פס"ד בתביעה לסילוק יד וחיוב בדמי שימוש ראויים

הונחה בפניי תביעת התובע לפינוי וסילוק יד של הנתבעים מדירת התובע ברח' ----- וחיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 270,000 ₪.

העובדות בתמצית:

1. התובע הינו בן 73, בעלים של דירה ברח' ---, הידועה כגוש -- חלק -- תת חלקה -- (להלן: "הדירה").

2. הנתבע 1 הינו בן 63, אחיו של התובע, והנתבעים 2-4 הינם אישתו ושני ילדיהם המשותפים של הנתבעים 1-2.

3. בשנת 1989 העתיק התובע את מגוריו לחו"ל.

4. החל משנת 1995 ובהסכמתו של התובע מתגורר הנתבע 1 ללא תמורה בדירתו של התובע. בשנת 2000. לאחר נישואיו של הנתבע 1 לנתבעת 2 החלה אף היא להתגורר בדירה ובהמשך, עם היוולדם של ילדיהם המשותפים, החלו אף ילדיהם, הנתבעים 3-4, להתגורר בדירת התובע ללא תמורה.

5. בשנת 2018 ערכו הנתבעים שיפוץ מסיבי בדירה, במסגרתו חולקה הדירה (בת 3 חדרים) מחדש והפכה לדירה בת 4 חדרים.

6. במהלך השנים חתם התובע על שתי צוואות (צוואה מיום 02.06.2019 וצוואה מיום 25.06.2023). בסופו של יום בוטלו שתי הצוואות ע"י התובע.

7. ביום 20.06.2023, לאחר כ-28 שנות מגורי הנתבע 1 ומשפחתו בדירה, העלה התובע באוזני הנתבעים את רצונו לשוב לישראל ולהתגורר בדירתו. בהמשך, חזר והעלה התובע במספר הזדמנויות את דרישתו, כי הנתבעים יפנו את הדירה לאלתר (לרבות הפנייה מיום 04.10.2023, הפנייה מיום 15.10.2023, הפנייה מיום 09.11.2023, הפנייה מיום 26.12.2023 והפנייה מיום 31.12.2023).

8. ביום 18.01.2024, ומשלא פינו הנתבעים את דירת התובע, הגיש התובע את התביעה שבכותר.

   עיקר טענות התובע:

9. התובע הינו הבעלים היחיד של הדירה: התובע הינו הבעלים היחיד של הדירה, כאשר על אף העתקת מגורי התובע לחו"ל לפני שנים רבות (עוד בשנת 1989) ומתן הרשות לנתבעים להתגורר בדירה ללא תמורה, המשיך התובע לנהוג בדירה כמנהג בעלים.

   כך למשל, לאורך השנים ביקר התובע בארץ בכל שנה לפחות פעם אחת, כאשר בביקוריו אלו הקפיד התובע להתגורר בדירה ולא במקום אחר, החזיק במפתח הדירה ונהג להיכנס ולשהות בדירה אף כשהנתבעים לא היו בה.

10. לנתבעים אך רשות מגורים בדירת התובע: התובע חזר והבהיר בפני הנתבעים, כי אומנם נתן להם את הרשות להתגורר בדירה ללא כל תמורה, אך הדירה הינה ביתו בישראל, והותר לנתבעים להתגורר בה, כל עוד מתגורר התובע בחו"ל. זאת ועוד, עם חזרתו של התובע לישראל יחזור הוא להתגורר בדירה ואילו הנתבעים יידרשו לעזוב ולמצוא מקום מגורים אחר.

    התובע טען, כי על אף רצונו במהלך שנת 2018 לסייע כספית לנתבעים לקנות דירה גדולה יותר למגוריהם ובהמשך אף הסכים לעריכת שיפוץ מסיבי בדירה,מעולם לא אפשר לנתבעים לעשות ככל העולה על רוחם בדירה, לרבות מכירתה, ומעולם לא הכיר בנתבע 1 כבעלים של הדירה.

11. צוואות התובע מוכיחות, כי התובע הינו הבעלים היחיד של הדירה: לאור זכותו של התובע, כל עוד הוא בחיים, לשנות בכל מועד נתון את צוואתו, ולאור אופייה של הצוואה, החלה רק לאחר מותו של המצווה, הבהיר התובע בצוואותיו את רצונו החד משמעי, כי הבעלות בדירה תעבור לנתבע רק לאחר מותו וכי כל עוד התובע בחיים הדירה הינה בבעלותו הבלעדית.

    במילים אחרות, אין לראות בעובדת עריכתן של שתי הצוואות ע"י התובע לטובת הנתבעים הכרה בבעלותם הנטענת של הנתבעים על הדירה.

12. לתובע הזכות להפסיק רשות חינם שניתנה לנתבעים למגורים בדירה: בהתאם להוראות סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 וההלכה הפסוקה זכאי התובע, כבעלים של הדירה, להודיע לנתבעים, המחזיקים בדירה כברי רשות חינם, על הפסקת הרשות שניתנה להם, וכי על הנתבעים, לפנות את הדירה לאלתר.

13. כך, עם הודעת התובע על הפסקת הרשות למגורים בדירה, בוטלה הרשות שניתנה לנתבעים להחזיק ולהתגורר בדירה, והחזקת הנתבעים בדירה הינה שלא כדין וללא כל זכות; לתובע הזכות לקבל דמי שימוש ראויים, וזאת בגין התקופה בה ממשיכים הנתבעים להחזיק בדירה ללא רשות וללא כל זכות שבדין.

     

    עיקר טענות הנתבעים:

14. לנתבעים זכות בלתי הדירה להתגורר בדירה: הנתבעים מתגוררים בדירה על פי רשות בלתי הדירה.

    במהלך השנים חזר התובע פעם אחר פעם על הבטחתו, לפיה יוכל הנתבע 1 להתגורר בדירה כל חייו, ללא שום הגבלה או תנאי. קרי, מעולם לא סייג התובע את זכות המגורים של הנתבע 1 ומשפחתו בתנאי, לפיו אם ישוב התובע לישראל יתגורר התובע בדירה ויידרשו הנתבעים לעזוב.

    התובע הודה , הן במכתב בכתב ידו מיום 07.07.2023 והן במייל מיום 12.07.2023 בהבטחה לרשות מגורים לנתבעים בדירה, וזאת הן כל עוד התובע והן כל עוד הנתבע 1 בחיים.

    למעשה הודה התובע, שאכן הבטיח לנתבע 1, כי יוכל להתגורר בדירה לכל ימי חייו של התובע ולכל ימי חייו של הנתבע 1 וכי לא יפונה מהדירה; באם מבקש התובע לחזור מהבטחתו , הנטל עליו להוכיח, כי סייג את הבטחתו בעובדת חזרתו לישראל.

15. התובע מעולם לא נהג בדירה מנהג בעלים: התובע מעולם לא נהג בדירה מנהג בעלים, אלא להיפך - לא התעניין בדירה ולא היה מעורב בכלל העניינים הנוגעים לה. כך למשל, התובע לא היה בתמונת תהליכי ההתחדשות העירונית שיזמו בעלי הדירות בבניין, לא עודכן על מצב הדירה, בעיות, תיקונים וכו' אף לא ברמה של היוועצות.

    הלכה למעשה, הנתבע 1 הוא זה שהשתתף בנציגות הדיירים למול היזמים להתחדשות עירונית ולמול העירייה, השתתף בעשרות פגישות, כולל פגישה עם ראש העיר ועם מהנדסת העיר ועוד.

16. מכוח תשלום דמי מפתח רכשו הנתבעים בדירה מעמד של דיירים מוגנים: הנתבעים הסתמכו על הזכות הבלתי הדירה שניתנה להם ועל כן השקיעו בדירה סכומים גדולים מאוד והשביחו את הדירה, בעידודו, בהסכמתו ובידיעתו של התובע. על כן, יש לראות בהשקעותיהם של הנתבעים בדירה כדמי מפתח בהתאם לכוונת הצדדים ולהלכה הפסוקה.

    יובהר, כי לאור ההכרה של הנתבעים בכך שהדירה היא שלהם ותעמוד לרשותם לכל ימי חייהם ערכו הנתבעים שני שיפוצים בדירה, לרבות השיפוץ משנת 2004 בעלות של כ-180,000 ₪ ושיפוץ בדירה משנת 2018 בעלות של 496,616 ₪.

    משעה ששמדובר בבניין אשר נרשם בשנת 1962, ולאור העובדה שלנתבעים היתה רשות בלתי הדירה במשך שנים רבות, יש לראות בנתבעים דיירים מוגנים, וזאת מכוח תשלום דמי מפתח בגובה של שני שיפוצים מאסיביים שערכו הנתבעים אשר הביאו להשבחת הדירה.

17. הסתמכות הנתבעים על הבטחותיו של התובע: על בסיס ההבטחה של התובע לזכות בלתי הדירה למגורים בדירה כלכלו הנתבעים את צעדיהם, לא רכשו דירה לעצמם כשעוד היו צעירים מספיק כדי לקבל הלוואת משכנתא ומחירי הדיור היו סבירים; הנתבעים חיו על פי יכולתם מבלי להביא בחשבון הוצאות דיור ותיכננו את חסכונותיהם לטווח ארוך, בעיקר כדי לאפשר לעצמם לפרוש לגמלאות בכבוד ולסייע לילדיהם.

    הנתבעים חסכו כסף לזקנתם, אולם חיסכון לרכישת דירת המגורים לא היה נחוץ, לאור הסתמכותם על הבטחות התובע. דווקא מי שצופה כי מגוריו הנם זמניים, ירכוש לעצמו דירה וישכיר אותה, כאשר אי רכישת הדירה הינה הנסיבה התומכת בטענות הנתבעים דווקא.

18. הדירה ניתנה לנתבעים במתנה: התובע לא רק שהעניק לנתבעים זכות מגורים בלתי הדירה בדירה, אלא אף נתן לנתבע 1 את הדירה במתנה, וזאת בהבטחה בעל-פה, כאשר אך נוכח שיקולי מס ובהסכמה שבין הצדדים לא העביר את זכות הבעלות בלשכת רישום המקרקעין לנתבעים.

    צוואת התובע מיום 02.06.2019 נערכה כתכנון מס, לשם העברת זכויות הבעלות בדירה לנתבעים, וזאת מבלי שהיה הכרח לדווח על העברת הזכויות על שם הנתבעים לרשויות, לרבות רשויות בארה"ב, ומבלי שתהיה חבות במס.

    כמו כן, לאור העובדה שהצוואה ניתנת לביטול בכל עת ברצון המצווה, הרגיע התובע את הנתבעים במסגרת דוא"ל מיום 18.05.19, כי אינו מתכוון לבטל את הצוואה ומנגד, מתכוון לעמוד בהתחייבותו להעביר לנתבעים את הבעלות בדירה.

    התובע אף חתם ביום 25.06.2023 על צוואה נוספת, הזהה בנוסחה לצוואה הראשונה, ובכך הבהיר בפעם נוספת את רצונו להעביר לידי הנתבעים את הזכויות בדירה.

19. התובע לא מוסמך לבטל את זכויות הנתבעים בדירה: לתובע אין ולא הייתה כל זכות לבטל ו/או לקחת את זכויותיהם של הנתבעים בדירה, הן את זכות המגורים הבלתי הדירה למגורים והן את זכות הבעלות המובטחת.

20. התובע אינו זכאי לדמי שימוש: בהיות הרשות שניתנה לנתבעים בלתי הדירה, התובע אינו זכאי לדמי שימוש. כמו כן, מעולם לא סוכם בין הצדדים על דמי שימוש כלשהם, ואף להיפך, התובע לא רצה, בנדיבותו, דבר. אפילו היה מדובר ברשות הדירה, סכום דמי השימוש הנדרש הנו חסר בסיס וחסר כל פרופורציה.

21. זכותם של הנתבעים לפיצוי בגין שווי הזכות שנלקחה מהם: הנתבעים זכאים לפיצוי בשווי הזכות שנלקחה מהם, קרי זכות הבעלות בדירה, ולחילופין, שווי זכות הדיירות בלתי הדירה עד סוף החיים בדירה באותו סטנדרט, ולחילופי חילופין, שווי דיירות מוגנת ובוודאי בשווי השקעותיהם של הנתבעים בדירה, כשהם צמודים למדד המחירים לצרכן ונושאים ריבית כדין.

    משהשקיעו הנתבעים בדירה שני שיפוצים שערכו בסך של כ-680,000 ₪ (כחצי מיליון ₪ בשיפוץ שני משנת 2018 וכ-180,000 ₪ בשיפוץ הראשון משנת 2004), זכאים הם אף לפיצוי בגין שווי השקעותיהם של הנתבעים בדירה.

22. התובע שיקר ביחס לדברים, הנוגעים לליבת המחלוקת ("חזקת השקר"): הן במסגרת התביעה והן במסגרת עדותו שיקר התובע ביחס לדברים, הנוגעים לליבת המחלוקת וביחס לנסיבות, המוכיחות את כוונת הצדדים והסכמותיהם בזמן אמת. לאור שקרים אלו, המקימים את "חזקת השקר", יש לדחות הן את עדות התובע ואת תביעתו.

    כך למשל, שיקר התובע, לטענת הנתבעים, עת הסתיר את התחייבותו לנתבע, לפיה יוכל להתגורר בדירה כל עוד הנתבע והתובע בחיים. כמו כן עת טען התובע כאילו נעשתה צוואתו הראשונה ביוזמת הנתבע, וזאת על אף העובדה שיוזמת התובע מוכחת בהתכתבויות הצדדים מהשנים 2018-2019.

    לטענת הנתבעים שיקר התובע אף ביחס לנושאים רבים נוספים, לרבות ביחס לשתי הצוואות של התובע, ביחס למניית "---", ביחס למנהג בעלים בדירה שבמחלוקת ועוד.

    יובהר, כי טענה זו של הנתבעים הועלתה לראשונה אך במסגרת סיכומי הנתבעים ואין לה כל זכר בכלל כתבי הטענות הקודמים שהוגשו מטעם הנתבעים לתיק (לרבות לא בכתב ההגנה ולא בתצהירי העדות הראשית מטעם הנתבעים).

    טענות התובע בסיכומי התשובה:

23. חזר והבהיר התובע, כי המעמד היחיד שהוענק לנתבע בדירה הוסדר בכתב ובאופן מפורש במסגרת שתי הצוואות שערך התובע והינו זכות מגורים חינם בלבד.

24. משלא הציגו הנתבעים כל ראיה בדבר מצבם הכלכלי כיום ואף הודו בסיכומיהם, כי חסכו כסף לעת זקנה, וזאת מבלי להציג בפני בית המשפט כל אסמכתא לעניין גובה החסכון, חזקה על הנתבעים, כי חסכו את מלוא דמי השכירות שקיבלו חינם מעת התובע במהלך השנים. בנסיבות אלו ברור, שלא שינו הנתבעים את מצבם לרעה.

25. הנתבעים היו מודעים לעובדה, כי הרשות שהייתה בידם בדירה הינה רשות חינם בלבד ומסקנה זו נגזרת מהודעת ווטסאפ של הנתבע מיום 21.09.2023 ; בהודעה זו הודה הנתבע על כך שהוא בוחן אפשרות שהמשפחה תעבור להתגורר בדירה ב---.

26. את קביעותיה של "חזקת השקר" יש להחיל כלפי הנתבע, אשר טען בכזב לשיחה שלא הייתה ולא נבראה (שיחה מתחילת שנת 2018); כך, בסעיף 22 לתצהירו של הנתבע טען כי לאחר אותה השיחה נדהמו הנתבעים שניהם והיו בהלם מדברי התובע ואילו בסעיף 101 לסיכומים טענו , כי הנתבעת רק האזינה לשיחה האמורה אך לא שמעה את דברי התובע.

     

     

     

    דיון והכרעה:

27. השאלה העומדת להכרעה בפניי- האם יש לקבל את תביעת התובע לסילוק יד ולהורות על פינוי הנתבעים מהדירה? כן נדרשת ההכרעה בשאלה, האם עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח את גובה דמי השימוש הראויים המגיעים לו?

    על מנת להכריע בשאלות אלו אדרש למספר שאלות משנה : האם הרשות שניתנה לנתבעים בדירה הינה הדירה, אם לאו; אם הרשות הדירה, האם היא בוטלה כדין; אם היא בוטלה כדין , האם יש להתנות את ביטולה בתשלום פיצוי לנתבעים; האם עמד התובע בנטל הוכחת גובה דמי השימוש הראויים שיש לפסוק לטובתו.

    אקדים ואומר כבר עתה, כי בנסיבותיו של המקרה שלפניי, יש להשיב על השאלה הראשונה בחיוב ועל השאלה השנייה בשלילה, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן;

    התובע הינו הבעלים הרשום של הדירה

28. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע הינו הבעלים הרשום של הדירה שבמחלוקת. זאת עולה הן מנסח הטאבו שצירף התובע לתביעה, במסגרתו רשום התובע כבעל הזכויות בדירה, והן מדברי הנתבע 1 במהלך הדיון שנערך ביום 10.09.2025:

    "עו"ד קורצוויל: ז"א אם בן אדם נותן לך לגור בבית 30 שנה ולא מתעניין אז הבית שלך ולא שלו, ככה זו עובד.

    העד, מר ב. ע': לא. קניינית זה שלו.

    ...

    העד, מר ב. ע': ... זה נכון שזה רשום בטאבו על שמו, זה נכון שהוא נתן לי, אבל לתפיסת כל המשפחה זה הבית שלנו. וגם בשיחה בינינו." (עמ' 35 שורות 6-8, 18-19 לפרוטוקול הדיון)

    הצדדים לא חתמו על הסכם מתנה ביחס לדירה

29. אין חולק, כי התובע מעולם לא ערך הסכם מתנה, ולא התחייב בכתב להעביר לנתבעים את הדירה במתנה.

30. במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע 1, כי הענקת הדירה לנתבעים במתנה הייתה בעל-פה בלבד.

    וכלשון הנתבעים בכתב ההגנה:

    סעיף 22: "אין מדובר במתן רשות מגורים באופן זמני כנטען בכתב התביעה, או עד שא. יזדקק לדירה, אלא במפורש בזכות מגורים בלתי הדירה לב. , ואף למשפחתו, ולאחריה אף הענקת בעלות בעל פה..." (הסימונים בקו בפסה"ד אינם במקור, ע.ו.ה).

    סעיף 75: "א. העניק לב. ומשפחתו זכות מגורים בלתי הדירה בדירה ובנוסף נתן את הדירה לב. במתנה, בהבטחה בע"פ, שלה ביטויים רבים בכתב...".

31. אף במסגרת הדיון שנערך ביום 10.09.2025 הבהיר הנתבע 1, כי מעולם לא נערך בין הצדדים הסכם מתנה בכתב ביחס לדירה:

    "עו"ד קורצוויל: ב. תאשר לי שלא ערכת ולא ניתן לערוך בקשר לדירה ב--- הסכם מתנה עם א. נכון?

    העד, מר ב. ע': לא. לא ערכנו מתנה כי זה היה אירוע מס.

    עו"ד קורצוויל: וגם לא ערכת הסכם מתנה ולא ניסית לערוך הסכם מתנה פיקטיבי מול אמא שלך שא. יעביר במתנה את הדירה ב--- לאמא שלך והיא תעביר את הדירה אליך כפי שעשיתם ב---, גם את זה עשית בקשר לדירה ב--- נכון?

    העד, מר ב. ע': לא." (עמ' 24 שורות 20-27 לפרוטוקול הדיון)

32. באותו הדיון חזר והבהיר הנתבע 1 בלשון ברורה וחד משמעית, כי התובע לא העניק לנתבעים את הדירה במתנה, וכלשונו:

    "העד, מר ב. ע': אני לא טוען שזכות הקניין ניתנה לי במתנה כי אני יודע שאי אפשר לעשות דבר כזה.

    ...

    העד, מר ב. ע': זכות הקניין לא יכולה להינתן במתנה אלא במסמך בכתב, וברגע שהיא נותנת לך מתנה במסמך (לא ברור) אתה חייב לדווח על זה תוך 30 יום." (עמ' 25 שורות 36-39, עמ' 26 שורות 2-4 לפרוטוקול הדיון).

    התובע מעולם לא התכוון להעביר לנתבעים את הדירה במתנה

33. בניגוד לטענות הנתבעים בכתבי הטענות, טען התובע כי מעולם לא התכוון להעביר לנתבעים את הדירה במתנה.

34. על אף טענת הנתבעים בכתב ההגנה, כי בידיהם ביטויים רבים בכתב לכוונת התובע להעביר להם את הדירה במתנה- "...בהבטחה בע"פ, שלה ביטויים רבים בכתב..." (סעיף 75 לכתב ההגנה), הודה הנתבע 1 במהלך הדיון שנערך ביום 10.09.2025, כי אין בידיו כל אסמכתא להתחייבות התובע להעביר את הדירה במתנה:

    "עו"ד קורצוויל: ...בשום מקום בהתכתבות ביניכם, ותאשר לי שאתה לא יכול להפנות אותי לשום מייל או וואצאפ כזה, אתה כותב לו, אומר לו 'א. , זה דירה שנתת לי במתנה'. אין את המילה במתנה בשום מקום.

    ...

    העד, מר ב. ע': נכון. אף פעם לא אמרתי לו 'אתה נתת לי את הדירה במתנה'." (עמ' 28 שוות 11-15 לפרוטוקול הדיון)

35. בנוסף, עצם החתימה של התובע על שתי צוואות (צוואה משנת 2019 וצוואה משנת 2023) הביע הוא בלשון ברורה וחד משמעית את העדרה של כל כוונה שלו להעניק לנתבעים את הדירה במתנה בחייו.

    כעולה מדבריו, אף הנתבע 1 היה מודע להעדר כוונת התובע להעביר לו את הדירה במתנה, אלא לאחר פטירתו וכלשון הנתבע בדיון שנערך לצדדים ביום 10.09.2025:

    "העד, מר ב. ע': ... ואז כתבתי לו ' קידמת את הדבר הזה שעליו דיברנו?' ואז הוא אומר לי הפתרון זו צוואה. זה מה שהוא הציע לי, את הפתרון של צוואה במקום מתנה.

    כב' הש' וקנין: הוא הציע לך את הפתרון צוואה ואדוני עו"ד ומבין שבמהלך חייו אם לא נערך הסכם מתנה, מסמך בכתב לגבי מתנה, אז ההוראות שנקבעו בצוואה הן רק לאחר פטירתו.

    העד, מר ב. ע': נכון." (עמ' 29 שורות 28-38)

36. מן הראיות עלה כי הנתבע 1 היה שותף בעריכת צוואות התובע.

    כך למשל, הבהיר התובע במהלך הדיון שנערך ביום 10.09.2025:

    "עו"ד דיסקין: של מי היה הרעיון של הצוואה?

    העד, מר א. ע': של ב. ." (עמ' 19 שורות 11-12)

    "עו"ד דיסקין: אז זה היה היוזמה שלך לייצר צוואה.

    העד, מר א. ע': ב. דיבר איתי על זה שצריך צוואה והיוזמה שלי הייתה לעשות צוואה בארה"ב." (עמ' 19 שורה 39, עמ' 20 שורות 1-2)

    מעיון בכלל המסמכים שצורפו מטעם הנתבעים לכתב הגנתם, לרבות התכתבויות בין הצדדים מיום 18.05.2019 ומיום 19.05.2019, עולה כי אכן הנתבע 1 היה שותף פעיל בעריכתן של הצוואות.

    הנתבעים הינם בעלי רשות חינם למגורים בדירה

37. רשות חינם במקרקעין הינה היתר של רצון טוב שניתן ע"י בעל המקרקעין לאחר להחזיק או להשתמש בנכס. רשות זו מתקיימת מרצונו החופשי של המרשה ומתבטלת כהרף עין עם גילוי דעתו, כי אינו מעוניין להמשיך בהענקת הרישיון (ראה למשל ע"א 96/50 צינקי ואח' נ' ויקטור ואח' ה(1) 474, 479 (12.03.1951); ע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו (21.07.1977)).

38. בנסיבות דנן, נחה דעתי כי אכן הנתבעים היו בעלי רשות חינם בלבד להתגורר בדירת התובע. כך למשל, עוד במסגרת כתבי הטענות חזרו והצהירו הצדדים, כי התובע נתן להם את הרשות להתגורר בדירתו ללא תשלום.

    סעיף 2 לכתב התביעה: "...בערך בשנת 1995 הסכים התובע שהנתבע יתגורר חינם בדירה כל זמן שהוא נמצא בחו"ל. מאז הנתבע אינו משלם לתובע דבר בגין כך. מאז נישואין ולידת ילדיו, גם אישתו וילדיו מתגוררים בדירה."

    סעיף 20 לכתב ההגנה: "א. נתן לב. זכות מגורים בדירה עוד בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה, ...זכות המגורים למן הרגע הראשון הייתה ללא דרישת תמורה כלשהי...".

39. על דברים אלו אף חזר התובע במסגרת הצוואות שערך, ביוזמתו של הנתבע 1 ותוך שיתוף פעולה עימו. כך למשל בלשון ברורה וחד משמעית בסעיף 1 לצוואה משנת 2023:

    "1. את כל זכויות הקניין בדירת המגורים שבבעלותי, בה מתגוררים אחי ב. ובני ביתו ללא תשלום או שכר דירה, ברח' --- --, ...הנני מצווה לאחי ב. --..".

40. דברים אלו אף אשרר הנתבע 1, במסגרת הדיון שנערך ביום 10.09.2025 באומרו:

    "עו"ד קורצוויל: היא אומרת "את כל זכויות הקניין בדירת המגורים שבבעלותי בה מתגוררים אחי ב. ובני ביתו ללא תשלום או שכר דירה".

    העד, מר ב. ע': נכון.

    ...

    העד, מר ב. ע': אני באמת לא שילמתי שכר דירה, זה אמת.

    ...

    כב' הש' וקנין: אבל הלכה למעשה בצוואה התייחסתם לזה.

    העד, מר ב. ע': לא. כתוב פשוט עובדות שהן היו נכונות שאנחנו גרים שם אני ובני משפחתי ללא תשלום, זה היה האמת וככה זה כתוב." (עמ' 26 שורות 9-10, 15, 22-24 לפרוטוקול הדיון)

    רשות החינם שבידי הנתבעים להתגורר בדירה הינה רשות הדירה

41. ככלל, רשות חינם היא הדירה והיא ניתנת לביטול בכל עת, כאשר בעל הרישיון מכוח רשות חינם צפוי בכל רגע נתון לדרישת סילוק יד, גם אם החזקה בנכס נמשכה זמן רב.

    מנגד, ההכרה ברשות כבלתי הדירה היא נדירה ומתרחשת רק במקרים חריגים וקיצוניים, כאשר הונחה תשתית ראייתית וכאשר קיימת הצדקה מיוחדת לכך. המגמה בפסיקה היא לצמצם את מופעיה של רשות בלתי הדירה. (תמ"ש 4821/07 ס.ע.ז. נ' ע.ע.ז. (19.02.2012); ראה גם רע"א 1156/02 חי נ' לינדאי נז(3) 943, 955-957 (11.05.2003); רע"א 4936/20 עזבון המנוח מוחמד סומרין ז"ל נ' הימנותא בע"מ (03.04.2023)).

42. עוד נקבע, כי אף שרשות חינם היא הדירה, ייתכנו מקרים חריגים ונדירים בהם ייקבע, כי הרשות בלתי הדירה ואינה ניתנת לביטול. קביעה כזו מתבססת על שיקולי צדק, תוך התחשבות בציפייה סבירה שנוצרה אצל ברי הרשות ובהסתמכותו על מצג זה, בייחוד אם השקיע בנכס. עם זאת, יש לנהוג במשנה זהירות בקביעה כזו, וזכות בלתי הדירה תוסק רק במקרים יוצאי דופן (ראה ע"א 618/05 גלדיהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות- מדינת ישראל (21.03.2007); ע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל- רשות הפיתוח (19.08.2015)).

43. בנסיבות דנן ועל אף התקופה הארוכה במהלכה התגוררו הנתבעים מכוח רשות חינם שהוענקה להם בדירה (תקופה של כ-30 שנה), רשות חינם זו שעמדה לנתבעים הייתה רשות חינם הדירה, מסקנה זו נגזרת מאלו;

44. ההצהרות החוזרות של התובע בדבר אופייה ההדיר של רשות חינם בדירה: התובע חזר והבהיר פעם אחר פעם במהלך הדיון שנערך ביום 10.09.2025, כי העניק לנתבעים, אך ורק, רשות חינם הדירה להתגורר בדירתו:

    "עו"ד דיסקין: אז נתחיל מהסוף. אין מחלוקת שעד שנת 23 אמרת ושבת והבטחת לב. שהוא יכול לגור בדירה הזאת כל עוד הוא בחיים נכון?

    העד, מר א. ע': נכון "אף אחד לא יעיף אותך" (עמ' 9 שורות 5-10 לפרוטוקול הדיון)

    "העד, מר א. ע': כל עוד אני בחיים אף אחד לא יעיף אותך אלא אני. אם אני חוזר אתה יוצא.

    עו"ד דיסקין: איפה זה כתבת אי פעם?

    העד, מר א. ע': זה כתבתי בזה שאמרתי הדירה הזאת היא שלי, זה הבית שלי, אתה גר בבית שלי ברשותי, תיפסק רשותי אתה יוצא" (עמ' 9 שורות 16-19 לפרוטוקול הדיון)

    "העד, מר א. ע': ...לא כתבתי את זה, לא עשינו הסכם, לא שום דבר. אתה גרים פה ברשותי, זה הבית שלי. אתם גרים פה ברשותי. ..." (עמ' 10 שורות 25-27)

    דברי התובע האמורים היו מהמינים עליי ואף נתמכים במספר אסמכתאות שהוגשו לתיק מטעם הצדדים, כפי שיובהר בהמשך.

45. הסתמכות הנתבעים על שתי הצוואות של התובע: אין חולק, כי התובע ערך שתי צוואות וכי הנתבעים הסתמכו על שתי צוואות אלו להוכחת זכויותיהם בדירה.

    כך למשל, טענו הנתבעים בכתב ההגנה בזו הלשון:

    "62. ביום 2.6.19, בעת ביקורו בישראל, חתם א. בפני נוטריון על צוואה, אשר נוסחה לפי הוראותיו, בה הוריש את הדירה לב. ובמידה וב. ילך לעולמו לפני א. , ירשו את הדירה ילדיו של ב. , ת. ות. ...

    63. האמור בצוואה מלמד כי כוונת הצדדים היא שהדירה היא של ב. , זוגתו וילדיו, והם יוכלו להמשיך ולהתגורר בה גם אם ב. ילך לעולמו.

    ...

    67. לפיכך, בעת ביקורו הבא של א. בישראל, ביום 25.06.23 חתם על צוואה שנייה, הזהה בנוסחה לצוואה הראשונה...".

    אף במסגרת תצהירו חזר וטען הנתבע 1 בזו הלשון:

    "50. בהינתן שאני ובני משפחתי מתגוררים בדירה עשרות שנים, האמור בצוואה, שלאחר השיפוץ הגדול, מלמד כי הסכמת הצדדים היא שהדירה היא שלי, והכוונה של א. היתה שאשתי וילדי יוכלו להמשיך ולהתגורר בה גם אם אלך לעולמי לפניו. נכון שצוואה ניתן לשנות בכל עת, אך בוודאי, ניתן ללמוד ממנה מה היה השיח, מה היו הכוונות, מה היו ההבטחות, מה היו הציפיות, איך ראינו, א. ואנחנו, את הדברים. ...

    63. לפיכך, בעת ביקורו הבא של א. בישראל, ביום 25.6.23 חתם על צוואה שניה, זהה בנוסחה לצוואה הראשונה... במטרה לרפא את הביטול האפשרי של קודמתה. ...".

    הנתבעים אף הוסיפו וטענו לעניין זה בסיכומיהם:

    "67. באימייל התובע מיום 12.7.23 נספח י"ד לכה"ג, תיאר את הצוואה כ"הסכם": "that agreement was only to prevent evicting you if I die before you". אף שלפי החוק, צוואה אינה הסכם, משום בחינה, בכתבו הודה התובע שהצוואה הייתה, בעיניו, הסכם, כתחליף להענקת זכויות הסכמית שהוא אירוע מס. תפישה זו מתיישבת עם הבטחתו, בכתב, לא לבטל את הצוואה, כי הוא לא "איש רע"."

    יוצא אפוא כי הנתבעים אכן הסתמכו על הוראות הצוואות להוכחת טענותיהם ואף לא חלקו על נוסח הוראות אלו.

46. זכותו של התובע לבטל את הרשות שהוענקה לנתבעים להתגורר בדירה הוגדרה בצוואות שערך התובע: עיון בהוראות שתי הצוואות מוביל למסקנה ברורה , כי לא רק שהגדיר התובע את מעמדם של הנתבעים בדירה (בעלי רשות חינם להתגורר בדירה), אלא אף הגדיר את זכותו לבטל בכל מועד נתון רשות זו ואדגים:

    מעמדם של הנתבעים- בעלי רשות חינם בדירה: "1. את כל זכויות הקניין בדירת המגורים שבבעלותי, בה מתגוררים אחי ב. ובני ביתו ללא תשלום או שכר דירה, ברח' ---, ...הנני מצווה לאחי ב. ...".

    לתובע הזכות לבטל בכל מועד נתון את הרשות שהוענקה לנתבעים: "5. הנני מתנה בזאת, במפורש כל עוד הנני בחיים, אהיה רשאי בכל עת שארצה, לשנות את צוואתי זו, לגרוע ממנה, להוסיף עליה ולבטלה. וכן, כל עוד הנני בחיים, אהיה רשאי לעשות בנכסיי שברשותי כטוב בעיני."

47. יוצא אפוא כי באותן שתי צוואות אשר עליהן ביקשו הנתבעים להסתמך והפנו להוראותיהן, נקבע מפורשות, כי הרשות שניתנה לנתבעים להתגורר בדירה הינה רשות חינם הדירה; הנתבע 1 אשר היה שותף לעריכת הצוואות וכאמור לא ערער על נוסחן של הוראות הצוואות, אלא אישרר אותן.

48. יש בטענת הנתבעים בסעיף 67 לסיכומיהם, לפיה ראה התובע בצוואה "הסכם" חלופי להסכם המתנה, אשר נועד להעניק את הזכויות בדירה לנתבעים, כדי לחזק את המסקנה, כי התובע השאיר לעצמו בסעיף 5 לצוואה, את הזכות לשנות בכל מועד נתון את גורל הזכויות בדירה, והאם תמשיך לעמוד לנתבעים רשות חינם בדירה אם לאו.

49. אופייה ההדיר של הרשות הובהר אף במסגרת המכתב מיום 07.07.2023 והמייל מיום 12.07.2023: אין מחלוקת כי ביום 12.07.2023 שלח התובע לנתבעים הודעת מייל, אליה צירף הוא את מכתבו בשפה העברית מיום 07.07.2023 (נספח י"ד לכתב ההגנה); הנתבעים אף הסתמכו על מייל זה בסעיפים 69-70 לכתב ההגנה.

50. במסגרת המכתב האמור שצורף למייל, ישנה התייחסות לחששות הנתבעת בשל אופייה של רשות החינם שהוענקה, וכלשון המכתב: "כשהתחתנת עם ת. היא הייתה מודאגת שמא אחזור לארץ ואבקש ממכם לעזוב את הדירה שבה אני חוזר להתגורר"; מן המכתב עולה אפוא כי הנתבעת ידעה היטב שניתנה לה רשות חינם הדירה להתגורר שם.

    אם אכן היה צדק בדברי הנתבעים לעניין אופייה הבלתי הדיר של רשות החינם שניתנה להם, מדוע שתדאג הנתבעת מחזרתו של התובע למדינת ישראל?! ברור כי חששות אלו שתידרש לעזוב את הדירה, נובעים מהיות הזכות הדירה.

51. אף במסגרת המייל בשפה האנגלית מיום 12.07.2023, אשר נשלח לנתבעים, חזר והבהיר התובע פעם נוספת, כי רשות החינם שהוענקה לנתבעים בדירה הינה רשות זמנית בלבד, קרי רשות הדירה ,הניתנת לביטול בכל עת ע"י התובע:

    "What I told to --- that as long as I alive no-one will ever evict you. They accepted it and this day neither proposed that I will change my mind.

    To make sure that we all understand. I never said or implied to -- or to --- that I gave --- to anyone or considered anyone except them to inherit me. At that time the idea was that in a few years of practice you will save enough money to buy your own home. For that exact purpose I gave ---- as a present (rather than to them)."

52. בניגוד לטענות הנתבעים בסיכומיהם, כי יש לראות במכתב מיום 07.07.2023 ובמייל מיום 12.07.2023 את הודאת התובע לזכות בלתי הדירה של הנתבעים , לדידי נגזרת מאלו מסקנה שונה במהות מהנטען.

53. הנתבע הסכים, להודעת התובע, לעזוב את הדירה: עוד במסגרת הדיון שנערך ביום 10.09.2025 הבהיר התובע בלשון ברורה , כי הנתבע 1 לא רק שהסכים לעזוב את הדירה, לאחר שנודע לו שהתובע חוזר לישראל, אלא אף החל לפעול באופן אקטיבי לאיתור מקום מגורים חלופי למשפחתו:

    "העד, מר א. ע': אל תגיד לי מה אני התכוונתי. אני הסכמתי לעזור לב. לצאת מ--- ולעבור ל---. זה מה שהסכמתי וזה מה שרציתי וזה גם מה שב. רצה." עמ' 13 שורות 11-12 לפרוטוקול הדיון)

    "העד, מר א. ע': הייתי מוכן לעזור לו ב---, הייתי מוכן בלעזור לו בלתת את החלק שלי בירושה של אמא אם יהיה. הייתי מוכן לתת לו כסף בלי להגיד כמה. רציתי לעזור לב. לצאת מ---, שהוא הסכים אגב, ב. הסכים, ביוני הוא אמר לי 'אוקיי אני יוצא. רק לאן? אני רוצה לנסוע לפה', אמרתי ל---. הוא אמר רגע, זה וזה, אני אבוא ל--- ונעשה את ההעברה בצורה מסודרת." (עמ' 13 שורות 23-29 לפרוטוקול הדיון)

54. התנהלות הנתבעים לאחר שנדרשו לעזוב את הדירה, למציאת פתרונות לסיטואציה שנוצרה ואיתור מקום חלופי בו יוכלו להתגורר, הינה כהודאה מצדם באופייה ההדיר של הרשות שהייתה להם בדירה.

55. כך למשל, דברי הנתבע 1 בהתכתבות מיום 21.09.2023 : "לגבי --, בדקתי היתכנות למה שאתה הצעת. שאני אקנה את --- בדירה ב---. אם זה לא קרה, אז אין היתכנות.", הנתבעים לא ישבו בשילוב ידיים אלא פעלו באופן אקטיבי למציאת מקום מגורים חלופי.

56. כך גם בדברי הנתבע 1 בדיון מיום 10.09.2025:

    "עו"ד קורצוויל: בשורה התחתונה בהודעה מ-21/9/23 אתה פונה אליו "אחי לגבי ---בדקתי היתכנות שאתה הצעת שאני אקנה את --- בדירת ---. אם זה לא קורה אז אין התכנות".

    העד, מר ב. ע': נכון.

    עו"ד קורצוויל: ז"א אתה הלכת וביצעת פעולות אקטיביות שהמשמעות שלהן זה אתה עוזב את דירת --- ועובר לדירה אחרת.

    העד, מר ב. ע': לא הייתה לי ברירה. זה כמו שעכשיו נלך לנסות לדבר על פשרה ותגיד לי 'בוא תראה, תעשה ככה ותעשה ככה'. אני הייתי במצב שהייתי חייב לחפש פתרון." (עמ' 33 שורות 2-10 לפרוטוקול הדיון)

57. מסקנה זו אף מתיישבת עם ההתנהלות הכללית של הנתבעים; כך למשל, בהודעת הנתבע 1 מיום 21.09.2023, אשר נוסחה כדלקמן:

    "לתשומת לך:

    ההודעה שלך בקבוצת המשפחה ("בבית שלי") נקלטה ע"י ת. ות. , שנמצאים בקבוצה, שנכנסו ללחץ גדול מאוד, לשון המעטה.

    דע לך, שאצלי בבית, מתקשים להירדם בלילה.

    בשיחתנו אמרתי לך שהעניין רגיש, ובכל זאת כתבת.

    אפילו לא השארת לי הזדמנות לדבר איתם קודם.

    אני לא מבין למה אתה עושה את זה."

    באותה התכתבות, לא בחר הנתבע 1 להעלות כל טענה לעניין "העדר ההדירות של הרשות" העומדת לנתבעים אלא דווקא בחר להלין על עיתוי הדברים ועל כי שהתובע לא המתין ואפשר לנתבע 1 לדבר עם משפחתו בטרם שלח ההודעה בקבוצת הווטסאפ. יוצא אפוא כי הנתבע לא טען בזמן אמת כי המדובר ברשות בלתי הדירה.

    רשות החינם שהוענקה לנתבעים ע"י התובע, בוטלה כדין

58. התובע ביטל במספר הזדמנויות את רשות החינם שהייתה בידי הנתבעים להתגורר בדירה. כך למשל, באמצעות קבוצת הווטסאפ שהתנהלה בין הצדדים:

    התכתבות התובע מיום 05.09.2023: "ב. אחי היקר... באשר ל--- אני מתכנן לחזור הביתה. איך ומתי זו שאלה טובה משום שהייתי רוצה לראות את ת. ואותך גרים בדירה משלכם. ...".

    התכתבות התובע מיום 21.09.2023: "ממש לא מעניין אותי אם ת. או ת. נכנסו ללחץ מזה שהבית הוא שלי ולעולם לא יהיה שלהם. אני אמרתי את שלי בברור. מי שיקח את אמא לקפריסין לא יהיה חלק ממשפחתי. ... אם אתה לוקח את אמא לקפריסין תחפש לך מקום לגור בו החל משבוע הבא."

    התכתבות התובע הנוספות מיום 21.09.2023: "תבקשו מאמא רשות לעבור מ--- החל מ1 באוקטובר אני לא אתנגד אם תעשו חוזה שכירות ותשלמו לה את שתרצה כל עוד היא תלויה ב--- לפרנסתה."

    התכתבות התובע מיום 24.09.2023: "אני הצעתי שתעברו ל--- וממש לא מעניין אותי אם תקנה או לא תקנה או אפילו מה תקנה. אני מתכונן להגיע לבית שלי בארץ. כל מה שנשאר הוא לתאם תאריך בו תוכל למסור לי את המפתחות לדירה שלי ב--- בה אתה מתגורר שנים רבות בלי תשלום."

59. התובע לא הסתפק בהודעות אלו ושלח לנתבעים מספר מכתבי דרישה לפינוי הדירה, לרבות מכתב מיום 04.10.2023, מכתב מיום 15.10.2023, מכתב מיום 09.11.2023, מכתב מיום 26.12.2023 ומכתב מיום 31.12.2023, במסגרתם חזר התובע על דרישתו לפינוי הדירה.

60. נוסף לכל אלו, ומשבחרו הנתבעים שלא לפעול בהתאם לדרישותיו של התובע ולא פינו את הדירה, הגיש התובע ביום 18.01.2024 את התביעה דנן , אשר אף במסגרתה חזר והודיע התובע לנתבעים, כי ביטל רשות חינם שהייתה לנתבעים בדירה ודרש לסלקם מהדירה.

    חזקת השקר אינה מתגבשת בעניינו של התובע

61. הרחבת חזית: אין חולק בענייננו, וכפי שצוין דלעיל כי טענת הנתבעים ביחס לשקריו הלכאוריים של התובע, המקימים בעניינו את "חזקת השקר", הינה טענה חדשה, אשר הועלתה לראשונה אך בסיכומי הנתבעים.

62. כידוע, הרחבת חזית היא אסורה, שכן גדר המחלוקת בין הצדדים להליך משפטי נקבעת על פי כתבי הטענות שלהם ואין לאפשר אותה, בטח שלא בשלב הסיכומים (ראו בעניין זה:א.גורן,סוגיות בסדר דין אזרחי(מהדורה אחת עשרה -2013), בעמ' 143;ע"א 6799/02יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, נח(2) 145 (17.12.2003)).

63. בית המשפט רשאי להיעתר להרחבת חזית בשני מצבים, האחד כאשר צד להליך מבקש להרחיב חזית מגיש בקשה לתיקון כתבי טענותיו, והשני כאשר צד שכנגד נתן הסכמתו לכך (ראו:ע"א 37/48בנק הפועלים בע"מ נ' קרבצ'וב, ב 143, 146 (13.01.1949);ע"א 3199/93קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט (2) 843, 874 (09.11.1995)).

    בנסיבות ענייננו, לא פעלו הנתבעים כפי שתי החלופות ועל כן טענת "חזקת השקר" מהווה הרחבת חזית אסורה שיש לדחותה.

    למעלה מהצריך, נחה דעתי כי אף לגופא של טענה, חזקת השקר אינה מתגבשת בעניינו של התובע, ובמה הדברים אמורים?

64. הדוקטרינה המשפטית בעניין "חזקת השקר", אשר נותחה בע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (01.05.2019), הינה חזקה ראייתית, המבוססת על שלושה כללים עיקריים:

    הכלל הראשון: חזקה ראייתית שבשיקול דעת הניתנת לסתירה, לפיה מי שמשקר ביודעין בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי בליבת המחלוקת, עלול לראות את תביעתו או הגנתו נדחית, וזאת בהתבסס על ההנחה שמי שמשקר בדבר אחד משקר בכל עדותו.

    הכלל השני: הכלל מצוי בסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הקובע שככלל לא ניתן לקבוע ממצאים בהליך אזרחי על סמך עדותו היחידה של בעל דין, כאשר עדות זו טעונה סיוע ממקור חיצוני ובהעדר סיוע כאמור, ניתן לקבוע ממצאים על סמך עדות יחידה של בעל דין רק אם יש בידו נימוקים משכנעים, התומכים באמינותה, ונימוקים אלה חייב בית המשפט לפרט בפסק דינו.

    הכלל השלישי: בסיסו באיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט, כאשר מקורו של האיסור הוא בסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, המחיל את חובת תום הלב והחובה לנהוג בדרך מקובלת על כל פעולה משפטית, לרבות פנייה לערכאות וניהול התדיינות בבית המשפט, בבוררות או בפורום אחר. כלל זה אוסר על בעל דין לפתוח בהליך משפטי בהתבסס על טענה שקרית והסתרה מכוונות של עובדות מטריאליות וכן אוסר על בעל דין לנסות ולעוות את הדין על ידי מתן עדות שקר ביודעין.

65. כך, הלכה למעשה, התרופה הנכונה נגד מסירת עדות שקר ע"י בעל דין, וזאת מקום בו העדות מתייחסת לעניין מהותי להתדיינות ונמסרה ביודעין מתוך כוונה להטות את תוצאות המשפט, הינה מתן פסק דין לחובת השקרן (ראה גם בע"א 3589/23 שרה קדוש נ' יפים גנדלר (22.03.2021))

    כבוד השופט כשר, חזר על הלכה זו ופירטה בפסק דין שניתן לאחרונה ברע"א 26714-11-24 מנורה מבטחים לביטוח בע"מ נ' מלי נעים (04.09.2025).

66. עיון מעמיק בפירוט השקרים הלכאוריים של התובע, המצויינים בסיכומי הנתבעים, מוביל לאלו:

    • מרבית הנושאים, אשר בעניינם הועלתה טענת השקר של התובע, הינם נושאים שוליים בלבד, ואין בהן, אם אף תוכח טענת השקר כנכונה, כדי להקים את "חזקת השקר".

      ולשם הדוגמא:

      1: טענו הנתבעים כי "שיקר (התובע) בכתב בתביעה, בתצהירו ובעדותו ביחס לצוואה הראשונה, כאילו נעשתה ביזמת הנתבע, להטיב אתו בצורה לא ברורה, על אף שיזמת התובע מוכחת, חד משמעית, מהתכתובת מהשנים 2018-2019".

      משבחרו הנתבעים להסתמך על שתי צוואותיו של התובע, לרבות צוואתו הראשונה, ואף בחרו שלא לסתור את תוכנן של צוואות אלו, מהווה השאלה "האם נערכה הצוואה ה-1 של התובע ביוזמת הנתבע אם לאו?" נושא שולי בלבד , אשר אינו מהותי לליבת המחלוקת.

      2: הנתבעים טענו, כי "הודה (התובע) באימייל מיום 12.7.23 כי הסתיר מבניו את העובדה שהוריש את הדירה לנתבע".

      מבלי לדון בשאלה האם אכן הסתיר התובע אם לאו מבניו את העובדה, כי רצה להוריש את דירתו לנתבע, עניין זה כלל וכלל אינו רלבנטי למחלוקת העומדת ביסודה של תביעה זו ואין בכך כדי להקים את "חזקת השקר".

      3: הנתבעים אף טענו, כי "שיקר (התובע) בכתב התביעה, בכתב תביעה נוסף ובתצהירים ביחס למניית "---", כי רק "שקל" לתת אותה, אף שבאימייל מיום 12.7.23 הודה כי נתן אותה לנתבע, לפני שנים, "במתנה"".

      אף נושא זה, וזאת ללא קשר לשאלה האם טענה זו נכונה , כלל אינו רלבנטי לסוגיות המרכזיות, העומדות ביסודה של תביעת התובע, ועל כן אין בנושא זה כדי להקים את "חזקת השקר" בעניינו של התובע.

    • ביחס לסוגיה היחידה הרלבנטית לתביעה שבכותרת, והינה האם שיקר התובע ביחס לקיומה/העדרה של התחייבות בלתי הדירה לנתבעים למגורים בדירה לכל ימי חייו של הנתבע, הובהר כבר בהרחבה דלעיל , כי לנתבעים ניתנה רשות חינם הדירה ממנה יכול היה לחזור התובע, כפי שאף עשה בפועל כדין בענייננו.

67. בנסיבות אלו, "חזקת השקר" כלל אינה מתגבשת בעניינם של הצדדים ואין בה כדי להביא לדחיית התביעה, ולחילופין לא לדחיית עדותו של התובע.

    זכותם של הנתבעים לפיצוי בשל ביטול הרשות של הנתבעים להתגורר בדירה

68. לעניין פסיקת פיצויים לבר רשות ללא תמורה הבהירה הפסיקה, כי פיצוי בגין ביטול הרשות במקרקעין יינתן רק עבור השקעות והשבחת המקרקעין ולא בגין הסתמכות מקבל הרישיון או ציפייתו להמשך השימוש במקרקעין. כן נקבע, כי הפיצוי יהיה בשווי השקעת בר הרשות בנכס ובהשבחתו, ועל בסיס נתונים וראיות.

    (ראה בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (10.05.2017); ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות- מדינת ישראל (21.03.2007), ע"א 1156/02 עבד אל סלאם ח'יר נ' אלון לינדאי (11.05.2003))

69. חזרו וטענו הנתבעים, כי השקיעו מאות אלפי שקלים בשיפוץ הדירה, לרבות השיפוץ משנת 2004 בסך של כ-180,000 ₪ ושיפוץ משנת 2018 בסך של 496,616 ₪. וכך למשל חזר וטען הנתבע 1 בתצהירו "הסכום הכולל לעלות השיפוץ הגיע לסך 496,616 ₪, לא כולל קניית מכשירי חשמל, ריהוט, אביזרים וכו'. ... שיפוץ מאסיבי קודם נעשה על חשבוננו בשנת 2004. הוא עלה אז כ-180,000 ₪." (סעיף 123 לתצהיר).

70. על אף טענות הנתבעים לעניין השקעות של מאות אלפי שקלים בשני השיפוצים בדירה, לא הוצגו מטעם הנתבעים כל אסמכתאות להוכחת עלות השיפוץ שנערך בשנת 2004; לעניין עלות השיפוץ משנת 2018 הוצגו מטעם הצדדים אסמכות ע"ס כולל של 314,731 ₪, מתוכם רק סך של 271,373 ₪ מגובה בהוכחות תשלום (חשבוניות מס, חשבוניות מס קבלה וקבלה) ואילו היתרה בסך 43,358 ₪ לא גובתה בהוכחת תשלום (אלא הוצגו הזמנות בלבד).

    כך למשל הוכח, חש' מס קבלה מיום 17.05.2018 ע"ס 43,250 ₪, חש' מס קבלה מיום 03.06.2018 ע"ס 21,625 ₪, חש' מס קבלה מיום 07.06.2018 ע"ס 21,625 ₪, חש' מס קבלה מיום 26.06.2018 ע"ס 9,350 ₪ ועוד.

    ומנגד שלא הוכחו, הזמנה מיום 26.04.2018 ע"ס 27,725 ₪ (רק 4,000 ₪ גובו בקבלה); הזמנה מיום 26.04.2018 ע"ס 19,422 ₪ (רק 10,000 ₪ גובו בקבלה); הזמנה מיום 01.05.2018 ע"ס 14,500 ₪ והזמנה מיום 16.05.2018 ע"ס 711 ₪.

71. לעניין הוכחת השיפוצים שבוצעו , צורף תצהירה של מעצבת הפנים הגב' בת חן רון תדמור; משעה שהעדה לא התייצבה לחקירה נגדית בדיון שנערך ביום 10.09.2025, הוצא מהתיק תצהירה של מעצבת הפנים וראה בעמ' 46 שורות 7-9 לפרוטוקול הדיון מיום 10.09.2025.

72. בנסיבות אלו, משהוכיחו הנתבעים עלות שיפוץ בסך של 271,373 ₪ בלבד, זכאים הנתבעים לפיצוי בגין השקעותיהם בדירה בסך כולל של הסכום שהוכח בלבד, קרי בסך של 271,373 ₪ בלבד, צמוד מדד ממועד ההכרעה.

    התובע לא עמד בנטל הוכחת גובה דמי השימוש הראויים שיש לפסוק לטובתו

73. על תובע המבקש דמי שימוש או דמי שכירות ראויים מוטל הנטל להוכיח את גובהם במידת ודאות סבירה. הפסיקה קובעת, כי גובה דמי השכירות אינו עניין המצוי בידיעתו השיפוטית של בית המשפט, ועל כן, אם ניתן להביא נתונים מדויקים והתובע נכשל בכך, לא ייפסק לו הפיצוי. הדבר נכון גם כאשר ברור שנגרם נזק כלשהו, שכן בית המשפט אינו רשאי לפסוק פיצוי לפי "מאווי ליבם" של תובעים ללא תשתית ראייתית מינימלית.

74. בהקשר זה, כבר נפסק כי מקום שניתן להוכיח נזק, על הניזוק התובע מהמזיק את נזקיו להוכיח לא רק קיומו של נזק, אלא גם את שיעור הנזק. כך שאפילו הוכח קיומו של הנזק, ככל שהניזוק לא יוכיח את שיעורו, מקום בו לאור טבעו ואופיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדויקים לשיעור הנזק, תיכשל תביעתו ולא ייפסק לו הפיצוי (ראו ע"א 210/10 רמנוף חברה לסחר בציוד בניה בע"מ נ' שוורץ (07.03.2012); ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, לה(2) 800, 808-809 (09.03.1981)).

75. בענייננו אין מחלוקת, וזאת בהתייחס לדרישת התובע לפסוק לטובתו דמי שימוש ראויים, באשר לאלו:

    • בכתב התביעה הסתפק התובע אך בטענה כללית בלבד, וכלשון הרישא לכתב התביעה: "8. לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 270,000 ₪ החל ממועד מתן ההודעה על סיום הרשות להתגורר בנכס אשר ניתנה בתאריך 29.6.23 ועד למועד פינוי הדירה בפועל";

    • הסעד של דמי שימוש ראויים צוין, אך ורק ברישא של כתב התביעה כאמור, ואילו בסיפא של התביעה לא ברור מה גובה דמי השימוש המבוקשים ונטען בעלמא כדלקמן: "34. כן זכאי התובע לקבל מאת הנתבעים דמי שימוש בדירה בגין התקופה בה ממשיכים להחזיק בה ללא רשות וללא כל זכות שבדין";

    • במועד הגשת התביעה שולמה ע"י התובע אך אגרה בשל הגשת התביעה לסילוק יד, ואולם לא שולמה על ידו האגרה המתאימה לסעד של דמי שימוש ראויים;

    • התובע לא פירט בכתב תביעתו את אופן חישוב דמי השימוש הראויים המבוקשים, וממילא אף לא ביסס את הסכום המבוקש באף אסמכתא מטעמו, לרבות לא חוו"ד שמאי לעניין גובה דמי השכירות החודשיים הראויים בגין הדירה או דמי שכירות מקובלים בגין דירה הדומה לדירת התובע.

76. כאמור נפסק כי שיעור דמי השכירות הראויים הינו רכיב שעל התובע להוכיח בראיות, וכי כל עוד לא הציג התובע כל ראייה ולו הראייה המינימאלית לגובה דמי השכירות, אין בידי בית המשפט לפסוק כל פיצוי.

    וכך נקבע בע"א 14808-08-19 כ.כוכב הנגב- חברה לבניין ופיתוח (1990) בע"מ נ' גבריאל שמלוב (16.12.2019), כי:

    "נמצא כי הנתון היחיד שיש להביא בפני בית המשפט לשם קביעת הפיצוי, הוא "דמי שכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה". נתון זה הוא חלק מרכיבי התביעה, והתובע נדרש להוכיח אותו כדי לבסס את תביעתו. הגם שעסקינן בהסדר פיצוי בלא הוכחת נזק, שבא לחזק את מעמדו של רוכש הדירה ולהרתיע קבלנים מפני איחורים במסירת דירות, עדיין מדובר ברכיב שיש להוכיח על פי דיני הראיות הנוהגים במשפט האזרחי...

    לטעמי, העדר תשתית מינימלית לגבי גובה דמי שכירות של דירה דומה חייב את דחיית תביעתם של המשיבים. הגם שהיה איחור במסירת הדירה, בהעדר תשתית ראייתית מינימלית, לא ניתן היה לפסוק פיצוי למשיבים. בית משפט אינו רשאי לפסוק פיצוי לפי מאווי ליבם של תובעים (ר' ע"א (י-ם) 57221-12-16‏ ‏ גילה צירל שם טוב נ' אחים חסיד חברה קבלנית לבניה בע"מ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 16.8.2017)."

77. על אף שהוגשו מטעם התובע כתבי טענות נוספים, לרבות תצהירים וסיכומים, לא הועלה הסעד של דמי שימוש ראויים באף אחד מיתר כתבי הטענות של התובע, וזאת למעט כתב התביעה וממילא לא הוכח באף אחד מהם גובה דמי השימוש הראויים. אף לסיכומי התובע לא צורפה כל אסמכתא בדבר גובה דמי השימוש שנתבעו בעלמא בכתב התביעה.

78. בנסיבות אלו, ומשלא עמד התובע בנטל הוכחת גובה דמי השימוש הראויים, אין מנוס מדחיית דרישת התובע לפסוק לו דמי שימוש ראויים.

    לסיכום:

79. בנסיבות עניינם של הצדדים ולאור הנימוקים המפורטים בהרחבה בפסק דין זה, יש לקבל את תביעת התובע, וזאת בכל הנוגע לסעד של חיוב הנתבעים לפנות את הדירה, ולהורות לנתבעים לפנות את הדירה, וזאת אני מורה בתוך 3 חודשים ממועד הכרעה זו.

80. לעניין הסעד של חיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים, ומשלא עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכחת גובה דמי השימוש , אין מנוס מדחיית התביעה בהתייחס לסעד זה.

81. משעמדו הנתבעים בנטל הוכחת הוצאות השקעתם בדירה וכמפורט לעיל, זכאים הנתבעים לקבל פיצוי בסך כולל של 271,373 ₪ בלבד, צמוד מדד החל ממועד הכרעה זו ועד התשלום בפועל.

82. משזכה התובע בסעד העיקרי בתביעתו, ישלמו הנתבעים את הוצאותיו של התובע בסך כולל של 70,000 ₪.

     

     

    ניתן היום, כ"ז ניסן תשפ"ו, 14 אפריל 2026, בהעדר הצדדים.