פס"ד בתביעה להשבת יותר ממיליון שקלים, שנטען כי הוענקו כהלוואה

מונחת לפניי תביעה כספית לחיוב הנתבעים בתשלום של 1,173,505 ₪ לתובעים.  כללי  

1. התובעים הם בני זוג הנשואים זה לזה והוריו של הנתבע 1 (להלן: "התובעים" או "ההורים").

    

2. הנתבעים נשואים זל"ז (מאז יום *.*.09 והורים ל-3 ילדים קטינים, מצויים בהליך גירושין, ולפי ידיעת בימ"ש, נכון לכתיבת פסק הדין, הם טרם התגרשו (להלן: "הנתבעים" "בני הזוג").

    

3. בסמוך לאחר נישואיהם, ביום *.*16 רכשו בני הזוג דירה ברחוב *****, ב*****, שנרשמה על שמם בחלקים שווים (להלן: "הדירה הראשונה").

    

4. בסמוך לרכישת הדירה העבירו ההורים לבני הזוג סכומי כסף בשיעור מצטבר של 760,705 ₪.

    

5. בשלב מאוחר יותר מכרו בני הזוג את הדירה הראשונה ורכשו את דירתם השנייה, שאז קיבלו מההורים סכום נוסף של 310,000 ₪ (להלן: "הדירה").

    

6. ביום **.**.15 העבירו ההורים לבני הזוג סכום נוסף של 36,800 ₪ לטובת רכישת כלי רכב.

    

7. בשלהי שנת ** יחסי בני הזוג עלו על שרטון, הנתבע העביר להוריו 100,000 ₪ ואח"כ הם השיבו סכום זה לבני הזוג.

8. בין השנים **-** העבירו ההורים לבני הזוג סכומי כסף נוספים, לטענת התובעים מדובר בהלוואות בשיעור של 66,000 ₪.

    

9. התובעים טוענים כי מדובר בכספי הלוואה ועותרים למתן פסק דין בו יחויבו הנתבעים להשיב להם כספים בשיעור כולל של 1,173,505 ₪ לפי הפירוט לעיל.

    

10. לכתב התביעה צורפו שני הסכמי הלוואה עליהם חתומים התובעים והנתבע 1 בלבד.

     

11. הסכם ראשון מיום **.**.09 אומר בכלליות כי ביום **.**.09 הועבר מחשבון נאמנות ע"ש התובעת והנתבע סך של 750,000 ₪ לחשבון בנק ע"ש הנתבעים "לטובת הלוואה לרכישת בית. הוסכם שסכום זה וכל סכום כספי נוסף שיינתן כהוצאה נלווית לרכישת כל בית יחשב כהלוואה. ההלוואה תוחזר במלואה במידה וכל בית יימכר, ובמידה וההלוואה משמשת לבית שלא יימכר, ההלוואה תוחזר בהסכם המוסכם על הצדדים" (להלן: "ההסכם הראשון").

     

12. הסכם שני מיום **.**.19 אומר: "עבור רכישת דירה. ברצוננו להלוות לאלמוני סך של 300,000 ₪ לרכישת דירה. אלמוני מתחייה שההלוואה תוחזר אלינו – ההורים – במלואה בכל מצב" (להלן: "ההסכם השני").

     

13. המחלוקת הינה בין התובעים לנתבעת אשר כופרת בטענתם כי מדובר בכספיי הלוואה, כאשר לטענתה מדובר בכספי מתנה שניתנו לבני הזוג ע"י ההורים.

     

14. הנתבע 1, בנם של התובעים, מסכים לתביעה.

     

15. ביום 25.2.25 התקיים דיון קדם משפט. ביום 22.12.25 התקיים דיון הוכחות שלאחריו הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

     

    טענות התובעים

     

16. התובעים נשואים זל"ז עשרות שנים, סייעו לכל 5 ילדיהם בהלוואות שונות, בין היתר, כדי להקל עליהם ברכישות נכסי מקרקעין ומיטלטלין.

     

17. כדי להוכיח טענתם כי מדובר בסיוע בהלוואה בלבד צירפו התובעים לכתב תביעתם בנספח ג' מסמכים שונים כגון: הסכמים עם ילדיהם הנוספים, פניות ללשכת רישום מקרקעין, הצהרות ועוד.

     

18. לנתבעים לא היה רכוש, לאחר נישואיהם התגוררו כשנה וחצי בבית התובעים, וקיבלו מהם כספים רבים בהלוואה. תשלום ראשון של 740,021.29 ₪ הועבר לנתבעים ביום **.**.09 מחשבון נאמנות ע"ש התובעת והנתבע 1, אשר נפתח ביום **.**.04, כאשר הסכום הועבר ב-8 פעימות (כולל סכום שהועבר מחשבון בנק של התובעים ולא מחשבון הנאמנות).

     

19. לצורך רכישת הדירה הראשונה העבירו התובעים לנתבעים סך של 760,705 ₪, וביום **.**.09 נחתם כאמור ההסכם הראשון בין התובעים לנתבע. בהתאם לתנאי ההסכם הראשון, הרי שכל סכום נוסף שיינתן לנתבעים ע"י התובעים לצורך רכישת נכס, יחשב כהלוואה, וכן הוסכם כי ככל שהדירה הראשונה תימכר יושבו לתובעים כספי ההלוואה.

     

20. הנתבעים רצו לשפר את תנאי מגוריהם ולעבור לדירה אחרת, פנו אל התובעים בבקשת הלוואה והם העבירו להם סך כולל נוסף של 310,000 ₪. עפ"י הסכם ההלוואה השני מחוייבים הנתבעים להשיב לתובעים את כספי ההלוואה במלואם.

     

21. כלל ההלוואות ניתנו בידיעתה, בהסכמתה ובעידודה של הנתבעת. הנתבע מסר לתובעים כי הנתבעת מודעת היטב שמדובר בהלוואות, גם בזמן אמת, וכי היא מודה לתובעים על כך.

     

22. בנוסף לאמור לעיל, ביום **.**.15 העבירו התובעים לנתבעים סך של 36,000 ₪ לצורך פירעון הלוואה לרכישת מכונית. מדובר בכספי הלוואה.

     

23. בחודש **/** עלו יחסי בני הזוג על שרטון והתובעים ביקשו מהם להשיב להם סך של 100,000 ₪, הנתבע עשה כן אך מאחר שיחסי הנתבעים שוב היו בטוב, העבירו להם התובעים 100,000 ₪ בחזרה. בפעולה זו הכירו הנתבעים למעשה בעובדה כי מדובר בכספי הלוואה שקיבלו מהתובעים.

     

24. כמו כן, בין השנים **-** העבירו התובעים לנתבעים כספים בשיעור מצטבר של 66,000 ₪ לצרכים שונים וכעזרה שוטפת לניהול הבית.

     

    טענות הנתבע 1

     

25. יש לקבל את התביעה, האמור בה נכון, והנתבעת אינה מכחישה כי בכל שנות הזוגיות עם הנתבע קיבלו הנתבעים מהתובעים כספים בהלוואה. עובדה זו היתה ידועה לנתבעת וידועה לה גם היום, והנושא עלה בין הנתבעים פעמים רבות. ההלוואות ניתנו גם ברכישת הדירה הראשונה וגם ברכישת הדירה השנייה. לנתבעת היה ידוע מקור הכספים והוסכם עליה כי יהא על הנתבעים להשיבם לתובעים בבוא העת.

     

26. בכל שנות הקשר של בני הזוג טענה הנתבעת כי הכספים ניתנו מהוריי הנתבע, כי אינה מרגישה "שייכות" לכספים הללו, וכי היה ברור לה שמדובר בהלוואה.

     

27. כל בני המשפחה ידעו כי מדובר בהלוואה, גם 2 אחיותיה של הנתבעת, הנשואות ל-2 אחיו של הנתבע, ידעו כי מדובר בכספי הלוואה.

     

28. הנתבע 1 אינו מתנער מחלקו בחוב ההלוואה, ומכיר בקיום החוב המשותף של הנתבעים.

     

29. עסקינן בהלוואות שניטלו לצורך רכישת דירה (תחילה הדירה הראשונה ולאחר מכירתה רכישת הדירה השנייה). לולי כספיי ההלוואות מהתובעים לא הייתה בידי הנתבעים היכולת לרכוש דירה.

     

    טענות הנתבעת 2

     

30. התביעה הוגשה לנוכח החלטתה של הנתבעת לסיים את חיי הנישואין עם הנתבע. כתב התביעה נשען על אדני שקר, הסכמים פיקטיביים והטעיית בית המשפט.

     

31. הנתבע בקשר טוב והדוק עם הוריו ואין בינו ובינם כל יריבות, למעט זו שהומצאה לצורך ההליך דנן. הנתבע תומך בהוריו ומשקר בעוד בפועל הוא לא יידרש להשיב להם כספים, כאשר המטרה הינה להיפרע מן הנתבעת בלבד, כדי לסייע לנתבע ולשפר את מצבו הכלכלי.

     

32. בראשיתו של הליך הגירושין טענו התובעים כי "תרמו" לנתבעים סך של 750,000 ₪, וככל שהוסיפה הנתבעת ועמדה על התנגדותה להשיב להם כספים, הפכה טענתם ל"הלוואה".

     

33. הנתבעת לא ביקשה מעולם, לא קיבלה מעולם ולא חתמה מעולם על הסכם הלוואה עם התובעים. במרוצת השנים קיבלו הנתבעים מהתובעים כספים רבים במתנה, לעיתים אף בהעברות בנקאיות לחשבונם ללא ידיעתם של הנתבעים, אלא בדיעבד.

     

34. רק טענתה של הנתבעת כי התובעים סייעו כלכלית גם לאחיי הנתבע היא שהולידה הסכמים פיקטיביים בין התובעים לבינם, הסכמים עליהם חתומים בניהם ללא חתימת נשותיהם.

     

35. התובעים מעולם לא נתנו לנתבעים הלוואות, כי אם סיוע כספי מרצונם. ההסכמים שצורפו פוברקו לטובת התביעה.

     

36. אם היה קיים לנתבע חשבון נאמנות עם אמו התובעת, מדוע הכספים שהיו בו ניתנו לנתבעים בהלוואה? הנתבע סיפר לנתבעת בשעתו כי חסך מאות אלפי שקלים כשהיה רווק, ולכן הסכום שהיה קיים בחשבון הנאמנות אין מקורו בהלוואה של התובעים לנתבעים.

37. הנתבעת מעולם לא ביקשה את עזרתם של התובעים ברכישת הדירה, היא מוקירה להם אמנם תודה, אך לא מדובר בהלוואה וממילא הנתבעת לא ביקשה הלוואה מהתובעים ולא הסכימה לקבל הלוואה.

     

38. הנתבעת אינה מכירה את הסכמי ההלוואה ולא חתומה עליהם. לכתב ההגנה מצורף שרשור הודעות בין התובעת לנתבעת בו ניתן לראות כי התובעת מציינת בלשונה ש"רשמה" דירה על שם הנתבעת וכי נתנה לה רכב במתנה (נספח א' לכתב ההגנה), משמע מדובר בכספי מתנה.

     

39. בחודש **/** העבירו התובעים לנתבעים סכום כסף לצורך רכישת הדירה השנייה, אך לאחר שהתברר להם שבין הנתבעים סכסוך זוגי עד כדי גירושין, פנתה התובעת אל הנתבע בבקשה שישיב לה 100,000 ₪ והוא עשה כן ללא ידיעתה של הנתבעת. לאחר שהנתבעים השכינו שלו"ב, השיבה התובעת לנתבעים את ה-100,000 ₪ (מתוך קרן השתלמות של הנתבע ועל כך ידעה הנתבעת בדיעבד).

     

40. עד כאן טענות הצדדים. יצוין כי הצדדים העלו טענות נוספות, שונות, ברם אין בהם כדי להשפיע על התוצאה והמסקנה אליהן הגעתי ולכן הן לא הובאו בפסק דין זה.

     

    דיון והכרעה

     

41. לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומרים שהונחו לפני ביהמ"ש וקיום דיונים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי הכספים המדוברים שהועברו מההורים לבני הזוג הם בגדר "מתנה", ודין התביעה להידחות, הכל מן הנימוקים שיפורטו להלן.

     

    מתווה נורמטיבי

     

42. באשר לכספים שקיבלו בני זוג מהוריהם במהלך הנישואין, נקודת המוצא היא שמדובר בכספי מתנה, ועל כן יש להחיל את "חזקת המתנה", וזאת לאור מערכת היחסים המיוחדת השוררת ביניהם (ר' בג"ץ 1907/22פלוני נ' פלונית(נבו 12.6.2022) להלן: "בג"ץ פלוני")):

    "למעלה מן הצורך יובהר כי כפי שנקבע בפסיקה בעבר, בבואו של בית המשפט להכריע בשאלה האם יש לסווג כספים שקיבלו בני זוג מהוריהם במהלך נישואיהם כמתנה או כהלוואה, נקודת המוצא היא כי יש להחיל את "חזקת המתנה", דהיינו יש להניח כי ההורים התכוונו להעניק מתנה לבני זוג, וזאת בשל יחסי הקרבה המיוחדים השוררים ביניהם (ראו: ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח 262, 265 (1954); ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון המנוחה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278, 287-286 (1990); ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801, 811 (1994); רע"א 5237/12 סולימן נ' גולן, פסקאות ט'-י"א (28.8.2012); רע"א 8068/16 קטן נ' כהן (25.1.2018))."

     

43. עוד נקבע בבג"ץ פלוני, כי אין במשבר בחיי נישואי בני הזוג, להפוך את המתנות שקיבלו מהוריהם במהלך הנישואין להלוואות. על הטוען לסתירת "חזקת המתנה" מוטל הנטל לסתור את החזקה:

    ודוק, ההנחה הטמונה בחזקה זו היא כי אין במשבר בחיי הנישואין שהתרחש לאחר מכן כדי להוביל למסקנה כי מתנות שקיבלו בני הזוג מהוריהם במהלך נישואיהם יהפכו להלוואות.

    ואולם, ככל חזקה שאינה חלוטה, המדובר בחזקה הניתנת לסתירה, והנטל לסתור זאת מוטל על הטוען אחרת (שם).

     

44. יש לבחון את מערכת היחסים בין "הנותן" ל"מקבל" במועד הנתינה ולא לאחר פרוץ הסכסוך ביניהם ר' תמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 29550/04פ.מ נ' ע. ד(נבו 29.8.2006):

    "לא מן הנמנע, כי מתנות הניתנות בשלב מסוים בחיי המשפחה בין "קרובים קרובים", כשהיחסים בתוך המשפחה תקינים, "הופכות" בדיעבד להלוואות לטענת הנותן, לאחר שכבר אינו מעוניין להיטיב עם המקבל, וזאת בעקבות סכסוך משפחתי שפרץ בינתיים ביניהם. מכאן, שבחינת מערכת היחסים בין הנותן למקבל במועד הנתינה היא הקובעת."

     

45. בתמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 15553-04-21האב נ' הבן (נבו 24.7.2023), נפסק כי במקרה של מחלוקת באם מדובר במתנה או הלוואה יש לבחון את נטלי ההוכחה ואת הראיות שמובאות במקרה הספציפי. כך, נקבע כי יש לייחס משקל לראיות שיוצגו בפני בית המשפט, וכי המסקנה הסופית תמיד תהיה תלוית נסיבות:  

    "משקלן הסגולי של הראיות הדרושות על מנת לבסס את חזקת המתנה בין קרובים משתנה בהתאם לנסיבות, ובכללן טיב קשרי המשפחה והן מהות המתנה ונסיבותיה. ...ברי, כי לא ניתן לקבוע כללים נוקשים וכפי שנקבע בפרשת גולדברג, המסקנה הסופית הינה לעולם תלוית נסיבות.

    אכן, הורתה ולידתה של חזקת המתנה הינה בניסיון החיים וניסיון זה מורה אימתי לא קמה החזקה, לרבות מקום בו מהות המתנה או שוויה אינם עולים בקנה אחד עם הענקה, ואפילו בין בני משפחה." ראו: תמ"ש 35951-12-14"

     

     

    מן הכלל אל הפרט

     

    ההסכמים עם יתר ילדי התובעים

     

46. לצורך הוכחת טענתם כי מדובר בהלוואה הציגו התובעים מסמכים של הלוואות בינם ובין חלק מילדיהם הנוספים (נספח ג' לכתב התביעה). כמו כן, זימנו לעדות את אחות התובע, הגב' ד.ב ואת אחות התובעת, הגב' ס.ב (אשר הגישו תצהירי עדות ראשית), וכן שניים מילדיהם, מר ת.ב ומר י.ב (אשר גם הגישו תצהירי עדות ראשית).

     

47. בעניין עדויות אחיות התובעים, הרי שלא מצאתי חיזוק לתביעה.

     

48. הגב' ד.ב (אחות התובע) - העידה בתצהירה כי היא יודעת על כל ההלוואות שנתנו התובעים לילדיהם לצורך רכישת נכסים, כי היא יכולה להעיד שנערכו הסכמים מראש ובכתב וכי היא יודעת שמדובר בהלוואות ולא במתנות. זה כל המידע שיש בפי הגב' ד.ב. במעמד דיון ההוכחות הגב' ד.ב נחקרה והעידה כי ידוע לה שהתובעים נתנו הלוואות לבניהם, כי התובעת חברה קרובה שלה והיא סיפרה לה כך בעצמה. כן העידה הגב' ד.ב כי התובעים היו אנשים מאוד מחושבים והחתימו על הסכמי הלוואה. ואולם, הגב' ד.ב לא נכחה במעמד החתימה על ההסכמים ולא נכחה במעמד שיחות בין הצדדים, ואינה יודעת אם ההלוואות של יתר ילדי התובעים הוחזרו להם. ממילא עדותה של הגב' ד.ב מבוססת על מידע שקיבלה מהתובעת, ללא ידיעה אישית על פרטי ההסכמים או ההחזרים.

     

49. העובדה שהגב' ד.ב אינה יודעת על סכומי הכספים שהועברו, מועדי השבתם שנקבעו, היא לא היתה נוכחת במעמד שיחות או חתימה על הסכמי הלוואה בין הצדדים, וניזונה לטענתה מדברי התובעת בלבד, מעלה ספק בשאלת מהות העברת הכספים, ואין בה כדי לחזק את טענות התביעה.

     

50. הגב' ס.ב (אחות התובעת) - העידה בתצהירה עדות דומה לזו של הגב' ד.ב. הגב' ס.ב העידה כי ידוע לה שכל ילדי התובעים קיבלו כספים כהלוואות מהוריהם, וכי היא יודעת זאת כל השנים. כשנשאלה אם ייתכן שהיה זה משהו אחר מלבד הלוואה, השיבה: "אני לא יודעת". עדותה של הגב' ס.ב מבוססת על ידיעה כללית שקיבלה לטענתה מהתובעת, ולא על מעורבות ישירה או ראיות קונקרטיות. תשובתה של הגב' ס.ב לשאלה האם יתכן כי מדובר בכספים שאין מקורם בהלוואה: "אני לא יודעת", מחלישה את נחרצות טענתה כי מדובר בהלוואה בלבד. כמו כן, בדומה לעדותה של הגב' ד.ב, בהינתן כי הגב' ס.ב אינה יודעת על סכומי הכספים שהועברו, מועדי השבה שנקבעו, היא לא היתה נוכחת במעמד שיחות או חתימה על הסכמי הלוואה בין הצדדים, וניזונה לטענתה מדברי התובעת בלבד, מעלה ספק בשאלת מהות העברת הכספים, ואין בה כדי לחזק את טענות התביעה.

     

51. המסקנה העולה מעדויות אחיות התובעים כי לא ניתן להסתייע בעדותן כדי לחזק את טענות התביעה.

52. מעדויות בניהם של התובעים, מר ת.ב ומר י.ב עולה כדקלמן.

     

53. מר ת.ב - הגיש תצהיר עדות ראשית בו הצהיר כי הוא מכיר את פרטי המקרה, כי לאורך כל חייהם נהגו הוריו בזהירות עם כסף עליו עבדו קשה מאוד, כי התובעים סייעו לכל ילדיהם, אך לא העניקו להם מתנות אלא הלוואות, תוך דרישה לחתום על הסכם בכתב ומראש, ובתנאים שהם עצמם קבעו. העד העיד כי הוא עצמו קיבל הלוואה מהוריו ונדרש לחתום על מסמך הלוואה, כי הוא יודע שגם אחיו עשו כן וכי כל בני המשפחה יודעים כי מ דובר בהלוואות. בתצהירו לא פירט העד את פרטי עסקת ההלוואה בינו ובין התובעים.

     

54. לכתב התביעה צורף בנספח ג' קובץ מסמכים אשר לטענת התובעים מהווים הוכחה כי בינם ובין כלל ילדיהם היו הסכמי הלוואות לכספים שהעבירו התובעים. בעניינו של העד ת.ב צורפו: הסכם מיום **.**.05, מכתב לעו"ד ** (ללא תאריך כתוב) בו נטען כי ת.ב חייב לתובעים 300,000 ₪ בגין הלוואה שקיבל מהם בשנת **, מכתב של ת.ב מיום **.**.05 אל לשכת רישום מקרקעין בו הוא מתחייב לרשום משכנתא לטובת הוריו בגין הלוואה שנטל מהם, הסכם בין התובעים לת.ב לפיו ככל שילכו לבית עולמם מבלי שהוא יפרע כלפיהם את חובו, החוב יבוטל, מכתב התחייבות נוסף של ת.ב אל לשכת רישום מקרקעין, מיום **.**.05 בו מתחייב לרשום משכנתא לטובת הוריו בגין הלוואה ע"ס 100,000 דולר שקיבל מהם, וכן ביקש לרשום הערת אזהרה לטובתם.

     

55. בחקירתו העיד מר ת.ב כי בשנת ** קיבל הלוואה מהוריו, וכאשר נשאל מדוע הסכם ההלוואה מולם נחתם רק בשנת **, לא ידע להשיב. מר ת.ב לא הצליח להסביר את פער הזמנים שבין שנת העברת הכספים לחתימת הסכם הלוואה 9 שנים לאחר מכן, אולם גם אם ניתן להתגבר על הקושי הזה, בעוד שבהסכם מצוין כי החוב ייפרע בתוך 120 ימים ממועד דרישה של התובעים לקבל הכספים, בפועל עד כה התובעים לא דרשו מת.ב להשיב את כספי ההלוואה שהעניקו לו, ואין גם צפי להשבת הכספים. לפי עדותו של ת.ב, הוא ישיב את כספי ההלוואה שקיבל מהוריו כאשר יהיה לו כסף לעשות זאת.

     

56. בשולי דברים אלו אעיר כי לא נעלמה מעיני הוראת ההסכם שבין ת.ב להוריו לפיה ככל שילכו לעולמם וחובו כלפיהם לא יושב, הרי שהוא מבוטל. הוראה זו מחזקת את הסברה כי יתכן שמדובר בהסכם ריק מתוכן, מה עוד, אלא שהתובעים לא ביקשו מת.ב לקבל את הכספים שנתנו לו חזרה.

     

57. האמור עד כה בעניין תצהירו ועדותו של ת.ב אינו מרים את הנטל המוטל על התובעים, למצער לא באופן משמעותי. ההסכם בינו ובין התובעים נעשה 9 שנים לאחר שקיבל מהם כספים, בהסכם יש הערה מאוד כללית כי יצטרך להשיב להוריו כספים בתוך 120 ימים ממועד הדרישה וכן ישנה תוספת מיום **.**.05 לפיה אם ילכו התובעים חו"ח לעולמם, ולא יקבלו את הכספים מת.ב, והחוב כלפיהם מבוטל.

     

58. לפיכך, אף אם ההסכם בין התובעים לת.ב קיים, אין בו כדי להשפיע או להשליך על מהות ההסכם שבין הנתבע לתובעים בענייננו.

     

59. מר י.ב - הגיש תצהיר עדות ראשית בו הצהיר הצהרה דומה לזו של ת.ב.

     

60. כמו כן, בנספח ג' לכתב התביעה צורפו מסמכים הסכם בין התובעים לי.ב מיום **.**.10 לפיו סכום של 800,000 ₪ שהם נתנו לו או כל סכום עתידי שיקבל מהם לצורך רכישת בית, מהווים הלוואה וכי הוא נדרש להשיב להם את הכספים בעת שימכור את הבית (עמ' 83).

     

61. בדיון ההוכחות י.ב נחקר והשיב בעניין מהות ההסכם שלו עם הוריו (ר' עמ/ 9-12 לפרוט' ההוכחות).

     

62. י.ב העיד כי קיבל הלוואה מהוריו לרכישת נכס וידע שיהיה עליו להשיב להם את הכספים כמו יתר אחיו. כמו כן, י.ב טען בעדותו כי גרושתו מחויבת להסכם שלו מול התובעים וכי עפ"י הסכם הגירושין שבינו ובינה היא נדרשת להשיב לתובעים את כספי ההלוואה.

     

63. עם זאת, במענה לשאלת ב"כ הנתבעת י.ב סירב להציג את הסכם הגירושין שלו בטענה כי אינו שייך לעניין, אישר כי לא השיב להוריו את כספם וטען כי עליו לעשות כן, ואח"כ השיב כי הוא יידרש להשיב להוריו את הכספים ברגע שימכור את הבית.

     

64. האמור בהסכם בנוגע למועד השבת כספי ההלוואה כללי מאוד, אלא שגם אם ניתן להתגבר על קושי זה, הלכה למעשה מתגוררים גרושתו של ת.ב וילדיהם המשותפים בדירה נשוא הסכם ההלוואה ולדברי העד, אין צפי למכירתה. העד עצמו העיד כי ישיב את הכסף להוריו כאשר ימכור את הבית, אך לא ציין כי הוריו ביקשו ממנו את הכסף. יתר על כן, אשתו דאז וגרושתו בהווה של ת.ב אינה חתומה על הסכם ההלוואה שלו מול התובעים, כאשר בהסכם הגירושין שלהם (של י.ב ואשתו) נקבע שהבית יימכר רק כשבן הזקונים שלהם יגיע לגיל 18. מבלי לטעת מסמרות ביחס להסכם שבין התובעים לבנם י.ב, פרט זה מחליש את טענת התובעים כי מדובר בהלוואה, או לחילופין יתכן כי אמנם נתנו התובעים לת.ב ולאשתו כספים בהלוואה, אך לא התכוונו לגבות מהם את החוב.

     

65. מכל מקום, אינני קובעת אם מדובר בהסכם מחייב בין י.ב לתובעים ולא זה ההליך שלפניי. עם זאת, חוששתני כי לא ניתן ללמוד מההסכמים שבין התובעים לת.ב ולי.ב כי בין התובעים לנתבעים הסכמי הלוואה, אין הכלל אותו מבקשים התובעים להוכיח מעיד על המקרה הספציפי שלהם עם הנתבעים, והעובדה כי לא דרשו ולא קיבלו את הכספים מילדיהם הנוספים מעלה תהיות בנוגע למהות ההסכמים.

     

66. בנוסף להסכמים של התובעים עם ת.ב וי.ב, בנספח ג' לכתב התביעה צורף גם מכתב מאת נ.ב (בנם של התובעים), מיום **.**.00 בו הוא מתחייב כלפיהם שלא למכור דירה שלו או לעשות עסקה אחרת בדירה אלא לאחר קבלת הסכמתם בכתב, וכן ציין כי הוא מבקש מלשכת רישום מקרקעין לכתוב הערת אזהרה בדבר התחייבות זו. עם זאת, באותו נספח, בעמ' 73-74 ישנו תצהיר בו מצוין כי התובעים מעבירים את כל זכויותיהם בנכס מקרקעין לנ.ב, ללא תמורה. הצדדים לא ביקשו לזמן את נ.ב לעדות ולכן לא ניתן להתבסס על המסמכים שביניהם לצורך הכרעה בתובענה דנן.

     

67. בקשר להסכם של התובעים עם נ.ב, עדותה של התובעת בעניין הלוואה לבן נ.ב היתה סתורה: תחילה טענה שאין לו הסכם הלוואה, לאחר מכן אמרה שפספסה להביא אותו, ולבסוף טענה שיש לו הסכם הלוואה לדירה שנייה. כך או כך, אף אחד מבין 5 ילדיהם של התובעים לא השיב להם כספי הלוואה ולכן המשמעות שניתן לייחס להסכמים עמם, לצרכי הכרעה בתובענה שלפניי, קלושה.

     

    המחלוקת בין התובעים לנתבעת

     

    הנתבעת לא ידעה על קיומם של הסכמי ההלוואה

     

68. כזכור, התובעים הציגו בכתב תביעתם הסכם ראשון מיום **.**.09 בו מצוין כי ביום **.**.09 הועבר מחשבון נאמנות ע"ש התובעת והנתבע סך של 750,000 ₪ לחשבון בנק ע"ש הנתבעים "לטובת הלוואה לרכישת בית. הוסכם שסכום זה וכל סכום כספי נוסף שיינתן כהוצאה נלווית לרכישת כל בית יחשב כהלוואה. ההלוואה תוחזר במלואה במידה וכל בית יימכר, ובמידה וההלוואה משמשת לבית שלא יימכר, ההלוואה תוחזר בהסכם המוסכם על הצדדים".

     

69. כן הם הציגו הסכם שני מיום **.**.19 אומר: "עבור רכישת דירה. ברצוננו להלוות לאלמוני סך של 300,000 ₪ לרכישת דירה. אלמוני מתחייה שההלוואה תוחזר אלינו – ההורים – במלואה בכל מצב".

     

70. על שני מסמכי ההלוואה עליו חתומים התובעים והנתבע בלבד ואין חתימה של הנתבעת. הנתבעת טוענת כי לא ידעה על הסכמי ההלוואה, כי לא מדובר בהעברת כספים בהלוואה וכי ההסכמים נוצרו לצרכי הליך זה בלבד.

     

71. התובעת העידה בדיון ההוכחות וטענה כי כל ילדיה ידעו שהכספים שהתובעים נתנו להם, הם כספי הוא הלוואות וכך גם ידעו נשותיהם.

     

72. לגבי ידיעת הנתבעת כי מדובר בכספי הלוואה ולא בכספי מתנה העידה התובעת כי: "עכשיו, באותו יום שקנינו את הדירה שלהם, כשקנינו את הדירה פעמיים שלוש חזרנו לבית שלי והיא ציינה והיא אמרה תודה רבה על הכסף שנתתם, על ההלוואה שנתתם, היא בפירוש אמרה, היא ידעה שזה הלוואה, היא ידעה שזה הלוואה, וגם אלמוני יידע אותה שזה הלוואה." (עמ' 23 לפרו', שו' 21-24). ‬‬‬‬‬‬‬‬‬

     

73. עם זאת, לא מצאתי בעדותה של התובעת חיזוק לכך שהנתבעת ידעה כי מדובר בכספי הלוואה, וכפועל יוצא מכך, לא הוכח בפניי כי מדובר בכספי הלוואה. בעמ' הראשון של נספח א' לכתב ההגנה של הנתבעת מצורפות התכתבויות של התובעת והנתבעת. עפ"י האמור בהתכתבויות בין השתיים, את הרכב קנו התובעים לנתבעים במתנה וכן רשמו דירה על שמם "מעניין אם גם אמא שלך היתה רושמת דירה על שמך ונותנת לך אוטו במתנה". המשמעות של ההודעות הינה כי מדובר בכספים שהועברו לנתבעים במתנה, איני רואה פרשנות אחרת. אילו אכן היה מדובר בכספי הלוואה, נוסח ההודעה בוודאי היה אחר.

     

74. כמו כן, לאורך השנים אין התכתבויות בין הצדדים המעידות כי מדובר בכספי הלוואה, גם לא התכתבויות בין הנתבעים עצמם. יתר על כן, כאשר בפעם האחרונה העבירו התובעים לנתבעים כ-300,000 ₪ ואז פרץ משבר בין הנתבעים, ביקשו התובעים לקבל מיד את הכסף, והנתבע העביר להם 100,000 ₪. אח"כ הנתבעים השכינו שלו"ב, והתובעים שוב העבירו להם את 100,000 ₪. ראשית, באותה העת היתה כביכול הזדמנות לעשות הסכם הלוואה עדכני שיכלול את הנתבעת, אך התובעים לא עשו כן. שנית, מהתנהלות התובעים יותר מסתבר כי כאשר בני הזוג יחד הם נכונים לסייע להם כלכלית (ובאמרת אגב יש לציין מעשיהם לשבח), אולם כאשר הם בסכסוך, ממהרים התובעים וטוענים כי מדובר בהלוואה ובכספים שלהם, בדומה למקרים רבים שפוקדים את בתי משפט לענייני משפחה שוב ושוב.

     

75. בהקשר זה אפנה לעדותה של התובעת בעמ' 27, לפרו' דיון ההוכחות בשו' 11-14 שם היא טוענת כי ברגע שהנתבעים ימכרו את הבית המשותף להם יהיה לנתבעת יותר כסף ממה שיהיה לתובעים. בעקבות עדות זו נשאלה התובעת ע"י בית המשפט מה אמור לקרות אם הנתבעים מחליטים שלא להתגרש, במצב זה מתי עליהם להשיב לתובעים את הכספים.

     

76. התובעת השיבה: "תראי, ברגע שנסגור את העיניים שלנו ולא יחזירו את הכסף, אין לי מה להגיד לך, אין לי בכלל מה להגיד לך..." (עמ' 27, שו' 15-25). המשמעות של תשובתה של התובעת הינה כי התביעה הוגשה לנוכח גירושי הנתבעים בלבד ועל-מנת שהנתבעת לבדה תחזיר להם כספים שקיבלה מהם.

     

77. נוסף לכך, עפ"י ההסכם הראשון (משנת **) כביכול מרגע שמכרו הנתבעים את הדירה הראשונה, היו התובעים רשאים לדרוש את כספי ההלוואה בחזרה, ואולם, בפועל הנתבעים רכשו דירה שנייה ואז נתנו להם התובעים סכום כסף נוסף ועשו הסכם שני מול הנתבע בלבד (שנת **), וויתרו בשעתו על זכותם לקבל את כספם אז. נתון זה מחליש את טענת התובעים כי מקור העברת הכספים לנתבעים בהלוואה.

     

78. אשר לטענותיו ועדותו של הנתבע – הרי שהוא תמך בגרסת התובעים וטען כי היה ידוע בכל המשפחה, כולל מצד משפחתה של הנתבעת, שאחיותיה נשואות לאחיו, כי הכספים ניתנו כהלוואה לרכישת נכסים וכי יש להחזירם. הנתבע טען שסיפר לתובעת שהם צריכים לקחת הלוואה מהוריו כדי לקנות בית, והיא הסכימה.

79. הנתבע אשר תומך באופן עקבי בגרסת התובעים לא הוכיח כי הנתבעת, שהיתה אשתו, ידעה כי הוא חתם על הסכם הלוואה מול הוריו, הנתבע לא הוכיח מתי יידע אותה בדבר ההסכם וטענתו הינה כי באופן כללי כל בני המשפחה, ילדי התובעים ונשותיהם ידעו כי התובעים מסייעים להם באמצעות הלוואות. בהקשר של היחסים בין הנתבעים עצמם טעו הנתבע כי כאשר הנתבעת ביקשה לעבור דירה והם הזדקקו לכסף, היה ברור לה כי הם יקבלו כספי הלוואה מהוריו וכי בשום שלב לא דובר על מתנה.

     

80. כאשר נחקר הנתבע ע"י ב"כ הנתבעת הוא טען כי ההסכמים עם הוריו נעשו בביתם שב***, אך לא סיפק מידע בשאלה מדוע הנתבעת אינה חתומה על ההסכמים ומה מנע ממנה להיות נוכחת במקום ולחתום עליהם. תשובותיו של הנתבע היו כלליות ולא סיפקו מענה שיש בו כדי לבסס את הטענה כי הנתבעת ידעה שמדובר בכספי הלוואה וכי ידעה על ההסכמים (ר' עמ' 37-38 לפרו' דיון ההוכחות).

     

81. למעשה, יש לזכור כי הנתבע הוא צד לסכסוך גירושין מול הנתבעת, עמדתו נוטה באופן מובהק לטובת הוריו שדורשים כספים חזרה, ויתכן כי עדותו עשויה להיות מושפעת מכך.

     

82. יש לזכור גם, כי מלכתחילה עוד לפני שבני הזוג נישאו זל"ז, היה לנתבע חשבון בנק משותף עם התובעת והיו בו כספים. אין בפני ביהמ"ש מידע באשר לסכומים שהיו בחשבון זה, אלא שמשם הועברו כספים לנתבעים לצורך רכישת הדירה הראשונה. חלק מן הכספים היו שייכים לנתבע עוד מלפני נישואיו לנתבעת ולכן לא ברור מהו הסכום שבפועל העבירו להם התובעים אז.

     

83. מבחינת עדותה של הנתבעת – אשר הותירה רושם מהימן, נראה כי לא ידעה אודות ההסכם של התובע עם הנתבעים, וכן לא ידעה ולא נאמר לה, כי מדובר בכספי הלוואה. אילו היתה הנתבעת חתומה על הסכמי ההלוואה מול התובעים, נטל ההוכחה היה רובץ לפתחה והיה עליה להוכיח מדוע ההסכמים אינם בתוקף ומדוע לא מדובר בהלוואה. משעה שהנתבעת אינה חתומה ולאור כל הנתונים דלעיל, על התובעים להוכיח כי מדובר בהלוואה.

     

84. בשולי דברים אלו, לא למותר לציין כי בעצם העובדה שרק אחד מבני הזוג חתום על מסמך הלוואה אין בכך כדי לפתור את בן הזוג האחר מחובתו להשיב הלוואה שנוצרה בעת החיים המשותפים, גם אם לא ידע אודות קיומה, אלא שבמקרה דנן התובעים לא הוכיחו כי הכספים שהעבירו לנתבעים הינם בגדר הלוואה, ולכן מטעם זה, אין להורות לנתבעים להשיב לתובעים כספים.

     

    טענת הפברוק

     

85. בעוד עם ילדיהם האחרים ערכו התובעים הסכמים מסודרים, ההסכמים בנדון דנן נחזים להיות כהסכמים שלאחר יד, הם נכתבו בתמצית ובכתב יד. הנתבעת טענה כי ההסכמים נכתבו לצרכי התביעה בלבד.

     

86. אמנם ניתן היה להעריך את גילם של המסמכים באמצעות מומחה, וכן בחקירתה נשאלה הנתבעת מדוע לא ביקשה מינוי מומחה שיבדוק את המסמכים, והשיבה כי משהתובעים טוענים לתוקפם ואמיתותם של המסמכים, הרי שעליהם החובה להוכיח כי הם אותנטיים.

     

87. עקרונית משעה שישנם הסכמי הלוואה ניתן היה לומר כי על הנתבעת הנטל להוכיח כי הם אינם נכונים/מהימנים. ואולם, משעה שהנתבעת אינה חתומה על הסכמי ההלוואה, והתובעים והנתבע טוענים כי היא ידעה על קיומה של ההלוואה וכי ההסכמים נחתמו בזמן אמת, ועד כה אין אינדיקציה לכך שהנתבעת ידעה על כך שהכספים שהעבירו התובעים הם הלוואה ולא מתנה (זולת טענות הצדדים בעניין), סבורתני כי במקרה דנן מתהפך נטל הראיה ורובץ לפתחם של התובעים, כך שעליהם היה להוכיח שההסכמים אותנטיים.

     

88. לפיכך, אי הבאת חוו"ד מומחה בעניין זה, אולי אינו משמש לרעת התובעים, אך אינו רובץ לפתחה של הנתבעת.

     

    האם התובעים הצליחו לסתור את "חזקת המתנה"?

     

89. כאמור לעיל, אשר לכספים שקיבלו בני זוג מהוריהם במהלך הנישואין, נקודת המוצא היא שמדובר בכספי מתנה, ועל כן יש להחיל את "חזקת המתנה", וזאת לאור מערכת היחסים המיוחדת השוררת ביניהם.

     

90. על כן, בענייננו חלה "חזקת המתנה" באשר לכספים אותם העבירו התובעים לנתבעים, כאשר הנטל לסתור חזקה זו ולהוכיח שמדובר בהלוואה מוטל על כתפי התובעים.

     

91. לא מצאתי, כי התובעים הצליחו לסתור את "חזקת המתנה" ולהוכיח שהכספים שהועברו בהסכם הם בגדר "הלוואה" לנתבעים.

     

    סיכום

     

92. לאור המפורט לעיל, חזקת המתנה לא נסתרה ע"י התובעים.

     

93. לא מצאתי כי הכספים שהועברו מהתובעים לנתבעים הם בגדר "הלוואה", אלא מדובר בכספי מתנה אשר רק בעקבות הסכסוך הזוגי בין הנתבעים, הגיעה התביעה דנן.

     

94. אשר על כן התביעה נדחית.

     

95. התובעים יישאו בהוצאות התובעת בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

     

96. מאחר שהנתבע הסכים עם התביעה, איני עושה צו להוצאות לטובתו.

     

     

    ניתן היום, כ"ח ניסן תשפ"ו, 15 אפריל 2026, בהעדר הצדדים.