פלונית ואח' נ' קריון - מרכז קניות בע"מ ואח'

1. לפניי תביעה לנזקי גוף בגין תאונה שהתרחשה בקניון ביום 19.09.19 המופעל והמנוהל בידי נתבעת מס' 1 (להלן : "התאונה" "הקניון").

אירוע התאונה ונסיבותיה:

2. גרסתה של התובעת, גב' פלונית, ביחס לנסיבות התרחשות התאונה פורטה במסגרת תצהיר עדותה הראשית כמפורט להלן:

"חניתי את רכבי בחניה הצמודה לאזור הקולנוע (שנקרא חניה עליונה), ואז עליתי מהחניה, במדרגות הנעות, אל עבר הקומה של בית הקולנוע (קומה שנייה). בסמוך למדרגות הנעות, בזמן שצעדתי אל עבר בית הקולנוע, לפתע החלקתי בעוצמה על רצפה רטובה ומחליקה (כתוצאה מנוזל או מלכלוך שמנוני), שככל הנראה נשטפה זמן קצר לפני כן, שכן לאחר הנפילה, בזמן שצעדתי לעבר הקולנוע, ראיתי מנקה של הקריון בסמוך, אשר שטפה אזור נוסף".

3. התובעת מסרה עדות סדורה, קוהרנטית ומפורטת, שמתיישבת היטב עם ראיות נוספות. גם לאחר חקירתה הנגדית עדותה לא נסתרה, לטעמי אף הוסיפה ממד נוסף של מהימנות לגרסתה. עדותה של התובעת מיום 13.7.25 תואמת את הגרסה שמסרה במסגרת תצהיר העדות הראשית, לפיה מקום התאונה בקומה השנייה בקניון ובעת שצעדה אל עבר הקולנוע.

4. בעדותה הסבירה התובעת כי הרצפה הייתה רטובה ומחליקה. התובעת ציינה בלשונה, בין היתר כי, הרגל שלה החליקה על דבר רטוב על הרצפה, "...משהו נוזלי על הרצפה" (ע' 6,שורה 34), "הרגל שלי החליקה על דבר רטוב, הוא לא היה דומה לשאר הרצפה" ( עמ' 12 שורה 4), "...אני לא בספק, אני הרגשתי אותו, הרגשתי את הנעל שלי החליקה על הנוזל, הוא לא היה כמו שאר הרצפה" ( עמוד 12 שורה 22). גרסתה של התובעת מפורטת הכוללת התייחסות הן לאירוע ההחלקה, סיבת ההחלקה ומיקום ההחלקה.

5. בן זוגה של התובעת במועד התאונה - ס' ס' הגיש תצהיר עדות ראשית (מוצג ת/4) (במועד מתן העדות כבר אינו בן זוגה), במסגרתו מסר כשפגש בתובעת הייתה נסערת וסיפרה לו שהחליקה עקב רטיבות או לכלוך שמנוני על הרצפה בדרכה לקולנוע. עוד סיפר כי התובעת חשה כאבים ביד ובכתף שמאל גם במהלך הצפייה בסרט. עדותו לא נסתרה , הייתה מפורטת והותירה רושם חיובי ביותר. עד זה מסר, מעבר למה שסיפרה לו התובעת, שהבחין שהתובעת נסערת וכאובה, וחלק זה מעדותו, לא נסמך על האמרה מפי התובעת אלא מה שהוא ראה וקלט בחושיו.

6. יחד עם זאת, בנסיבות העניין, אני רואה בתביעה כמבוססת על עדות יחידה של התובעת וחל סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: 'פקודת הראיות'). כזכור, סעיף 54 לפקודת הראיות קובע כי אמנם קיימת אפשרות לפסוק במשפט אזרחי על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, אולם במקרים בהם "העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו" או "של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד" יש צורך לפרט מה הניע את בית המשפט להסתפק בעדות זו. 

7. לצד עדותה של התובעת, ניצבות ראיות נוספות אשר מאפשרות לטעת ביטחון מספק ולהוביל למסקנה, כי גרסת התובעת לתאונה ונסיבותיה – היא גרסה מהימנה שניתן לבסס עליה ממצאים ומספקים את דרישת ההנמקה הנדרשת.

8. דיווח ראשון ומידי על התאונה, מספר דקות לאחר התרחשותה, מפי התובעת נמסר לבן זוגה באותה עת כשנפגשו בקריון. גרסתה של התובעת לגבי התאונה ונסיבותיה מצאה לה תימוכין מעדות ס' ס', (בן זוגה במועד התאונה), אשר מסר כי: "היא אמרה שהיא החליקה כשהיא עלתה לקריון, היא אמרה שבמדרגות הייתה שם, היא החליקה על משהו רטוב" ( עמ' 20 שורה 36). העד הוסיף וציין כי התובעת הייתה נסערת ואף דמעות בעיניה כשפגש אותה מיד לאחר התאונה והייתה עם כאבים במהלך הצפייה בסרט. עדות זו, עולה בקנה אחד עם תצהירו ת/4 , עדות שלא נסתרה  בחקירתו הנגדית ומשתלבת עם עדות התובעת. עדותו ביחס להימצאות התובעת, מיד לאחר התאונה, במצב פיזי (כאובה כלשון העד) או נפשי (נסערת כלשון העד) מלמדת על תגובות התובעת לעצם ההחלקה והנפילה והיא נחשבת לתגובה אותנטית וספונטנית, ומשקפות את ההלם והטראומה שחוותה התובעת, בטרם הספיקה לכלכל את צעדיה. עדויות של צדדים שלישיים שקלטו את מצבו המיוחד של הנפגע בחושיהם ומעידים על כך ממקור ראשון, יכולות להוות חיזוק לגרסת התובעת בשל אופייה הספונטני והאותנטי. מצבה הרגשי לאחר התאונה, והכאבים שסבלה מהם לאחר נפילתה מחזק משמעותית את עדות התובעת ומוסיף נופך של מהימנות וקוהרנטיות לעדותה.

9. בנוסף, גרסתה של התובעת נתמכת גם באמרותיה עת שפנתה לקבלת טיפול רפואי, כעולה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו, החל מהפנייה הראשונה למכבי שירותי בריאות, ביום 22/9/19, כשלושה ימים לאחר התאונה. כידוע, לדברים הראשוניים שמתועדים במסמכים רפואיים במיוחד כאלה שנערכים בסמוך לאחר קרות התאונה יש משקל ראייתי (ע"א 8388/99 הסנה חב' לביטוח בע"מ נ' בן ארי פ"ד נו(4)689, 689 (2002); דבריו של כב' השופט גרוניס כתוארו אז בע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל פ"ד נח(2) 583 (2004); ת"א (מחוזי חיפה) 1130/05 אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (10.4.2008); ע"א (מחוזי ירושלים) 9592/06 עאצי נ' עאצי (6.9.2007; ע"א (ירושלים) 57421-05-11 פרידמן נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל (11.10.2011).

המסמכים הרפואיים שצורפו בידי התובעת בסמוך למועד התאונה, יש בהם כדי ללמד על קבלת טיפול רפואי בעקבות התאונה, הגרסה שפורטה במסמכים אלו תואמת את גרעין הגרסה של התובעת ועולה בקנה אחד עם עדות העד ס' בדבר הכאבים שסבלה מהם לאחר התאונה.

10. התובעת חזרה על גרסתה במסגרת ההודעה על התאונה לנתבעת מס' 1, מיום 2/10/19 להנהלת הקניון בדרישה לפיצוי, שהתקבלה במשרדי נתבעת מס'1. מדובר בהודעה מפורטת הכוללת פרטים אודות יום התאונה, אזור התאונה וכל פרט נחוץ לצורך בירור אחריות הנתבעת.

11. אין חולק כי האזור בו התרחשה התאונה הוא אזור מצולם באמצעות מצלמות האבטחה של המקום. אירוע התאונה ונסיבותיה, ניתן להניח, היה מתועד חזותית במצלמות האבטחה. התובעת פנתה בזמן אמת להנהלת הקריון, היה מקום שסרטון כזה יישמר בידי הנהלת הקניון ,שכן מדובר בראיית זהב ביחס להתרחשות התאונה ולנסיבות גרימתה. איני מקבל את טיעון הקניון שלא שמר את הסרטון, בשל הטעות שנפלה בפנייה ביחס לשעת התאונה. טיעון זה אין בו ממש, מאחר וגם הסרטון שמתייחס לשעה הלא נכונה- שמעיד שלא אירעה תאונה כלל, אף הוא לא נשמר בידי נתבעת מס'1 , חרף חשיבותו. זאת ועוד, הנהלת הקניון לא חזרה בתשובה לתובעת, בסמוך לקבלת הפניה לתובעת, על מנת להודיע לה  כי לא ארעה כל תאונה. הנזק ראייתי המתבטא באי שמירת הסרטון המתעד את אירוע ההחלקה, יש בו כדי לשמש חלק מההנמקה הנדרשת לצורך קביעת העובדות על יסוד עדותה היחידה של התובעת. ניתן להניח כי אם יש בסרטון דבר הסותר את גרסתה היה ברשותה ובאמתחתה של נתבעת מס' 1 והיה נשמר עד למועד קיום המשפט.

12. מנגד, ביחס לסיבת התרחשות התאונה, הנתבעת מס' 3 ניסתה להטיל ספק בגרסת התובעת בשל אי אלו דיוקים נטענים. הנתבעים לא הציגו כל גרסה נוגדת לעניין התרחשות התאונה, חרף העובדה כי האירוע התרחש באזור בו קיימות מצלמות אבטחה, כמפורט לעיל. אין בידי להסכים כי יש סתירות בגרסת התובעת, ההפך הוא הנכון, קיימת גרסה אחת לאורך הדרך, התאונה התרחשה מיד לאחר סיום העלייה בדרגנוע וכשצעדה ברחבה המובילה לאזור הקולנוע, ולא בכל מקום אחר. הנתבעים טוענים כי התובעת אינה יודעת מה היא הסיבה להחלקתה, אך התשובה לכך היא ברורה ועולה מגרסתה של התובעת ביחס לנפילה ומנגנון הנפילה, ההחלקה נגרמה מרצפה מחליקה (מים או כתם שמנוני),והתאונה- "ההחלקה", נגרמה בשל רצפה רטובה עקב הימצאות חומר מחליק (מים או כתם שומני).

13. שינויים מינוריים בגרסתה אין בהם כדי לפגום בעקביות הגרסה שעה שהבדלים אלו לא נוגעים לגרעין הגרסה ובעיקר מלמדים מה הבין מי שרשם במסמכים את הבנתו לאירוע, ולא פוגם בגרסתה של התובעת ובעיקר ביחס למסמכים הרפואיים שנערכו על ידי גורמים רפואיים ועיקר מטרתם הינו לתעד את המצב הרפואי של המטופל. כיוצא מזה, סביר שיהיו שינויים קלים בסוג זה של מסמכים.

14. השינויים המינוריים שהעלו הנתבעים, אינם מפריכים את הגרעין של גרסת התובעת ביחס להתרחשות התאונה, אשר נותר איתן ומבוסס. התובעת מסרה גרסה עקבית המתיישבת עם הגרעין העובדתי, הסתירות הן שוליות ופריפריאליות בלבד, ואין בכוחן להטות את הכף לחובתה של התובעת או לפגוע במידת ההתרשמות החיובית שקיבלה ביחס למקום התאונה, אופן התאונה (אירוע החלקה) ומה הגורם שהביא להחלקה (רצפה רטובה), אלו הוכחו כדבעי בפני.

15. אשר על כן, מצאתי לאמץ את גרסתה של התובעת ביחס לנסיבות התרחשות התאונה, לפיה, התאונה התרחשה ביום 19.09.19, בתחומה של הנתבעת 1, בזמן שצעדה התובעת מכיוון החניון אל עבר בית הקולנוע והחליקה על רצפה , בשל קיומו של מפגע (חומר מחליק על המרצפות של הקניון) וכתוצאה מכך היא נפגעה.

האחריות לתאונה; 

16. לאחר שהוכחו נסיבות התאונה, אפנה להלן לדיון בשאלת האחריות של הנתבעות (מפעילת הקניון נתבעות 1 ו-2, וחברת הניקיון נתבעת מס' 3).

17. מספר יסודות מרכיבים את עוולת הרשלנות: יסוד האשם, הנבחן על פי קיומה של חובת זהירות של המזיק ביחס לניזוק, אשר נחלקת לשני היבטים - חובת זהירות "מושגית" וחובת זהירות "קונקרטית"; אם נמצא כי אכן קיימת חובת זהירות כאמור, יושלם יסוד האשם אם יימצא כי חובת הזהירות הופרה, כלומר המזיק סטה מסטנדרט הרשלנות המוטל עליו ונהג בצורה בלתי סבירה (לרבות מחדל); יסודותיה הנוספים של עוולת הרשלנות הינם יסוד הנזק וקיומו של קשר סיבתי, קרי השאלה האם הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזק ( ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 17 (2003)).

18. בענייננו, נתבעת מס' 1 מפעילת הקניון הינה בעלת השליטה והמחזיקה במקרקעין בהם ארעה התאונה, וכבעל השליטה והפיקוח במקרקעין חלה עליו חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים במקום, חובה לדאוג בין היתר לבטיחות ותקינות המתקנים השונים, לרבות משטחי ההליכה בקניון והסרת מפגעים. (ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111,ע"א 343/74 גרובנר נגד עירית חיפה פ"ד ל(1) 141 (1975); ע"א 683/77 ברוק נגד עיריית תל אביב, פ"ד לד(1) 157 (1979); ע"א 1531/04 סידי נגד מלכה (19.2.2007)).

19. קיומה של חובת זהירות קונקרטית נקבעת עפ"י מבחן הצפיות. כלומר, האם האדם הסביר (בנעלי המזיק) יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הקונקרטי את התרחשות הנזק.

20. לטעמי, קמה בנסיבות העניין חובת זהירות קונקרטית של מנהלי הקניון למנוע סיכוני החלקה על גבי רצפה עם חומר מחליק ובעיקר לדאוג לניקיון המעברים המשמשים משטחי ההליכה בעיקר באזור הסמוך למתחם האוכל. מנהלת הקניון יכולה וצריכה לצפות אפשרות של קיומו של חומר מחליק, אשר עלול למצוא את דרכו בצורה כזו או אחרת אל רצפת הקניון, באופן שייווצר מפגע או מכשול בתחומי הקניון. לטעמי, קיומו של חומר מחליק בין משאריות אוכל או חומרים אחרים, לרבות חומר מחליק מעבודות הניקיון עצמה ו/או משאריות לכלוך על גבי הרצפה, או מים או חומר אחר בעקבות פעולת ניקיון ובעיקר כשמדובר ברצפה מחופה באריחי קרמיקה/פורצלן חלקים (החיפוי המקובל בקניונים במובחן מרצפת אספלט/זפת), יוצר סיכון בלתי סביר כלפי מבקרי הקניון, שיש בו כדי לחייב את מנהלת הקניון לנקוט אמצעים סבירים למניעתו, וזאת לנוכח הסיכונים להתרחשות תאונה הטמונים בהשארתו על רצפת הקניון.

21. אני תמים דעים עם מה שנקבע ב- תא (י-ם) 10149-06 רות רבינוביץ נ' קניון מעלה אדומים (1.7.2010): "רצפה רטובה בעקבות ניקיון, אינה "טבעית" בקניון. על הנתבעות מוטלת החובה למנוע מפגעי החלקה, לגדר אזור המצוי בשטיפה ובניקיון, עד ייבושו, או לכל הפחות להציב במקום שלטים המזהירים את העוברים ושבים מפני כניסה לאזור האמור, ומפני סכנת ההחלקה."

22. גם נתבעת מס' 3 חברת הניקיון חבה חובת הזהירות (הן מושגית והן קונקרטית) שנגזרת מהיותה תאגיד אשר נשכר על ידי הקניון מחזיק המקרקעין לצורך ביצוע עבודות ניקיון במתחם הקניון. מתוקף תפקידה האמור חבה גם היא חובת זהירות מושגית כלפי מבקרי הקניון ובעיקר באזורים הסמוכים למתחם המזון.

23. נסיבות התאונה כפי שהן תוארו על ידי התובעת מלמדות כי הנתבעות (הקניון וחברת הניקיון ) הפרו את חובותיהן כלפי התובעת, משום שמוטלת עליהן החובה לדאוג לניקיון המעברים בהם משתמשים באי הקניון ולמנוע הצטברותם של נוזלים או חומרים מחליקים שעלולים להביא להחלקת העוברים והשבים. הנתבעות כשלו בקיום חובותיהן. כפי שעולה מן הראיות, התובעת צעדה במעברים באזור האוכל בקניון אל עבר הקולנוע והחליקה עקב כך שדרכה על חומר מחליק שהיה על ריצפת הקניון. לא יכולה להיות מחלוקת כי הימצאותו של נוזל או חומר מחליק על ריצפת הקניון, בפרט באזור מועד לפורענות (כמתחם האוכל בקניון) הוא סיכון שאיננו בגדר הסיכונים הטבעיים (השוו: ע"א 498/93 סבן נ' מדינת ישראל (28.12.93)). מצב דברים זה מעיד על קיומו של מפגע, שהסרתו מצויה באחריות הקניון וחברת הניקיון, ומשלא הוסר המפגע – יש בכך הפרה של חובתן לדאוג לניקיון המעברים בקניון.

24. אין לצפות כי הקניון ו/או חברת הניקיון יעמידו עובד ניקיון על כל צעד ושעל בתחומי הקניון. עם זאת, מחובתם של מנהלי הקניון ו/או חברת הניקיון לשמור באופן שוטף על ניקיון משטחי ההליכה (ובעיקר בסמוך למתחם המזון) מיוזמתם, מבלי להמתין שמבקר כלשהו יבחין בלכלוך או החומר המחליק או חומר שנובע מפעולת הניקיון עצמה ויזעיק את עובדי הניקיון. זאת ובעיקר בשל העובדה כי ניתן לצפות בדרגת סבירות גבוהה לאור סמיכות מקום התאונה למתחם המזון בקניון, כי במהלך הליכתם של מבקרים עם מזון בידיהם או חומר מחליק מעצם פעולת הניקיון נותר מחליק, באופן שעלול להפכו למפגע יוצר סיכון בלתי סביר שיש להסירו בהקדם.

25. לא למיותר לציין כי אומנם רצפת הקניון אינה שטח סטרילי, שבכל רגע נתון צריך להיות עובד ניקיון זמין שיחוש לסלק מפגע טרי שנוצר רגע לפני התממשות הסיכון הנובע ממנו, כאשר לא היה זמן סביר ואפשרות טובה לטפל בו. אך במקרה דנן, הקניון ו/או חברת הניקיון לא הוכיחו מתי נוצר המפגע עליו החליקה התובעת (ואף הכחישו את קיומו), ותוך כמה זמן טופל על ידם (אם בכלל). מנהלי הקניון ו/או חברת הניקיון לא הביאו עדות לגבי מספר עובדי הניקיון שעבדו בקניון במועד הרלבנטי לתאונה ו/או לא הביאו כל ראיה לעניין סידורי הניקיון ו/או נוהלי העבודה במועד התאונה.

26. ניתן לשלול את האפשרות כי הקניון וחברת הניקיון הפרו את חובת הזהירות על ידי הוכחה כי מתקיימת שגרת ניקיון סבירה במועד התאונה. אך הדבר לא הוכח בעיקר בשל העובדה כי לא הביאו ראית הזהב שהייתה בידיהם 'תיעוד מסרטון האבטחה' במקום שהיה יכול לתת תמונה ברורה ואי הבאתו או אי שמירתו ייזקף לחובתן. 

27. המסקנה אפוא שהן הקניון והן חברת הניקיון הפרו חובות זהירות המוטלות עליהן לדאוג לניקיון המעברים באזור האוכל בקניון. אשר לקשר הסיבתי, נפילת התובעת בקניון, והנזק שנגרם כתוצאה ממנה, הוא הנזק הצפוי, שכן זהו הנזק הנופל למסגרת הסיכונים שאותם יצרה ההתרשלות, ואשר על-פי מבחן השכל הישר היה צריך למנעו מראש, כפי שנקבע בהלכה הפסוקה.

28. לאור האמור לעיל, אני קובע שהנתבעות הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן כלפי התובעת, וכי הפרת החובה גרמה לנזקה של התובעת. לפיכך, חבות הנתבעות בפיצוי התובעת בגין נזקיה.

29. מסקנה אפוא, שהקניון וחברת הניקיון חבות כלפי התובעת ביחד ולחוד. אשר לחלוקה ביניהן – וכאן איני נדרש להודעה לצדדים שלישיים ואתמקד בפן של החלוקה הנזיקית – בשים לב לנתונים שסקרנו עד כה: מצד אחד חובת הקניון כבעל מקרקעין וכמי ששכר שירותי הניקיון נותרה חובת פיקוח על ביצוע העבודות לרבות סיורים יזומים מטעם הקניון, הכנת נהלים כגון הצבת שלטי אזהרה בעת ביצוע הניקיון, הותרת תורן מטעם הקניון בשעות הלילה מה שמעיד על תפקיד פוזיטיבי אקטיבי בהליך הניקיון מצד הקניון; ומצד שני – העובדה שחברת הניקיון לקחה על עצמה את ביצוע עבודות הניקיון. זאת ועוד, יש לשקלל במסגרת זו את הנזק הראייתי שנגרם לחברת הניקיון נתבעת מס'3 על ידי אי שמירת הסרטון שיש בו כדי להשפיע גם בשאלת חלוקת האחריות בין הקניון לבין חברת הניקיון. סבורני כי ראוי לחלק את האחריות באופן שעל הקניון תוטל חבות בשיעור 30% ואילו על חברת הניקיון חבות בשיעור 70% (נדגיש כי חלוקה זו מתייחסת למישור הנזיקי בלבד ומבטאת את חבותו האישית של כל מזיק).

30. אשם תורם: התובעת החליקה בשל מפגע שיצרו הנתבעות. התובעת כמבקרת סבירה, רשאית לצפות שבמקום סגור ומטופח כמו הקניון, לא יימצאו מפגעים העלולים להימצא ברחובותיה של עיר, לא כל שכן לחות במקום בו אין זה סביר לצפות את קיומה. אין המדובר במפגע בולט ונראה לעין ובאי המקום לא הוזהרו מפני קיומה של רטיבות. הנני תמים דעים מה שנקבע על ידי כב' השופט וינוגרד בת"א (י-ם) 7030/03 רובינשטיין נ' רנה פרחים (פורסם במאגרים) מיום 24.5.05:

"הקניון כשמו כן הוא – מקום מרכזי לקניות. כל באיו, אם ישובון, חוזים בנפלאותיו, ברצפת המרצפות המצוחצחת וביפי חלונות הראווה. מצבם של החולפים בשעריו אינו זהה לשל אלה המהלכים ברחובה של עיר, שכן בעוד רחובות הערים מועדים לפורענות, אם בדמות חריצים ונעיצים ואם בדמות מיני הפרשות של בעלי חיים המצריכות תשומת לב לנעשה על המדרכה, לא כך הם פני הדברים במקום מסוגר ומטופח. ממילא אין מקום להטלת אשם תורם על הקונה במקום, אם איתרע מזלו להיפגע ממפגע המצוי במקום.".

יחד עם זאת מתחם האוכל בקניון הינו אזור הומה אדם ויש להיזהר בעת הליכה וזאת בשונה משאר המקומות בקניון, אי לכך, ובהינתן העובדה שהתאונה התרחשה במתחם האוכל –שאינו דומה לשאר האזורים בקניון, האיחור מצדה לסרט שגרם למהירות הליכה ולאי תשומת לב, מצאתי לנכון להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור 10%.

החבלה והנכות הרפואית;

31. ביום 22.09.19 פנתה התובעת לקבלת טיפול רפואי ראשוני בעקבות התאונה לאחר שהכאבים במרפק ובכתף לא חלפו. בשל כאביה הופנתה לצילום רנטגן וכן הוראה לנטילת משככי כאבים ומעקב רפואי.

32. ביום 26.09.19 פנתה שוב לרופא המשפחה, מאחר וכאביה הלכו וגברו, וקיבלה חופש מחלה ל-14 ימים. משלא חלף הכאב הן ביד שמאל והן בכתף שמאל, פנתה שוב ביום 19.11.19 ו- 21.11.19 לקבלת טיפול רפואי בשל התמשכות הכאבים מאז התאונה, והופנתה לצילום כתף שמאל.

33. ביום 29.01.20 פנתה לרופא אורתופד בשל מגבלות בתנועות יד וכתף שמאל, והמומחה סבר שמדובר באירוע תת פריקה או נקבע של מפרק הכתף. ביום 9.02.20 פנתה שוב לאורתופד שהפנה את התובעת לביצוע בדיקת MRI. תוצאות הבדיקה הדגימו קרע חלקי בגיד SSP. התובעת המשיכה במעקב רפואי וכן פנתה לטיפולי פיזיותרפיה ודיקור שלא היטיבו את מצבה.

34. התובעת המשיכה במעקב רפואי, פניה לטיפולים שונים ואף רופא תעסוקתי קבע שאינה מסוגלת לחזור לעבודתה למשך שלושה חודשים ובהמשך אף קבע שאינה כשירה לעבודת מורה לבלט ומדריכת פילטיס לתקופה ממושכת.

35. התובעת המשיכה בבדיקות, לרבות בדיקת EMG שהדגימה פגיעה אקסלונית חלקית, ופרופ' שטהל מומחה כף יד ציין שהתובעת סובלת מדיסאסטזה במגע באמה וכן נימול במרפק והחלה טיפול במרפאת כאב ונשלחה לשיקום בבית חולים רעות הייעודי לשיקום בתסמונת הכאב. שם החלה התובעת טיפול רב תחומי, לרבות משככי כאבים ואף קיבלה רישיון לקנאביס רפואי.

36. התובעת ביצעה בדיקת מיפוי עצם ביום 19.04.21, שפיענוח תוצאות הבדיקה הראו שהתובעת סובלת מתסמונת הכאב האזורי CRPS. מצבה הנפשי התדרדר, החלה לסבול מחרדות, התעלפויות, הימנעות מאנשים.

37. התובעת עברה ניתוח לשחרור התעלה הקרפלית מצד שמאל בבית חולים רמב"ם וזאת ביום 24.04.22, חרף זאת המשיכה לסבול מכאבים, והחלה טיפול נפשי. התובעת תמכה את תביעתה בחוות דעת אורתופדית לפיה נכותה הרפואית כלהלן:

38. הנתבעות לא הגישו חוות דעת מטעמן, והגיעו להסכמה דיונית לפיה נכותה תעמוד על 55% נכות רפואית אורתופדית.

39. בתחום הנפשי מונה פרופ' משה קוטלר כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו קבע שנותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 40% לפי סעיף 34ב לתקנות המל"ל. הנכות נקבעה בשל הפרעת הסתגלות מתמשכת וכרונית לתסמונת הכאב CRPS. המומחה לא נחקר על חוות דעתו ואף שאלות הבהרה לא נשלחו אליו.

40. קביעות אלו של המומחים מטעם בית המשפט מקבלים חיזוק בדמות קביעות של המל"ל כעולה מת/9. גם המוסד לביטוח לאומי קבע שיעורי נכות הן בגין הפגיעה ביד שמאל והן בגין הפגיעה הנפשית בשיעור זהה למוסכם בתחום האורתופדי והכאב וכן גם בתחום הנפשי.

41. נוכח הנכות האורתופדית המוסכמת שמעניקה נכות משמעותית נוכח חוסר תפקוד מלא ביד שמאל לרבות בשורש כף היד ואצבעות יד שמאל, אליה יש לצרף נכות נפשית משמעותית המתבטאת בחוסר הסתגלות , חוות דעת שלא נסתרה ואף הנתבעות לא מצאו לחקור את המומחה על מסקנתו, אף לא לשלוח שאלות הבהרה, מצאתי להעמיד נכות התובעת הרפואית המשוקללת כתוצאה מהתאונה בשיעור של כ- 73% נכות רפואית. הצדדים חלוקים באשר לנכותה התפקודית של התובעת.

42. כידוע, שיעור הנכות הרפואית משקף פעמים רבות את שיעור הנכות התפקודית (ראו: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 799 (1995)) . המקרים בהם נוהג בית המשפט להשתמש בנכות הרפואית כמדד, כאמור, הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של הנפגע. כאמור ,לא תמיד הנכות התפקודית זהה לנכות הרפואית. המקרים בהם נוהג בית המשפט להשתמש בנכות הרפואית כמודד, כאמור, הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של הנפגע. אך לא תמיד הנכות התפקודית זהה לנכות הרפואית. לצורך כך על השופט "...כדי לקבוע את שיעור הנכות התפקודית לעניין קביעת שיעור נזקיו של הנפגע לפי חוק הפיצויים, שומע השופט הדן במשפט ראיות לעניין תפקודו של הנפגע, כישוריו וסגולותיו, רמת השכלתו, תחומי עיסוקו ועוד כיוצא באלה היבטים, שאינם בתחום מגבלותיו הרפואיות של הנפגע דווקא. על פי המכלול ועל פי מגוון המרכיבים יקבע השופט, בסופו של דבר, את שיעורה של הנכות התפקודית של אותו נפגע. אכן, הנכות הרפואית, כפי שנקבעה על ידי המומחים הרפואיים היא רכיב חשוב מאוד בקביעת הנכות התפקודית אך אין היא ייחודית, והשוני בין דרגות הנכות למיניהן, יכול, כאמור, שיהיה רב" (ע"א 516/86 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי פ"ד מ(4) 690, 703, 705 (1986)).

43. התובעת התייצבה בפני, נחקרה והתרשמתי ישירות מתפקודה ומגבלותיה, וניכר שהחבלה שגרמה לתובעת נכות משמעותית שעיקרה מגבלה תפקודית קשה עד חוסר תפקוד מלא ביד שמאל המלווה בכאב כרוני שמשליך ומשפיע על תפקודה באופן כללי ובדאי במסגרת הכשרתה המקצועית כמאמנת בילאטיס ובלט הדורשים ניידות, תנועה ושימוש בכל תנועות הגוף כדי להדגים את התנועות וכן פוגעת באופן משמעותי גם על פעולות פשוטות בחיי היום יומי. התובעת מתקשה בשל כאביה ומגבלותיה כאשר מתווסף אליה נכות נפשית משמעותית ונטילת תרופות משככות כאבים ואף קנאביס , הדבר משפיע בצורה רבה על התפקוד הן התעסוקתי והן בבית בפעולות יום יומיות. הִנה כי כן, מגבלותיה התפקודיות של התובעת מהתאונה משמעותיות. לנכותה הרפואית המשוקללת בשל התאונה משמעות תפקודית ממשית, כעולה מחקירתה ומסברת המומחים.

 בשים לב לאמור לעיל ולאחר שבחנתי את כל הנתונים הרלוונטיים הנוגעים בעניין ובהם נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת, פגימותיה בתחומים השונים, טיבן ומהותן והשפעתן על יכולתו לתפקד ככלל ולבצע את עבודתה, בתחום עיסוקה, וכן עיינתי ובחנתי את מסמכי המוסד לביטוח לאומי( ת/9), אני סבור ששילוב המגבלות ביד שמאל בתוספת תסמונת הכאב הכרוני שמתלווה אליהם מצב נפשי חרדתי וחוסר הסתגלות, כפי שהתבטא בחוות הדעת, מעידים שהפגיעה התפקודית ההולמת את הנסיבות, לרבות הנכות, המגבלות  הינה בשיעור 75%. אי לכך, מעמיד את נכותה התפקודית של התובעת  ופועל יוצא את הגריעה מכושר ההשתכרות, על 75%.

על הנזק;

44. נתוני בסיס: התובעת ילידת X.X.1991 והתאונה התרחשה ביום 19.09.2019. התובעת הייתה בגיל 28 במועד התאונה והיום בת 35. נוכח העובדה שהמנוחה הייתה עובדת שכירה, וגם כעצמאית, מצאתי לנכון במקרה זה לקבוע גיל הפרישה מבלי  לסטות מגיל הפרישה הקבוע בחוק גיל הפרישה, התשס"ד-2004, קרי: גיל 67.

כאב וסבל:

45. פקודת נזיקין מחייבת פסיקת פיצויים בגין כאב וסבל, על-יסוד הכאב והסבל של הניזוק. את שיעור הפיצוי יש לקבוע בהתחשב בכל נסיבות העניין, כאשר בית-המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל של הנפגע, בהתחשב במהות הפגיעה וכלל הנסיבות הרלוונטיות (לדוגמה גזירת ציפורניים מצריכה הרדמה בשל הכאבים) ועל-פי אמות המידה שנקבעו לעניין זה בהלכה הפסוקה. בענייננו, לאחר ששקלתי את השיקולים הרלוונטיים ובכלל זה, את נסיבות התרחשות התאונה, הפגיעה הקשה כעולה מהמסמכים הרפואיים וחוות דעת המומחים וכן, שיעור הנכות המשוקלל, משך זמן החלמתה והטיפולים הרבים להם נזקקה, הנני סבור, כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 600,000 ₪.

הפסדי השתכרות:   

46. התובעת עבדה לפני התאונה גם כשכירה וגם כעצמאית וטענה כי השתכרה לפני התאונה 11,800 ₪ כמורה לבלט ופילטס. הנתבעת סבורה שבסיס השכר עובר לתאונה עומד על סך 10,000 ₪ ברוטו. בהתאם למסד העובדתי שהוצג בראיות הצדדים, עמדת הנתבעת מעוגנת היטב בראיות שהובאו על ידי התובעת ויש לקבוע את בסיס שהכר לעבר בהתאם לטענתה בסך 10,000 ₪ ברוטו.

47. החלק הנובע משכר עבודה הוא ברור וניתן לסמוך על הנתון המפורט בדו"ח רציפות בעבודה, הפער נובע מהכנסות התובעת כעצמאית. בכובע ההכנסות כעצמאית לא הוצגו דו"חות מבוקרים , היה מקום להתבסס על הכנסות כעצמאית על ממוצע השנים 2017, 2018 ו- 2019. ראשית, בקביעת בסיס השכר נכון להשקיף על כל ההיסטוריה התעסוקתית; שנית, הדבר נכון במיוחד כאשר קיימת השתכרות למשך תקופה שאינה משמעותית ועדיין התובעת לא התייצבה בניהול העסק נוכח שנות הקורונה שבאו לאחר שנים אלו ; שלישית, היה מקום לבחון את העלייה בהכנסות בשנים אלו, כדי לבחון את פוטנציאל ההשתכרות בעתיד. חרף הקשיים (התאונה וקורונה) התובעת גילתה רצון ויציבות תעסוקתית, שמלמדת על פוטנציאל השתכרותה.

48. באשר לבסיס ההשתכרות לעתיד כידוע בסיס השכר לחישוב הפסדי העתיד ביחוד בנפגעים צעירים הינו לעיתים תוצר של ספקולציות ובגדרו יש לגלם, בין היתר, את סיכוי הנפגע להתקדם בתפקיד ובשכר (ע"א 2340/16 פלוני נ' הכשרת הישוב, פסקה 4 (9.10.16) (להלן: עניין פלוני); ע"א 8730/11 אלמור פיברגלאס נ' שחאדה בהאא, פסקה 5 (3.4.12); ע"א 7839/15 פלוני נ' הדר, פסקה 5 (22.6.17)). הקפאת בסיס השכר עם קרות התאונה בנפגע צעיר ששנות עבודה רבות בפניו לא משקפת הכנסתו הצפויה באמצע תוחלת עבודתו המקצועית - היא אמת המידה הנכונה להערכת הפסד זה.

49. התובעת בת 28 כבר החלה לכתוב את סיפור חייה כמדריכת בלט ופילאתס אך טרם הגיעה למימוש מלוא הפוטנציאל. התובעת בחרה במקצוע, וטרם הגיעה להכנסה המשקפת את מיצוי פוטנציאל השתכרות. במקרה זה אני סבור כי הוגן וצודק ליתן בקביעת בסיס השכר ביטוי לסיכוי כי עם השנים התובעת תתקדם והעסק שהקימה היה מביא להכנסות קרוב לוודאי יותר גבוהות, אלמלא התאונה. מכל האמור, ולאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים לרבות לגילה של התובעת, להשכלתה, הכשרתה והעסק שהקימה, לקבוע בסיס להשתכרותה לאחר  התאונה על סך 13,500 ₪ ברוטו.

הפסדי השכר  והפנסיה בעבר ובעתיד;

50. נוכח השילוב בין מצבה הרפואי והמגבלות ביד שמאל עם בעיות נפשיות התובעת לא הייתה מסוגלת לעבודה מאז התאונה ועד היום ויש לפצות את התובעת במלוא הנזק הנובע מכך ולמשך 78 חודשים. גם קביעה זו נתמכת על ידי קביעת המוסד לביטוח לאומי לפי ת/9, מאחר והמל"ל קבע כי התובעת איבדה את כושר השתכרותה בשיעור 100%. על כן הפיצוי המגיע לתובעת מיום התאונה ועד למתן פסק הדין הינו: 78 חודשים: 78*10,000 ₪ * 75% = 585,000 ₪.

באשר להפסד השכר בעתיד ובשים לב למקדם ההיוון ובסיס השכר שנקבע לעתיד החישוב הינו: הפסדי שכר לעתיד: 248.09 (מקדם ההיוון)* 13,500 ₪ *75%=   2,511,900 ₪.

באשר להפסדי פנסיה בעבר ובעתיד, אציין כי חלק מהכנסת התובעת הינו בגין שכר עבודה וחלקו האחר בגין הכנסה כעצמאי והיה מקום לערוך חישוב לגבי מרכיב השכר לפי  השיעור המקובל וביחס לעצמאי לחשב לפי הוראות פרק ב' לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז-2016. החל משנת 2017, מוטלת חובה על עצמאים להפקיד לקופות גמל לטובת פנסיה בשיעורים הקבועים בחוק. חובה זו מורכבת משתי מדרגות: 4.45% עבור חלק ההכנסה החודשית עד למחצית השכר הממוצע במשק, ו-12.55% עבור חלק ההכנסה שמעל למחצית השכר הממוצע ועד לגובה השכר הממוצע במשק. אך בנסיבות תיק זה יש לבצע את החישוב לפי 12.5% מהסכומים וזאת בשל הסכמת הנתבעות שהסכימו שיש לחשב לפי שיעור זה ללא הבדלה ראו סעיפים 148-153 , סיכומי נתבעת מס' 3 בסעיף 1 לפיו מצטרף לסיכומי נתבעת מס' 3 בשאלת הנזק, וכן לאור העובדה כי ביצעתי את החישוב עד גיל 67 בדומה לשכיר ולא עצמאי.  (ראו גם: ת"א (מחוזי מרכז) 67154-10-13 מ. ט נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) (26.06.2017), פסקה 18; ת"א (מחוזי מרכז) 28683-02-14 ס' ס' (חסוי) נ' אורגל פחחות בנין ותעשיה בע"מ (18.04.2017), פסקה 39; וכן ת"א (מחוזי חי') 22084-11-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.10.2018), פסקה 80).

לכן הסכום בגין ראש נזק זה עומד על  סך 387,112 ₪.

עזרה בעבר ובעתיד;

51. התרשמתי מהמגבלות הפיזיות בכל הנוגע ליד שמאל, שמעתי עדים , אני סבור כי התובעת תזדקק לעזרה במשק הבית לכל ימי חייה, הכוללת סיוע בניקיון, קניות, הרמת חפצים ועבודות בית, גידול ילדים.

            אמנם לא מונה מומחה שיקום, אך הובאו מספיק ראיות ברמה הנדרשת כדי לקבוע את היקף העזרה הדרושה כשהמדד הראוי לבחינת נתון זה נמצא לו עיגון בקביעת המוסד לביטוח לאומי בקצבת שירותים מיוחדים כשציין שהיא : "תלויה תלות רבה בזולת בביצוע רוב הפעולות היומיום ברוב שעות היממה."  

            התובעת העידה בפני, גם בני משפחתה לרבות בן זוגה הנוכחי, תוך פירוט רב למרכיבי העזרה, עדותם משתלבת עם תיאור המומחים והחלטות המוסד לביטוח ביחס להיקף העזרה הנדרש. ניתן להתרשם, מהחומר הרפואי, קביעות המל"ל, העדויות שנשמעו בפני, שהתובעת זקוקה לעזרה מרובה בפעולות  פשוטות כגון הלבשה, רחצה בהאכלה וכן בניהול משק הבית ובעתיד בגידול ילדים.

קביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט, הגבלותיה של התובעת, עדותה באשר לעזרה לה נזקקת בפועל וגם קביעת המוסד לביטוח לאומי באשר לזכאות התובעת לקצבה מיוחדת. מעיון בדו"ח הוועדה עולה כי רמת הסיוע תואמת ניקוד 23 ועולה כדי עזרה רבה מהזולת כהגדרתו בתקנה 10(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), תשכ"ה-1965, שזו לשונה:

"נכה, שעקב נכותו תלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע רוב פעולות היום יום, או זקוק להשגחה, זכאי לקיצבה מיוחדת בסכום השווה ל-43% מהקצבה המיוחדת המקסימלית."

עזרה זו נוכח הנכות הרפואית הגבוהה והמגבלות התפקודיות המשמעותיות בעיקר לאור הכאב והיקף המגבלות מהן היא סובלת, מכל אלה אני בדעה כי עלות העזרה החודשית לה זקוקה התובעת בעקבות התאונה עומדת  על 2.5 שעות יומיות לפי עלות 50 ₪.  סך 3,750 ₪ (השוו : ע"א 3450/20 ‏ ‏עניין פלוני).

52. זה היקף העזרה ועד תום תוחלת חייה של התובעת (גיל 85). בגין העבר יש לפסוק באופן מלא למשך 78 חודשים לכך נראה לי לפסוק סך 292,500 ₪.

באשר לעתיד ראיתי לנכון בהתחשב בתחולת החיים, מידת הסיוע הנדרשת, לפסוק סכום כולל של 750,000 ₪ ולא אקטוארי מלא.

53. הוצאות רפואיות לרבות עלות קנאביס רפואי: עלות רכישת קנאביס רפואי יכולה להיות מוכרת כראש נזק בתביעות נזקי גוף, אך נדרשת הוכחה קפדנית של הקשר הסיבתי בין הנזק לתאונה, קיומו של רישיון תקף, והצגת קבלות. התובעת הוכיחה את התנאים שעה שהינה בעלת רישיון לשימוש בקנאביס רפואי שמתחדש מעת לעת ובפועל רוכשת קנאביס רפואי , לפי הקבלות שצורפו לא בצורה רצופה מוסדרת מדי חודש שכן לא צורפו בכל ההליך 78 קבלות כמתבקש. כמפורט בקבלות שצורפו מידי חודש בחודשו בעלות שנעה בין 990 ₪ בהתחלה לאחר מכן ל- 1,300 לעבר ולאחר הגדלת המינון ל50 גרם העלות הינה 1,600 ₪, תלוי במינון המאושר.

באשר לקשר הסיבתי, חוות הדעת מומחה בית המשפט (פרופ' משה קוטלר), שתקה בנדון ולא התייחסה לנקודה זו, עם זאת מצא המומחה לתאר את הטיפול שקיבלה במסגרת ציבורית כחלק מהטיפול התרופתי שמוענק לה, ולא שלל טיפול זה עת ציין:

ובעמוד 2  ציין:

גם מומחה נתבעת מס' 3 ציין דבר קבלת קנאביס רפואי ולא שלל שימוש זה במקרנו. גם במסגרת הרפואה הציבורית הן בבית חולים רמב"ם והן במוסד השיקומי רעות המתמחה בטיפול תסמונת הכאב הכרוני, העניק טיפול באמצעות קנביס, והדבר מלמד על קשר ברור לתאונה וכתוצאה ממנה.

זאת ועוד, לא נטען על העדר קשר סיבתי מצד הנתבעות בעניין זה , ואף נמנעו מלהציג שאלת הבהרה למי מהמומחים, ואף מומחה נתבעת מס' 3 לא שלל קשר שנובע מהתאונה.

התובעת לא סבלה קודם מכל פגם רפואי וההיזקקות לקנביס באה כמענה לכאב הכרוני וסדרת תרופות כנגד כאב שלא הביאו לשיפור וזאת במסגרת שירותי הרפואה הציבוריים, מה שמלמד על קיומו של קשר סיבתי ברור ומובהק לתאונה, והתובעת הוכיחה קשר זה.

54. התובעת מחזיקה ברישיון קנביס שמתחדש מעת לעת ורוכשת קנביס רפואי והציגה קבלות בעניין זה בסכומים לא מבוטלים. עם זאת לא הוצגו קבלות שתואמות את כל החודשים מאז מתן הרישיון, וכעת חרף השימוש המיטבי, אין בטחון שהטיפול בקנביס ימשיך להיות יעיל ולא יופסק בעתיד עקב העדר אפקטיביות או העדר צורך בטיפול זה בעתיד.

חרף הנתונים הברורים שהוצגו בפני , הרי ביחס לעתיד, אין בטחון כי השימוש ימשיך להיות יעיל ואפשרי עד תום תחולת החיים, ובשל הספקות האלו יש לפסוק סכום גלובאלי בגין הוצאה רפואית זו כסכום כולל וגלובלי יחד עם הטיפולים שלא מכוסים על ידי סל הבריאות. לא הובאו ראיות בנוגע להשתתפות/אי השתתפות הקופה בתשלום קנאביס , והדבר צריך לפעול לחובת הנתבעות. יחד עם זאת התובעת לא הוכיחה המינון המומלץ מבחינה רפואית, ולא הוברר האם מדובר בטיפול שהתובעת תזדקק לו במהלך כל השנים לעתיד, ואם יהיה בידיה רישיון גם בעתיד ובפרט שהמומחים לרבות מומחה בית המשפט לא נשאלו בעניין זה, ונותר ערפל מסוים ולכן יש לפסוק סכום כולל.

באשר להוצאות רפואיות והוצאות כלליות, מאחר וניתן להניח בסבירות כי התובעת  נזקקה להוצאות נסיעה מוגברות בתקופה הסמוכה לתאונה ובשים לב לאופי פגיעתה, וייתכן אף ונדרשה להוצאות רפואית, נוכח הליך שיקום שהיא עוברת וטיפולים שאינם מכוסים בסל הבריאות, נראה לי לפסוק כל ההוצאות הרפואיות בעבר ובעתיד בגין הוצאות אלו שלא מכוסות בסל הבריאות או שירותי הקופה, כמפורט לעיל  - סבורני כי ראוי לפצות את התובעת בגין הוצאות הן לעבר והן לעתיד, לרבות בגין השימוש בקנאביס,  בסכום כולל של 400,000 ₪.

55. יוצא אפוא כי סך נזקיה של התובעת 1 הוא כדלקמן:

                א.     כאב וסבל                                 -           600,000   ₪

                ב.     הפסדי שכר בעבר                     -           585,000   ₪

                ג.      הפסדי שכר בעתיד                   -           ₪2,511,900

                ד.     הפסדי פנסיה לעבר ולעתיד      -           387,112   ₪

   ה.      עזרה בעבר                               -           292,500  ₪

               ו.       עזרה בעתיד                             -           750,000 ₪

               ז.      הוצאות רפואיות לרבות עלות קנאביס רפואי לעבר ולעתיד

                        לרבות הוצאות אחרות כלליות               400,000 ₪

            _________________________________________________

סך כל הנזקים               -                     5,526,512 ₪           

             ח.        ניכוי אשם תורם (10%)                         552,651 ₪

             ט.        סך הנזק לאחר ניכוי אשם תורם           4,973,861 ₪

ניכויי המל"ל:

56. בנסיבות אלה, יש לנכות מסכום הנזק הכולל שהתובעת זכאית לו (לאחר הפחתת אשם תורם) והעומד על סך 4,973,861 ₪, את תגמולי המל"ל כמפורט בחוות הדעת האקטוארית שהגיש המוסד לביטוח לאומי והעומדים על סך 1,619,421 ש"ח.

57. מכל האמור מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך 3,354,440 ₪.

בנוסף מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ; כמו כן תישאנה הנתבעות בהחזר שכר טרחת מומחי התובעת הרפואיים, חלקה של התובעת בשכר מומחית ביהמ"ש ובהחזר אגרה. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל.

תביעת המל"ל;

58. כידוע, זכות השיבוב של המל"ל כלפי המזיק מעוגנת בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. משכך מורה לחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע מס' 2 את הסכום 1,619,421 ש"ח.

בנוסף מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע מס' 2 שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ; כמו כן ובהחזר אגרה ושכ"ט מומחה בטיחות שהוגשה בתיק. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא פס"ד זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ו ניסן תשפ"ו, 13 אפריל 2026, בהעדר הצדדים.