת 2003, החביא אצל חברו אפוד ובו מחסניות למשך פרק זמן קצר.
ד. קשירת קשר לגרימת מוות בכוונה, בכך שכחודש לפני מעצרו בשנת 2006, קשר קשר עם אחרים לבצע ירי מנשק אוטומטי וממרגמה לעבר שכונות גילה והר חומה, ולעבר בסיס צה"ל באזור אל חדר. לצורך זה קיבל המשיב לידיו מרגמה, מקלע 03, 8 פצצות מרגמה, קסדות ואפוד. פריטים אלו הוחבאו על ידי הקושרים עד שהמרגמה נתפסה על ידי כוחות הביטחון הפלסטיניים ויתר הפריטים נתפסו בעת מעצרם של המשיב וחבריו על ידי כוחות צה"ל. מעצר זה אף מנע ביצוע הפיגועים המתוכננים.
על יסוד כתב אישום זה ולאחר ששמע את טיעוני הצדדים, גזר ביהמ"ש קמא על המשיב 6 שנות מאסר לריצוי בפועל וכן מאסר מותנה. ביהמ"ש נימק את גזר דינו בחומרת העבירות מחד, ומאידך ברמת הענישה שנקבעה בעייננו של
מחמד טהא, שותפו של המשיב לעבירה הרביעית, שנשפט במסגרת הסדר טיעון ל-40 חודשי מאסר, כאשר הורשע גם בעבירות נוספות של הנחת מטען חבלה.
התביעה הצבאית סבורה כי שגה בימ"ש קמא בהטילו על המשיב עונש כה מקל, שאין בו, לטעמה, כדי לבטא את חומרת המעשים. כן טוענת התביעה כי ביהמ"ש נקלע לכלל טעות כשהשווה בין עניינם של שניים שהמשותף ביניהם שולי. לבסוף, הפנתה התביעה לפסיקת בימ"ש זה, לפיה בעבירות דומות נגזרו עונשי מאסר חמורים הרבה יותר.
הסנגוריה מצידה, סבורה כי גזר דינו של בימ"ש קמא ראוי בנסיבות ויש בו לבטא נכונה את חלוף הזמן בין אירועי הירי למעצר, את המסוכנות המוגבלת שבירי לעבר טנק, ואף את עיקרון אחידות הענישה.
לית מאן דפליג כי המשיב הורשע בעברות חמורות ביותר.
המשיב עירב עצמו בשורה של עבירות שנועדו לגרום לפגיעה בנפש. הירי המתואר בשני פרטי אישום הראשונים בוצע מטווח יעיל והביא לתגובת חיילי צה"ל. אשר על כן, גם אם האירוע השני בעל פוטנציאל פגיעה נמוך יותר, לנוכח מטרתו, אין מנוס מן המסקנה כי כוונותיו הפוגעניות הברורות של המשיב חייבו תגובה עונשית מחמירה ברוח פסיקתנו העקבית (ראה לאחרונה ע' 3541/07
התוב"ץ נ'
אבו ע'וילה והפסיקה הנזכרת בו).
זאת ועוד, בימ"ש קמא ציין בצדק כי יש לתת משקל מוגבל ביותר לחלוף הזמן בין ביצוע עבירות אלה למעצר המשיב, שכן לנוכח הסתבכותו האחרונה שארעה בסמוך מאוד למעצרו, נראה כי המשיב לא שינה את דרכיו.
יתרה מזו, עיון בפרט האישום הרביעי מעלה כי המשיב היה הרוח החיה מאחורי הקשר לביצוע פיגועים קשים. בפיגועים אלה ביקש המשיב לגרום להרס ולמוות במקומות צפופי אוכלוסיה אזרחית ותוך כדי שימוש בכלי נשק בעלי עוצמה רבה.
המשיב הוא זה שרקם את המזימה יחד עם אחר, ורק לאחר מכן צירף אליה את
מחמד טהא. המשיב קיבל את כלי הנשק לידיו, והוא אשר החביאם עד למעצרו. עבירה זו, לנוכח מאפייניה, הקירבה לביצועה ותפקידו המרכזי של המשיב, מצדיקה בפני עצמה ענישה ברף העליון (וראה בנוגע לענישה בעבירות קשירת קשר ע' איו"ש 66/01
התוב"ץ נ'
צבאח).
על כך יש להוסיף כי לנוכח השותפות הנקודתית של המשיב ושל
טהא בעבירה אחת בלבד, ומעורבותם השונה בקשר כפי שתואר, לא היה מקום להשוואה כה הדוקה בעונשיהם כפי שקבע בימ"ש קמא.
זאת ועוד, עיון בגזר דינו של
טהא ילמד כי בענייננו קיבל ביהמ"ש את טיעוני סנגורו, עו"ד עארג', כי
טהא נגרר על ידי המשיב והיה בעל תפקיד שולי בקשר ואף בעבירה הנוספת שיוחסה לו, הנחת מטען שלא התפוצץ.
הנה כי כן, גם אם נתחשב לקולא בעונש שהוטל על השותף בפרט הרביעי, בעובדה שמעשי המשיב לא גרמו לפגיעה וכן בהודאת המשיב באשמה, אין עדיין מנוס מהמסקנה כי העונש שהוטל על המשיב אינו נותן ביטוי הולם לחומרת המעשים ולשיקולי הגמול וההרתעה.
אשר על כן, הננו מקבלים את הערעור ותחת עונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל על ידי בימ"ש קמא, גוזרים על המשיב 9 שנות מאסר אשר ירוצו מיום מעצרו.
אין שינוי ברכיב המאסר המותנה.