פלונית נ' אהרונביץ' ואח'

 תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. אין חולק על האחריות ועל הכיסוי הביטוחי, והמחלוקת היא על הנזק. הצדדים והתאונה

1. התובעת, ילידת X/X/1997, כבת 29, מתכנתת מחשבים במקצועה.

2. ב-16/07/2021, כשהייתה בת 24, נפגעה בתאונת דרכים כנוסעת. נתבע 1 הוא נהג הרכב ונתבעת 2, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, היא מבטחת הרכב.

3. התביעה הוגשה במקור לבית משפט השלום בראשון לציון (ת"א 37839-05-22), אך בהמשך, לאחר קבלת חוות הדעת, נמחקה והוגשה בבית משפט זה.

4. העידו – התובעת; אחותה גב' מ' כ'; בן זוגה לשעבר מר א' ב' ד'; גב' מיכל יוחננוב, מקופת חולים מכבי; וד"ר ליאור דיין, המומחה בתחום הכאב.

   המומחים הרפואיים

5. התובעת פונתה לבית חולים בילינסון, שם אובחנו שברים בחוליות L3-4, בצלעות 11-10 משמאל וכן בלסת ובשיניים. התובעת אושפזה עד 20/07/2021 (חמישה ימים) ועברה ניתוח לשחזור הלסת. לטענתה היא סובלת מפגיעות בגב, בלסת, טנטון בלתי פוסק, פגיעה נפשית ותסמונת כאב.

6. בית המשפט נעתר לבקשת התובעת למינוי מומחים במספר תחומים, ואלו מצאו נכות רפואית משוקללת של 47.1%, לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1965 (התקנות), בחלוקה הבאה: אורתופדיה – 19.59%; פה ולסת – 14.5%; א.א.ג – 10%; נפשי – 10%; כאב – 20% החופפים ברובם לנכות בתחום הפה והלסת, כך שהנכות הנוספת בתחום הכאב היא 5%.

7. המחלוקת היא בעיקרה על החפיפה בין הנכות בתחום הכאב ונכויות אחרות, ועל השפעתן התפקודית של הנכויות, בין השאר נוכח התייחסות חלק מן המומחים שסברו שאין לנכות שקבעו השפעה על כושר עיסוקה של התובעת.

   להלן פירוט ממצאי המומחים:

8. אורתופד: מונה פרופ' משה סלעי ז"ל, שבימים אלו ממש קיבלנו את ההודעה המצערת על פטירתו. בחוות דעתו מצא כי התאונה גרמה לשברים בחוליות L3  ו-L4, המקנים נכות סטוטורית של 5% לכל שבר, לפי סעיף 37(8)א' לתקנות; וכי כתוצאה מכך נותרה הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני, המזכה בנכות נוספת בשיעור 10% לפי סעיף 37(7). בנוסף קבע 1% בגין דיסקולורציה (שינוי צבע העור) בשיפולי עמוד שדרה מותני לפי סעיף 75(1) ב' לתקנות. סה"כ 19.59%. המומחה העריך כי התובעת הייתה באי כושר מלא (100%) למשך 4-6 חודשים, ובאי כושר חלקי (50%) למשך 3 חודשים נוספים. הוא ציין כי אינו צופה החמרה בעתיד, צורך בטיפולים רפואיים אורתופדיים או מגבלה בעבודתה ותפקודה, אולם קבע שהתובעת מוגבלת בהרמה ונשיאת משאות כבדים ומאמצים גופניים. המומחה לא נחקר על חוות דעתו.

9. כירורגיית פה ולסת: מונה פרופ' שלמה טייכר. בבדיקתו מצא כי התובעת סובלת מקליקים וכאבים בפרקי הלסת, כאבים בשרירי הלעיסה באופן בולט בצד שמאל, ירידה בתחושה ונימול בשפה התחתונה ועור הסנטר. פגיעות אלו מזכות בנכות צמיתה בשיעור 10% בגין לפי סעיף 73(4)(ב) לתקנות (כאבים בשרירי הלעיסה ובפרקי הלסת), ו-5% לפי סעיף 29(5)(א) לתקנות (ירידה בתחושה בשפה התחתונה ובסנטר). סה"כ 14.5% נכות צמיתה. המומחה המליץ על מעקב וטיפולים במכון כאב וציין כי יש להחליף שחזורים בשיניים שבורות מס' 37, 14, 15 כל 8 שנים בעלות של 500-800 שקלים לשחזור אחד. המומחה לא נחקר על חוות דעתו.

10. אף אוזן גרון: מונה ד"ר דן גוטמן. המומחה בדק את התובעת ואת המסמכים הרפואיים כולל MRI, RMG ובדיקת שמיעה (שלא הצביעה על ירידה בשמיעה), ומצא כי התובעת סובלת מטנטון תמידי דו-צדדי, המזכה בנכות בשיעור 10% לפי סעיף 72(4)ד-II לתקנות.המומחה ציין כי אין טיפול יעיל לטינטון זה ואין הגבלה במהלך החיים בשל הטנטון. המומחה לא נחקר על חוות דעתו.

     

11. פסיכיאטריה: מונתה ד"ר נועה קרת. המומחית בדקה את התובעת ואת המסמכים הרפואיים לפני ואחרי התאונה, ומצאה כי התובעת סובלת מתסמינים חרדתיים/דיכאוניים, פוסט-טראומטיים/הסתגלותיים, ללא התמונה הקלינית המלאה של הנוירוזה הפוסט-טראומטית, וכי קיימת פגיעה בעיקר בתפקוד החברתי/נפשי. המומחית העריכה כי תסמינים אלו מזכים בנכות בשיעור 10% לפי סעיף 34ב'(2) לתקנות. המומחית הדגישה כי היא מודעת לכך שהתובעת סבלה מהפרעת קשב בילדות, וטופלה אצל פסיכולוגית לפני התאונה, אך לא נמצא תיאור של טיפול פסיכיאטרי מתמשך ולא של הפרעה מתמשכת בתפקוד שנובעת מבעיה נפשית. על כן קבעה המומחית כי אין מקום לקביעת נכות נפשית קודמת וכי הנכות כולה נובעת מהתאונה. במענה לשאלות הבהרה ששלחה הנתבעת אישרה המומחית כי "נראה שאין פגיעה בתפקוד התעסוקתי", אך הבהירה כי אינה מוצאת סיבה להפחית שיעור הנכות הנפשי שהוערכה בחוות הדעת. המומחית לא נחקרה על חוות דעתה.

12. רפואת כאב: מונה ד"ר ליאור דיין. המומחה בחן את המסמכים הרפואיים, את חוות הדעת האחרות, ובדק את התובעת. בבדקתו מצא כי התובעת אינה סובלת מתסמונות כאב כרוניות כמו CRPS או אלודוניה (כאב נוירופטי) אך קיים אלמנט של כאב כרוני ממקור עצבי הן בפנים והן בגפיים (בעיקר רגל שמאל). כאב זה בא לידי ביטוי בבדיקה גופנית, בבדיקות נוירולוגיות (EMG), במאפייני הפגיעות, בתלונות רבות שתועדו, ובדוח רכישת התרופות. המומחה סבר כי כאבים עצביים שמטופלים כרונית בתרופות ייעודיות לכאבים עצביים מצדיקים קביעת נכות בשיעור 20% לפי סעיף 29(6)(ב) לתקנות; אך מאחר ובתחום הפה ולסת נקבעה נכות בגין כאבים (10%) וירידה תחושתית (5%), יש חפיפה בין הנכויות והן מוכלות בתוך נכות זו, ויש להפחית אותן מן הנכות בתחום הכאב. כפועל יוצא יש להוסיף 5% נכות בלבד. יוער כי המומחה לא התייחס בחוות דעתו לצורך בקנאביס רפואי, שעלותו הייתה אחת מנקודות המחלוקת בין הצדדים.

13. ד"ר דיין נחקר ב-8/6/2025. חקירתו התמקדה, כאמור, בחפיפה בין תחום הכאב לנכויות אחרות ובנושא הקנאביס. בחקירתו הסביר כי כי תפיסת כאב היא עניין קוגניטיבי, המנותק לעיתים מהגורם הישיר (עמ 88), וכי תלונות על כאב עצבי מבוססות תלונות סובייקטביות ואנמנזה, כשלעתים ישנן בדיקות שיכולות לתמוך בתלונה אך לא לשלול אותה (עמ' 77). אצל התובעת זיהה אלמנט אותנטי של סבל המשולב עם נטייה להאדרה, והאמין לה כי היא סובלת (עמ' 89). לגבי הפגיעה בפנים, יש רישומים רפואיים ופגיעות המאשרות את תלונות התובעת, אך יש חפיפה לנכות שנקבעה בתחום הפה והלסת (כפי שעשה בחוות דעתו). לגבי הכאב ברגליים – אמנם אין פגיעה בעצבים הפריפריאליים ברגליים אך המסמכים הרפואיים מצביעים על פגיעה שורשית דו-צדדית (רדיקולופטיה), ושורשים אלו מעצבבים את הרגליים וגורמים כאב (עמ' 73). לכן התנגד לקיזוז נכות שנקבעה על ידי אורתופד בגין שבר בחוליה והגבלת תנועה, שכן "שבר בחוליה [ו] הגבלת תנועה זה לא כאב" (עמ' 74). הוא הסכים כי הגבלת תנועה יכולה לנבוע מכאב אך סבר שאין להתערב בקביעת אורתופד אלא אם כן צוין במפורש שהגבלה נובעת מכאבים. עם זאת העריך כי הכאבים ממקור אורתופדי מקנים נכות של 5% לכל היותר (עמ' 75-74). כפועל יוצא, לא שונתה הערכת הנכות כפי שפורטה בחוות הדעת.

14. בסוגיית הקנאביס אישר כי יש קושי מסויים בכך שהתובעת לא קיבלה את הטיפול בקנאביס ממומחה לרפואת כאב, אך מצא כי המעבר לקנאביס היה סביר ומוצדק בנסיבות העניין שכן התובעת רכשה תרופות מרשם רבות לכאב, ומהלך טבעי אחרי שרוכשים כל כך הרבה תרופות הוא להגיע לקנאביס (עמ' 77-78). המומחה הסביר שאינו יכול להביע עמדה לגבי המינון בו משתמשת התובעת (50 גרם בחודש), וכי אין מינון יתר ועל פי רוב יש עליה במינונים לאורך תקופת השימוש (עמ' 80-79). המומחה הסביר כי ככלל עמדתו העקרונית היא שנוכח עלויות הקנאביס הגבוהות, והאפשרות שייכנס לסל הבריאות, יש להגביל את הפיצוי בגין קנאביס לתקופה של עשר שנים בלבד, אך הוא הדגיש כי לא מדובר בעמדה רפואית, שכן "מעט מאוד אנשים אומרים אחרי 10 שנים הספיק לי, אני אעצור עם זה" (עמ' 82-81).

15. במהלך החקירה הוצג לו מסמך מ-24/7/2019, שנתיים לפני התאונה, בו אמרה התובעת לפסיכיאטרית כי היא מעשנת גראס באופן יומיומי (עמ' 11 למוצגי הנתבעת), והוא השיב כי אינו יכול להתייחס למסמך עליו לחשוב כיצד הדבר משפיע על קביעותיו שבחוות הדעת, וכי ישיב על כך בכתב. ב-23/6/2025 הגיש "השלמה לחוות דעת רפואית אחרי חקירה", ובה ציין פרטים רלוונטיים שעלו בחקירות, וסיכם כי "כאשר אני מצרף את כל הנקודות ביחד: במקרה הנדון היות ואין לי יכולת לדעת בדיוק כמה היא צורכת באמת והאם יש ניפוח, היות ועד היום (ולא ידוע לי עד מתי) היא משלמת על הקנאביס מכיסה, היות ויש תיעוד לכך שהיא צרכה קנאביס באופן יומיומי עוד מלפני האירוע אבל לא ידוע לי כמה, היות ולא ידוע לכמה זמן היא תזדקק לקנאביס והאם תיגמל בעתיד, היות ולא ידוע מתי ואם הקנאביס יסובסד, אני מציע פשרה: לממן את הקנאביס הרפואי במינון של 25 גרם לחודש (חצי מהמינון היום) לתקופה של 10 שנים מהיום שבו היא התחילה את השימוש בו". בהמשך נדון בהמלצה זו ומשמעויותיה.

16. הנכויות הרפואיות לא נתערערו, ועומדות אפוא על 47.1%. המחלוקת היא, בעיקר, על השפעתן על כושר השתכרותה של התובעת וזאת נוכח אמירות חלק מן המומחים כי הנכויות אינן משפיעות על כושר התעסוקה.

    הפגיעה התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות

17. תכלית דיני הנזיקין היא השבת מצבו של הנפגע לקדמותו אלמלא התאונה, ולצורך הערכת הנזק כתוצאה מאירוע תאונתי יש לקבוע אם נגרמה פגיעה בכושר השתכרותו, ובאיזה שיעור, ואם קיימת השפעה תפקודית בחיי היום. הנכות הרפואית היא כמובן ראיה מרכזית לבחינת שתי אלו, בעיקר הפגיעה בכושר ההשתכרות, אך לצדה יש לבחון ראיות ונתונים שמשפעים על הנפגע הספציפי ובכלל זה: גילו, השכלתו וכישוריו; היקפה, אופייה ומיקומה של הנכות; השפעת הפגיעות על יכולתו של הנפגע לעבוד באותה עבודה שהוכשר לה לפני התאונה; שינויים שחלו בשכרו לאחר התאונה; והאפשרויות שעומדות בפניו להשתקם ולנתב את עיסוקו במומו, באותה עבודה או בעבודה אחרת (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (25/3/2012); ע"א 2577/14 פלוני נ' הפול (11/1/2015); רע"א 6572/21 הפול נ' פלוני (20/10/2021)). התובעת טוענת כי נכותה התפקודית עומדת על 50%, ואילו הנתבעת טוענת כי השפעת נכותה הרפואית של התובעת על כושר השתכרותה שולית ביותר, אם בכלל.

18. התובעת היא אדם צעיר, במועד התאונה הייתה בזוגיות, עמדה לקראת סיום לימודי תואר ראשון דו-חוגי במדעי המחשב וביזמות מאוניברסיטת רייכמן, ובמקביל עבדה כמתכנתת. לטענתה פגיעותיה בתאונה גדעו את תוכניותיה ושינו את חייה מקצה לקצה, וכיום היא חסרת זוגיות ועבודה. התובעת טוענת כי היא מוגבלת בביצוע פעולות יום-יומיות עקב כאבי גב המקרינים לרגליים, קושי בישיבה ובעמידה ממושכת, נשיאת משאות כבדים ומאמצים פיזיים. בנוסף, היא סובלת מכאבים, זרמים ודקירות בלסת ובסנטר, מקשיי דיבור ממושך ומצפצופים בלתי פוסקים באוזניים (טנטון). בנוסף היא סובלת מהפרעה נפשית קשה פוסט-טראומטית, הכוללת לחץ, התקפי בכי, חרדה, ניתוקים, הפרעות שינה וחוסר תיאבון, והפרעת קשב וריכוז שהוחמרה, בבחינת גולגולת דקה. קשיים אלו פוגעים באופן קשה בעבודתה כמתכנתת מחשבים אשר דורשת יכולות קוגניטיביות ופיזיות גבוהות, אותן היא חסרה כיום. לאחר התאונה פוטרה מעבודתה עקב תפקוד לקוי, אשר לטענתה נבע ישירות מהקשיים, המגבלות והכאבים שיש לה מאז התאונה, כולל איטיות בפיתוח והיעדר יכולת לפתור בעיות. ניסיונותיה למצוא עבודה חלופית לא צלחו, גם לאור הקיפאון בתעסוקה בהייטק. התובעת טוענת כי אדם שנפגע כה קשה, עם כאבים בכל הגוף, קשיי דיבור, הפרעה נפשית ושימוש בקנאביס ותרופות מטשטשות, אינו יכול לעבוד בעבודה הדורשת יכולות קוגניטיביות מורכבות כתכנות מחשבים. לפיכך, נכותה התפקודית גבוהה מנכותה הרפואית המשוקללת, ומוערכת בשיעור מינימלי של 50%, כאשר יש להביא בחשבון את המכלול הסינרגיסטי של נכויותיה.

19. הנתבעת טוענת מנגד כי נכותה הרפואית של התובעת מורכבת מצירוף נכויות נמוכות בשיעורים של 5-10%, והשלכתן על כושרה התעסוקתי שולית ביותר, אם בכלל. המומחים הרפואיים קבעו במפורש כי הנכויות אינן משפיעות על כושר השתכרותה או תפקודה התעסוקתי של התובעת. קורותיה של התובעת לאחר התאונה, לרבות סיום לימודיה האקדמאיים והשתלבותה בעבודה בחברת הייטק בהיקף מלא ובשכר גבוה, מעידים על היעדר השפעה על כושר השתכרותה. טענות התובעת לסבל מכאב מתמיד אינן עולות בקנה אחד עם תפקודה התקין ועם העובדה שכלפי חוץ לא ניכרות מגבלותיה. עוד טוענת הנתבעת כי ד"ר דיין, המומחה ברפואת כאב, התרשם ממרכיב של האדרה מצד התובעת, וכי יש לייחס משקל ממשי למרכיב זה. התובעת ניסתה להציג עצמה כבריאה לחלוטין לפני התאונה, למרות עבר פסיכיאטרי משמעותי הכולל הפרעות אכילה, חרדה ושימוש בחומרים שונים. כמו כן, הפיטורין ממקום העבודה האחרון היו על רקע מקצועי בלבד, כפי שעולה ממכתב הזימון לשימוע, ולא קשורים למצבה הרפואי או התפקודי. התובעת נמנעה מלהציג את קלטת השימוע, דבר המעיד כי הצגתה הייתה פוגעת בטענותיה. הנתבעת טוענת כי אין לייחס משמעות לכשלון התובעת בתפקיד שלא הלם את כישוריה, וכי אין מניעה שתחזור ותשתלב בעבודה דומה לתפקידה הקודם ותמשיך להשתכר סכומים נאים. כלל הדוגמאות מלמדות על הגזמה וניסיון להאדרת הנזקים.

20. בחינת חוות הדעת, הראיות, לרבות לגבי עיסוקה של התובעת לאחר התאונה, והעדויות – של התובעת, אחותה ובן זוגה לשעבר, מגלה תמונה מורכבת.

21. מבחינה רפואית, הנכות המצטברת היא גבוהה, אך מדובר בצב נכויות, שחלקן אינן גבוהות, והמומחים סברו כי השפעתן על כושר העיסוק מוגבלת. האורתופד קבע אמנם נכות של כ-20%, אך מחציתה היא נכות סטוטורית על שברים בחוליות כשמגבלת התנועה הנובעת מהם קיבלה ביטוי נפרד (10%), אך המומחה סבר שאינה מגבילה את התובעת בעבודתה ותפקודה, למעט בהרמה ונשיאת משאות כבדים ומאמצים גופניים (דבר שפחות משפיע על עבודתה כמתכנתת). הפסיכיאטרית קבעה נכות בשיעור 10% בשל פגיעה שעיקרה בתפקוד החברתי/נפשי, וסברה שאין פגיעה בתפקוד התעסוקתי. ומומחה א.א.ג קבע גם הוא נכות בשיעור 10% בשל טנטון, אך ציין שזה אינו גורם להגבלה במהלך החיים. הנתבעת סבורה שגם מגבלות בפה ולסת אינן משפיעות על כושר העיסוק.

22. ניכר אפוא כי כל אחד מהמומחים סבר שהשפעת הנכות שקבע על כושר העיסוק אינה משמעותית. עם זאת, מובהר כבר עתה כי מסקנות המומחים, שההתייחסו כל אחד לנכות בתחומו, אינן משקפות בהכרח את התמונה הכוללת ואת מאפייני עבודתה של התובעת, שכן חזקה כי כאבים קבועים בפנים ובגב, וכך גם טנטון, משפיעים על כושר הריכוז הנדרש לעבודת תכנות, כי קושי חברתי נפשי שאותו חווה התובעת עשוי להשפיע על הפן התעסוקתי, וכי מקבץ פגיעות יוצר סינרגיה שלילית ועשוי להשפיע על הנפגע בכל היבטי חייו – האישיים והתעסוקתיים – גם אם השפעתה של כל אחת מהנכויות בפני עצמה מוגבלת. עם זאת, מובן שלא כל הנכויות הרפואיות משקפות פגיעה תפקודית.

23. זו גם המסקנה אליה מובילות הראיות והעדויות, שמלמדות כי התובעת שבה למעגל העבודה, אך התקשתה להתמיד בו, וכי היא חווה קשיים בחייה האישיים. כאמור, במועד התאונה התובעת הייתה בת 24, סטודנטית, לקראת סיום לימודי תואר ראשון דו-חוגי במדעי המחשב וביזמות מאוניברסיטת רייכמן. במקביל ללימודיה, עבדה בתחום ההיטק, כפי שעולה מתלושי השכר שהוצגו. לאחר התאונה ובעקבותיה, נעדרה התובעת מעבודה במשך 8 חודשים, אך במקביל השלימה את לימודיה, לטענתה בעזרת הקלות שקיבלה, וקיבלה את התואר במרץ 2022.

24. מיד עם סיום התואר החלה לעבוד במשרה מלאה בחברת וורדסליין, שם עבדה כחצי שנה, וספטמבר 2022 עזבה ועברה לחברת אופטימוס, שם השביחה את שכרה באופן ניכר, ועבדה עד אפריל 2024, בשכר שעמד על 17,500 - 19,600 ₪. בספטמבר 2024 עברה ביוזמתה לחברת ווינג סקיוריטי בע"מ שם השביחה שוב את שכרה שעמד על כ-23,666 ₪ בחודש. בינואר 2025 זומנה לשימוע לפני פיטורים על רקע קשיים בעבודתה (איטיות בפיתוח, איכות תוצרים גרועה, והעדר מגמת שיפור), וב-10/2/2025 פוטרה. מאז ועד למועד הההוכחות ביוני 2025 (כארבעה חודשים) לא עבדה, אף שלטענתה עשתה נסיונות לשוב לשוק העבודה ואף למדה קורס לק ג'ל.

25. ניכר אפוא שבשנים שלאחר התאונה התובעת השתלבה בשלושה מקומות עבודה, וביצעה מעברים שנועדו להשביח את שכרה, דבר שאינו מתיישב עם קשיים תפקודיים בשיעור לו היא טוענת. המחלוקת העיקרית היא על נסיבות פיטוריה מווינג, שנבעו מתפקוד לקוי, שאותו היא מייחסת לקשיים ולמגבלות שנגרמו בתאונה. אפשרות זו מתיישבת במידת מה עם סוג הפגיעות, שעשויות לפגוע בכושר הריכוז הנדרש לעבודה קוגניטיבית מורכבת ולהשפיע לרעה על תפקודה בעבודה. תמיכה נוספת לאפשרות זו נמצאה בעדות מר א' ב' ד', שהיה בן זוגה של התובעת למשך כשלוש שנים, עד פברואר 2025, והעיד כי הפגיעות מהתאונה גרמו לה קשיים רבים בעבודה, וכי שמע ממנה "סיפורים לא פשוטים" ו"חוויות מאוד קשות". עם זאת, למר ב' ד' אין ידיעה אישית על נסיבות עבודתה או פיטוריה, ולא הוצגו ראיות או זומנו עדים מאופטימוס ו-ווינג שיכלו להעיד על הקשיים ועל נסיבות הפסקת העבודה מידיעה אישית. אמנם אין חולק כי התובעת פוטרה מווינג על רקע תפקוד מקצועי לקוי, אך איטיות בפיתוח מוצר מסויים או איכות תוצרים נמוכה יכולות לנבוע ממגוון סיבות, לרבות אי-התאמה מקצועית למקום העבודה ודרישותיו. רמז לכך התגלה בעדותו של מר ב' ד' שהסביר כי קיים שוני מהותי בין עבודת התובעת באופטימוס שאינה חברת היי-טק רגילה והתובעת עבדה בה ב"פרונט-אנד", ובין עבודת התובעת בווינג שם עבדה ב"בק-אנד" ובפיתוח (עמ' 71). מר ב' ד' הדגיש אמנם שהתובעת סבלה והתקשתה לתפקד בשתי החברות, אך אין חולק כי בפועל התובעת עבדה באופטימוס במשך כשנה וחצי, ללא ראיה לקשיים בעבודתה שם, ועזבה לצורך השבחת שכר. כפועל יוצא נמצא כי התובעת לא הוכיחה שפיטוריה נבעו מן התאונה דווקא, אם כי לא ניתן לשול תרומה מסויימת של פגיעותיה על היכולת התפקודית.

26. משקל העובדה שהתובעת לא שבה למעגל מאז פיטוריה מווינג אינו גבוה. אמנם הוצגו פניות למספר חברות היטק, בעיקר מפברואר וממרץ 2025, שנענו בשלילה (נספח 3 לתצהיר המשלים), ברם מדובר בתקופה קצרה למדי, כשבין מועד הפיטורין ומועד הדיון חלפו כארבעה חודשים, ואין בהן כדי להעיד על סיבות הדחייה או על קושי אמיתי להשתלב מחדש בשוק העבודה. כפי שציינה התובעת עצמה בתצהירה המשלים – באותה תקופה היה קיפאון בגיוס עובדים בתחום ההיטק ואפשר גם הוא השפיע על השילוב בעבודה.

27. טרם נסכם נקודה זו נפנה בקצרה לשתי העדויות הנוספות, של התובעת ושל אחותה, ולהתרשמות מהן. האחות, גב' מ' כ', אינה יודעת להעיד על תפקודה של התובעת בעבודה, אך תיארה שינוי דרמטי שחל בתובעת לאחר התאונה – מאדם תוסס וחברותי הפכה למדוכאת, רגזנית, מסוגרת, חוותה ירידה חריפה במשקל, התלוננה תדיר על כאבים, והדפה נסיונות עזרה (עמ' 68). יוער כי חלק מהדברים תואר במענה לשאלות בית המשפט, ולא הוזכר בתצהיר, וב"כ הנתבעת התקומם על כך כבר בדיון (שם), עם זאת התרשמתי כי מדובר בתיאור אותנטי, דווקא בשל המענה הספונטני, בסוף החקירה ובמענה לשאלות בית המשפט. התובעת עצמה נחקרה ארוכות, כשבמהלך חקירתה הרבתה להסביר על סבלה וקשייה, ואף החזיקה בקבוק חם רוב העדות. מובן שמדובר בבעל עניין שקשה לסמוך על גרסתו אם לא נתמכה בראיות חיצוניות (סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971), אך ניכר היה מחקירתה כי אכן קיימת חוויה סובייקטיבית של סבל – גם אם יש בה האדרה מסויימת כפי שהתרשם המומחה בתחום הכאב – וקושי לגייס משאבים נפשיים. דבר זה תואם את עדות האחרות ובן-הזוג לשעבר, בעיקר בכל הנוגע לחייה האישיים.

28. סיכום הדברים מציג, כאמור, תמונה מורכבת עם רכיב חוסר ודאות משמעותי לעתיד. מדובר באדם צעיר, בעל פוטנציאל גבוה, שנפגע פגיעות משמעותיות, עם השפעה אישית גבוהה והשפעה תפקודית מסויימת, ולמרות כל אלו הצליח להשתלב בשוק העבודה. לא הוכח כי הפיטורים קשורים לתאונה, אך הפגיעות יקשו מאוד על השתלבות בעבודות בקצה הגבוה של הפוטנציאל, ומצבה האישי של התובעת מלמד על פגיעה משמעותית יותר בכושר תפקודה הכולל, לרבות בעבודה עתידית. מבחינת הנכות – נמצא כי הנכות בתחום הכאב (20%) היא תפקודית במלואה, שכן כאבים קבועים גורמים לנזק ומשפיעים לרעה על כושר העיסוק, התפקוד, הריכוז והיחסים הבין אישיים; הטנטון (10%) אמנם משפיע על כושר העיסוק, למרות מה שסבר המומחה, שכן הוא עשוי להקשות על ריכוז ועבודות המחייבות חשיבה, אך יש להשפעותיו חפיפה מסויימת לתחום הכאב; הנכות הנפשית (10%) והאורתודפית (10%) הן בעלות השפעה תפקודית נמוכה – כפי שציינו גם המומחים – אך לא ניתן לבטלן כליל שכן השפעתן משתלבת עם הפגיעות האחרות.

    על רקע כל אלה, בשקלול הדברים, נקבע כי שיעור הפגיעה בכושר העיסוק של התובעת עומד על 33%, כשליש מכושר עיסוקה (השקולים גם ל-20% כאב, 7% טנטון, 5% נפשי, 5% אורתופדי).

    פוטנציאל שכרה של התובעת

29. התובעת הרוויחה, כאמור, סכומים של 19,000 ₪ לחודש ואף 23,000 ₪ לחודש, כבר בגיל צעיר ובסמוך לסיום לימודיה. לטענתה הייתה צפויה להרוויח מעבר לשילוש השכר בממוצע במשק, והיא מפנה לדו"ח רשות החדשנות שצורף לתצהירה המשלים בו נכתב כי השכר הממוצע בהייטק הוא 32,341 ₪ ברוטו. לפיכך היא מציעה לחשב את בסיס שכרה במדרגות לפי תקופות: ממועד התאונה ועד סיום לימודיה לתואר (3/22) לפי בסיס שכרה עובר לתאונה- 14,585 ₪, ממועד סיום התואר ולמשך 5 שנים (עד 3/27) לפי שכרה האחרון בחברת ווינג בסך 24,000 ₪ וממרץ 2027 ועד תום תוחלת שנות עבודתה- לפי שילוש השכר הממוצע במשק (41,715 ₪) בניכוי 2.75 נקודות זיכוי- סכום של 31,338 ₪ לחודש. הנתבעת טוענת מנגד כי השכר שהשתכרה בווינג אינו משקף דבר, שכן פוטרה בשל חוסר התאמה, מציעה להעמיד את בסיס השכר לעתיד על סכום שאינו עולה על 20,000 ₪.

30. מובן כי פוטנציאל השתכרותו של מי שסיים תואר במחשבים והשתלב כבר בגיל צעיר בשכר גבוה יחסית הינו גבוה, ועומד על פי רוב בטווח של שילוש השכר הממוצע במשק, שכן סביר כי עם השנים שכרה של התובעת היה מושבח. עם זאת, קיים רכיב חוסר ודאות מסויים הנובע ממכלול גורמים, לרבות חוסר יציבת בתחום המחשוב, בעיקר לעובדים צעירים (למשל על רקע שינויים שגורמות תוכנות בינה מלאכותית, קפאון בגיוסים, כפי שמציין אותו דוח של רשות החדשנות עליו נסמכת התובעת, או פליטה מוקדמת משוק העבודה), ועל כן נקבע כי שכרה הפוטנציאלי של התובעת יעמוד על פי 2.5 מהשכר הממוצע במשק, שעמד על פי פרסום אחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מינואר 2026 על 13,816 ₪ ברוטו, היינו – שכר של 34,540 ₪ ברוטו ו-26,674 ₪ נטו (לפי נתוני התובעת כרווקה).

    הפסדי השתכרות

31. עבר – התובעת עבדה במקביל ללימודי. מתלושי השכר שצורפו לראיותיה עולה כי שכרה לא היה קבוע. כך: בחודש 3/21 השתכרה משלוש מקומות עבודה סך של 12,185 ש"ח; בחודש 4/21 השתכרה משני מקומות עבודה סך של 14,887 ₪; בחודש 5/21 השתכרה משני מקומות עבודה סך של 13,128 ₪; בחודש 6/21 השתכרה משני מקומות עבודה סך של 8,691 ₪. ממוצע השתכרותה בחודשים אלו עמד אפוא על 12,214 ₪, וסבר כי הושפע מתקופת מבחנים ומהבטים הקשורים ללימודים. לאחר התאונה התובעת לא עבדה במשך 8 חודשים, ומתקבלת טענתה שאלמלא התאונה הייתה ממשיכה לעבוד וכי התאונה גרמה לקושי מסויים לחזור לעבודה במקביל לסיום הלימודים. לפיכך נקבע כי הפסדי השתכרותה לתקופה זו עומדים על 117,125 ₪ (כולל הצמדה וריבית). לאחר מכן השתלבה בשוק העבודה, ללא אינדיקציה לפגיעה בשכר עד לפיטוריה מווינג בפברואר 2025. מאז ועד היום יחושבו הפסדי השכר לפי שכרה בווינג (23,666 ₪) והנכות התפקודית (33%), פחות 30% שכן אין כל ראיה שניסתה להשיג ראיה חלופית – 76,810 ₪. סה"כ 193,935 ₪.

32. עתיד – שכרה של התובעת יחושב במדרגות, כפי שהציעה, אולם מדרגה ראשונה תהיה למשך 10 שנים מתחילת הלימודים, עד מרץ 2033, לפי השכר בווינג והנכות התפקודית; ויתרת התקופה לפי פוטנציא ההשתכרות המלא והנכות התפקודית, סה"כ –2,333,421 ₪.

33. פנסיה – 315,920 ₪ לפי 12.5% מהפסדי השתכרות לעבר ולעתיד.

    הוצאות רפואיות (ללא קנאביס)

34. התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לה בעבר ויגרמו לה בעתיד הוצאות בגין טיפולים רפואיים ופארא-רפואיים, הכוללות אשפוז, בדיקות, מעקבים, פיזיותרפיה, הידרותרפיה, טיפול נפשי, טיפול תרופתי, רפואה משלימה, עזרים אורתופדיים וסד ללסת. התובעת טוענת כי רוב ההוצאות הן קבועות, חוזרות על עצמן וצפויות ללוותה כל ימי חייה. התובעת מעריכה את ההוצאה החודשית בגין הוצאות אלו, למעט קנאביס רפואי, בסך של 2,090 ₪ לחודש, ומבקשת פיצוי בסך 105,962 ₪ לעבר ו-686,565 ₪ לעתיד.

35. הנתבעת טוענת כי הוצאותיה הרפואיות של התובעת מכוסות במלואן על ידי קופת החולים מתוקף חוק בריאות ממלכתי, וכי התובעת אינה נדרשת לשאת בדמי השתתפות עצמית. הנתבעת מוסיפה כי בהתאם לחוק ההתייעלות הכלכלית, האחריות למתן שירותים רפואיים הועברה מחברות הביטוח לקופות החולים, ולכן התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין הוצאות המכוסות בסל הבריאות. הנתבעת סבורה כי אין מקום להיזקק לדרישות לפיצוי בגין טיפולים בתחום הנפשי, מאחר שהתובעת מטופלת בתחום זה מגיל צעיר ללא קשר לתאונה, והמומחית מטעם בית המשפט לא המליצה על טיפולים כלשהם. כמו כן, טיפולי פיזיותרפיה וטיפולים אחרים ניתנים במסגרת הציבורית ואין המלצה רפואית לטיפולים פרטיים.

36. חלק מהמומחים הרפואיים התייחסו לצורך בטיפולים רפואיים עתידיים ובהוצאות שתידרש התובעת, כך למשל; פרופ' סלעי, המומחה האורתופדי, הבהיר כי אינו צופה החמרה עתידית או צורך בטיפולים רפואיים אורתופדיים; ד"ר גוטמן, המומחה בתחום הא.א.ג, ציין כי אין טיפול יעיל לטינטון; המומחית הפסיכיאטרית, ד"ר נועה קרת, לא פירטה בחוות דעתה הוצאות רפואיות עתידיות שהתובעת תידרש אליהן אולם ציינה כי התובעת פנתה לטיפול פסיכיאטרי פרטי ומקבלת טיפול בתכשירים נוגדי דיכאון וחרדה (ויאפקס, טרזודיל וקלונקס), וכן נעזרת בקנאביס רפואי. כמו כן נדרשים טיפולי שיניים עתידיים.

37. לאחר בחינת טענות הצדדים והחשבוניות שהציגה התובעת (נספחים 25, 26, 27 ו-28 לתצהירה, ונספח 9 לתצהיר המשלים) נפסק לעבר סכום של 55,000 ₪. ואילו לעתיד נפסק סכום גלובאלי של 150,000 ₪ המשקף טיפול פסיכולוגי נוסף של כשנתיים, תרופות מרשם בתקרת הסל הרבעוני, וטיפולים אלטרנטיביים שאינם בסל הבריאות, כאשר יתר הטיפולים והתרופות נכללות בסל.

38. לכך יש להוסיף עלות טיפולי השיניים בהתאם לחוות דעת המומחה, פרופ' טייכר (שחזורים בכותרות השיניים השבורות, 37, 15, 14, בהחלפה כל שמונה שנים, בעלות של 500-800 שקלים לשחזור), בסכום של 4,174 ₪ לעבר (לפי נספח 29, כולל הצמדה) ו-6,853 ₪ לעתיד (לפי 650 ₪ ממוצע להחלפה *3 שיניים, כל 8 שנים עד גיל 85, בהיוון כפול). סה"כ 11,027 ₪. יצויין כי הרופא המליץ על מעקב במרפאת כאב, אולם זה נכלל במסגרת סל הבריאות שמספקת קופת החולים.

    הוצאות רפואיות – קנאביס

39. התובעת רוכשת היום מינון של 50 גרם בעלות של כ-1,000 - 1,200 ₪ לחודש, אותם היא משלמת באופן פרטי ללא החזר (על פי עדותה בעזרת אביה). הנתבעת חלקה על הצורך בקנאביס, שכן לא נרשם במרפאת כאב, וכן טענה כי התובעת צפויה לקבלו מקופת חולים שכן הקנאביס יוכר בקרוב בסל הבריאות. הטענה הראשונה נשללה, כאמור, בחקירתו של ד"ר דיין שאישר כי השימוש בקנאביס סביר ותואם את נתוני התובעת. הטענה השניה נשללה באישורי קופת חולים (נספח 26 לראיות התובעת) ובעדותה של נציגת מכבי, גב' מיכל יונחנוב, שהבהירה כי קופת חולים אינה מחזירה היום לנפגעי תאונת דרכים עלות קנאביס. המחלוקת שנותרה היא אפוא על המינון ומשך התקופה. מחלוקת זו נובעת משני טעמים – הראשון הוא העובדה שהתובעת אישרה שעישנה גראס עוד לפני התאונה, והשני הוא המלצתו של ד"ר דיין, שניתנה מטעמי "פשרה" משום שאינו יכול לקבוע את המינון הנכון או לדעת אם הקנאביס יכלל בסל הבריאות, "לממן את הקנאביס הרפואי במינון של 25 גרם לחודש (חצי מהמינון היום) לתקופה של 10 שנים מהיום שבו היא התחילה את השימוש בו".

40. יש להעריך את המומחה על מאמציו ועל שניסה למצוא פתרון על דרך הפשרה, אולם ספק אם תפקידו של מומחה רפואי להעריך הערכות כלכליות-כלליות מסוג זה שאינן משקפות ידע רפואי. מבחינה רפואית המומחה אישר בחקירתו כי רוב המטופלים צורכים קנאביס לתקופות אוכות ואינם מפסיקים לאחר עשר שנים, וסוגיית אפשרות הכללתו העתידית של קנאביס בסל הבריאות היא סוגיה משפטית ועובדתית, כשהכלל הוא שיש לפצות את התובעת בהתאם למצב החוקי הנוכחי. המשמעות היא שאין יסוד להמלצה להגביל את הפיצוי לתקופה של עשרה שנים, ולעניין זה אעיר כי על פי דין אם קופת החולים תשלם למטופלים על קנאביס יהיה על חברות הביטוח לשפותה. לגבי המינון – גם כאן הצעת הפשרה התבססה על שקלול סיכונים ולא על בדיקה רפואית שקבעה את המינון הנדרש. עם זאת, ניכר כי מבחינה רפואית המומחה ייחס חשיבות מסויימת לצריכה יום יומית קודמת. מאחר והפחתת המינון התייחסה למכלול שיקולים, לא מתקבלת המלצת המומחה במלואה, ויופחת רבע מן הסכום החודשי בלבד. בהקשר זה ניתן משקל לעובדה שהתובעת משלמת על הקנאביס באופן פרטי, סכום משמעותי, דבר המצביע על צורך.

41. על רקע קביעות אלו נפסק לעבר פיצוי של 26,895 ₪ (התובעת צרפה לשני תצהיריה קבלות בסך כולל של כ-35,860 ₪, ומזה היא זכאית, כאמור, ל-75%); ואילו לעתיד פיצוי בסך ממוצע של 1,175 (לפי עדותה בעמ' 53), עד גיל 75, ומתוך זה 75% - 265,549 ₪ (1,175 * מקדם 301.33 * 75%). סה"כ 292,444 ₪.

    הוצאות נסיעה

42. התובעת מבקשת סכום של למעלה ממיליון ₪ עבור נסיעות. מדובר בסכום מופרז שאין לו קשר למציאות, שכן התובעת נוהגת, יכולה לנסוע בתחבורה ציבורית, ולא הוכיחה עלויות נסיעה עודפות של 3,000 ₪ בחודש. גם טענתה לגבי חוסר יכולתה ללכת אינה תואמת את ממצאי האורתופד ומומחה הכאב לגבי הפגיעה ברגל. נפסק פיצוי גלובאלי של 25,000 ₪ לעבר ולעתיד בגין נסיעות לטיפולים עלויות חניה וכו'.

    עזרת זולת

43. גם כאן הוצגה דרישה מופרזת של כ-1.3 מיליון ₪. לא שוכנעתי כי דרישה זו מוצדקת. אף שלתובעת פגיעה בכושר ההשתכרות, אין פגיעה תפקודית שמחייבת אותה בעזרה רבה והיא יכולה לטפל בעצמה ובגופה, להתקלח, לאוכל בעצמה, ואף לנקות את הבית, והמגבלה העיקרית היא בנשיאת משאות כבדים. אמנם בתקופה שלאחר התאונה הייתה זקוקה לעזרה רבה של בני משפחה, ואחותה העידה כי סייעה לה מדי יום, אך יש לזכור כי במקביל השלימה את לימודיה, ובמונה חודשים לאחר מכן כבר השתלבה בעבודה במשרה מלאה. מר ב' ד' העיד כי סייע בהורדת הזבל, שטיפת כלים, סחיבת שקיות קניות והזזת דברים כבדים, אך דומה כי אין מדובר בעזרה ייחודית או חורגת מזו שבני זוג החיים יחד מעניקים זה לזו. עם זאת, התרשמתי מעדות התובעת ובעיקר אחותה כי התובעת נזקקת לתמיכה רגשית וליווי רב יותר של בני משפחה, לפחות בתקופה הזו, ולעזרה קלה בשל המגבלות הפיזיות.

44. על רקע זה נפסק לעבר פיצוי של 70,000 ₪, המשקף כ-1,500 ₪ עזרת בני משפחה אחרי התאונה וכ-1,000 ₪ מאז ועד היום; ולעתיד פיצוי של 220,000 ₪, המשקף עזרה של כשעתיים בשבוע עד גיל 75. סה"כ 290,000 ₪.

    כאב וסבל

45. בהתאם לדין, לשיעור הנכות (47.1%) ולחמישה ימי אשפוז, הפיצוי הוא 111,121 ₪.

    סוף דבר

46. התביעה מתקבלת. הנתבעים יפצו את התובעת בסכום של 3,777,867 ₪, בתוספת שכ"ט כדין, האגרה ששולמה והוצאות משפט בסך 15,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

    ניתן היום, י"ג ניסן תשפ"ו, 31 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.