אוקנין ואח' נ' משה

הצדדים להליך מתגוררים בנחלה (משק 11) במושב גבעת יערים (להלן – המשק והמושב).

התובעים הם בני זוג והנתבע הוא בן אחיה של התובעת.

אביה של התובעת (וסבו של הנתבע) ז"ל (להלן – המנוח), הוא בעל הזכויות (בר הרשות) הרשום במשק. התובעים (כפי שיפורט להלן) הם הבנים הממשיכים במשק והנתבע מחזיק בבית סוכנותי ישן הבנוי במשק (הלן – הבית הסוכנותי).

עניינה של התביעה הוא בדרישת התובעים לפינוי הנתבע מהבית הסוכנותי ובדרישת דמי שימוש ראויים בגין תקופת מגוריו בבית הסוכנותי, תוך שמנגד טוען הנתבע, כי אין לאפשר את פינויו, או כי יש להתנות את הפינוי בתשלום סכום השווה לערך הבית בהתאם לקביעת שמאי, וכי בכל מקרה, אין לחייבו בתשלום דמי שימוש לתובעים.

בעבר התגורר הנתבע (כיום בשנות הארבעים לחייו) בבית הסוכנותי יחד עם אביו (אחיה של התובעת), אמו ואחיו.

בשלב מסוים קיבלו הורי הנתבע מהמנוח את הזכות לרכישת קרקע בהרחבת המושב. השניים אכן ניצלו זכות זו ובנו בית בהרחבה.

לטענת התובעים, בסוף שנת 1999, שלח עורך דינו של המנוח מכתב לאביו של הנתבע (אחיו של המנוח), מר אריה משה (להלן – אריה), שבו ציין בפניו, כי המנוח נתן לו בעבר שטח במושב לצורך לבניית בית, על מנת שיעבור להתגורר בו עם סיום בנייתו; כי בנייתו של בית זה אכן הסתיימה; כי משום מה הוא נמנע מלעבור לבית זה וכי הוא נדרש לפנות את הבית הסוכנותי ולעבור להתגורר בבית שבהרחבה. מכתב זה צורף על ידי התובע, ואילו אריה, בעדותו במסגרת ההליך הנוכחי, מסר כי הוא אינו זוכר אם קיבל את המכתב (עמ' 22, ש' 24), אך אישר כי הציפייה הייתה שיעזוב את הבית הסוכנותי לטובת הבית החדש שבנה בהרחבה (עמ' 23, ש' 6).

בהמשך, אכן עברו הורי הנתבע להתגורר בבית האמור שבנו בהרחבה, אך הנתבע ואחיו נותרו, גם לאחר מכן, להתגורר בבית הסוכנותי.

ביום 23.1.2011, ערך המנוח צוואה (להלן גם – הצוואה), שלפיה, בין היתר, הזכויות במשק יוענקו לתובעת וכך גם הבית במשק שבו היא מתגוררת. בצוואה נקבע גם, כי הבית הסוכנותי יוענק לנתבע ולאחיו (הצוואה כוללת הוראת בדבר חלוקת מבנים נוספים במשק בין ילדיו הנוספים של המנוח וכן בדבר חלוקת רכוש נוסף שהיה בבעלות המנוח). עוד נאמר בצוואה, כי יש לבצע את הוראותיה בעין, אך כי במידה ולא ניתן לעשות כן, מטעם עובדתי או משפטי, יש לבצען בקירוב ככל שניתן, תוך עריכת איזונים מתאימים והעברת שווי הזכות שלא ניתן להעניקה בעין, לזוכה הרלבנטי (הצוואה כוללות הוראות כיצד לבצע העברה מעין זו, לרבות באמצעות פנייה לשמאי ולבורר).

ביום 23.6.2014, חתם המנוח על התחייבות בלתי חוזרת בדבר מינוי התובעים לבנים ממשיכים במשק וביום 12.8.2014 אישרה רשות מקרקעי ישראל (להלן – רמ"י) את המינוי (עד לאותו מועד היה בתוקף מינוי קודם, שנעשה שנים רבות קודם לכן, של אחד מאחיה של התובעת, מר ניסים משה (להלן – ניסים)), לבן ממשיך).

הנתבע טען במסגרת הליך זה כי מינוי זה, של התובעים לבנים ממשיכים, אינו בתוקף.

הנתבע העלה לעניין זה, ראשית, טענות שונות הנוגעות למסמכי המינוי, ושנית, טענות הנוגעות להשפעה בלתי הוגנת של התובעים על המנוח, או להעדר כשירות משפטית מצדו.

בסיכומיו (בסעיף 10) חזר בו הנתבע מטענותיו במישור הראשון האמור (לאחר שנתקבלו, לבקשתו, תשובות ומסמכים מהרשויות הרלבנטיות לעניין זה).

ואשר לטענותיו במישור השני האמור, הרי שאלה לא הוכחו ולו בקירוב.

כך, הרי שלעניין זה לא הובאה כל ראייה ממשית, שלא לומר ראייה בכלל, ובטענות ועדויות כלליות, שלפיהן לתובעים הייתה השפעה רבה על המנוח, או קרבה יתרה אליו, או בטענות שלפיהן שמיעתו של המנוח התדרדרה עם השנים, אין כדי לבסס טענה מעין זו.

לפיכך, אני קובע כי התובעים מונו כדין לבנים ממשיכים במשק.

ביום 3.1.2016, נפטר המנוח וביום 15.11.2016 ניתן צו לקיום צוואתו.

בתחילת חודש מאי 2016, נמסר המשק לידי התובעים, כבנים ממשיכים, אך בהמשך אותו חודש, הודיעה רמ"י לתובעים, כי לא ניתן להשלים את רישומם כבעלי הזכויות במשק, נוכח קיומם של חריגות בנייה ושימושים לא מוסדרים במשק.

התובעים, לדבריהם, ביקשו להסדיר את החריגות האמורות, דבר אשר חייב את הריסת הבית הסוכנותי.

בשלב זה, ביקשו התובעים, כי הנתבע יפנה את הבית הסוכנותי (יוער, כי אחיו של הנתבע מצדו פינה את הבית הסוכנתי בעקבות דרישות אלה, או במקביל אליהן). בתחילה פנו התובעים בעניין זה לאביו של הנתבע, מר אריה משה (להלן – אריה). התובעים הביעו בשיחות עם אריה הסכמה עקרונית לתשלום פיצוי בשיעור זה או אחר לנתבע בגין פינוי הבית הסוכנותי, אך הדברים לא הבשילו לכדי הסכמה.

בהמשך, ביום 11.6.2020, ומשהנתבע לא פינה את הבית הסוכנותי, שלח לו ב"כ התובעים, מכתב שבו הודיע לו על ביטול זכות השימוש בבית הסוכנותי ודרש את פינויו. הנתבע השיב למכתב זה, במכתב מאת בא כוחו דאז, ובהמשך, נמנע מפינוי הבית הסוכנותי, גם לאחר מכתב נוסף שנשלח אליו (אל בא כוחו דאז), על ידי ב"כ התובעים.

על רקע זה הוגשה, בחודש יולי 2021, התביעה הנוכחית.

בתביעה דורשים התובעים, כמי שאושר רישומם כבנים ממשיכים ולכן זכאים להירשם כבעלי הזכויות במשק, את פינוי הנתבע מהבית הסוכנותי (וכן צו המורה על איסור על כל שימוש במשק שלא הותר על ידם).

בנוסף לפינוי הנתבע, דורשים התובעים גם תשלום דמי שימוש בגין השימוש שעשה הנתבע בבית הסוכנותי, לאורך תקופה של שבע שנים שלפני הגשת התביעה (התובעים ביקשו גם פיצול סעדים, על מנת לאפשר להם לתבוע דמי שימוש בגין תקופת מאוחרות יותר וכן חיובים שיוטלו עליהם על ידי צדדים שלישיים, דוגמת רמ"י, בגין שימוש הנתבע בבית הסוכנותי).

לעניין שיעור דמי השימוש, הוגשו חוות דעת שמאי, מאת שני הצדדים, והצדדים הסכימו, בהמשך, כי ככל שיחויב הנתבע בדמי שימוש, ייערך החישוב של דמי השימוש לתשלום, בהתאם לחוות דעת השמאי מאת הנתבע.

במסגרת כתב ההגנה, ביקש הנתבע להורות על העברת הדיון בתביעה לבית המשפט בענייני משפחה, וזאת, בין היתר, תוך הפנייה להוראותיה האמורות של הצוואה. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 9.9.2024, תוך שנקבע כי הצדדים אינם בגדר בני משפחה כהגדרת המונח בחוק בתי המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, כי מדובר בתביעת פינוי וכי טענות בנוגע לצוואה הובאו כטענות הגנה בלבד.

הנתבע גם הגיש, כעבור זמן (בחודש דצמבר 2024), תביעה משלו כנגד התובעים (וגורמים נוספים) לבית המשפט לענייני משפחה, בדרישה, בין היתר, לביטול מינוי התובעים כבנים ממשיכים. תביעה זו סולקה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, מחמת חוסר סמכות עניינית, ואז הוגשה מחדש בבית משפט זה. הנתבע יידע בכך את בית המשפט, בציינו, בתחילה, כי הוא אינו נוקט עמדה לעניין אופן הדיון בשני ההליכים המקבילים. רק בהמשך, בסמוך למועד ההוכחות שנקבע בתיק זה, ביקש הנתבע להורות כי התביעות יידונו במאוחד, ובקשתו נדחתה, בין היתר, בשים לב לעיתוי הגשתה.

לאחר שניסיונות לפשרה שנעשו גם במסגרת ההליך הנוכחי לא צלחו (הנתבע הודיע לבית המשפט ביום 25.6.2024 כי הוא אינו מעוניין בפשרה שהוצעה), התקיים הליך הוכחות. מטעם התובעים העידו הם עצמם, ומטעם הנתבע – הוא עצמו וכן הוריו. בנוסף העיד ניסים (אשר נכלל בתחילה ברשימת עדי התובעים, אך משלא פעלו התובעים להגשת תצהיר מטעמו ולזימונו, זומן לבסוף על ידי הנתבע).

לטענת התובעים (ר' סעיף 9 לסיכומיהם וההפניות שם), המעוגנת בדין והמקובלת עלי, נוכח זכאותם להירשם כבעלי הזכויות במשק (ברי רשות), הם זכאים גם לתבוע את פינויים מהמשק, של גורמים המתגוררים בו, ללא רשותם.

לפיכך, יש לבחון, האם לנתבע מעמד זה או אחר ביחס לבית הסוכנותי, שיש בו כדי למנוע את פינויו ממנו.

אפשרות אחת שיש לבחון לעניין זה, היא האם רכש הנתבע זכויות כלשהן בבית הסוכנותי, מכוח הוראות הצוואה.

לעניין זה, טען הנתבע, כי הוא אכן זכאי, בהתאם להורות הצוואה, לקבל לידיו את הבית הסוכנותי (או להמשיך להחזיק בו), לרבות באופן של פיצולו מהנחלה, דבר שלטענתו אינו בלתי אפשרי בהתאם לנהלי רמ"י. לחילופין, לטענתו, ניתן לפנותו מהבית הסוכנותי רק כנגד תשלום שוויו, בהתאם למנגנון הקבוע לעניין זה בצוואה.

מנגד, לטענת התובעים, זכות הבן הממשיך, גוברת, על פי הפסיקה, על הוראות נוגדות בצוואת המנוח.

המדובר, לטענתם, במתנה – זכות הבן הממשיך – שניתנה להם על ידי המנוח. מתנה זו הושלמה, עם מתן אישור רמ"י לרישומם כבנים ממשיכים (בחודש אוגוסט 2014), כך שלאחר מועד זה, לא יכול היה המנוח לחזור בו ממנה. ולפיכך, על פי הדין והפסיקה, הוראות הצוואה, שאושרה רק לאחר מכן, בעקבות מות המנוח, אינן יכולות לגרוע מזכויותיהם כבנים ממשיכים (שכן המנוח לא יכול להוריש לאחר, לרבות לנתבע, דבר מה, שכבר ניתן להם במתנה, לרבות דבר מה המסייג את הזכות שהוענקה להם).

טענה זו של התובעים מעוגנת בפסיקה מפורשת של בית המשפט העליון, שאליה הפנו התובעים וממילא נכונה (ר' סעיפים 10-12 לתגובת התובעים מיום 23.12.2021 וההפניות שם, לרבות פסקי הדין בע"א 1108-98מדעי נ' מדעי(פורסם בנבו, פסק דין מיום 16.4.2000) ובבע"מ 3872-14פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, פסק דין מיום 8.9.2014).

לפיכך, אני דוחה את טענות הנתבע בדבר רכישת זכויות בבית הסוכנותי מכוח הצוואה, לרבות הזכות לקבל תשלום עבור פינויו (שכן, כאמור, הוראות הצוואה המעניקות לו זכויות מעין אלה, נכנסו לתוקף רק לאחר שהמנוח כבר העניק את זכויותיו במתנה לתובעים, והמתנה הושלמה, כך שלא יכול היה להעניקן עוד לנתבע).

בנסיבות אלה, גם אם היה ממש בטענות הנתבע שלפיהן ניתן לפצל את הבית הסוכנותי מהמשק (דבר שלא הוכח מעבר לקיומה של היתכנות עקרונית), הרי שאין בהוראות הצוואה כדי להקנות לו את הזכות לכך (או לסייג את זכויות התובעים במשק ולהטיל עליהם את החובה לעשות כן).

דומה כי גם הנתבע מודע לאמור לעיל, ולכן, לצד טענתו (שדינה כאמור להידחות) לזכויות בבית הסוכנותי מכוח הצוואה, נטען על ידו גם, כי הבית הוענק לו במתנה על ידי אבי התובעת ז"ל (סבו), עוד בטרם מינה את התובעים לבנים ממשיכים, או כי הוענקה לו רשות בלתי הדירה לשימוש בבית הסוכנותי, או כי רכש בו זיקת הנאה מכוח התיישנות, עוד לפני המינוי האמור. לפיכך, לטענת הנתבע, זכויות התובעים כבנים ממשיכים, ככל שקיימות, כפופות לזכויותיו שלו בבית הסוכנותי.

לטענת הנתבע, הכוונה לתת לו את הבית במתנה, או להעניק לו רשות בלתי הדירה לעשות בו שימוש, נלמדת מהצוואה שנערכה לאחר מכן – צוואה אשר מעניקה לו את הבית הסוכנותי, או שווה ערך כספי, ככל שתהא מניעה להענקתו בעין (לרבות מחמת מינוי התובעים לבנים ממשיכים). כמו כן, הדבר נלמד, לטענתו, מהעדויות בתיק, ובפרט מעדות ניסים, אשר אמור היה להעיד לטובת התובעים, אך אלה ויתרו, שלא בכדי, על עדותו. הנתבע הוסיף כי גם התובעים, לרבות בשיחות האמורות שערכו עם אביו לפני הגשת התביעה, הכירו בכך שרצונו של המנוח היה להעניק לו את הבית הסוכנותי, וכי היו מכבדים רצון זה אלמלא הצורך הנטען בהריסת הבית בהתאם לדרישות רמ"י. ואולם, לטענתו לא קיים למעשה צורך מעין זה, שכן ניתן לפצל את הבית מהמשק, וכן הואיל ודווקא בית זה בנוי בהיתר. הנתבע הפנה לפסיקה שלפיה אמנם הכלל הוא שבעל הזכויות במקרקעין רשאי לבטל בכל עת הרשאה שנתן לאחר לעשות בהם שימוש, אך קיימים חריגים לכלל זה, המבוססים על שיקולים שביושר. שיקולים אלה כוללים הסתמכות שנוצרה אצל עושה השימוש, על כך שיותר לו להמשיך להחזיק במקרקעין (אשר בהתבסס עליה ביצע השקעות במקרקעין), או חוסר תום לב מצד בעל המקרקעין, המשתיק אותו מלבטל את ההרשאה (ראו סעיפים 41-45 לסיכומי הנתבעים והאסמכתאות שם). בנוסף טען הנתבע לעניין המתנה, כי אמנם לא נערך מסמך בכתב, אך הדבר נלמד, כאמור, מראיות טובות אחרות, ונתמך בנימוקים שביושר, הגוברים על דרישת הכתב.

מנגד, לטענת התובעים, אין חולק כי הנתבע עשה שימוש במקרקעין (התגורר בבית הסוכנותי), מבלי ששילם תמורה למנוח (או לתובעים אחרים). לפיכך, הדין לעניין זה (כפי שפורט בהרחבה ותוך הפנייה לאסמכתאות שונות בסעיפים 30-47 לסיכומי התובעים), הוא כי הרשות שקיבל הנתבע לעשות שימוש במקרקעין, היא רשות הדירה, הניתנת לביטול בכל עת – והתובעים, בעלי הזכויות המקרקעין, הודיעו לנתבע, כי הם אינם מרשים את המשך השימוש. לטענתם, סייג לכלל האמור, שלפיו מדובר ברשות הדירה, יחול רק במקרים חריגים, שבהם השקיע עושה השימוש השקעות משמעותיות במקרקעין. נסיבות מעין אלה, אינן מתקיימות לגבי הנתבע במקרה הנוכחי, שכן האחרון לא הוכיח כי ביצע השקעה כלשהי בבית הסוכנותי. ואשר למתנה, נטען כי נתינתה לא הוכחה, וכי לא הוצג וגם לא קיים כל מסמך בכתב לעניין זה. כמו כן, לטענתם, טעמים שביושר אינם תומכים בעמדת הנתבע – אשר עשה שימוש בחינם לאורך שנים במקרקעין ולא הוכיח השקעות בהם.

הדין, גם לעניין זה, עם התובעים.

אשר לטענת הנתבע בדבר רשות בלתי הדירה, הרי שקיומה של רשות בלי הדירה – במובחן מקיומה של רשות הדירה – לא בוסס כנדרש.

כך, אני סבור כי הוכח, ודומה כי גם אין חולק, כי המנוח העניק לנתבע, את רשותו המפורשת, או לכל הפחות, רשות מכללא, להתגורר, ללא תמורה בבית הסוכנותי. כמו כן, התובעים עצמם העניקו לנתבע, בתחילה, ולו מכללא, רשות לעשות כן. מסקנה זו נתמכת, ראשית, בהתנהלות המנוח והצדדים בפועל, שכן הנתבע התגורר לאורך שנים בבית הסוכנותי, מבלי שנתבקש לפנותו (גם לאחר מכתב הפינוי שנשלח לאביו אריה בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת); שנית, בעדויות מאת העדים השונים שהעידו במסגרת ההליך; ושלישית, בתוכן השיחות האמורות, שהתקיימו בין התובעים לבין אריה. כמו כן, ניתן למצוא לה תמיכה בתוכן צוואת המנוח.

ואולם, לא הוכח כי מדובר ברשות בלתי הדירה, קרי, ברשות שהעניק המנוח לנתבע, תוך שהוא שולל מעצמו את האפשרות לדרוש את הפסקת השימוש במקרקעין מצד הנתבע.

כפי שציינו, בצדק, התובעים (ולמעשה, גם הנתבע), הכלל הוא, כי מקום בו מעניק בעל הזכויות במקרקעין, רשות לאחר, לעשות שימוש במקרקעין, ללא תמורה, המדובר ברשות הדירה, קרי, ברשות שאותה יכול בעל הזכויות במקרקעין לבטל בכל עת (ראו ע"א 602/84 יוסף נ' גל (פורסם בנבו, פסק דין מיום 2.10.1985) והאסמכתאות הרבות הנוספות שאליהם הפנו שני הצדדים לעניין זה בסיכומיהם, במראי המקום לעיל).

חריג לכלל האמור, עשוי להתקיים במקרים יוצאי דופן, שבהם מדובר במי שלא רק עשה שימוש במקרקעין בהרשאה, לאורך תקופה ארוכה, אלא גם בנסיבות שבהן עושה השימוש, הסתמך על ההרשאה שניתנה לו, ושינה את מצבו לרעה, בכך שהשקיע השקעות משמעותיות במקרקעין על בסיסה; ושבהן הוכחה כוונה לאפשר לו שימוש בלתי הדיר במקרקעין. גם לעניין זה הפנו הצדדים, בסיכומיהם, לאסמכתאות לא מעטות (ראו מראי המקום לעיל וראו גם ת.א (ביש"א) 45302-07-16 אליהו נ' לוי (פורסם בנבו, פסק דין מיום 31.1.2021)).

תנאים אלה, אינם מתקיימים במקרה הנוכחי.

ראשית, לא הוכחה כל השקעה, לא כל שכן משמעותית, מצד הנתבע, בבית הסוכנותי.

הנתבע אמנם טען כי השקיע "הרבה כספים" בבית, אך אישר כי אין בידיו אסמכתאות לעניין זה וכי לא ביצע בבית פעולות הדורשות היתר בנייה (סוף עמ' 20 עד תחילת עמ' 21 לפרוטוקול). כמו כן, בעמ' 20, ש' 4-5, השיב לשאלה, מדוע לא השקיע ולא שיפץ את הבית הסוכנותי, כי הדבר נבע, בתחילה, מחוסר הסכמה עם אחיו לגבי השיפוץ, ולאחר מכן, מחשש מדרישת הפינוי. גם מעדות ניסים (עמ' 17, ש' 7-12), עולה כי הנתבע לא ביצע השקעות משמעותיות בבית הסוכנותי.

ושנית, לא הוכחה כוונה לאפשר לנתבע שימוש בלתי הדיר (בשונה משימוש הדיר) בבית הסוכנותי.

ודוק, המנוח אמנם אפשר לנתבע, קרי, נתן לו רשות, לעשות שימוש בבית הסוכנותי לאורך שנים ואף ביקש להוריש לו את הבית הסוכנותי בצוואתו, כך שיקבלו (או שווה ערך כספי) לאחר מותו. עם זאת, לא הוכח כי המנוח העניק לנתבע רשות בלתי הדירה, בשונה מהדירה, קרי, כי כוונתו הייתה לשלול מעצמו את האפשרות להורות לנתבע לחדול מלעשות שימוש בבית הסוכנותי.

כפי שפורט לעיל, ההרשאה הייתה בעל-פה, או מכללא, ולא בכתב, כך שלא קיים מסמך בכתב שיש בו כדי לבסס את קיומה של רשות בלתי הדירה.

כמו כן, עדויות הנתבע והוריו לעניין זה, מעבר לעובדה כי הם בעלי עניין מובהקים בתוצאות ההליך, אין בהן כדי לבסס "רכיב" זה, של היות ההרשאה שניתנה, הרשאה בלתי הדירה (בשונה מרשות הדירה), כך שהמנוח לא יכול היה לסיימה.

דבר זה נכון גם לעניין עדות ניסים, שעליה מבקש להתבסס הנתבע לעניין זה. ראשית, מדובר במי שאינו נטול עניין בתוצאות ההליך (שכן מצבו המשפטי, כמי שמחזיק בבית במשק, שבו התובעים הם בעלי הזכויות, דומה, במידת מה, למצבו של הנתבע). ושנית, ניתן אמנם להבין מעדותו, כי שמע מהמנוח, כי האחרון רצה שהנתבע ואחיו יקבלו את הבית הסוכנותי, "כדי לסדר את כולם טוב", וכי הם אינם נדרשים לשלם דמי שימוש, אך לא ניתן להסיק מעדותו, כי כוונת המנוח הייתה להעניק לנתבע, בעודו בחייו, הרשאה בלתי חוזרת לעשות שימוש בבית הסוכנותי (קרי, לשלול מעצמו את האפשרות להפסיק את שימוש הנתבע בבית הסוכנותי).

זאת ועוד, גם בהנחה, שאינה פשוטה, כי יש בכוחם של שיקולי יושר נוספים, במקרים המתאימים, להטות את הכף לטובת הכרה בקיומה של רשות בלתי הדירה, תוך השתקת בעל הזכויות במקרקעין מלטעון אחרת, או מלדרוש את הפסקת השימוש, גם מקום בו לא הוכחו השקעות במקרקעין, הרי שאינני סבור כי שיקולים מעין אלה מתקיימים במקרה הנוכחי.

אכן, פינוי הנתבע מהבית הסוכנותי יהווה, מטבע הדברים, מכה קשה עבורו. עם זאת, הנתבע גם התגורר בבית הסוכנותי, לאורך שנים רבות, ללא כל תמורה. כמו כן, התובעים זכו במעמד הבנים הממשיכים (תוך שאחיה של התובעת מתגוררים במשק), אך הורי הנתבע מתגוררים בהרחבת המושב, בבית גדול יחסית, מכוח זכויות שהעביר הנתבע לאריה, כך שלא ברור, על פני הדברים, וככל שהיה מקום לשקול שיקולים מעין אלה, כי מדובר בנסיבות המבטאות קיפוח של הנתבע.

בנוסף, גם אין מקום לקבוע, כי התובעים פעלו באופן המצדיק את השתקתם מכוח טעמים שביושר. כך, התובעים אפשרו לנתבע בתחילה להמשיך להתגורר בבית הסוכנותי, עד אשר התעורר הצורך, או הרצון, להסדיר את כלל השימושים במשק. לא הוכח כי התובעים, במעשיהם, יצרו הסתמכות אצל הנתבע ורצונם לעמוד על זכויותיהם ולהסדיר את השימושים במשק (שהם בעלי הזכויות בו), תוך הריסת הבית הסוכנותי הישן, אינו מהווה, כשלעצמו, חוסר תום לב מצדם (וזאת גם בהנחה כי ניתן היה למצוא פיתרון תכנוני לבית הסוכנותי).

באופן דומה, לא בוססה הענקת הזכויות בבית הסוכנותי במתנה לנתבע והדברים שנאמרו לעיל לעניין הרשות הבלתי הדירה, ובפרט לעניין העדויות הרלבנטיות, יפים גם לעניין זה.

כאמור, הוכח כי ניתנה לנתבע הרשאה לעשות שימוש בבית הסוכנותי, אך לא הוכח כי מדובר במתנה, קרי, כי המנוח העניק לנתבע את הבית הסוכנותי, כך שנשללה ממנו האפשרות ליטול אותו בחזרה (או לשנות את צוואתו).

למעשה, אם אכן היה מדובר במתנה, לא היה כל צורך בהוראה בצוואה המעניקה לנתבע את הבית הסוכנותי (שכן זה כבר הוענק לו, במקרה כזה, קודם לכן).

בנוסף, אם אכן מדובר היה במתנה (דבר שכאמור לא הוכח) – וככל שמדובר במתנה שהיא זכויות במקרקעין – הרי שנדרש היה מסמך בכתב, שאין חולק כי אינו קיים במקרה הנוכחי. כמו כן, נוכח האמור לעיל לעניין העדר השקעות ושיקולי היושר, הרי שאין מדובר בנסיבות שבהן ניתן לוותר, כבקשת הנתבע, על דרישת הכתב.

סיכומו של דבר, המנוח אמנם העניק הרשאה לנתבע לעשות שימוש, ללא תמורה, בבית הסוכנותי. עם זאת, לא הוכח, כי מדובר בהרשאה בלתי הדירה, או במתנה. בהמשך, ערך המנוח צוואה, שבה ציווה לנתבע את הבית הסוכנותי, או שווה ערך כספי, אך לאחר מכן, העניק את זכות הבן הממשיך לתובעים. הענקה זו, היא בגדר מתנה שהושלמה, עם קבלת אישור רמ"י, כך שמשלב זה, כבר לא היה בכוחו של המנוח להעניק, או להוריש, את הזכויות בבית הסוכנותי לנתבע (וזכויות התובעים גוברות, לפיכך, כאמור לעיל, על הוראות הצוואה, שצו לקיומה ניתן רק בהמשך).

הנתבע טען גם כאמור כי רכש זיקת הנאה מכוח חלוף השנים בבית הסוכנותי. גם דין טענה זו להידחות. ראשית, המשק כולו הוא בגדר מקרקעי ציבור, אשר כלל לא ניתן לרכוש בהם זיקת הנאה מכוח שנים (ראו סעיפים 94 ו-113(ג) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 וע"א (ת"א) 38409-10-11 עזבון המנוחים הסה ז"ל נ' שאול (פסק דין מיום 13.11.2013). ושנית, לצורך רכישת זיקת הנאה, נדרש שימוש נוגד, ואילו טענת הנתבע היא, כאמור, כי עשה שימוש בבית הסוכנותי, מכוח הרשאה שהוענקה לו.

נוכח כל האמור לעיל, זכאים התובעים – בעלי הזכויות במשק – לתבוע את סילוק ידו של הנתבע מהבית הסוכנותי (כפי שאכן עשו במכתב בא כוחם מיום 11.6.2020) ואילו הנתבע נדרש לפונתו, בהתאם לדרישתם.

בנוסף, זכאים התובעים, כבעלי הזכויות במשק, לדמי שימוש מהנתבע. עם זאת, הזכאות היא רק החל מהמועד שבו ביטלו התובעים את הרשות שהוענקה לנתבע, לעשות שימוש, ללא תמורה, בבית הסוכנותי, ודרשו ממנו לפנותו (11.6.2020), ועד למועד הגשת התביעה (15.7.21), קרי, לתקופה של 13 חודשים (לעניין דמי שימוש בגין מועדים שלאחר הגשת התביעה או נזקים נוספים שאפשר שנגרמו לתובעים לאחר הגשת התביעה כתוצאה מאי פינוי הבית הסוכנותי על ידי הנתבע, ניתן פיצול סעדים כמבוקש).

הנתבע טען, לעניין זה, כי התובעים ממילא התעתדו להרוס את הבית הסוכנותי, כך שאין מקום לאפשר להם לגבות שמי שימוש בגינו. ואולם, גביית דמי השימוש החל מהמועד שבו בוטלה הרשאת הנתבע, מבוססת על עשיית עושר שלא כדין מצדו. ובנוסף, יש להניח כי התובעים יכולים היו להפיק תועלת כזאת או אחרת מהמקרקעין, לו היה מפנה אותם הנתבע (ולו בדמות של קידום הסדרת המשק), דבר אשר נמנע מהם כתוצאה מסירובו לעשות כן.

סיכומו של דבר, אני קובע כי נאסר על הנתבע לעשות שימוש במשק לרבות בבית הסוכנותי וכי עליו לפנותו לא יאוחר מיום 2.7.26.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובעים דמי שימוש בסך של 67,581 ₪ (החישוב נעשה כאמור על פי חוות דעת שמאי הנתבע ולתקופה של 13 חודשים). סכום זה יישא ריבית שיקלית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן יישא הנתבע בשכר טרחת עורך דין התובעים בסך של 45,000 ₪.

ניתן היום, ט"ז ניסן תשפ"ו, 03 אפריל 2026, בהעדר הצדדים.