אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> כתובה ודמי שימוש

כתובה ודמי שימוש

תאריך פרסום : 01/12/2015 | גרסת הדפסה
תיק רבני
בית דין רבני אזורי חיפה
588304-20
22/11/2015
בפני הדיינים:
1. הרב מימון נהרי - אב"ד
2. הרב יוסף יגודה
3. הרב יצחק רפפורט


- נגד -
התובעת:
פלונית
עו"ד ישראל שלומאי
הנתבע:
פלוני
עו"ד יעקב מור יוסף
פסק דין

 

לפנינו תביעת כתובה של האשה (להלן התובעת) מבעלה לשעבר (להלן הנתבע). תביעת הכתובה עומדת על סך 555,000 ש"ח.

עוד עומדת בפנינו להכרעה תביעת הבעל לשעבר לחיוב האשה בדמי שימוש בגין חלקו בדירה.

בית הדין קיים מספר רב של דיונים ובהם הוצעו לצדדים הצעה להסכם פשרה במכלול התביעות, אולם ההצעות נדחו.

התקיים דיון הוכחות לעילות הפסד התובעת מכתובתה, הצדדים נתבקשו להמציא את סיכומיהם לתביעה, ועתה נותר בפנינו להכריע בתביעה זו ובתביעה לדמי שימוש.

נקדים ונאמר כי בין הצדדים התקיימו מספר דיונים בתביעת הנתבע לגירושין, ולאחר שהנתבע הודיע על כך שחוזר בו מהתביעה, דן בית הדין בתביעת התובעת לחיוב את הנתבע בגירושין ובכתובה.

ביום א' בתמוז תשע"ג 09.06.2013 ניתן פסק דין מנומק ומפורט, ובו חייב בית הדין את הצדדים להתגרש, והותיר את התביעה לכתובה וחלוקת הרכוש לדיון לאחר סידור הגט.

תקציר עובדתי

להלן תקציר עובדתי הרלוונטי למתן ההחלטה:

ביום י' בטבת תש"ע (27.12.2009) פתח הנתבע תיק תביעה לגירושין.

ביום כ"ז בשבט תש"ע (11.2.2010) פתח הנתבע תיק תביעה לשלום בית ולחילופין גירושין.

ביום י"ג באייר תשע"ג (23.4.2013) פתחה התובעת תביעה לגירושין כתובה וחלוקת רכוש.

הנתבע עזב את הדירה בחודש אוגוסט 2013 בהתאם להוראת בית הדין.

ביום ז' בטבת תשע"ד (10.12.2013) הצדדים התגרשו.

בית הדין קבע כי בקשת הנתבע לחיוב התובעת בדמי שימוש ידון בבית הדין לאחר קבלת חוות דעת שמאי לשווי הדירה ולשווי שכר הדירה. (ראה החלטות מיום י"ז באב תשע"ג 24.07.2013, מיום כ"ח באלול תשע"ג 03.09.2013 ומיום כ' בטבת תשע"ד 23.12.2013).

בפסק הדין המנומק מיום א' בתמוז תשע"ג 09.06.2013 נאמר (סוף עמוד 5):

נוסיף ונציין שאין בחיוב גט על סמך דברי רבינו ירוחם בהכרח שלילת הזכאות של האשה לכתובה. הדבר מותנה בבירור הגורם לפירוד שיתברר בדיון שייקבע בנושא הכתובה, ובהתחשב בין היתר, בטענת בדבר קשריה של האשה עם הגבר הזר"

כאמור התקיימו מספר דיונים ובהם נחקרו הצדדים בעניין טיעוניהם הוצג חומר רב ובו תכתובות של הנתבע עם נשים וכן תמונות וכתבים של התובעת בעניין טענות הנתבע לכישופים שעשתה התובעת.

טיעוני הנתבע

להלן טיעוני הנתבע להפסיד את התובעת מכתובתה כפי המשתקף מהחומר שבתיקים הכולל פרוטוקולים:

א. בכתב הגנה מיום כ"ז באייר תשע"ג (7.5.2013) (כחודש לפני פסק הדין המנומק) טוען הנתבע כי התובעת לא הוכיחה עילת תביעה לגירושין, וכי היא חוסמת כל אפשרות לכינון שלום בית, ויש להכריז עליה כמורדת.

ב. התובעת מתנכלת לנתבע ברדיפות אין סוף, מלוות בוויכוחים ווקאליים והשפלות.

ג. התובעת מורדת מחיי אישות באמצעות דרישות, הקנטות וגידופים.

ד. התובעת אינה ממלאה את חובתה כרעיה לדאוג לצרכי הבית. מצרף תמונות של בית שאינו מסודר.

ה. התובעת עסוקה בתכתובות שיש בהם כשפים. מצרף תכתובות שכתבה.

ו. בסיכומיו מיום א' באלול תשע"ה (16.8.2015) הוסיף לטעון: התובעת "עוברת על דת משה", בכך שמכשילתו באיסור, בזה שמשדלת אותו לפנות ליחסים אסורים עם אחרים בשיתוף עמה. לא צירף אסמכתאות.

ז. התובעת "עוברת על דת יהודית" שכן נוהגת להסתובב עירומה בבית עם חלונות ותריסים פתוחים, כתחליף לסיפוק צרכיה המיניים. מצרף תמונות התובעת בבגדים חשופים.

ח. התובעת משתמשת בחומרים הנוגעים לעבודת אלילים, ומכניסה זאת לאוכל ולמשקאות, ובכך סיכנה את חיי הנתבע והבנות.

ט. הנתבעת היא זו שהחלה את הליכי הגירושין והכינה אותם עוד בשנת 2009. מצרף כאסמכתא פנייה שלה לחברת סלקום. וכן מכתב ובו מבקשת להכיר גבר אחר.

י. טוען כי התכתובות שהציגה על קשריו עם נשים אינן אלא לצורך גירוי, ומכחיש קשר אינטימי עמן.

טיעוני התובעת

להלן טיעוני/תגובת התובעת כפי המשתקף בחומר שבתיקים כולל פרוטוקולים:

א. הנתבעת הוכיחה עילת תביעתה להתגרש, כמפורט בפסק הדין המנומק שהרחיב בפירוט העובדות והמסקנות המתבקשות בהתאם להלכה. מציין ב"כ כי הנתבע פתח תיק תביעה לגירושין, והתובעת פתחה תביעת גירושין רק לאחר שנתבקשה ע"י בית הדין. עוד מציין להתחייבות הנתבע בפני בית הדין על כך שיפסיק כל קשר עם נשים, וכי הוא לא עמד בזה.

ב. הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה לטיעוניו על קשר שיש לתובעת עם גבר זר, וכל טיעוניו כי היה מעוניין בשלום בית, מופרכות, בחוות הדעת של שתי יועצות נישואין ותסקיר שירותי הרווחה. מצרף את חוות הדעת והתסקיר, ובו התייחסות לגרסת התובעת שבקשה שלום בית, וגרסת הנתבע שסירב לשתף פעולה.

ג. הנתבע לא הוכיח כי התובעת מרדה בו מחיי אישות כלל, התובעת מכחישה זאת בכל תוקף, וגם אם נקבל דבריו, הרי שלא התקיימו כללי ההלכה להפסד אשה מכתובתה, מאחר שלא היתה התראה והכרזה. מצרף בסעיף 24 אסמכתאות הלכתיות.

ד. הנתבע לא הוכיח כי התובעת מרדה ממלאכותיה בבית. מצרפת תסקיר שירותי הרווחה.

ה. התובעת לא עסקה בכשפים אלא בדברים להוצאת עין הרע, כמקובל במשפחות המוצא של בני הזוג, ואין לזה קשר עם עוברת על דת משה.

ו. התובעת מכחישה כי הסתובבה עירומה בבית. לדבריה התמונות שהציג הנתבע, הם תמונות שצילם אותה בעת צאתה מהאמבטיה או בחזרתה מהים בבגדי ים. עוד טוענת התובעת כי לנתבע לא היה אכפת מזה, ומעולם לא העיר לה. וכי הוא עצמו נהג להתרועע עם נשים אחרות. מצרפים ציטוטים של הנתבע בקשריו עם נשים ובהם שיחות אינטימיות.

ז. הנתבע סירב לבדיקת פוליגרף להוכחת גרסתו ויש לראות בעובדה זו כהתחמקות. מצרף פסקי דין.

פסק דין בעניין הכתובה

לאחר העיון בעמדות הצדדים וב"כ, ובחומר הרב שבתיקים, עמדת בית הדין כי התובעת לא הפסידה את כתובתה ויש לחייב את הנתבע במלוא התשלום.

נימוקים

נקדים ממה שציטטנו במבוא להחלטה זו את הסיפא של החלטת בית הדין המנומקת, בה נקבע שאין בחיוב גט, על סמך דברי רבינו ירוחם, כדי לשלול את זכאות האשה לכתובה. הדבר מותנה בבירור הגורם לפירוד, שיתברר בדיון שייקבע בנושא הכתובה. ובהתחשב בין היתר בטענות הבעל בדבר קשריה של האשה עם גבר זר.

התקיימו דיונים, והנתבע לא הרים כלל את נטל ההוכחה לפיה לתובעת היה קשר עם גבר זר פרט למכתב אישי שכתבה ובה היא כותבת "אני אכיר מישהו עשיר ואסע איתו הרבה" (ראה נספח ג' בסיכומיו) אין צורך להתייחס לראיה זו כלל מאחר שמדובר במונולוג של התובעת שהרבתה לדמיין דברים במכתבים מעין אלו.

גורם הפירוד

בית הדין פירט בתקציר העובדתי כי הנתבע הוא זה שפתח לראשונה בשנת 2009 את תביעת הגירושין בטענת "מאסתי בחיי הנישואין ואני לא מעוניין להמשיך עם האשה הזו ועדיף לסיים את הנישואין כמה שיותר מהר" הנתבע לא פירט ולא הוכיח את עילות התביעה. רק שנה לאחר מכן פתח בתביעה לשלום בית לחילופין גירושין.

במהלך כל הדיונים שהתקיימו בשעתו הביעה התובעת את רצונה לשלום בית כן ואמיתי הן במהלך הדיונים והן בפני יועצות הנישואין. נכון אמנם שהתנתה זאת בהפסקת הקשר של הנתבע עם הנשים עמם נהג לשוחח אולם זו דרישה נכונה וראויה ובית הדין אכן קיבל אותה.

בכל אותן חוות דעת עלה הקשר של הנתבע עם נשים ואף הוא הודה במקצת מהדברים בפני היועצת כ. ס. (ראה חוות דעתה מיום 13.01.2011).

בית הדין התרשם כי הנתבע שלא היה מעוניין לשתף פעולה עם הייעוץ הזוגי כפי שציין זאת בית הדין בהחלטתו המנומקת הוא זה שפתח במרידה ולא התובעת שגילתה רצון כן.

אישוש להתרשמות זו היא התכתובת שהיה לנתבע עם נשים ובה ניבולי פה מהסוג הגרוע ביותר. קשרים אלה שהנתבע מכחיש כי נעשו בפועל אין בהם כדי לגרע מנטישתו את אשת נעוריו ולספק את יצריו באמצעים פסולים ומכוערים.

התובעת שקצה נפשה מהתנהגות נלוזה זו של הנתבע פעלה בהתאם ופתחה בלית ברירה תיק תביעה לגירושין וחיוב הנתבע בכתובה ואין להחיל עליה דין מורדת להפסידה מכתובה.

דינו של רבינו ירוחם להפסיד אשה מכתובה נאמר כאשר אשה אוחזת בתביעת הגירושין אף על פי שניתן לשקם את מערכת הנישואין ומורדת בבעלה בכך.

ברם, במקרה שאשה נאלצת לפתוח תיק תביעה לגירושין בגין מעשים גרועים של הבעל אין בהם כדי להפסידה מכתובה אף על פי שבית הדין פוסק חיוב גירושין.

המעיין ברבינו ירוחם יראה זאת להדיא וכבר עמדו בזה רבים מדייני ישראל שעסקו בזה בשנים האחרונות, ודבר שפתיים אך למותר.

כאמור, במקרה דנן הנתבע הוא זה שפתח לראשונה תביעת גירושין ורק לאחר מכן שידרג אותה לתביעה לשלום בית ולחילופין גירושין מתוך הנחה שייפטר מחובתו לכתובה. במקרה זה ברור שהתובעת אינה מפסידה כתובה בתביעת הגירושין שפתחה וכפי שציינה זאת בכתב התביעה שפתיחת התיק נועדה בהתאם להחלטת בית הדין מאחר שהנתבע משך את תביעת הגירושין.

לסיכום:

הנתבע לא הוכיח טענתו בראשית הדיונים כי לתובעת קשר עם גבר זר. לא הוכח כי התובעת גרמה למשבר בחיי הנישואין. אדרבא קיימות ראיות כי הנתבע גרם את המשבר בקשריו עם נשים, ואין להחיל על התובעת דין רבינו ירוחם לעניין הפסד הכתובה.

טענת מורדת מחיי אישות

הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה. התובעת מכחישה את האשמה בכל תוקף, ובנסיבות אלו שלבית הדין אין תשתית ראייתית, והמחלוקת היא בעובדות, לנתבע קיימת חזקת חיוב, שאין בטענה בעלמא כדי לבטלה.

באשר לטיעון על כשפים המסכנים אותו ואת הבנות

קיימת סתירה בין דבריו בכתב ההגנה לסיכומיו.

בכתב ההגנה טען על סממני כשפים שגילה בכתבי התובעת ופעולות עין הרע כנגדו. (ראה סעיפים22-23) ללא שציין כי יש בזה סכנת חיים.

בסיכומיו טען על כך שהתובעת עוסקת בחומרים הנוגעים לעבודת אלילים שהכניסה באוכל וסיכנה את חייו וחיי בנותיו.

די בסתירה זו כדי לבטל טיעון זה מלהפסיד את התובעת מכתובה.

יש להניח כי טענתו בכתב ההגנה נכתבה לצורך בקשתו לשלום בית למרות מעשי התובעת, שאם לא כן הכיצד היה מעז לחיות עם אשה המסכנת את חייו וחיי בנותיו כטענתו בסיכומים.

ברם גם אם ננקוט משנה זהירות ונתייחס לטיעון זה שבסיכומיו להפסידה מכתובה מדין עוברת על דת משה, מצאנו לבעל גינת ורדים בתשובה (חלק אבן העזר כלל ד סימן יא) שהתייחס לשאלה מעין זו בטענת בעל לכישוף שהוא סיכון ממשי. וז"ל:

"ראובן חלה ונפל למשכב זמן ארוך ונלאו כל הרופאים לעשות לו כל מיני תרופות וכמה משקי' ומרקחות וכמה הקזות והרקות ולא עלתה לו ארוכה ויתמהו הרופאים על החולי ההוא כי לא ידעו מה הוא, וביני ביני נתגלה הדבר על ידי גויה אחת מכבסת בגדים המצויה רוב הימים בבית ראובן הנז' שאשתו עושה לו כשפים ומשקה אותו מיני סמנים העשוים כמן אבן ששוחקת אותו במים ומשקה אותו ואמרה הגויה שהתרית באשת ראובן והזהירתה שלא תעשה כן לבעלה לפי שזה האבן גורמת לו כמה מיני תחלואים ושאפשר שתבא לידי סכנת נפשות ולא שמעה אליה ויבוקש הדבר וימצא ויוציאו מתחת ידה אבן אחת והודית שהיתה שוחקת אותו במים ומשקתו כדי למצא חן וחסד בעיניו והראו האבן לאנשים ידועים ובקיאים בענינים אלו ואמרו שהאבן הלז הוא עשוי ומורכב מכמה סמנים סמיים ושהוא סבת החולי ולולי ה' עזרתה לו כמעט שכנה דומה נפשו ובכן גדלה השנאה בין ראובן ואשתו וגדלה המחלוקת ביניהם עד שעמדו לידי גרושין ובכן יורנו מורנו אם הבעל חייב לפרוע לה כתובתה אם לאו ושכמ"ה.

תשובה – בפרק המדיר תנן שהעוברת על דת משה ויהודית שיוצאה שלא בכתובה ודת משה היינו דברים שהם מפורשים בתורת משה, ודוקא במידי דשייך איהו ג"כ בהם כגון שמאכילתו טבלים שמכזבת לו ואומרת שהם מתוקנים או שמשמשתו נדה שאומרת לו שהיא טהורה והיא הוחזקה נדה בשכנותיה וכן ג"כ אם נודרת ואינה מקיימ' דבעון נדריה ימותו בניו שבכל דברים אלו הוא נכשל ומפסיד בעבורה אבל אם מזלזלת בשאר איסורין לעצמה ולא שייך בעלה בהן ל"ל בה. ודת יהודית היינו מילי דפרישות וסלסול שנהגו בו בנות ישראל כגון שלא לצאת וראשה פרוע וכיוצא בזה והני נמי שייך בהו הבעל כי האדם מקפיד על אשתו בזה ומ"מ אינה מפסדת כתובתה אלא כשהתרו בה וכ"כ הרי"ף בהל' בפרק המדיר וז"ל גרסי' בסוטה פרק ארוסה איבעיא להו עוברת על דת צריכה התראה להפסידה את כתובתה או לא ואסיקנא צריכה ירושלמי תמן תנינן נשים שאמרו יוצאו' בלא כתובה צריכה התראה ואם לא התרה בהן יוציא ויתן כתובה עכ"ל.

דדוקא עוברת על דת יהודית שעונה קל בעיא התראה אבל עוברת על דת משה שאיסורה גדול לא בעיא התראה כלל וקנסי' לה ויש פנים לומר כן מדברי רש"י דבפרק ארוסה על הך בעיא דעוברת על דת אם צריכה התראה פי' רש"י וז"ל עוברת על דת יהודית שאינה צנועה יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק כו' דאמרי' בפרק המדיר דיוצאה בלא כתובה עכ"ל הרי מפורש בדבריו שכונת בעית הגמ' הוא על עוברת על דת יהודית לא על עוברת על דת משה.

ומ"מ התראה זו קלה משאר התראו' כדכתב הר"ם בתשו' דשייכי לס' נשים סי' י"ו דהתראה זו לא הויה כשאר התראות שהן בשעת מעשה ממש אלא אפי' שיתרו בה מקודם מעשה ואחר זמן חזרה לאולתה שפיר חשבי' לה כהתראה גמורה ומפסדת כתובתה והתראת הבעל לחוד בלא עדים הויה התראה אם היא מודה אמנם עוד יש בענין התראה זו דבר שנראה שיש בו מחלוקת שריא"ז על ההל' כתב וז"ל ונראה בעיני שאין צריך להתרות בהם ולהודיען שמפסידו' כתובתן אלא אפי' אם התרו שלא ינהגו כמנהגות הרעות הללו והן מחזיקות ברשען יוצאות בלא כתובה ובלא תוספת כמבואר בקו' הראיות עכ"ל. ודברים אלו כתבן מהריק"ש בהגהותיו בא"ה סי' קטו ולבסוף כתב ועיין דין י' ורמז לנו בזה על הדין שכתב הטור משם אביו הרא"ש שבסוף סי' קטו שנר' ממנו דבעינן התראה מפורשת שתפסיד כתובתה שכתב וז"ל ודוקא שהתרו בה תחלה אם תעברי על שבועתיך תפסידי כתובה אבל אם לא התרו בה לא הפסיד' כתובת' עכ"ל.

הרי שהצריך שיתרו בה בפי' על הפסד הכתובה ולכאור' איכא למדחי דהרא"ש לא נחית עתה לדין זה רק לעיקר הדין שעוברת על דת צריכה התראה ואשגרת לישנא דעלמא נקיט דבעינן דליהוי ההתראה מפורשת ואה"נ דהכא בהתראה כל דהוא שפיר דמי.

אמנם נלע"ד להביא ראיה דה"נ בעי' התראה מפורשת שתפסיד כתובתה שהרי אם להודיעה שהמעשה שהיא עושה הוא אסור ומכוער הלא גם היא כבר ידעה והזידה בזה שמכלל הדברים השנויים בזה הוא שמשמשתו נדה ואמרה לו שהיא טהורה ושהטבל ההוא הוא מעושר וכחשה לו וא"כ מה יתן ומה יוסיף שיתרו בה שלא תוסיף לעשות מעשים רעים הללו וכבר ידעה שהם רעים.

גם בתשו' מהר"מ כתב שההתראה היא מפורשת ואין לדחות ולומר שגם דברי מהר"מ הם שלא בדקדוק כי הרבה טרח להוכיח דלא הויא התראה זו כשאר התראות שצריכות שתהיינה בשעת מעשה כי אפי' שתהיה ההתראה מוקדמת ש"ד וא"כ מ"ש שיתרו בה על הפסד כתובתה הוי בדקדוק דאם אית' דאין צריך שיתרו בה על הפסד כתובתה היה לו עוד להוסיף ולפרש חדוש גדול זה דהוא עדיף טובא וא"כ דיינו שנאמר דגרעה התראה זו משאר התראות דהוו בשעת מעשה אבל לומר גם שא"צ לפרש לה עונשה הוי דבר תמוה הרבה ומאח' שנר' שפיר שכן היא דעתו של מהר"מ מסתמא אמרי' דגם הרא"ש תלמידו אזיל בשטת רבו ובעינן התראה מפורשת ודבריו הם בדקדוק לא באשגרת לישן אשר על כן נלע"ד שלא כדברי ריא"ז וכן ראוי לדון.

ואח' שכתבתי כל זה מצאתי למהרח"ש בתשו' סי' הנז' שהולך בחקירה זו ומסיק כסבר' ריא"ז והביא ראיה לדבריו מהא דאיבעיא בפרק ארוסה אם העוברת על דת צריכה התראה ופשיט לה דבעיא התראה מההיא דקנוי וסתירה ובקנוי וסתיר' משמע דבהתראה שיאמרו לה בלבד אל תסתרי עם איש פ' סגי אף על פי שאין מזכירין לה הפסד כתובתה וא"כ ה"נ דכותה והאריך בזה ע"ש. ולעד"נ לומר דאין זו ראיה ומאי איריא הא כדאיתיה והא כדאיתיה דגבי קנוי וסתירה אף על פי שלא יאמרו לה על הפסד הכתובה הוי סתמא כפירושא לפי שאם תסתר הרי היא נחשדת שזנתה תחת בעלה ונאסרת עליו כיון שרגלים לגבר /לדבר/ ויוצאה בלא כתוב' כשאר מזנות דעלמא שבזנות לחודיה מפסידות כתובתם אף על פי שלא התרו בהן על הפסד הכתובה אבל בנ"ד שאני וכי בשביל שתאכילהו טבל או שתשמשנו נדה וכיוצא מאין הפנים לומר שתצא בלא כתובה מאחר שאינה נאסרת עליו בדברים אלו ולעיקר מלתא דבעי' התראה שפיר ילפי' לה מקנוי וסתיר' דחשש זנות ואעפ"כ לא הפסידה כתובתה אלא ע"י התראה כ"ש בעוברת על דת דליבעו בהו נמי התרא' ואף על פי שלמדנו מקנוי וסתיר' יש לחלק בגדר התראות זו מזו דבקנוי וסתירה סגי להו בהתראה סתומה כיון דחשבי' לה שזנתה אמנם עוברת על דת צריכה התראה מפורשת על הפסד כתובתה והיה נראה לומר דדוקא עוברת על דת יהודית שעונה קל בעיא התראה אבל עוברת על דת משה שאיסורה גדול לא בעיא התראה כלל וקנסי' לה ויש פנים לומר כן מדברי רש"י דבפרק ארוסה על הך בעיא דעוברת על דת אם צריכה התראה פי' רש"י וז"ל עוברת על דת יהודית שאינה צנועה יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק כו' דאמרי' בפרק המדיר דיוצאה בלא כתובה עכ"ל הרי מפורש בדבריו שכונת בעית הגמ' הוא על עוברת על דת יהודית לא על עוברת על דת משה.

גם כלהו ראיות שמביא התלמוד למפשט בעיא זו הם מדיני קנוי וסתיר' שאין איסורה מן התורה אלא מפני שקנא לה בעלה וא"כ יש לומר שעוברת על דת משה חמירא טובא דבלא התראה מפסדת כתובתה.

אמנם מן הירושלמי שהביא הרי"ף בהלכות נר' דעוברות על דת שוו אהדדי ואפי' עובר' על דת משה שצריכה התראה שכתב וז"ל תמן תנינן נשים שאמרו שיוצאו' בלא כתובה צריכות התראה וסתמא דהאי משמע דכל הנשים שעוברות על דת שנז' במשנה שוין הן לענין זה וכן משמע מדברי הרמב"ם שבתחלה פי' דין עוברת על דת משה ואח"כ פירש דין עוברת על דת יהודית ואחר כ"ז כתב סתם שהעוברת על דת צריכה התראה דמשמע דאיירי בין עוברת על דת משה בין עוברת על דת יהודית.

כללא דמלתא דאין אשה מפסדת כתובתה אלא ע"י התראה מפורשת אפי' עוברת על דת משה ובת"ה סי' רמב כתב דאשה שרגילה להתייחד עם הגוים היא עוברת על דת וכתב דאפשר שאין זו צריכה התראה כיון דאית לה פריצותא וחוצפא יתירה ומסיק בה הרב וכתב אע"פי שאנו מדמין לא נעשה מעשה. ולעד"ן לומר דאפי' היה מסיק שפיר דלא בעיא התראה לית לן למילף מינה לעלמא וטעמא דמלתא משום דהוי חשש פריצות וזנות דהויא כאשה מזנה דלא בעיא התראה אבל בלאו הכי בעיא התראה זולתי כשיהיה מעשה מכוער הרבה כההיא דכתב מהריק"ש בהגהות טא"ה סי' קט"ו אשה שרצתה להאכיל את בעלה סם המת ונתברר בירור גמור בעדים שקנתה אותו בפועל וגמרה בדעתה להאכילו ולא לתשמיש אחר חמירא סכנתא מאיסורא ועדיף מזנתה ואין לה כתובה ולא תנאיה כי אם בבלאותיה הקיימים וב"ד מפרידין ביניהם כדי שלא תצא מחשבתה לפועל ומעשיה הרעי' גרמו לה כן נ"ל כל שלא גרם הוא במעשיו ראוי לכך עכ"ל.

הנה נא ערכתי משפט העוברות על דת והיוצאות בלא כתובה ובנ"ד ליכא חד מהני טעמי אלא שיש לבא עליה מצד דברי מהריק"ש דחמירא סכנת' מאיסורא רק שיש ללמד עליה זכות שלא כיונה במעשיה אלו להזיק את בעלה רק למצוא חן בעיניו והרי זה דומה לנתכון לאכול שומן ועלה בידו חלב ואם המכשפים רמו אותה ונתנו לה דבר בעד דבר מה בידה לעשות אמנם אחר שנודע שסבת תחלואי הבעל היו מצד מה שהיתה משקה לו אשתו אם אחר כל זה הוסיפה באולתה והשקתו אם יש עדים שיעידו כן או שהיא מודה בזה הנה כדאי הוא עון זה להוציאה בלא כתובה אפי' בלא התראה כי גדולים הם מעשי כשפים שמכחישין פמליא של מעלה ובריא היזקא מה גם בזמנים הללו שמעשי כשפים לא יועילו ולא יצליחו לשום טובה רק לעשו' רע וכל זה שכתבנו הוא לפי שורת הדין אמנם לא יבצר היות בנדון הלז אומדנא נכונה שיד האשה במעל הזה וכדברי הגויה המשרתת אתם בבית ורחוק מאד מן השכל שהמכשפים ירמו אותה ויחליפו לה לתת לה סם הממית במקום אשר תמצא חן וחסד בעיני בעלה ואף על פי שבאומדנא אין להפסידה כתובה מ"מ ראוי' היא עכ"פ למרדות ויסורין על אלו שמועות רעות ואומדנות הללו ויש להחמיר עליה שהביאה את בעלה לידי סכנה ונכון הדבר שב"ד יכנסו לפשרה עם הבעל ולהפסידה סך מה מכתובתה ונוסרו בה כל הנשים ולא תעשנה כזמתה לבלתי היות זאת להנה לפוקה ולמכשול ואח"כ לנצוח בדין לומר הבא עדים הבא ראיה ואף על גב דקי"ל בעלמא דאין משביעין על טענת ספק בנדון הלז שיש אומדנא וידים מוכיחות מצי שפיר הבעל לגלגל עמה ולהשביעה אם יש בידה עון בדבר הזה אע"פי שהיא טענת ספק ודכותה אשכחן טובא והטוב והישר לעשות משפט שלו' ביניהן ולפוטרה משבועה ואלקי אמת ינחנו בדרך אמת ולא תבאנה עוד בנות ישראל לידי מדה זו ח"ו והנלע"ד כתבתי אברהם הלוי.

מדברי הגינת ורדים נמצנו למדים שבמעשה כשפים המוכח שהבעל חלה והסתכן בחייו, נחלקו הפוסקים אם צריכה התראה גמורה. ומכאן למקרה דנן שלא הוכח כי אכן אלו מעשה כשפים המסכנים חיי אדם ושהתובעת התכוונה לזה, מה גם שלא היתה התראה כלל, וכך אין התובעת מפסידה כתובה במקרה זה גם לדברי הגינת ורדים. ואמנם היה מקום לשקול פשרה מסוימת כפי שסיים הגינת ורדים אולם הסתירה שנמצאת בטיעוני הנתבע מבטלת גם אפשרות זו.

לסיכום: אין עילה הלכתית להפסיד את התובעת בכתובה ותוספת בגין טענת הכישוף של הנתבע.

באשר לטיעון החדש שהועלה בסיכומי הנתבע שיש להפסיד את האשה מכתובה מדין עוברת על דת יהודית בכך שמסתובבת בעירום בבית כאשר החלונות והתריסים פתוחים.

יש לדחות טיעון זה משלוש סיבות.

האחת. התובעת מכחישה את האשמה וטוענת שלא היתה רגילה להסתובב כך בבית. לדבריה הנתבע מעולם לא העיר לה על כך. גם אם פעם יצאה כך פעם מהמקלחת או שחזרה כך מהים, לא היה אכפת לבעל מזה.

השנייה. לא היתה התראה כמבואר בפוסקים וכפי שהבאנו לעיל גם מדברי הגינת ורדים.

השלישית. הנתבע עצמו אינו נקי ממעשים גרועים שאינם פחותים בחומרתם ממעשים אלו, וברמת המתירנות בה למרבה הצער נראה שחיו הצדדים אין לנתבע לבוא על התובעת בתלונות שכאלו להפסידה מכתובה, ועל זה נאמר (מסכת סוטה י' ע"א) "היינו דאמרי אינשי, איהו בי קארי, ואיתתיה בי בוציני" וכבר הרחיבו על אודות בעל הטוען להפסיד אשה מכתובה בגין עוברת על דת יהודית שלא בתום לב ואין זה בא מתוך יראת שמים ראה למרן הראשל"צ הגרע"י זצ"ל בספרו יביע אומר ח"ג סימן כ"א וברבים מן הפדרי"ם ואכמ"ל.

לסיכום: אין עילה הלכתית להפסיד את התובעת מכתובה מהעילה של עוברת על דת יהודית.

מכל הלין טעמי ונימוקי לא ניתן להפסיד את התובעת מכתובה.

ברם, הלכה רווחת היא שהתובעת אינה זכאית לכתובתה כאשר מקבלת כספים מחלקו של הנתבע באיזון המשאבים, ואם אכן היא מקבלת כספים מחלקו של הנתבע באיזון המשאבים הרי שיש לקזזם.

בית הדין הוציא החלטת ביניים לפיה נתבקשו הצדדים להמציא את חוות הדעת של רואה החשבון שמסיבה טכנית לא ניתן לראותה, וכשבית הדין יקבל אותה, יוציא בית הדין החלטה סופית בתביעה זו.

באשר לתביעת הנתבע לחיוב התובעת בגין דמי שימוש בחלקו בדירה: מאחר והתברר לבית הדין שעל הצדדים להתגרש בגט, וכידוע לא ניתן להסדיר גט ללא הסדרת פירוד מוחלט, והואיל והנתבע עזב את הדירה כמצוות בית הדין לצורך הסדרת הגט, עמדת בית הדין היא, שזכותו למימוש השימוש בגין חלקו בדירה חלה החל ביום עזיבתו את הדירה קרי בחודש אוגוסט 2013.

בית הדין סבור שמאחר והדבר נעשה בהתאם להחלטת בית הדין לא ניתן לשלול את זכאות הנתבע לקבל תמורה על חלקו בדירה.

ראה על כך בדברי גאונים כלל ק' בביאור תשובת הרשב"א שהובאה בב"י חו"מ סימן קע"א ונפסקה להלכה ברמ"א ס"ח עם תשובת הרשב"ש. והעולה מדבריו, ששותפים שאינם יכולים לגור יחד בדירה המשותפת, החובה למשתמש בדירה לשלם לשותפו דמי שכירות בגין חלקו. וכן פסקו האחרונים שו"ת בית שלמה ועוד פוסקים שהובאו שם. וראה עוד כסף הקדשים שם שאם מסיבה מסוימת לא יכול שותף להתגורר בבית המשותף אזי השותף שנהנה חייב לשלם לשותפו שכ"ד. וכבר הרחבתי בנושא זה במספר פסקי דין שחלקם פורסמו.

סיכום

תביעת הנתבע לקבל מחצית משכר דירה מהתקופה שבה עזב את הדירה בחודש אוגוסט 2013 מתקבלת.

חישוב התשלום

כאמור, סך הכתובה עומד על סך 555000 ש"ח.

שווי הדירה עמד ע"ס 530000 ש"ח ושכר דירה על סך 2400 ש"ח לחודש.

שמאות זו נערכה לפני כשנתיים וחדש ויש צורך לעדכנה.

הכרעה

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

א. האשה זכאית למלוא תשלום הכתובה בסך 555,000 ש"ח.

ב. מסכום זה יש לקזז כספים המגיעים לה במסגרת איזון המשאבים בהתאם לחוק יחסי ממון.

ג. תביעת הנתבע לחיוב התובעת בדמי שימוש מתקבלת.

ד. לאור זאת, יש לקזז מתשלום הכתובה מחצית משווי שכר דירה החל מחודש אוגוסט 2013 ועד למתן החלטה סופית שתתקבל עם קבלת חוות דעת עדכנית של השמאי מר וייסבלום.

ה. עם קבלת חוות דעת האקטוארית וחוות דעת מעודכנת של השמאי יוציא בית הדין החלטה סופית באשר לגובה תשלום הכתובה והאפשרות לקיזוזה עם רכישת חלקו של הנתבע בדירה.

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן ביום י' בכסלו התשע"ו (22.11.2015).

הרב מימון נהרי – אב"ד                הרב יוסף יגודה                       הרב יצחק רפפורט

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ