פס"ד בשאלת מעמד אישה כידועה בציבור של מנוח לצורך ירושתו

 

לפניי הכרעה בשאלת מעמדה הנטען של הגב' נ' (להלן: "הנתבעת") כידועה בציבור של המנוח א' כ' ז"ל, ת"ז _________ (להלן: "המנוח"), לצורך הכרה בה כבת זוג הזכאית לרשת את עיזבון המנוח בהתאם לסעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה").

 

רקע עובדתי

 

1.המנוח נפטר ביום 11.07.2022 כשהוא גרוש, והותיר אחריו שלושה ילדים (להלן: "התובעים"): מר מ' (להלן: "התובע"), מר ת' (להלן: "ת'") וגב' מ' (להלן: "מ'").

 

אין מחלוקת, כי התובע והבת מ' לא היו בקשר עם המנוח שנים ארוכות טרם פטירתו, בעוד הבן ת', שהוא נכה המרותק לכיסא גלגלים, שמר על קשר רציף עם המנוח.

בחודש אוגוסט 2022, הגיש התובע לכב' הרשמת לענייני ירושה בקשה למתן צו ירושה בעניין עיזבון אביו המנוח, אליה צורף תצהיר הסתלקות של ת' לטובת שני אחיו. בבקשה למתן צו ירושה סומן, כי למנוח לא הייתה במותו בת זוג, וצוין כי בהתאם להסתלקות היורשים הם התובע ומ' בחלקים שווים ביניהם.

 

הנתבעת, שהיא גרושה ואם לילד נשוי, הגישה התנגדות לבקשה למתן צו ירושה במסגרתה טענה, כי היא הייתה בת זוגו של המנוח במשך 29 שנים והיא זכאית לרשת 50% מעיזבון המנוח.

עקב הגשת ההתנגדות, הועברו הבקשה למתן צו ירושה וההתנגדות לה להכרעת בית המשפט.

 

2.אין מחלוקת, כי בבעלות המנוח דירה ברחוב X בעיר *** (להלן: "הדירה ברחוב X"), ואילו בבעלות הנתבעת (יחד עם הגרוש שלה) דירה ברחוב Y בעיר *** (להלן: "הדירה ברחוב Y").

 

ביום 14.09.22 הגישה הנתבעת בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת במעמד צד אחד כנגד התובע בבית משפט השלום ב***, בטענה שהתובע פרץ לדירה ברחוב X, בה הנתבעת התגוררה יחד עם המנוח ובה נותרו חפציה של הנתבעת, והחליף בה את המנעול (תיק ה"ט 32456-09-22). בהחלטת כב' השופטת אופיר כתבי-ריבלין מיום 14.09.22 נקבע כי הבקשה ראויה להתברר בבית המשפט לענייני משפחה במעמד שני הצדדים, ונקבע כי משטרת ישראל תלווה את הנתבעת לדירה ברחוב X ותסייע לה לקחת את חפציה ומסמכיה.

 

התובע לא התייצב לדיון במעמד שני הצדדים שנקבע ליום 15.09.22, אולם לאחר שמיעת דבריה של הנתבעת לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה למתן צו אשר ירחיק את התובע מהדירה ברחוב X בעיר ***. בהחלטתי מיום 15.09.22 נקבע, כי לפי דבריה של הנתבעת היא בחרה לעזוב את הדירה ברחוב X לאחר פטירתו של המנוח ולהתגורר בדירה אחרת. כמו כן, מזה שנים ארוכות אין כל קשר בינה לבין התובע, כך שלא נטען שהוא איים עליה באופן ישיר או נהג בה באלימות. לפיכך נקבע, כי טענותיה של הנתבעת בדבר זכותה להתגורר בדירה ברחוב X אינן ראויות להתברר במסגרת הליך של צו למניעת הטרדה מאיימת.

 

3.משנדחתה הבקשה למתן צו הטרדה מאיימת, הגישה הנתבעת ביום 23.09.22 בקשה ליישוב סכסוך כנגד התובע (תיק י"ס 54294-09-22), במסגרתה עתרה בשנית למתן צו מניעה במעמד צד אשר ירחיק את התובע מהדירה ברחוב X ויעניק לה חזקה בדירה זו.

בהחלטותיה של כב' הרשמת שלי פרקש מיום 28.09.22 ו-02.10.22 הובהר כי הליך יישוב סכסוך נועד להתקיים בין בני זוג, כך שההליך שהוגש ע"י הנתבעת שגוי והתיק נסגר תוך החזר אגרה.

 

לאחר שגם הליך יישוב הסכסוך נסגר, הגישה הנתבעת בקשה שלישית למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד במסגרת תמ"ש 3285-10-22. בהחלטת כב' הרשמת מיום 03.10.22 הובהר לנתבעת כי לא ניתן להידרש לבקשה למתן צו מניעה בהעדר תובענה.

הנתבעת הגישה תובענה למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית להחזיק בדירה ברחוב X עד לקבלת החלטה אחרת, בד בבד עם הגשת בקשה לפטור מתשלום אגרה.

בקשתה לפטור מאגרה נדחתה ע"י כב' הרשמת לאחר שנקבע כי הנתבעת לא חשפה תמונה כלכלית מלאה, לרבות התייחסות לעובדה שיש נכס מקרקעין בבעלותה וכי היא מיוצגת ע"י עורכת דין פרטית.

בהחלטתי מיום 26.12.22 נדחתה גם הבקשה למתן סעד זמני של החזקה בדירה ברחוב X בטרם הוכרע מעמדה של הנתבעת כידועה בציבור ובטרם התבררו זכויותיה הנטענות בעיזבון המנוח. עוד נקבע כי אין הצדקה לכך שמותב זה יידון בשאלת הזכויות בדירת המנוח, בעוד שהבקשה למתן צו ירושה בעניין עיזבון המנוח וההתנגדות לצו ירושה ידונו בפני מותב אחר, ולפיכך נקבע כי כלל ההליכים יידונו בפניי.

 

בהמשך, נמחקה התביעה הרכושית של הנתבעת ע"י כב' הרשמת בשל אי תשלום אגרה.

 

מכאן, שנותר לדון בשאלת יורשיו של המנוח לפי הדין: האם הנתבעת זכאית לרשת מחצית מעיזבון המנוח כידועה בציבור של המנוח, או שמא יורשיו הם ילדיו בלבד (בכפוף לתצהיר ההסתלקות שהוגש).

 

טענות התובעים, ילדי המנוח

 

4.כל רצונה של הנתבעת הוא להשתלט על רכוש המנוח; הנתבעת מעולם לא הייתה או הוצגה כידועה בציבור של המנוח ובהתאם, גם תביעתה להכרה בה כידועה בציבור נדחתה ע"י המוסד לביטוח לאומי.

ככל שהיה קשר בין המנוח לנתבעת, אין מדובר בקשר של חיים משותפים או במגורים תחת קורת גג אחת. מדובר בקשר חברי לא מחייב שהתקיים לסירוגין במסגרתו המנוח והנתבעת התראו לעיתים רחוקות ולא הייתה בניהם כל כוונה לשיתוף כלכלי.

 

המנוח התגורר בגפו, ללא בת זוג, והדבר נתמך במסמכים מטעם המוסד לביטוח לאומי, במסמכים רפואיים, בבקשות להנחה בתשלום ארנונה, בחשבונות מים וכיוצ"ב.

 

טענותיה של הנתבעת

 

5.הנתבעת הייתה בת זוגו והידועה בציבור של המנוח במשך כ-29 שנים.

הצדדים היו מנועי חיתון נוכח היות המנוח כהן, אולם הם התנהלו כזוג נשוי לכל דבר ועניין.

 

המנוח היה מנותק קשר מילדיו מזה 30 שנים, ובנו התובע סרב לכל קשר עמו. ילדיו של המנוח סרבו להגיע לבקר את אביהם בבית החולים טרם פטירתו ואף לא הגיעו ללווייתו, למעט בנו ת', אולם איש מהם לא הגיע לשבעה.

 

 

הנתבעת והמנוח גרו בדירת המנוח ברחוב X בעיר ***, כאשר בעת פטירת המנוח הייתה לנתבעת חזקה בלעדית בדירה בעוד ליתר היורשים לא הייתה כל חזקה בדירה.

 

המנוח לא אהב, בלשון המעטה, את בנה היחיד של הנתבעת וסירב שיגיע לדירתו. כמו כן, המנוח סירב שאחותה הערירית של הנתבעת, שהפכה לסיעודית, תגור עמם. לפיכך, הנתבעת נאלצה לחלק את חייה לחיים עיקרים עם המנוח בדירת המגורים ברחוב X לבין הטיפול באחותה והמפגשים עם בנה בדירה אותה חלקה עם הגרוש שלה ברחוב Y.

 

בשנת 2011 הנתבעת החליקה בבית מגוריה ברחוב Y והפכה לנכה בשיעור 100% הנדרשת לכיסא גלגלים. לאחר התאונה, המנוח טיפל בנתבעת וסעד אותה בדירה ברחוב X.

 

בידיה של הנתבעת קיים מסמך רפואי שבו המנוח מצהיר חודשים ספורים טרם פטירתו כי הנתבעת היא בת זוגו וחיה עמו 28 שנים.

 

לפיכך, יש לנתבעת זכות לרשת מחצית מעיזבון המנוח.

 

דיון והכרעה

 

המסגרת המשפטית

 

6.הנתבעת מבקשת כאמור להכיר בה כידועה בציבור של המנוח, ומתוקף כך כמי שזכאית לרשת אותו על פי דין. לא למותר לציין, שקביעה כי בני זוג הינם "ידועים בציבור" היא משמעותית ביותר ובעלת השלכות מרחיקות לכת, כלכליות ואחרות, בעיקר בשני מישורים: ביחסים הפנימיים בין בני הזוג וביחסים החיצוניים כלפי צד ג'. ראה: עמ"ש (חיפה) 418-12-08 ס.ג. נ' ג.ג. (פורסם בנבו, 8.3.09). לאור השלכות אלו, יש לנקוט משנה זהירות בעת הכרה בבני זוג המקיימים מערכת יחסים אינטימית כידועים בציבור, שמא הכרה זו תחטא לכוונתו של מי מבני הזוג לקיים מערכת יחסים אינטימית עם בן הזוג האחר ללא מחויבות משפטית. ראה: עמ"ש (חיפה) 1714-09-13 נ' ח' נ' עיזבון המנוח ר' ח' ז"ל (פורסם 31.07.14).

 

 

 

 

 

סעיף 55 לחוק הירושה קובע כדלקמן:

 

"איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש".

 

על פי הפסיקה, סעיף 55 לחוק הירושה כולל שני יסודות: חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו, המושתתים על יחס של חיבה, אהבה, מסירות, נאמנות וקשירת גורלות. היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף לא מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים. ראה: ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617.

 

באותו פסק דין נקבע, כי כאשר מדובר ביחסים אינטימיים בין גבר ואישה המתקיימים בצנעה ובתביעה נגד עיזבון, כשבן הזוג השני אינו בחיים, יש לנהוג משנה זהירות בעדותו של הנותר בחיים ולדרוש סיוע בלתי תלוי וללא דופי התומך בגרסתו.

 

המבחנים של חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף הם מבחנים עובדתיים, ולכן גם השאלה אם פלונית היא ידועתו בציבור של אלמוני היא שאלה עובדתית. ראה: ע"א 1966/07 אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (פורסם בנבו, 09.08.10).

 

עוד נפסק, כי יש ליתן משקל מכריע לאופן שבו בני הזוג ראו את עצמם, והאם התייחסו לעצמם כידועים בציבור אשר קשרו את חייהם זה בזו ראה: ע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' סוזן שוקרן פ"ד לט (2) 690 (להלן: "פסק דין שוקרן"). בפסק דין שוקרן נקבע, כי יש לבחון האם ניתן לומר כי המנוח ראה באותה אישה את יורשתו לאחר מותו.

 

בפסיקה נקבע, כי "חיי משפחה במשק בית משותף" אינם רק מגורים משותפים, ואינם רק טיפול פיזי או סיפוק מיני, אלא חיים של אחדות ושיתוף מתוך צורך אישי פנימי המאחד את בני הזוג ואת גורלם. ראה: ע"א 1751/90 לוינסון נ' האפוטרופוס הכללי (פורסם, 24.08.93).

עם השנים, פרשנות בתי המשפט לקיומם של המבחנים התגמשה ונקבע ששאלת קיומם של תנאים אלה מן הראוי שתיבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים. כלומר, כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם ראה: בע"מ 3497/09 פלוני נ' פלונית (פורסם, 4.5.2010).

עוד נפסק בבע"מ 3497/09, כי לינה נפרדת או לסירוגין, בשני בתים, איננה שוללת, כשלעצמה, את האפשרות לראות בבני זוג ידועים בציבור, ובלבד שיתר נסיבות העניין תומכות בכך.

עם זאת, יש לבחון את אופי השהות זו בדירתו של זה, והאם מדובר בשהות כ"אורחים" או כ"דיירים". כך למשל, במסגרת עב"ל (ארצי) 55213-09-20 יצחקי נ' המוסד לביטוח לאומי נקבע כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח כי היא ידועה בציבור של המנוח. נפסק כי הצדדים בחרו להתגורר בנפרד מבחינה חופשית, גם אם לנו האחד אצל השנייה. עוד נפסק, כי הצדדים לא טיפלו במשותף באחזקת שתי הדירות ולא נשאו יחד בהוצאותיהן, אלא כל אחד היה אחראי בלעדי לדירתו.

 

ומן הכלל אל הפרט

 

7.התקיימו לפניי שישה דיונים: שני דיונים מקדמיים, דיון הוכחות אחד אליו לא התייצבו הנתבעת ובאת כוחה בשל טענה ל"תאונה משרדתית", שני דיוני הוכחות במסגרתם נשמעו הצדדים ועדיה של הנתבעת ודיון שנועד לסיכומים בעל פה.

 

שלושת התובעים הגישו תצהירים בעצמם, אולם לא ביקשו לזמן עדים נוספים מטעמם.

מאחר ואין מחלוקת כי התובע ומ' לא היו בקשר עם המנוח שנים ארוכות, הרי שתצהיריהם של התובע ומ' אינם מבוססים על ידיעה אישית אודות אופן ניהול חיי המנוח והזוגיות הנטענת עם הנתבעת, אלא על מידע שקיבלו מהאח ת'. ראה: מעמ' 20 לפרוטוקול מיום 19.05.22 ש' 26 ועד עמ' 21 לפרוטוקול ש' 9, וכן בעמ' 31 לפרוטוקול מיום 19.05.22 ש' 17-10.

עם זאת, כפי שיפורט להלן, יש די בחומר הראייתי שהוגש לתיק, לרבות נספחי התצהירים מטעם התובע, מ' ות' ולרבות החומר שהוגש ע"י הנתבעת עצמה, כדי לבסס את ההכרעה בתביעה שלפניי.

 

בדיון הוכחות מיום 19.05.25 נשמעו חקירותיהם של התובעים: מ', התובע ות' וכן החקירות של בנה של הנתבעת (להלן: "בנה של הנתבעת"); של ל', אשתו של הבן (להלן: "ל'"); של אמ' שהציגה עצמה כחברה של המנוח ושל הנתבעת (להלן: "אמ'"), וכן של א'- אמה של אמ' (להלן: "א'").

בדיון ההוכחות מיום 22.05.25 נשמעו חקירותיהם של מר ח', שהיה שכן של המנוח (להלן: "ח'") ושל הנתבעת עצמה.

 

יצוין כי התצהירים שהגישה הנתבעת בתיק דנן הם למעשה אותם תצהירים שהגישה הנתבעת לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בגין תביעתה להכרה בה כזכאית לגמלת שיארים מכוח היותה הידועה בציבור של המנוח, וזאת לאחר שהמוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתה. הנתבעת רק מחקה את המילים "בית הדין לעבודה" על גבי התצהירים ושינתה בכתב יד ל"בית המשפט למשפחה".

 

הנתבעת צירפה גם תצהירים מטעם אחותה וגיסה אלא שאלו לא התייצבו לחקירה בבית המשפט לענייני משפחה, ומשכך אין מקום להתייחס לאמור בתצהירים אלו במסגרת ההליך שלפניי.

 

בפתח הדיון שנקבע לסיכומים, העלתה הנתבעת בעל פה בקשה לפסילת שופט, בנימוק לפיו בית המשפט לא בחן כראוי את ההסתלקות של ת' מעיזבון המנוח לטובת אחיו ולא בחן את כשירותו של ת' לעניין זה, וזאת על אף שכלל לא ברור מה הקשר בין הסתלקותו של ת' לטובת אחיו לבין מעמדה הנטען של הנתבעת כידועה בציבור. כמו כן, הנתבעת לא העלתה טענה לעניין אי כשירותו של ת' בעת שהוא הגיש את תצהירו ובעת שבאת כוחו חקרה אותו.

הבקשה לפסילת שופט נדחתה על ידי כמפורט בעמ' 248-246 לפרוטוקול מיום 03.11.25.

 

אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שמיעת עדויות הצדדים והעדים, עיון במלוא החומר שלפניי לרבות קבלת חוות דעת מומחה לאיכון סלולארי, הגעתי למסקנה כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח שמתקיימים התנאים להכרה בה כידועה בציבור של המנוח, כפי שיפורט להלן.

 

תוצאות האיכון הסלולארי וחוות הדעת של המומחה

 

8.במסגרת הדיון המקדמי מיום 05.06.23 הסכימו הצדדים על מתן צווי גילוי מסמכים המופנים למוסד לביטוח לאומי ולחברת הביטוח מנורה. יצוין, כי הצו לחברת מנורה התבסס בין היתר על טענתה של הנתבעת, כי לאחר פטירת המנוח היא קיבלה מחברת מנורה הודעה בדבר קיומו של חשבון ע"ש המנוח במנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ, דבר המלמד לכאורה על היותה בת זוגו של המנוח. דא עקא, שהנתבעת לא הציגה כל ראיה לכך שהיא נרשמה כמוטבת של המנוח או קיבלה כספים כמוטבת.

עוד הוסכם בדיון מיום 05.06.23 על מתן צו לאיכון סלולארי של מספר הטלפון הנייד של הנתבעת למשך 5 שנים אחרונות, על מנת לבחון בין היתר את הטענה למגוריה של הנתבעת בדירת המנוח ברחוב X.

 

התובע הגיש לתיק את תוצאות דו"ח האיכון הסלולארי של הנתבעת וטען, כי תוצאות הדו"ח מלמדות כי מרכז החיים של הנתבעת ומקום האיכון של הטלפון הנייד שלה לא השתנו במהלך השנים, וכי אין הבדל בין התקופה שקדמה לפטירת המנוח שאז טענה הנתבעת שהיא גרה עם המנוח בדירתו, לבין התקופה שלאחר הפטירה שאז עברה להתגורר ליד בנה.

מנגד, הנתבעת טענה שהדו"ח אינו משקף את טענותיו של התובע, שכן גם כתובת הדירה הרשומה על שמה לא נצפתה בדו"ח האיכון הסלולארי.

בתשובה טען התובע, כי אילו הייתה הנתבעת מתגוררת עם המנוח הרי שמרבית שיחותיה הנצפות בדו"ח היו אמורות להתקבל מאנטנות הקרובות לבית המנוח ולא מאנטנה המרוחקת מבית המנוח. התובע הציע כי יינתן צו לאיכון סלולארי גם של מכשיר הטלפון הנייד של המנוח.

הנתבעת התנגדה לאיכון הטלפון הנייד של המנוח בטענה שמדובר "בניסיון דייג", אלא שבהחלטתי מיום 25.07.23 הוחלט להיעתר לבקשה לאיכון הטלפון הנייד של המנוח.

 

לאחר קבלת תוצאות האיכון הסלולארי של המנוח, טען התובע, כי ניתן ללמוד בבירור שהנתבעת והמנוח לא התגוררו יחדיו, שכן אין התאמה בין מרכז חייו של המנוח למרכז חייה של הנתבעת. לעומת זאת הנתבעת טענה, כי התובע ובא כוחו אינם מומחים מטעם החברה הסלולארית וכי טענותיו של התובע לעניין אופן פריסת האנטנות חסרות שחר.

 

לפיכך, בהחלטתי מיום 21.09.23 נקבע כי ימונה מומחה לבחינת דו"חות האיכון הסלולארי, כאשר הצדדים יישאו בשלב זה בשכ"ט המומחה בחלקים שווים, אולם אופן חלוקת שכר הטרחה עשויה להשתנות בהמשך בהתאם לתוצאות חוות הדעת או תוצאות ההליך.

 

לאחר קבלת המינוי, טענה הנתבעת כי התובע פנה למומחה ובכך "זיהם את המינוי". עוד נטען, כי הנתבעת נכה המתקיימת מגמלה מהמוסד לביטוח לאומי ולכן אינה יכולה לממן את מחצית משכ"ט המומחה. בהחלטתי מיום 16.11.23 נדחתה הבקשה לשינוי ההחלטה מיום 21.09.23 בדבר מינוי המומחה ואופן תשלום שכר טרחתו, מהנימוקים המפורטים שם.

 

לאחר החלטה זו, הגישה הנתבעת בקשה להחלפת המומחה עקב הפנייה הישירה של התובע למומחה תוך העברת דו"חות האיכון למומחה. לאחר קבלת תשובותיהם של התובע והמומחה, נדחתה הבקשה להחלפת המומחה בהחלטתי מיום 18.12.23.

 

בהמשך הגישה הנתבעת בקשה שלישית לביטול מינוי המומחה או למינוי מומחה חדש, וגם בקשה זו נדחתה בהחלטתי מיום 25.01.24.

 

לאחר מתן החלטתי מיום 25.01.24, הגישה הנתבעת "בקשה לקבלת הבהרות עקב חשש ממשי למשוא פנים לכאורה", בטענה שבית המשפט דוחה את בקשותיה הלגיטימיות של הנתבעת ומטיל עליה הוצאות משפט אשר מונעות ממנה לקבל את יומה בבית המשפט, ולכן מבוקש להבהיר האם לבית המשפט יש קשר לתובע או לבא כוחו או למומחה.

 

בהחלטתי מיום 27.02.24 הובהר למען הסר ספק, כי למותב זה אין כל היכרות מוקדמת עם התובע, ואין כל קשר אישי למומחה או לב"כ התובעים. גם ב"כ התובעים הבהיר כי אין לו או לתובע כל היכרות אישית עם מותב זה. לפיכך התבקשה הנתבעת להודיע בתוך 3 ימים האם עומדת על בקשתה, שאם לא כן ייחשב הדבר לוויתור על הבקשה ויהיה עליה להשלים את שכר טרחת המומחה.

 

הנתבעת לא עמדה על הבקשה, וביום 19.03.24 הוגשה לתיק חוות הדעת של המומחה בעניין איכונים סלולאריים (להלן: "חוות הדעת").

 

9.מחוות הדעת של המומחה עולה, כי לאחר ביצוע בדיקות כיסוי רדיו מקיפות בסביבת בתי הנתבעת והמנוח, אין חפיפת כיסוי רדיו, וניתן לבדל באופן ברור בין שיחות ופעולות רשת שיצאו מסביבת בית המנוח לבין שיחות ופעולות רשת שיצאו מסביבת בית הנתבעת.

 

המומחה פילח תאריכים ושעות בהם הניח כי סביר שהנתבעת והמנוח ישהו יחדיו תחת קורת גג אחת ויאוכנו באותו אתר סלולארי כגון: סופי שבוע, שעות לילה מאוחרות, שהייה משותפת בשעות היום ועוד, אולם הבדיקה מעלה כי כמות הפעמים שהנתבעת והמנוח שהו במשותף בכל פילוח הינה נמוכה מאוד. כך למשל, בין השעות 21:00 ל-06:00 המנוח כלל לא שהה בבית הנתבעת, והנתבעת שהתה בבית המנוח רק ב-3.3% מכלל האיכונים שהונפקו. המומחה אף הבהיר, כי גם פילוחים משותפים אינם מצביעים בהכרח על כך שהנתבעת והמנוח שהו יחדיו וייתכן כי צד אחד עבר במקרה בדרכו למקום כלשהו תחת מטריית הכיסוי של האתר הדומיננטי בסביבתו של הצד השני, מה שמקטין בפועל את רמת הסבירות מהנתונים שהתקבלו בפועל.

 

לפיכך, המומחה הגיע למסקנה כי הנתבעת והמנוח לא התגוררו יחדיו כדרך קבע.

 

התובע טען, כי לאור ממצאי חוות הדעת של המומחה, ניתן להסתפק בחומר המצוי בתיק ולהורות על הגשת סיכומים. מנגד, הנתבעת עתרה להמשך ניהול ההליך תוך שהיא כופרת בחוות הדעת של המומחה וטוענת שאין לייחס לה כל חשיבות. לפיכך ניתנו הנחיות בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים לרבות בקשות לזימון עדים.

 

הנתבעת אף שלחה למומחה שאלות הבהרה, אשר נענו בהרחבה ע"י המומחה תוך הדגשת העובדה כי מסקנות חוות הדעת אינן מבוססות על פילוח יחיד אלא על מספר פילוחים, כאשר בכל פילוחי הזמן תדירות האיכונים של הנתבעת בבית המנוח הייתה נמוכה מאוד.

 

הנתבעת בחרה שלא לזמן את המומחה לחקירה בבית המשפט, כך שלמעשה חוות דעתו של המומחה לא נסתרה.

 

על פי הפסיקה, יש ליתן משקל משמעותי לחוות דעת מומחה, ורק אם קיים נימוק כבד משקל ובולט, יש לדחות את מסקנות המומחה שמונה ע"י בית המשפט. ראה: ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (פורסם בנבו); ע"א 1240/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל פ"ד נב (4) 563.

 

בנסיבות אלו, יש ליתן משקל מהותי למסקנת המומחה כי הנתבעת והמנוח לא התגוררו יחדיו דרך קבע, אולם לא מצאתי לנכון להסתפק באמור לעיל, אלא יש להמשיך ולבחון את כלל הראיות המצויות בתיק.

 

אגב, הנתבעת טענה בעדותה, כי המנוח לא אפשר לה לשוחח בטלפון לידו ולכן הטלפון שלה היה סגור כל אימת ששהתה בדירת המנוח. ראה למשל: עמ' 196 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 18-11. גם העדים מטעם הנתבעת חזרו על טענה זו בעדותם, גם כאשר לא נשאלו על כך ישירות. ראה למשל: עדות בנה של הנתבעת בעמ' 80 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 27-26, ועדותה של ל' בעמ' 123 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 20-19.

טענה זו נועדה ככל הנראה להתמודד עם תוצאות האיכון הסלולארי ממנו עולה כאמור, כי שיחות הטלפון של הנתבעת לא יצאו מסביבת בית המנוח. אולם, טענה זו אינה מסבירה את העובדה שהנתבעת ביצעה שיחות רבות בסביבת בית מגוריה / מחוץ לסביבת המנוח. שהרי, אם לטענת הנתבעת היא לא הייתה יכולה לקיים שיחת טלפון בנוכחות המנוח, אזי בהכרח כל השיחות שבוצעו על ידה נעשו שלא בנוכחות המנוח, דבר המוכיח כי היא לא שהתה כל הזמן במחצית המנוח כנטען על ידה. ראה: מעמ' 232 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 19 ועד עמ' 233 ש' 26.

 

ההליכים מול המוסד לביטוח לאומי ופסקי הדין שניתנו על ידי בתי הדין לעבודה

 

10.במסגרת הצו לגילוי מסמכים שהופנה למוסד לביטוח לאומי, הוגשה לתיק תעודת עובד ציבור ממנה עולה, כי תביעה לשאירים שהגישה הנתבעת נדחתה ע"י המוסד לביטוח לאומי לאחר שהוחלט במחלקת הגביה והביטוח שלא לראות בנתבעת ובמנוח כידועים בציבור.

 

הנתבעת הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (להלן: "בית הדין האזורי") בתיק ב"ל 59492-05-23 לצורך הכרה בזכאותה הנטענת לגמלת שאירים מכוח היותה ידועה בציבור של המנוח, אולם תביעתה נדחתה ביום 01.12.24 בפסק דין מפורט ומנומק הנושא 20 עמודים.

 

בפסק הדין של כב' בית הדין האזורי נקבע, כי הגם שהתנהל קשר ארוך שנים בין הנתבעת למנוח, לא הוכח קיומה של מערכת זוגית הדומה לקשר שבין בעל לאישה. הנתבעת לא הרימה את נטל השכנוע כי ניהלה משק בית משותף עם המנוח וכי גורלם נקשר זה בזה.

 

כב' בית הדין האזורי בחן את הצהרות הנתבעת במהלך השנים במסמכים שונים, כגון: פרוטוקול הערכת תלות מיום 21.10.15, תביעה לגמלת סיעוד מיום 29.09.16, דו"ח הערכת תלות מיום 08.11.16, תביעה לגמלת סיעוד מיום 21.05.17, דו"ח הערכת תלות מיום 02.06.17, דו"ח הערכת תלות מיום 17.01.19, דו"ח הוועדה המייעצת לעניין מצב תפקודי מיום 03.03.19, תביעה לבדיקה מחדש של זכאי לגמלת סיעוד עקב טענת החמרה מיום 14.04.22 ואף תביעה לגמלת שאירים ודמי מחייה מיום 05.09.22 (מושא התביעה) שם צוינה כתובת הנתבעת ברחוב Y, וכתובת המנוח ברחוב X. נקבע, כי במסגרת התביעות השונות הנתבעת הצהירה כי היא מתגוררת לבדה בדירה ברחוב Y וכי מצבה המשפחתי הינו "גרושה". הנתבעת לא דיווחה על מגורים בדירת המנוח ולא דיווחה שהם היו "בני זוג".

 

כב' בית הדין האזורי אף בחן את הצהרות המנוח (או מי מטעמו) בפני הרשויות, לרבות תביעות שהגיש למוסד לביטוח לאומי, שם ציין המנוח כי הוא מתגורר לבדו וכי מצבו המשפחתי הוא "גרוש". צוין כי קיים מסמך בודד משנת 2019 שם הצהיר המנוח על הנתבעת כ"בת זוג", אולם בהתאם להצהרה שמסר, הנתבעת מתגוררת בדירה אחרת ומבקרת אותו פעם בשבוע.

 

בפסק הדין של בית הדין האזורי צוין, כי הנתבעת לא ידעה להסביר לחוקרת מטעם המוסד לביטוח לאומי מדוע דיווחה על מעמד אישי כגרושה ועל מגורים לבדה. במסגרת תצהירה הסבירה הנתבעת לראשונה כי המנוח הוא שקבע כי הדיווח על כתובת הנתבעת תהא נפרדת מהדיווח על כתובת מגוריו, אולם כב' בית הדין האזורי לא נתן אמון בגרסה זו לאור התרשמותו הבלתי אמצעית מעדותה של הנתבעת בפניו.

 

כב' בית הדין האזורי הוסיף וקבע, כי לא הוכחו מגורים משותפים, וכי טענת הנתבעת ש"כל הזמן" שהתה עם המנוח בדירתו אינה מעידה על המציאות כהוויתה. בית הדין האזורי מצא סתירות בגרסת הנתבעת בנוגע להימצאותו של המנוח בדירת הנתבעת ברחוב Y, וכן מצא סתירה בגין גרסת הנתבעת לגרסת גיסה בכל הנוגע למגוריה עם המנוח בשנה האחרונה לחייו.

בית הדין האזורי אף נתן משקל מכריע לעדות אחיו של המנוח, מר ע' (להלן: "ע'"), אשר נקבע שאינו בעל עניין בתוצאות ההליך, שכן אינו יורש על פי דין ואינו צד להליך המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה.

עוד נקבע כי לא הובאו ראיות לקיומו של משק בית משותף, וכי עדי הנתבעת מסרו גרסה כללית ומגמתית לעניין זה.

כמו כן נקבע, כי התקיימה הפרדה רכושית בין הנתבעת למנוח, וכי לא הוצגו ראיות המוכיחות קיומה של מערכת יחסים כבני זוג, קשירת גורל ורצון לחיות יחדיו.

 

11.הנתבעת הגישה ערעור על פסק הדין של כב' בית הדין האזורי לעבודה, אולם גם הערעור נדחה ע"י כב' בית הדין הארצי לעבודה ביום 29.09.25 במסגרת עב"ל 81764-12-24.

יצוין כי הנתבעת עצמה הגישה את פסק הדין של כב' בית הדין הארצי לעבודה לתיק בית המשפט, תוך הדגשת העובדה כי הנתבעת לא חויבה בהוצאות משפט עקב "תם ליבה והיותה בת זוגו של המנוח".

 

להלן יובאו עיקרי נימוקי פסק הדין של כב' בית הדין הארצי לעבודה:

 

"בית הדין האזורי, בפסק דין מפורט ומנומק שניתן לאחר שמיעת עדויות (לרבות של המערערת, בנה, בנו של המנוח, אחיו של המנוח וכן קרובי משפחה נוספים וחברים), שוכנע כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח זכאות לגמלת שאירים. בית הדין פירט בקשר לכך כי למערערת בעלות בדירה ברח' Y בעיר ***, אשר הייתה רשומה ככתובתה במשרד הפנים, בעוד שכתובתו הרשומה של המנוח – שאין מחלוקת שהתגורר בה – הייתה ברח' X בעיר ***....

...לא הוכח ניהול משק בית משותף; עדויות העדים שהובאו מטעם המערערת בקשר לכך היו כלליות והצביעו לכל היותר על רכישות אקראיות; לא היה למערערת ולמנוח חשבון בנק משותף וגם לא נכסים משותפים; המערערת אישרה כי המנוח הוא שנשא בכל הוצאות הדירה ברח' X; והמערערת אמנם טענה כי המנוח שילם את כל חשבונות הדירה ברח' Y, אך בנה של המערערת סתר זאת והבהיר כי אמו שילמה אותם בעצמה.

בית הדין הוסיף וקבע לעניין מבחן קשירת הגורל כי הוצג מספר מצומצם מאוד של תמונות (האחרונה משנת 2016); לא נמסרה גרסה מפורטת לגבי חופשות משותפות או אירועים בהם המערערת והמנוח השתתפו יחד; ואף לא הוכחו חיי משפחה...

...בית הדין הוסיף והתייחס למסמך רפואי מיום 6.12.21 ממרכז בריאות הנפש "לב השרון", בו נכתב מפי המנוח כי הוא "מתגורר בעיר *** עם בת הזוג... נמצא בזוגיות מזה 28 שנים, שלאורך כל השנים היתה לא יציבה, עם פרידות וחזרות. חיים ביחד לסירוגין... מתאר שבחודשים האחרונים זוגתו פחות מתייחסת אליו ולא נמצאת לידו בעת הטיפולים של דיאליזה... ". בית הדין הבהיר כי לא די במסמך זה כשלעצמו כדי להרים את הרף הראייתי הדרוש להוכחת מעמדה של המערערת כידועה בציבור.

עוד קבע בית הדין כי מהראיות עלה כי בשנת 2011 או בסמוך לכך נפצעה המערערת בעת נפילה בדירתה ברח' Y, וכתוצאה מכך נותרה נכה והתניידה בבית באמצעות הליכון ומחוצה לו באמצעות כיסא גלגלים. בגין מצב זה הוגשו על ידה תביעות למוסד לקבלת גמלת סיעוד. בטפסי התביעה שמולאו על ידה והוגשו על ידי המוסד לתיק בית הדין (החל משנת 2015 ואילך) הצהירה על עצמה המערערת כ"גרושה", גם בטפסים בהם הופיעה במפורש האפשרות של "ידועה בציבור". זאת ועוד: בביקורי הערכת תלות שנעשו בדירתה ברח' Y הצהירה כי היא מתגוררת בדירה זו לבדה; כי היא מתקשה לבצע פעולות של בישול וניקיון הבית; ובחלק מהמקרים אף הדגישה כי כמעט ואינה יוצאת מהבית..

...עוד ניתן על ידו משקל, גם אם נמוך יותר, להצהרות המנוח בתביעות שונות שהגיש למוסד בהן הגדיר עצמו כגרוש, ללא מתן פרטים על בת זוג המתגוררת עמו (פרט לדוח ביקור בית של עובדת סוציאלית מיום 22.8.19, במסגרתו נרשמה המערערת כ"בת זוג" אשר "גרה לידו", תדירות ביקוריה היא "פעם בשבוע" והיא עוזרת ב"בישול, רחצה, קניות).

.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו בפנינו בכתב ובעל פה ועיינו בכל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

...המערערת לא עמדה בנטל להוכיח שהיא זכאית לקצבת שאירים מהמוסד. נזכיר בקשר לכך כי בהתאם להלכה הפסוקה, "מערכת יחסים בין בני זוג מושתתת על שלושה יסודות, אשר ביניהם מתקיימת זיקת גומלין, והם: קיום חיי משפחה כבני זוג, מגורים משותפים וניהול משק בית משותף" (עב"ל (ארצי) 21302-03-16 פוקילמן - המוסד לביטוח לאומי (2.4.19)). מקובלת עלינו מסקנת בית הדין האזורי - כפי שניתנה בהתבסס גם על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות - כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח כי בתקופה שטרם פטירת המנוח קיימה מערכת היחסים ביניהם את שלושת היסודות האמורים".

 

לא למותר לצין, כי פסקי הדין של בית הדין האזורי ושל בית הדין הארצי לעבודה הפכו חלוטים.

 

עם זאת מובהר, כי פסקי הדין שניתנו ע"י בית הדין האזורי לעבודה ובית הדין הארצי לעבודה אינם מחייבים את בית משפט זה בכל הנוגע לקביעת מעמדה של הנתבעת כידועה בציבור לצורך ירושה, לאור השוני בתכלית החקיקה ובאמות המידה לבחינת מעמד זה בין הערכאות השונות.

לפיכך, פסקי דין אלו הובאו לצורך השלמת התמונה ואין בהם כדי להכריע את גורלה של התביעה שלפניי, המבוססת על הראיות והעדויות שהובאו בהליך דנן.

 

סוגיית ההשתק השיפוטי

 

12.בפסיקה נקבע כי עקרון ההשתק השיפוטי, המבוסס על עקרונות ההגינות בהליך השיפוטי ותום הלב, משתיק בעל דין מהעלאת טענות סותרות בהליכים שונים.

 

ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד נט (6) 625, 633 נפסק כדלקמן:

 

" הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים . . . התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט . . . מכך אף נובע שתחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים בו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר . . . זאת ועוד, טענה בדבר השתק שיפוטי יכולה לעלות בלא קשר לנושא המשפטי המהותי העומד על הפרק''.

 

גם במסגרת בע"מ 2158/16 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 01.05.2016) קבע כב' בית המשפט העליון, כי בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה.

כלל זה מבוסס על עקרונות תום הלב וההגינות. מדובר בדרישה להתנהלות כנה של בעל דין שאינה מבוססת על שיקולים טקטיים.

 

פסיקה זו יושמה, בין היתר, גם בהליכים המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה לעניין הכרה במעמד של ידועים בציבור.

 

כך למשל, במסגרת תמ"ש (אשדוד) 3367-09-20 ש.מ נ' ר.מ (פורסם בנבו, 10.7.23) קבעה כב' השופטת עפרה גיא, כי אף אם היא הייתה מקבלת את טענותיה של המשיבה מס' 4 וקובעת כי עסקינן בבני זוג ידועים בציבור העומדים בדרישות סעיף 55 לחוק הירושה, הרי שהתביעה הייתה נדחית מחמת השתק שיפוטי, שכן המשיבה מס' 4 הצהירה בפני הרשויות כי היא חד הורית, ללא בן זוג, המתגוררת לבדה, ועל רקע זה קיבלה כספים רבים, קצבאות והטבות מהרשויות כשרמתה אותן.

בית המשפט קבע כי הוא אינו יכול לעצום עיניו ולהתעלם מטענות עובדתיות סותרות המקנות טובת הנאה לצד, כאשר לאחר מכן ועל מנת להביא ליתרון בהליך שיפוטי אחר, הוא יטען טענה עובדתית סותרת. עוד נקבע כי טענות המשיבה מס' 4 נדחות מכוח כללי תום הלב בניהול הליך משפטי.

 

כמו כן, ראה דבריה של כבוד השופטת אפרת שהם דליות בתמ"ש (באר שבע) 60158-03-18 פלונית נ' פלוני ( פורסם בנבו, 8.8.22) :

 

"אלא מאי, אותו ספק שמתעורר בראי הגרסאות הקוטביות של הצדדים ממילא נסוג אל מול עדות התובעת לפיה במהלכה של תקופת הקשר הזוגי הנטען היא הצהירה בפני הרשויות בכלל זה המוסד לביטוח לאומי אחרת לחלוטין מן הנטען כאן תוך שהיא גובה לכיסה קצבאות והטבות כאם חד הורית ללא כל אזכור לקיום זוגיות עם הנתבע כל שכן מגורים עם בן זוג.

.

"על רקע נתון מהותי זה הנעדר כליל מכתבי בי-דין של התובעת והגלום בו חוסר תם לב של ממש, מושתקת התובעת מלטעון להכרה בה כידועה בציבור וזאת לאורה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי אשר הורחבה בפסיקה בשנים האחרונות, תוך שנקבע כי יש מקום להחלתה לא רק כאשר נטענות מפי אדם טענות סותרות בפני ערכאות שיפוטיות שונות, כי אם גם בפני רשויות מנהליות.

.

את שתיקתה רבת השנים של התובעת בפני רשויות המדינה יש אפוא לפרש באחת משתי צורות - או שאכן וכטענת הנתבע לא ראתה עצמה כידועה בציבור מכאן שלא מצאה כל חובה לדווח הדבר לרשויות המדינה, או שבחרה במודע להערים על רשויות המדינה כדי לקבל הטבות להן אינה זכאית. כל אחת מהחלופות מכתיבה תוצאה של דחיית התובענה."

 

גם בתלה"מ (חיפה) 19981-12-20 א.ש נ' א.י (פורסם בנבו, 13.01.25), פסקה כב' השופטת הילה גורביץ עובדיה כדלקמן:

 

"במקרה כאן, גרסתה העובדתית של התובעת בהליך כאן, סותרת חזיתית את המצגים שהציגה בפני המוסד לביטוח לאומי, מס הכנסה וגורמי הרווחה.

אמנם התובעת טענה כי הנתבע אילץ אותה לעשות כן, ראו עדותה בעמוד 18 שורות 6-15, עמוד 33 שורות 10-17 ועוד. אך לא נתתי אמון בטענתה זו - התובעת ראתה בקִצבת הביטוח לאומי ששולמה לה – כהכנסתהּ בלבד.

.

הצהרות התובעת כי היא אלמנה שאינה חייה עם בן זוג ידוע בציבור, כפי שניתנו גם בתצהיר, למוסד לביטוח לאומי, למס הכנסה ולגורמי רווחה לשם קבלת הנחה במעון, מקימות השתק שיפוטי המונע מהתובעת לטעון בהליך כאן, אחרת".

 

יצוין כי על פסק הדין של כב' השופטת עובדיה הוגש ערעור לכב' בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת עמ"ש (חיפה) 59086-02-25 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 08.01.26).

כב' בית המשפט המחוזי דחה את הערעור לאחר שקבע שכלל הממצאים של בית משפט קמא מצביעים על מציאות שמאופיינת בהפרדה רכושית רצונית בין הצדדים ועל העדר כוונת השיתוף.

כב' השופט ג'יוסי, אב"ד סבר שלא היה מקום להחיל את דוקטרינת ההשתק השיפוטי, שכן יש לפעול במשנה זהירות ולעשות שימוש בכלי דיוני זה כ"תשובה אחרונה", כאשר אין מענה שיפוטי הולם אחר, ובפרט כאשר מקור הטענה הסותרת של המערערת הוא בהליך שננקט מחוץ לכותלי בית המשפט. לדידו של כב' השופט ג'יוסי, תחת החלת התוצאה הגורפת של מניעות, נכון היה לשקול אותה הצהרה סותרת לצד שאר הראיות ובמסגרת קביעת מהימנותה של המערערת, מה שהיה מונע את השימוש הלא מידתי בכלי האמור של השתק שיפוטי.

לעומת זאת, כב' השופט סילמן הסכים לתוצאה אליה הגיע כב' השופט ג'יוסי לפיה לא הוכח שיתוף, אולם הביע עמדה כי ניתן להקים את ההשתק השיפוטי ולהסתמך עליו שכן מדובר בהצהרה כלפי רשויות שהניבה טובת הנאה, ולא הצהרה גרידא.

כב' השופטת אטיאס הותירה בצריך עיון את המחלוקת בין חבריה להרכב בשאלה אם יש תחולה להשתק במקרה שלפניהם, אולם הצטרפה אף היא למסקנה שלא הוכחת כוונת שיתוף. עוד ציינה כב' השופטת אטיאס, כי סעד הצהרתי הוא סעד שביושר הנתון לשיקול דעת בית המשפט. על המבקש סעד הצהרתי להציג אינטרס לגיטימי לקבלתו. במקרה שבפנינו, אין אינטרס בקבלת הסעד ההצהרתי המבוקש במנותק מן הסעד הממוני- רכושי האופרטיבי.

 

13.במקרה שלפניי, כפי שיפורט להלן, קיימות הצהרות חוזרות ונשנות של הנתבעת לפיהן היא

גרושה המתגוררת בגפה בדירה ברחוב Y, ללא בן זוג ומסתייעת בבנה בלבד - הצהרות

שעל בסיסן זכתה בטובות הנאה כספיות כגון במסגרת תביעה לגמלת סיעוד.

 

כאשר עומתה הנתבעת עם הצהרותיה למוסד לביטוח לאומי השיבה תשובות מתחמקות וסותרות.

 

בתחילה טענה הנתבעת כי המנוח ניהל אותה ואמר לה שהיא "מפגרת" ו"לא מבינה כלום". אולם כאשר הנתבעת נשאלה האם המנוח אמר לה לשקר למוסד לביטוח לאומי, השיבה: "אני לא אמרתי שהוא שיקר. זה אתה אמרת", וכן: "אני לא שיקרתי".

כאשר בית המשפט התקשה להבין איך ניתן להחזיק בעמדה שלא מדובר בשקר כאשר הנתבעת עצמה טוענת שהצהרותיה למוסד לביטוח לאומי לא שיקפו את המציאות, השיבה הנתבעת כדלקמן (בזמן שבאת כוחה מתערבת בחקירה ומייעצת לה "להסביר מה היה"):

 

"כב' הש' ולך ניסן: אני גם לא מבינה את התשובה. אם את אומרת שגרת איתו, אז איך את יכולה להגיד שזה לא שקר שאת מצהירה שאת גרה לבד? אז מה? אי אפשר מכל הכיוונים. אז איפה זה לא נכון?

עו"ד גואטה: את צריכה להסביר להם, את צריכה להסביר להם מה שהיה. אני לא הייתי שם.

כב' הש' ולך ניסן: לא, אי אפשר להגיד גם זה לא שקר אם את טוענת בפועל גרת איתו ביחד. אז תבחרי.

עו"ד גואטה: את צריכה להסביר להם.

כב' הש' ולך ניסן: או שגרת איתו ביחד או שלא גרת איתו.

(מדברים ביחד)

כב' הש' ולך ניסן: לא להפריע, גברתי כשאת הצהרת לביטוח לאומי שאת גרה לבד זה שקר או לא שקר?

עו"ד גואטה:תסבירי מה היה, תסבירי. בית המשפט לא יודע.

עו"ד בלס:לא מה היה, השאלה פשוטה, זה לא מה היה. איפה שיקרת?

.

העדה, הנתבעת:אני לא שיקרתי, אני אמרתי.

כב' הש' ולך ניסן: מה זה לא שיקרת? גברתי או שגרת ביחד או שגרת לבד. אי אפשר את שתי האפשרויות בו זמנית נכון? תחליטי, גרת לבד או גרת ביחד?

עו"ד גואטה: תסבירי לה מה היה בביטוח לאומי, תסבירי לה.

העדה, הנתבעת: אני אומרת מה שהיה בביטוח לאומי.

כב' הש' ולך ניסן: אבל מה זה להגיד לא שיקרתי? גרת לבד או גרת ביחד? תחליטי. את הרי מצהירה,

העדה, הנתבעת: ב-2011 אני הייתי איתו.

כב' הש' ולך ניסן: נו?

העדה, הנתבעת: אני הייתי איתו.

כב' הש' ולך ניסן: אז כתבת לביטוח לאומי שאת לבד. אז זה שקר?

העדה, הנתבעת: כי הוא אמר, כי הוא לא רצה לפגוע בדירה שלו, אני שוב פעם אומרת לך.

ראה: מעמ' 169 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 17 ועד עמ' 170 ש' 33.

 

גם בהמשך טענה הנתבעת, כי לא מדובר בשקר מאחר והיא פעלה כפי שהמנוח הורה לה

לפעול, וזאת על אף שהיא הודתה שהיא זו שחתומה על המסמכים שהוגשו על ידה למוסד

לביטוח לאומי. ראה: עמ' 171 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 13-1.

 

לאחר מכן, טענה הנתבעת כי המנוח הוא זה ששיקר אבל היא עצמה לא שיקרה (ראה: עמ'

179 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 26-18).

 

 

 

לבסוף הודתה הנתבעת בפה מלא שהיא שיקרה כדלקמן:

 

"עו"ד בלס:אחרי ששמענו את הנאום המעלף של עורכת הדין שלך, אני עדיין שואל, בבית הדין האזורי לעבודה נכתב בפסק הדין, אני לא מדבר על 2024, אני מדבר על ,זה תיק

מ-2016, פסק דין מ-2017, נרשם שאת הצהרת שאת מרותקת 5 שנים לכיסא גלגלים ואת גרה לבד. אני שאלתי שאלה פשוטה, מאוד ברורה. למה שיקרת? או שיקרת פה, או שאת משקרת פה. אחד משניהם. יש פה שקר אחד בטוח. זהו, פשוט מאוד.

העדה, הנתבעת:אז שיקרתי. מה לעשות?

עו"ד בלס:שיקרת?

העדה, הנתבעת:לא יודעת.

 

ראה: עמ' 186 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 9-1.

 

14.כאשר המשיך ב"כ התובעים לעמת את הנתבעת עם הצהרותיה למוסד לביטוח לאומי, לפיהן היא מתגוררת רק בדירה ברחוב Y ושם היא ישנה, מתרחצת, זקוקה לעזרה וכו', חזרה על הטענה שלא סיפרה על המנוח מאחר והוא לא רצה שהיא תספר עליו ולבסוף השיבה: "עניתי וזה התשובות שיש לי". ראה: מעמ' 177 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 18 ועד עמ' 179 ש' 6.

 

עוד יצוין, כי ב"כ הנתבעת הרבתה להתערב בחקירת הנתבעת ועדיה באופן שהפריע לניהול החקירה, דבר שבא לידי ביטוי בפרוטוקול. ראה למשל (מספר דוגמאות שאינן ממצות את מלוא ההתערבויות בחקירה): עמ' 180 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 32-11, עמ' 184 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 33-1, עמ' 202 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 16-7, עמ' 218 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 31-16, עמ' 223 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 13-1, עמ' 121 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 29-18.

 

15.טענת הנתבעת שהמנוח הוא זה שאמר לה מה לרשום בטפסים היא טענה שקשה לקבלה. ראשית, מדובר בדרך קלה להתחמק מקבלת אחריות על הצהרותיה ביודעה שהמנוח הלך לעולמו ואינו יכול להתמודד עם טענות אלו. שנית, הנתבעת חזרה על ההצהרות הנטענות פעמים רבות, לרבות בהצהרות בעל פה מול מעריכי תלות כשהמנוח לא נכח לצידה. אף לאחר פטירת המנוח, הנתבעת רשמה את כתובתה ברחוב Y ואת כתובת המנוח ברחוב X בעת שהגישה את התביעה לגמלת שאירים ודמי מחייה. שלישית, הנתבעת לא עשתה רושם על בית המשפט של אישה ש"אינה מבינה כלום" כנטען על ידה, אלא של אישה דעתנית העומדת על שלה מנהלת את ענייניה בעצמה ודואגת לרכוש שלה. ניתן לראות גם שהאישה המשיכה לשמור קשר רציף עם בנה ולטפל באחותה, גם כאשר הדבר לא מצא חן בעיני המנוח.

 

זאת ועוד, גם אם אקבל את טענת הנתבעת שהמנוח אמר לה מה לכתוב במסמכים שהגישה למוסד לביטוח לאומי, הרי שאין בכך כדי להסביר את העובדה שהנתבעת נצפתה בדירתה ברחוב Y כל אימת שהתקיימו בביתה ביקורים של נציגי המוסד לביטוח לאומי, וזאת גם כאשר התקיימו ביקורים לא מתואמים, קרי ביקורים שהיא לא הייתה יכולה להתכונן אליהם מראש.

לטענת הנתבעת, היא הייתה בביתה ברחוב Y בזמן הביקורים הלא מתואמים מאחר והיא חילקה עצמה בין שני בתים והגיעה לביתה 3 פעמים בשבוע. ראה: עמ' 174 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 30-18. כאשר נשאלה כיצד בזמן הביקורים היא אף נצפתה ישנה במיטה שלה, השיבה: "היו ימים שבאתי גם ישנתי בבית. היו ימים שכן באתי וישנתי בבית". ראה: עמ' 176 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 33-7.

דא עקא, שגרסה זו סותרת את טענת הנתבעת כי היא ישנה כל הזמן בבית המנוח, וכי היא הייתה הולכת לביתה 3 פעמים בשבוע אולם חוזרת לישון עם המנוח "כל יום". ראה: מעמ' 167 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 21 ועד עמ' 168 ש' 16.

 

זאת ועוד, גם טענת הנתבעת שפעלה לפי דרישת המנוח מאחר "והוא רצה להגן על הדירה שלו ולהגן על הדירה שלי" (ראה: עמ' 169 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 27) מלמדת שהמנוח לא רצה ליצור שיתוף כלכלי עם הנתבעת וכי שני הצדדים עשו הפרדה ברורה בין "הדירה של המנוח" לבין "הדירה של הנתבעת".

יתרה מכך, גם אילו המוסד לביטוח לאומי היה יודע בזמן אמת שיש למנוח ידועה בציבור, הרי שהדבר היה יכול להשפיע, לכל היותר, על גובה הקצבאות של המנוח (דבר שאף הוא לא הוכח) וברי כי המוסד לביטוח לאומי לא היה יכול לשים ידו על דירת המנוח רק בשל העובדה שיש לו בת זוג. לפיכך הרצון של המנוח "להגן על הדירה שלו" יכול ללמד על רצונו להגן על הדירה מפני הנתבעת ולא מפני המוסד לביטוח לאומי.

 

16.זאת ועוד, גם המנוח הצהיר בפני המוסד לביטוח לאומי ובפני רשויות שונות כי הוא גרוש המתגורר לבדו, כמפורט בעמ' 5-4 לפסק הדין של כב' בית הדין האזורי לעבודה.

 

התובע צירף לתצהירו מסמכים נוספים המעידים על כך.

 

כך למשל, בשנת 2009 קיבל המנוח קצבה ל"יחיד". גם בשנת 2016 הגיש המנוח תביעה לגמלת סיעוד, תביעתו אושרה והוא קיבל שירותי סיעוד בהיקף של 9.75 יחידות לשבוע הכוללים טיפול אישי בבית, שירותים במרכז יום, משדר מצוקה, שרותי כביסה ומוצרי ספיגה. במסגרת זו קיבל המנוח תוספת ניקוד לבודד. ראה: נספחים ג'-ד' לתצהיר התובע.

בשנת 2019 ביקש המנוח לדון מחדש בגובה גמלת נכות מעבודה עקב החמרה במצבו, ועל גבי טופס התביעה ציין שאין לו שותפים או מיופי כוח בחשבון הבנק שלו. ראה: נספח ט' לתצהיר התובע.

 

אמנם אין בהצהרות המנוח כשלעצמן כדי למנוע מהנתבעת להוכיח את תביעתה, אלא שיש בהצהרות אלו כדי להשלים את התמונה אודות האופן שבו ראה המנוח את הקשר בינו לבין הנתבעת.

 

שאלת המגורים המשותפים תחת קורת גג אחת

 

17.גם אם אתעלם מחוות הדעת של המומחה וגם אם אתעלם מהצהרותיהם של הנתבעת ושל המנוח בפני המוסד לביטוח לאומי ולא אחיל "השתק שיפוטי" על הנתבעת, הרי שהנתבעת לא הוכיחה כי היא והמנוח התגוררו יחד תחת קורת גג אחת.

 

הסתירות בעדויות הנתבעת ועדיה

 

ראשית, במהלך העדויות התגלו סתירות בין גרסותיה השונות של הנתבעת עצמה וכן בין גרסותיה של הנתבעת לבין הגרסאות של העדים מטעמה, בכל הנוגע למועדים בהם שהתה הנתבעת בדירת המנוח (כל ההדגשות שלי – מ"ו).

 

כך בתצהיר עדותה ראשית טענה הנתבעת, כי המנוח סירב לכך שבנה יגיע לדירתו וכן סירב שאחותה הערירית שהפכה לסיעודית תגור בדירתו, ולכן היא נאלצה לחלק את חייה לחיים עיקרים עם המנוח בדירה ברחוב X לבין הטיפול באחותה ומפגשים עם בנה בדירה ברחוב Y. לדבריה המנוח קבע כי יומיים בשבוע היא תהיה עם בנה ואחותה ובשאר הימים תתגורר עמו.

לעומת זאת, בחקירתה בבית המשפט טענה הנתבעת כי היא כל הזמן ישנה בדירת המנוח אבל הייתה הולכת הביתה "3 ימים" כדי לפגוש את בנה, לטפל באחותה וכן על מנת להתקלח מאחר ולא הייתה יכולה להתקלח בבית המנוח. עוד טענה כי כל יום הייתה חוזרת ללון בבית המנוח, בעוד שבהמשך טענה שהיו ימים בהם ישנה בדירתה. ראה: מעמ' 167 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 21 ועד עמ' 168 ש' 16 לעומת עמ' 176 לפרוטוקול ש' 33-31.

כאשר הנתבעת נשאלה האם המטפלת שלה מטעם המוסד לביטוח לאומי הייתה מגיעה לבית של המנוח, השיבה הנתבעת כדלקמן: "לא. אצלי בבית. שהייתי באה יום כן יום לא, הביתה, להתקלח, המטפלת הייתה באה. מכינה אוכל". הנתבעת אף הבהירה כי לא היו לה תנאים נאותים בדירת המנוח מלבד להתפנות לשירותים, שכן האמבטיה בדירת המנוח לא הייתה נגישה עבורה. ראה: מעמ' 192 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 29 ועד עמ' 193 ש' 22.

 

גם בהמשך, העידה הנתבעת כי היא שהתה בבית המנוח "כל הזמן" ואף אישרה כי מדובר

ב-24 שעות ביממה משמונה בבוקר ועד שמונה בבוקר למחרת. אולם כאשר הנתבעת נשאלה מדוע הייתה זקוקה למטפלת בדירתה ברחוב Y אם ממילא שהתה עם המנוח 24 שעות, השיבה: " 3 ימים. מה שהיה מגיע לי היא הייתה באה", וכן: "אני עניתי כבר. אין לי תשובה".

כאשר ב"כ התובעים שאל את הנתבעת האם היא משנה את תשובותיה בהתאם לנוחות, כך שפעם היא אומרת שהיא שהתה עם המנוח 24 שעות ביממה ופעם אחרת אומרת ששהתה עמו רק חלק מהזמן, ב"כ הנתבעת התערבה בחקירה וטענה ש"זאת לא שאלה" ושהוא מציק לעדה, על אף שמדובר בשאלה לגיטימית בנסיבות העניין ראה: מעמ' 215 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 23 ועד עמ' 217 ש' 32.

 

בנה של הנתבעת העיד כי אמו ישנה באופן קבוע אצל המנוח, וכי היא חילקה את עצמה, כך שהיא גרה עם המנוח ברחוב X והגיעה לבית שלה ברחוב Y"פעם בשבוע פעמיים בשבוע". כאשר בנה של הנתבעת נשאל כיצד עדותו מתיישבת עם העובדה שאמו סיפרה לחוקרת של המוסד לביטוח לאומי כי היא לא לנה בדירת המנוח אלא הייתה יושבת עמו עד הערב ואז חוזרת הביתה, לא הצליח להסביר את השוני בגרסאות אלא טען שהוא פגש את אמו רק פעם בשבוע כשהיא הייתה מגיעה הביתה וזוהי תשובתו. ראה: עמ' 77 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 31-8 וכן בעמ' 80 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 33-3.

 

זאת ועוד, בנה של הנתבעת העיד, כי הוא הנהג המלווה של הנתבעת מטעם המוסד לביטוח לאומי כך שהוא משתמש ברכב המיועד לנכה עבור אמו, מאחר והיא נכה בכיסא גלגלים ללא רישיון נהיגה. בנה של הנתבעת טען בחקירתו, כי לצורך כך עליו לגור במרחק שלא יעלה על 1,500 מטר מכתובת מגוריה של אמו, בעוד שהמרחק בין רחובY בו הוא מתגורר, לדירה ברחוב X בה התגורר המנוח הוא מעל 3 ק"מ.

מהאמור לעיל עולה כי בנה של הנתבעת לא היה יכול לעשות שימוש ברכב נכה המגיע לאמו אילו הנתבעת הייתה מתגוררת ברחוב X ולא ברחוב Y. כאשר בנה של הנתבעת נשאל כיצד הוא מסביר את הסתירה, בין ההצהרה שהנתבעת התגוררה עם המנוח בדירה ברחוב X לבין ההצהרה שהנתבעת ובנה מתגוררים בסמיכות זה לזו ברחוב Y, התערבה ב"כ הנתבעת בחקירה וטענה: "אין שום סתירה" וכי ב"כ התובעים "מטעה את העד". ראה: מעמ' 81 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 1 ועד עמ' 83 ש' 29.

 

לעומת זאת, ל' אשתו של הבן העידה, כי הנתבעת הייתה ישנה בביתו של המנוח כל יום "חוץ משישי שבת היא הייתה באה להתרחץ". כאשר ל' נשאלה האם היא מודעת לכך שהנתבעת הצהירה בפני המוסד לביטוח לאומי כי היא לא ישנה בבית המנוח, השיבה שהיא לא יודעת מה היה בביטוח לאומי וכן: "לא עמדתי עם נר ובדקתי אתם יושנים או לא יושנים אוקי?". ובהמשך: "תקשיבי אני מבחינתי זה כל יום, אבל שוב אני לא יודעת, שוב אני לא יודעת יכול להיות שהיא כן כמה ימים לא הייתה שם"..."מבחינתי זה זוג שישן כל יום, יכול להיות שלא כל יום". " תקשיב היא הייתה הולכת כ' או-קיי? עכשיו ברור שאני לא הייתי לא ראיתי אותה נמצאת במיטה איתו, לא נמצאת במיטה איתו ישנה או לא ישנה או מה היא עושה שם איתו אוקיי? זה אני לא יכולה לפרש, לא נכנסת לפרטיות של בן אדם..." ראה: מעמ' 104 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 1 ועד עמ' 106 ש' 17.

כאשר ל' נשאלה האם הנתבעת לא התקלחה כל השבוע אלא רק בשישי שבת, טענה שבמהלך השבוע היו לנתבעת מגבונים וכן בקבוקי מים. ראה: עמ' 109 לפרו' מיום 19.05.25 ש' 33-7.

מכל האמור לעיל כי גרסתה של ל' שהנתבעת ישנה בבית המנוח בכל ימות השבוע למעט בשישי שבת אינה מבוססת על ידיעה אישית של ל' ואף אינה מתיישבת עם גרסתה של הנתבעת עצמה.

 

יתרה מכך, כאשר ל' נשאלה כמה שנים יש לנתבעת מטפלת, השיבה שאינה יודעת ולדבריה "אנחנו לא מדברים על מטפלת אנחנו מדברים על נ' ובן הזוג שלה אם הם היו ביחד או לא היו ביחד", וכן: "לא יודעת אם הם ישנו במיטה, לא יודעת, מטפלת לא יודעת".

 

דהיינו, נוצרה תחושה שהעדות של ל' הייתה מכוונת לדבר אחד בלבד וכל שאלה שמעבר לכך, נתקלה בתשובה של "לא יודעת". ראה: מעמ' 106 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 26 ועד עמ' 107 ש' 10.

 

זאת ועוד, כאשר ל' נשאלה כיצד עדותה לעניין הלינה של הנתבעת בדירת המנוח מתיישבת עם הצהרת הנתבעת במוסד לביטוח לאומי שהיא לא נותרה ללון בדירת המנוח, התפרצה ב"כ הנתבעת ואמרה: "היא לא צריכה לענות לך, היא לא צריכה לענות לך", בעוד ל' השיבה שאינה יודעת מה נאמר ע"י הנתבעת למוסד לביטוח לאומי. ראה: עמ' 116 לפרוטוקול מיום 19.05.22 ש' 21-4.

 

אמ' העידה, כי הנתבעת ישנה קבוע עם המנוח, אולם בהמשך העידה ש"היא הייתה ישנה קצת פה, קצת שם" וכי היא הייתה הולכת לפחות פעמיים בשבוע להיות עם הבן שלה.

עוד העידה, כי הנתבעת הייתה מתקלחת בביתה לפחות פעמיים בשבוע. כאשר נשאלה האם הנתבעת הייתה מתקלחת בביתה בסוף השבוע, השיבה: "אולי אמצע שבוע. אולי אמצע, אולי סוף לך תדע". ראה: עמ' 127 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 20-18, עמ' 131 ש' 23-9 וכן מעמ' 133 ש' 24 ועד עמ' 134 ש' 3.

 

בהמשך טענה אמ', כי הנתבעת הייתה ישנה רק בדירת המנוח. כאשר נאמר לה שהנתבעת העידה להפך בביטוח לאומי, שינתה גרסה והשיבה: "לא, לא אני לא אמרתי שהיא לא הייתה ישנה בכלל, לא היא הייתה ישנה אצל א' רוב השבוע... אז אני לא יודעת, זה מה שאני יודעת. ...אז תלך לביטוח לאומי ותעשה לה חקירה שם למה אתה חוקר אותי?". ראה: עמ' 134 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 27-15 לעומת עמ' 135 לפרוטוקול ש' 28-8.

 

גם כאשר אמ' נשאלה כיצד הטענה שהנתבעת ישנה בדירת המנוח כל הזמן מתיישבת עם העובדה שהייתה לנתבעת מטפלת צמודה, השיבה שאין לה תשובה שכן מדובר בעניין בירוקרטי של הנתבעת שאינו נוגע לה. ראה: עמ' 136 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 26-15.

 

מנגד, א' אמה של אמ' טענה בעדותה שהנתבעת לא ישנה בדירת המנוח כל יום, אלא ארבעה ימים בשבוע. כמו כן, בניגוד לעדותה של ל' לפיה הנתבעת ישנה בביתה ברחוב X בשישי שבת, א' העידה כי בסופי שבוע הנתבעת שהתה רק בדירת המנוח. ראה: עמ' 143 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 27-2 ועמ' 150 לפרוטוקול ש' 30-25.

 

מכל האמור לעיל כי בעוד שהנתבעת הצהירה בפני חוקרת המוסד לביטוח לאומי כי היא שהתה עם המנוח עד הערב אולם לנה בביתה, במסגרת ההליך שלפניי עלו שלל גרסאות לעניין זה החל מכך הנתבעת לנה בבית המנוח "כל הזמן" ועד לכך שהיא הגיעה לבית ברחוב Y פעם בשבוע / פעמיים בשבוע / 3 פעמיים בשבוע, רק בסופי שבוע או להפך לא בסופי שבוע וכיוצ"ב.

שלל הגרסאות המשתנות אינן מאפשרות ליתן אמון בטענות הנתבעת ועדיה בדבר המגורים המשותפים עם המנוח.

 

גם ח' שהעיד מטעם הנתבעת, טען בחקירתו שאינו יודע האם הנתבעת לנה בבית המנוח שכן מעולם לא ראה אותה לנה שם, וכי הוא כלל לא ביקר בביתו של המנוח משנת 2008 ועד לפטירת המנוח בשנת 2022. ראה: עמ' 165 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 14-9.

אגב, ח' טען כי הוא נהג להסיע את המנוח פעמיים שלוש בשבוע לאזור התעשייה שם הייתה למנוח נגריה, גם לאחר שהמנוח הפסיק לעבוד, כדי לשתות כוס קפה עם החברים שלו, שכן "זה החברה היחידה שהייתה לו". ראה: עמ' 162 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 21-17 וכן בעמ' 163 לפרוטוקול ש' 9-7.

נשאלת השאלה: במידה והנתבעת התגוררה עם המנוח וקיימה עמו חיי זוגיות מלאים, מדוע החברים באזור התעשייה היו "החברה היחידה" של המנוח?

 

כמו כן, הבן ת', שאין חולק שהיה בקשר רציף עם המנוח וב"כ הנתבעת אף הגדירה אותו בסיכומיה "העוגן היחיד כדי להעביר מסר מה היה שם בזמן אמת", העיד כי הנתבעת הייתה מגיעה לדירת המנוח, מבשלת, אוכלת עמו ארוחת ערב ואז הולכת לביתה מבלי להישאר ללון שם. ראה: עמ' 73 לפרוטוקול מיום 19.05.22 ש' 25-20.

ת' אף העיד כי הקשר בין המנוח לנתבעת לא היה קשר אינטימי בין גבר לאישה, וכי היו נשים נוספות שהמנוח לקח עמו לאירועים משפחתיים כגון: א', מר' וכו'. ראה: עמ' 68 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 13-2 וכן בעמ' 69 לפרוטוקול ש' 31-25.

 

הנתבעת והמנוח החזיקו בכתובות מגורים נפרדות, לכל הפחות משנת 2011 ואילך

 

18.הנתבעת טענה בתצהירה, כי בתחילה המנוח דיווח למוסד לביטוח לאומי ולבית החולים כי הצדדים מתגוררים יחד ברחוב X, אולם לאחר מספר שנים דיווח לכלל הגורמים כי הנתבעת מתגוררת ברחוב Y. עם זאת, הנתבעת לא הציגה אסמכתה ממשרד הפנים, כי אי פעם שינתה את כתובתה באופן רשמי לכתובתו של המנוח.

 

הנתבעת צירפה כנספח 2 לתצהירה אישור מחלה משירותי בריאות כללית במסגרתו מופיעה הכתובת של הנתבעת ברחוב X, אלא שמדובר במסמך ישן מתאריך 05.02.2009, ומאז ועד פטירת המנוח בשנת 2022 חלפו כ-13 שנים.

 

הנתבעת צירפה כנספח 3 לתצהירה צילום של מעטפה שנשלחה לכאורה לנתבעת בכתובת מגוריו של המנוח משירותי בריאות כללית, אלא שלא ניתן לדעת של מי כתב היד על גבי המעטפה, מתי הוא נכתב והאם נשלח בפועל.

 

הנתבעת צירפה כנספח 4 לתצהירה מכתב שעל פי הנטען הוא בכתב ידו של המנוח, אשר נשלח בשמה של הנתבעת לכללית מושלם ומצוינת בו כתובת הדירה ברחוב X. אולם גם כאן לא צורפה אסמכתה לכך שהמכתב נשלח בפועל, וכן מדובר במכתב מתאריך 21.02.11 דהיינו כ-11 שנים טרם פטירת המנוח.

 

הנתבעת צירפה כנספח 5 לתצהירה דף ראשון מתוך טופס לקבלת קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי שם ציינה את כתובת הדירה ברחוב X. אולם, מדובר בטופס ישן מתאריך 12.05.2011 ואף לא צורפו שאר עמודי הטופס מהם ניתן ללמוד על יתר הצהרותיה של הנתבעת.

 

כמו כן הנתבעת טענה, כי לאחר התאונה שעברה המנוח חתם על קבלת כיסא גלגלים עבורה וציין את כתובת הדירה ברחוב X, אלא שהכתובת ברחוב X מופיעה תחת הרובריקה "כתובת החותם", ואין מחלוקת שהמנוח עצמו התגורר בכתובת זו. באותו מסמך ממש, מופיעה הנתבעת בכתובת ברחוב Y ואף מופיעה עדיין כ"נשואה". ראה: נספח ט"ו לתצהיר התובע.

 

זאת ועוד, הנתבעת הודתה כי לאחר התאונה היא שינתה את כתובתה לרחוב Y, כך שמשנת 2011 ואילך כתובתה הרשמית של הנתבעת היא ברחוב Y. ראה למשל: נספח 6 לתצהיר הנתבעת שם המוסד לביטוח לאומי שולח לנתבעת דרישה להשלמת מסמכים לכתובת הדירה ברחוב Y וכן נספחים י"א –י"ב לתצהיר התובע.

 

19.אין מחלוקת, כי לכל הפחות משנת 2011 ואילך כל דברי הדואר של הנתבעת הגיעו לדירה ברחוב Y. ראה: מעמ' 209 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 26 ועד עמ' 210 לפרוטוקול ש' 4.

 

כמו כן, שמה של הנתבעת לא הופיע על תיבת הדואר של דירת המנוח או על דלת הדירה.

 

הנתבעת עצמה צירפה כנספח ג' לתצהירה את עדותו של התובע בבית הדין האזורי לעבודה במסגרתה הציג את שלט דירתו של המנוח עליו נכתב "א' כ'" ואת תיבת הדואר עליה נרשם "כ'" בלבד. ראה גם: נספח י"ז לתצהיר התובע.

בחקירתה בבית המשפט העלתה הנתבעת טענה לפיה עד לשנת 2011 הופיע על השלט הכיתוב "א' כ' ונ'" אולם המנוח לא רצה ומחק אותה. מעבר לכך שמדובר בטענה חדשה שלא בא זכרה בכתבי הטענות של הנתבעת ולא הוצגה אסמכתה לתמיכה בטענה זו, הרי שטענה זו מחזקת את המסקנה שלכל הפחות החל משנת 2011 ואילך המנוח לא רצה ליצור מצג כלשהו של מגורים משותפים עם הנתבעת. הנתבעת אמנם טענה כי הדבר נבע מכך שהמנוח לא רצה לפגוע בגובה הגמלה שלו, אולם כאשר נשאלה מאיזו שנה המנוח קיבל גמלה ומדוע הגמלה לא נפגעה כביכול עד לשנת 2011, טענה שאין לה מושג ממתי המנוח היה זכאי לגמלה. ראה: מעמ' 198 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 25 ועד עמ' 200 לפרוטוקול ש' 7.

 

20.המנוח עצמו הגיש בשנת 2021 בקשה לקבלת הנחה בארנונה וציין מפורשות "אני לבד". ראה: נספח י"ג לתצהיר התובע.

 

כמו כן, התובע צירף כנספח י' לתצהירו חשבונות בגין צריכת מים המעידים על צריכה פרטית אפסית במועדים הסמוכים לפטירת המנוח בשנת 2022 ועל צריכה נמוכה מאוד גם בשנים 2019-2018, דבר שאינו מתיישב עם מגורים משותפים של שני אנשים תחת קורת גג אחת או על מגוריה של הנתבעת בדירה בעת שהמנוח היה מאושפז בבית החולים. בחשבונות המים אף מופיע "מגורים 1 נפשות".

 

21.זאת ועוד, נראה שהן הנתבעת והן עדיה התייחסו לבית ברחוב Y ולא לדירה ברחוב X, כביתה של הנתבעת. כך למשל א' העידה שכאשר היא שוחחה עם הנתבעת בטלפון ושאלה איפה היא, הנתבעת השיבה: "אני אצל המנוח" (קרי, לא ענתה "אני בבית שלי" כפי שהיא מצופה להשיב אילו התגוררה עם המנוח דרך קבע). כאשר א' נשאלה היכן גר הבן של הנתבעת השיבה: "הבן שלה איתם במקום איפה שהיא גרה", כאשר אין מחלוקת שבנה של הנתבעת לא התגורר בדירת המנוח, מאחר והמנוח לא אהב אותו, בלשון המעטה. ראה: עמ' 151 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 13-1.

גם בנה של הנתבעת העיד כי המטפלת של הנתבעת הייתה "מגיעה לבית של אמא שלי", וכן "המטפלת של אמא שלי לא קשורה למטפלת של המנוח, לבית של המנוח סליחה", קרי ההתייחסות הייתה לבית ברחוב Y כביתה של הנתבעת ולא לדירה ברחוב X. ראה: עמ' 95 לפרוטוקול מיום 19.05.22 ש' 17-12.

 

אי התאמת דירת המנוח לצרכיה של הנתבעת

 

22.אין מחלוקת כי דירת המנוח לא הותאמה לצרכיה של הנתבעת כנכה. התובע צירף כנספח ט"ז לתצהירו תמונות המלמדות כי דירת המנוח לא הייתה מונגשת, שכן הכניסה לחדרי הרחצה הייתה צרה וללא מאחזי יד לנכה.

גם הנתבעת עצמה העידה כי לא היו לה תנאים ראויים בדירת המנוח, וכי לא הייתה יכולה להיכנס לאמבטיה אלא רק לשירותים. ראה: עמ' 193 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 22-4.

עובדה זו גם מחזקת את המסקנה שלנתבעת הייתה דירת מגורים משלה, שם הייתה יכולה להתקלח ולדאוג לצרכיה, וכן מעידה כי המנוח לא ראה בדירת מגוריו דירה משותפת לו ולנתבעת, שאחרת היה דואג להנגיש אותה עבור הנתבעת.

 

יצוין, כי הנתבעת טענה בתצהירה שהמנוח קבע שהיא תהיה עקרת בית והוא יפרנס אותה וידאג לכל מחסורה, וכן טענה שלאחר פציעתה המנוח דאג לה "כבעל ממש". דא עקא, שהתנהלות המנוח בפועל אינה מלמדת על דאגה לכל צרכיה של הנתבעת, שכן היכולת להתקלח בדירת המנוח היא יכולת אלמנטרית שנשללה מהנתבעת בדירת המנוח.

 

 

 

 

העדר חפצים אישיים של הנתבעת בדירת המנוח

 

23.הנתבעת טענה בתצהירה, כי כלל חפציה האישיים היו בדירת המנוח, אלא שטענה זו לא נתמכה באף ראיה ואף אינה מתיישבת עם החומר המצוי בתיק.

 

ראשית, הנתבעת צירפה כנספח ג' לתצהירה את עדותו של התובע בבית הדין האזורי לעבודה, אשר העיד כי הוא נכנס לדירת המנוח לראשונה כחודש וחצי לאחר פטירת המנוח, ולא מצא שם אף חפץ הנחזה כחפץ של אישה למעט תיק שחור קטן הנחזה כחדש.

 

הנתבעת צירפה כנספח 10 לתצהירה תמונות של דירת המנוח, לאחר שלטענתה נפרצה ע"י התובע. בתמונות ניתן לראות שקיות שחורות גדולות קשורות, כאשר הנתבעת אפילו לא פתחה אותן על מנת לצלם את תכולתן. ברי כי אילו היה בשקיות ציוד אישי של הנתבעת, הייתה הנתבעת לוקחת את הציוד חזרה או לכל הפחות מצלמת אותו.

 

יתרה מכך, המנוח נפטר בתאריך 11.07.2022. רק בתאריך 14.09.2022 הנתבעת פנתה לבית משפט השלום ב*** בבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת וטענה, כי בתאריך 30.08.22 היא ביקרה בדירת המנוח ונבהלה לגלות כי בנו של המנוח היה בדירה והיא חוששת לחפציה הנמצאים בדירה ולמסמכים השייכים לה.

במידה וכלל חפציה האישיים של הנתבעת היו בדירת המנוח כנטען, נשאלת השאלה כיצד במשך למעלה מחודש וחצי מפטירת המנוח הנתבעת לא נזקקה לחפצים אלו ולא נטלה אותם לרשותה?

 

בפרוטוקול הדיון מיום 14.09.22 ב"כ הנתבעת אף טענה: "המשיב פרץ את הדירה, טרח להחליף מנעול. אנו לא יודעים מתי זה קרה. היא לא גרה שם יש לה עוד בית. המגורים העיקריים היו שם...". עצם העובדה שהנתבעת לא ידעה מתי התובע "פרץ" לדירה מוכיחה שהיא לא התגוררה שם שאחרת היא הייתה פוגשת את התובע בדירה.

זאת ועוד, כב' השופטת אופיר כתבי-ריבלין לא נתנה צו במעמד צד אחד ביום 14.09.22, אולם נתנה החלטה לפיה משטרת ישראל תלווה את הנתבעת לדירה ברחוב X ותסייע לה לקחת את חפציה האישיים עוד באותו יום.

בדיון מיום 15.09.22 בבית משפט זה נשאלה הנתבעת האם אספה את חפציה בליווי המשטרה והשיבה שלא אספה אותם, וגם באת כוח ציינה: "היא לא רוצה לקחת את החפצים. היא רוצה לחזור להתגורר שם...". ברי, כי אילו היו לנתבעת חפצים אישיים בדירה, היא הייתה מנצלת את הליווי המשטרתי כדי לאוספם. משלא עשתה כן, ניתן להניח שלא היו חפצים אישיים לאסוף.

 

אגב, א' העידה כי החפצים האישיים של הנתבעת היו בדירת המנוח, אולם כאשר נשאלה באילו חפצים מדובר השיבה: "דברים שלה, שמפואים, סבונים, כל הדברים האלה היו אצל המנוח" ראה: עמ' 152 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 22-13. דא עקא, שטענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהנתבעת כלל לא הייתה יכולה להתקלח בבית המנוח, כך שאין זה סביר שהיא הותירה אצלו דווקא "שמפואים, סבונים" וכו'.

 

ערה אני לכך שלנתבעת היה מפתח לדירת המנוח, אלא שגם לע' היה מפתח לדירת המנוח, ולא נטען שע' גר עם המנוח רק בשל העובדה שהחזיק במפתח לדירה.

ע' אף העיד בבית הדין האזורי, כי מדי פעם המנוח היה לוקח מהנתבעת את המפתח ואז מחזיר לה, דבר המעיד על כך שהמנוח הוא זה שהחליט מתי לנתבעת תהא גישה לדירתו ומתי לא.

זאת ועוד, התובע העיד, כי בעת שביקש מע' מפתח לדירת המנוח הוא לא ידע שיש מישהי שטוענת להיותה ידועה בציבור של המנוח , וגם ע' לא היה נותן לו מפתח לדירה שבה מישהי מתגוררת לכאורה כ-30 שנה. לפיכך, ברגע שהתובע שמע שיש מישהי שטוענת לזכויות בדירה, הוא עזב את החפצים שהיו בדירה וביקש מהחוקרת של המוסד לביטוח לאומי שתבוא לראות את הדירה בעצמה. ראה: מעמ' 48 לפרוטוקול מיום 19.05.22 ש' 3 ועד עמ' 49 ש' 6.

 

מסמכים נוספים המעידים כי המנוח לא ראה בנתבעת כידועה בציבור שלו

 

24.התובע צירף כנספח א' לתצהירו מכתב שחרור מבית החולים לניאדו מתאריך 25.03.2020 שם ציין המנוח תחת הרובריקה של "בת זוג" את מר', שהייתה מטפלת שלו מטעם המוסד לביטוח לאומי.

עוד צורף כנספח ב' לתצהיר התובע תצהיר של המנוח מיום 30.06.2020 שם המנוח מציין כי הרכב של מר' עומד לשימושו האישי לצורך קבלת תג נכה ופטור מאגרת רישוי.

נשאלת השאלה, מדוע המנוח לא ציין את הנתבעת כבת זוגו ומדוע נדרש לעשות שימוש ברכב של מר'?

 

התובע צירף כנספח ו' לתצהירו ספחי עדכון פרטים אישיים של המנוח לחברת הביטוח הראל שם צוין כי המנוח גרוש והרובריקה של "בת זוג" נותרה ריקה בשנים 2009-2007.

 

התובע צירף כנספח ז' לתצהירו העתק שאלון שמילא המנוח כמועמד להשתלת כליה בתאריך 23.12.2018 שם ציין המנוח כי הוא גרוש, ותחת פרטי מספר טלפון של בן משפחה ציין את הטלפון של אחיו, ע'.

 

כמו כן, צורפו סיכומי ביקור רפואי של המנוח במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי במועדים שונים (בשנים 2022-2020), כאשר במסמכים אלו מצוין כי המנוח גרוש מזה כ-26 שנים, אינו בקשר עם שניים מילדיו, מצוי בקשר יום יומי עם ילד נכה ומפורטים הקשרים עם אחיו, ואילו הנתבעת אינה מוזכרת כלל ואף לא מצוין כי הוא מתגורר עם בת זוג. ראה: נספח ח' לתצהיר התובע.

גם במכתב שחרור של המנוח מביה"ח לניאדו מיום 03.06.22, קרי בסמוך לפטירת המנוח, צוין כי המנוח גרוש + 3, צלול ועצמאי בתפקודו, מתהלך ללא תמיכה ונעזר במטפל 11 שעות בשבוע, קרי לא מצוין קיומה של בת זוג בכלל או של הנתבעת בפרט. ראה: נספח י"ד לתצהיר התובע.

 

25.הנתבעת מצדה צירפה לתצהירה אסמכתאות שנועדו להוכיח את היותה הידועה בציבור של המנוח, אולם סבורני שאין באסמכתאות שצורפו כדי להוכיח את הנטען.

 

כך הנתבעת צירפה כנספח 7 לתצהירה מספר תמונות שלה ושל המנוח באירועים משפחתיים ובטיולים, אולם מדובר בתמונות בודדות מתאריכים ישנים (2012, 2014, 2016), על אף שמדובר לטענת הנתבעת בקשר זוגי של כ-28 שנים, וממילא אין בתמונות הבודדות הללו כדי להעיד על מגורים משותפים או קיום משק בית משותף.

 

הנתבעת צירפה כנספח 8 לתצהירה אסמכתה לכך שהמנוח רכש לה תכשיטי יהלומים, אלא שגם כאן מדובר בשתי קבלות בודדות מתאריכים 26.06.12 ו-10.07.14 שלא ניתן ללמוד מהם מי רכש את התכשיטים ולמי מהם נמסרו, וממילא אין בהם כדי להעיד על קשר של "ידועים בציבור".

 

עוד צירפה הנתבעת כנספח 9 לתצהירה תמונה של המנוח במיטת בית החולים עם עיניים עצומות ופה פתוח תחת הכיתוב "צילום המנוח במיטת פטירתו ע"י הנתבעת אשר סעדה אותו עד צאת נשמתו". כאשר נשאלה הנתבעת מדוע צירפה צילום גופתו של המנוח, טענה שהוא לא מת בתמונה ובאת כוחה ציינה כי מדובר "ברגעים האחרונים שלו". כאשר נשאלה הנתבעת מדוע היה צריך לצרף תמונה שבה המנוח מצוי לכאורה ברגעיו האחרונים, השיבה "שיהיה לי זיכרון שלו".

אולם, כאשר ב"כ התובעים ניסה להבין מדוע יש צורך להציג תמונה שמיועדת לכאורה למטרת זיכרון של הנתבעת כראיה בבית המשפט, התערבה ב"כ הנתבעת בחקירה ואמרה: "אני רוצה להסביר לה", ואז הוסיפה: "אין לך תשובה? אז אין לך תשובה". ראה: מעמ' 210 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 23 ועד עמ' 212 לפרוטוקול ש' 30.

 

יתרה מכך, הנתבעת ציינה כי היה לה קשר טוב עם ע', אחיו של המנוח. ראה: עמ' 218 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 15-9. הנתבעת אף צירפה כחלק ממוצגיה את ההודעה שנגבתה מע' ע"י המוסד לביטוח לאומי.

דא עקא, שמר ע' העיד, כי הנתבעת כלל לא טיפלה במנוח ולא סעדה אותו כאשר מצבו הידרדר. לטענתו, בשבועות שלפני פטירתו, הנתבעת הייתה מגיעה למספר שעות לבית החולים רק כדי להראות נוכחות, שואלת האם המנוח הותיר צוואה או לא ונעלמת.

בנסיבות אלו, סבורני שאין בעובדה שהנתבעת בחרה לצלם את המנוח דווקא בעת פטירתו כדי ללמד על כך שהיא זו שטיפלה בו בחייו וסעדה אותו עד רגעיו האחרונים.

 

העדר קיום משק בית משותף

 

26.סעיף 55 לחוק הירושה כולל בתוכו יסוד של ניהול משק בית משותף.

בניסיון לבחון אם אכן מערכת היחסים בין הצדדים מדמה מערכת יחסים של זוג נשוי יש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים לעניין קביעות הקשר ומיסודו. כך גם בבחינת קיומו של 'משק בית משותף', יש להתחקות אחר מאפיינים הקיימים בניהול משק בית על-ידי בני זוג נשואים, כמו מגורים תחת קורת גג אחת, ניהול חשבון בנק משותף וכיו"ב. ראה: ע"מ (חיפה) 264/05 פלונית נ' אלמוני (פורסם, 04.05.06). באותו פסק דין נקבע, כי מערכת היחסים בין הצדדים לא עברה את שלב "הניסיון" והחברות, והמערערת לא הרימה את הנטל להוכיח שהתמלאו התנאים להכרה בה כידועה בציבור של המשיב. עוד נקבע, כי גם אילו הייתה מתקבלת המסקנה שהצדדים היו ידועים בציבור, הרי שלא די בכך כדי לקבוע שעל הצדדים חלה הלכת השיתוף, אלא קיים נטל מוגבר על הטוען לשיתוף להוכיח את כוונת השיתוף.

27.במקרה שלפניי לא זו בלבד שלא הוכחו מגורים משותפים תחת קורת גג אחת, גם לא הוכח ניהול משק בית משותף ואף להפך – מדבריה של הנתבעת עצמה ניתן ללמוד כי המנוח לא היה מעוניין בשום סוג של שיתוף כלכלי עם הנתבעת.

 

הנתבעת נשאלה אילו גמלאות היו למנוח והשיבה שאינה יודעת, שכן היא לא ניהלה לו את הכספים אלא המנוח רצה לנהל לבדו.

כאשר הנתבעת נשאלה מדוע שקצבת הנכות שלה תיפגע כתוצאה ממגורים עם המנוח, השיבה: "כי אנחנו לא היינו שותפים בהכנסות. כל אחד בהכנסות שלו. הוא לא רצה". כאשר נשאלה הנתבעת מדוע שקצבת הנכות או קצבת הזקנה של המנוח תיפגע בשל עצם קיומה של בת זוג, השיבה: "תשאל אותו, אולי נזמן אותו באיזשהו סיאנס". עוד העידה הנתבעת, כי המנוח גם לא רצה לפתוח יחד עמה חשבון בנק משותף. ראה: מעמ' 203 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 2 ועד עמ' 204 לפרוטוקול ש' 4 וכן בש' 33-32.

הצדדים אף לא היו מיופי כוח האחד בחשבון הבנק של האחר.

 

כמו כן, הנתבעת העידה שהמנוח שילם לבדו את מלוא הוצאות החזקת הדירה ברחוב X וכי הוא לא רצה שהיא תשלם דבר ולא רצה שהיא תיכנס לחשבון הבנק שלו.

 

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי המנוח סייע לה לשלם את הוצאות החזקת הבית שלה ברחוב Y אלא שטענה זו לא נתמכה בראשית ראיה. בהקשר זה יוזכר, כי מדובר בבית מחולק למספר יחידות שבו גרו לכאורה גם הגרוש של הנתבעת, בנה הבגיר של הנתבעת עם אשתו ואחותה. ראה: מעמ' 212 לפרוטוקול מיום 22.095.25 ש' 31 ועד עמ' 214 ש' 18.

נוסף על כך, לא הוצגה כל ראיה לרכישות משותפות משמעותיות של המנוח והנתבעת או לצבירת רכוש משותף כלשהו.

 

28.זאת ועוד, לא זו בלבד שהמנוח לא הראה שום כוונה לשתף את הנתבעת בדירה שלו או בניהול משק הבית המשותף, גם הנתבעת מצדה לא הראתה שום כוונה לחלוק עם המנוח את הכנסותיה או את הרכוש שלה.

 

עוד במסגרת קדם המשפט מיום 05.06.23 נשאלה הנתבעת האם היא מבינה שבמידה והיא והמנוח יוכרזו כידועים בציבור וייקבע ביחס אליהם שיתוף כלכלי אז הוא יכלול גם את הרכוש שלה, אולם הנתבעת טענה כי המנוח לא רצה להיות שותף בבית השייך לה, דהיינו הנתבעת טענה לשיתוף חד צדדי – שיתוף שלה ברכוש של המנוח ללא שיתוף של המנוח ברכוש שלה. ראה: עמ' 4 לפרוטוקול מיום 05.06.23 ש' 19-11.

 

גם במסגרת דיון ההוכחות, נשאלה הנתבעת האם היא מוכנה לחלוק עם עיזבון המנוח את הכספים והרכוש שצברה. בתחילה טענה הנתבעת שאין לה כספים, אחר כך השתתקה ולא השיבה בזמן שעורכת דינה מנסה לטעון שהיא לא מבינה את השאלה ולבסוף השיבה: "למה שאני אתן חצי משלי?".

 

יתרה מכך, הנתבעת העידה, כי אחיו של המנוח היה אחראי על נושא האזכרה למנוח.

כאשר הנתבעת נשאלה האם היא שילמה את הוצאות הקבורה של המנוח, השיבה: "אני צריכה לשלם קבורה? אח שלו... למה אני צריכה לשלם קבורה? ...אני לא צריכה לשלם קבורה". ראה: מעמ' 223 לפרוטוקול מיום 22.05.22 ש' 25 ועד עמ' 227 ש' 7.

 

נשאלת השאלה מדוע אישה הטוענת שהייתה הידועה בציבור של המנוח במשך כ-28 שנים ורואה עצמה זכאית למחצית עיזבון המנוח סבורה שאינה צריכה להשתתף אפילו בהוצאות הקבורה?!

גם כאשר הנתבעת נשאלה האם השבעה הייתה אצלה בבית השיבה: "מה פתאום. ע' עשה את זה אצלו". ראה: עמ' 197 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 33-29. עצם הפליאה של הנתבעת מעצם המחשבה שהשבעה תתקיים בביתה מדברת בעד עצמה.

 

על פי הפסיקה, שיתוף כלכלי הוא שיתוף הדדי, באופן שצד אינו רשאי לטעון כי רעהו התכוון לשתף אותו בנכסיו, אולם הוא לא התכוון לשתף את רעהו בנכסים שלו. ראה למשל לעניין זה: תלה"מ (חד') 51908-11-21 פלונית נ' פלוני.

 

29.זאת ועוד, על פי הפסיקה, היסודות של חיי משפחה בצוותא וניהול משק בית משותף צריכים להתקיים עד למות המנוח. אם אחד היסודות התערער לפני מות המנוח, אפילו היה קיים זמן רב קודם לכן, אין הוראת סעיף 55 לחוק הירושה יכולה עוד לחול. ראה: ע"א 818/75 עזבון המנוחה בורגר נ' מרגלית פ"מ ל(2) 552 (1976).

 

מהחומר שלפניי עולה כי הקשר בין המנוח לנתבעת לא התחזק עם השנים, אלא להפך, דווקא בשנים האחרונות הנתבעת עייפה מהקשר, בין בשל נכותה של הנתבעת עצמה ובין בשל סיבות אחרות.

 

כך למשל, הנתבעת טענה בתצהירה כי היא נהגה לבשל בשני בתים, לנקות שני בתים, לארח את הבן ת' וכיוצ"ב. דא עקא, שבעקבות התאונה של הנתבעת בשנת 2011 הנתבעת עצמה דיווחה למוסד לביטוח לאומי כי היא אינה מסוגלת לנקות את הבית, כי רוב הזמן היא יושבת בגינת הבית או שוכבת וכי היא נזקקת לעזרה של בנה. הנתבעת אף העידה כי בארבע השנים האחרונות היא אינה מבשלת בשל הידרדרות במצבה הבריאותי. ראה: עמ' 192 לפרוטוקול מום 22.05.25 ש' 26-1. גם בנה של הנתבעת העיד כי בשנים האחרונות אמו נזקקה לסיוע של מטפלת וכבר לא בישלה בעצמה. ראה: עמ' 89 לפרוטוקול מיום 19.05.22 ש' 30-1.

 

גם ת' העיד, כי אביו היה מזמין אותו להתארח בדירה ברחוב X רק כאשר הנתבעת הייתה מבשלת עבורו, שכן המנוח לא בישל והוא היה מעוניין שת' יאכל.

לדברי ת', הוא הפסיק לבוא לביקורים אצל המנוח כאשר הנתבעת הפסיקה להגיע לשם לפני

כ-10/15 שנים (!), שכן לנתבעת היה קשה וממילא היא לא רצתה שהוא יבוא יותר מדי. ראה: עמ' 62 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 5-1, וכן בעמ' 65 לפרוטוקול ש' 18-1.

 

יצוין, כי האח ע' לא זומן לעדות בבית משפט זה ע"י מי מהצדדים, אולם הנתבעת היא זו שבחרה לצרף את עדותו במוסד לביטוח לאומי ובבית הדין האזורי לעבודה כחלק מתצהיריה ומוצגיה. עיון בעדותו של ע' מעלה כי הוא העיד, שבזמן שהמנוח היה חולה דיאליזה והתחנן בפני הנתבעת שתלון אצלו מאחר והוא חשש ללון לבד, הנתבעת סירבה לכך.

עוד העיד מר ע' כי כחודש –חודש וחצי לפני פטירת המנוח, הוא פגש את הנתבעת ליד הבית שלה ואמר לה שהמנוח מחפש אותה, והיא אמרה לו לא להעז לספר למנוח היכן היא, שכן אין לה כוח ושיעזוב אותה.

 

זאת ועוד, גם בנה של הנתבעת הודה כי בארבע השנים האחרונות הקשר בין הנתבעת למנוח הידרדר. ראה: עמ' 97 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 13-7. כמו כן, בנה של הנתבעת הודה שהוא אינו יודע לפרטי פרטים מה אמו עשתה בבית של המנוח, והוא עצמו לא שהה בדירת המנוח בשנים האחרונות. ראה: עמ' 101 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 25-14.

 

העדר שותפות גורל

 

30.הנתבעת טענה בתצהירה, כי היא והמנוח כרתו חיים משותפים לא על בסיס נוחות אלא על בסיס קשר של אהבה וקשירת גורל אמיץ, כאשר הקשר נמשך בעיתות מחלה צרה וכאב ולא רק בימים טובים ונעימים. דא עקא, שהתמונה המצטיירת מהחומר שלפניי שונה.

 

ראשית לא הוצגו ראיות לכך שהמנוח סעד את הנתבעת לאחר התאונה שעברה והוא אף בחר שלא להנגיש את דירת מגוריו ברחוב X כך שתתאים לצרכיה של הנתבעת כנכה, דבר המדבר בעד עצמו. המנוח אף אסר על בנה של הנתבעת להיכנס לדירת מגוריו, דבר המלמד אף הוא שלא מדובר על קשר של בני זוג המקיימים חי משפחה כבעל ואישה.

 

גם הנתבעת מצידה אינה מוזכרת כמי שמלווה את המנוח בעת אשפוזים רפואיים, כאשר כאמור בעת מילוי שאלון של המנוח כמועמד להשתלת כליה, ציין המנוח את מספר הטלפון של אחיו ולא של הנתבעת.

 

יתרה מכך, מעדויות של הנתבעת והעדים מטעמה עולה תמונה של מערכת יחסים עגומה.

הנתבעת האשימה את המנוח כי נפלה ונעשתה נכה בגללו (טענה שלא נתמכה בראשית ראיה) והעידה כדלקמן: "אני בוכה על החיים שלי שבזבזתי אותם. לא נהניתי מהם. אני בוכה. ובסוף לאיזה מצב אני הגעתי? לשפל. הוא השפיל אותי. אני הייתי מושפלת. מושפלת עד עפר". ראה: עמ' 175 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 10 וש' 33-32.

 

גם אמ' סיפרה שהנתבעת הייתה חוזרת בוכה מדירת המנוח, טוענת שאינה יכולה יותר ואז חוזרת אליו, ואף הגדירה את מערכת היחסים בין הנתבעת למנוח במילים קשות: "היא הייתה כלבה שלו". ראה: עמ' 137 לפרוטוקול מיום 19.05.22 ש' 18-14, עמ' 139 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 10 וכן בעמ' 140 לפרוטוקול מיום 19.05.22 ש' 28-26.

 

כך גם ח', שהעיד כאמור מטעם התובעת, טען בעדותו כי המנוח היה צועק ומקלל את הנתבעת, טוען שאינו רוצה להיות בקשר עמה ואז מבקש לחזור לקשר עמה וחוזר חלילה. ראה: עמ' 166 לפרוטוקול מיום 22.05.25 ש' 13-8.

 

גם מעדותו של ע' בבית הדין האזורי עולה, כי בשנים האחרונות לחייו המנוח שהה עם ע' בחגים ובשבתות, מבלי שהנתבעת הצטרפה אליו, וכי גם לטיפולי הדיאליזה המנוח הלך לבד או בליווי של ע'.

 

במסגרת עדותו במוסד לביטוח לאומי, נשאל ע' האם המנוח והנתבעת היו בני זוג והשיב:

 

"בעיניי לא בני זוג בכלל. הם היו נפגשים מדי פעם בבית קפה כאן או לפעמים באה אליו או לפעמים מצלצלת אלי ואומרת לי שהוא קילל אותה, צעק עליה וקילל את הבן שלה. אמרתי לה שהם אנשים מבוגרים ואני לא יכול להגיד לו ולך ואם לא טוב לך תעזבי אותו ואם טוב לך תמשיכי. פתאום שלושה ארבעה חודשים לא שומע ממנה כלום היא נעלמת ופתאום מופיעה. היא לא הייתה ישנה שם. כשהוא היה חולה הוא התחנן ממנה, כשהוא היה חולה דיאליזה הוא התחנן אליה שתישן איתו כי הוא פחד לישון לבד והיא בשום אופן לא הסכימה לישון שם...".

ע' נשאל האם הייתה בין המנוח לנתבעת זוגיות יציבה ורציפה לפני פטירת המנוח, והשיב:

"לא איזה, חגים כמעט 99% היה אצלי שבתות וחגים היה בא הייתי לוקח אותו ומחזיר אותו עם רכב". "לא ראיתי זוגיות, היא הייתה באה, מריבות, צעקות".

ובהמשך: "לפעמים רצה לברוח מהבית שלו בשביל לא לראות אותה, היא הייתה צועקת עליו, מקללת, מגדפת, חס וחלילה שלא תהיה מישהי היא הייתה רוצה להרוג אותו, היא הייתה שולטת בו. חבל לי מאוד שהיא הרבה לא עשתה והרבה הציקה".

 

יצוין כי מהחומר שלפניי עולה שהמנוח היה אדם "קשה", דבר בו הודו גם האח ע' וגם הבן התובע, שאף העיד כי המנוח היה בזמנו אדם אלים פיזית ומילולית. ראה: עמ' 57 לפרוטוקול מיום 19.05.22 ש' 6-1. עם זאת, אין באמור לעיל כדי להפוך את מערכת היחסים שהתקיימה בין המנוח לנתבעת לסירוגין ללא מגורים משותפים וללא משק בית משותף למערכת יחסים של ידועים בציבור רק בשל אופיו הנטען של המנוח.

 

עוד יצוין, כי האח ע' אינו יורש של המנוח על פי דין ולכן איו לו אינטרס כלכלי בעיזבון המנוח, כפי שציין גם כב' בית הדין האזורי. ב"כ הנתבעת ניסתה לטעון במסגרת סיכומיה כי מדובר בעד בעל אינטרס כלכלי בשל היותו יורש של אחיות נוספות שלו ושל המנוח, אלא שגם היא הודתה שלא מדובר באינטרס הנוגע לאופן חלוקת עיזבון המנוח בין יורשיו על פי דין. ראה: עמ' 267 לפרוטוקול מיום 03.11.25 ש' 21-7.

 

31.להשלמת התמונה יצוין כי הנתבעת טענה שהצדדים לא יכלו למסד את הקשר ביניהם באמצעות נישואין בשל היותו של המנוח כהן. טענה זו זכתה להתייחסות גם בפסק הדין של בית הדין האזורי שם צוין, כי בפני הצדדים עמדו חלופות שונות למיסוד הקשר הזוגי דוגמת נישואין אזרחיים. גם הטענה שלא ניתן היה למסד את הקשר בשל סירובו של המנוח לכך שבנה של הנתבעת יגור עמם נדחתה ע"י בית הדין האזורי, בנימוק לפיו בנה של הנתבעת היה כבן 45 שנים במועד פטירת המנוח ואף התחתן לפני כ-10 שנים, כך שהוא לא יכול היה להוות מכשול למגורים משותפים לפחות בעשר השנים שקדמו לפטירת המנוח.

יתרה מכך, אין בעובדה שהמנוח היה כהן ולא היה יכול להינשא לנתבעת כדת משה וישראל כדי להסביר מדוע הצדדים לא התגוררו תחת קורת גג אחת ולא ניהלו משק בית משותף או למצער חשבון בנק משותף.

 

"ראיית הזהב" הנטענת

 

32.הנתבעת צירפה כנספח 1 לתצהירה תעודת חדר מיון של המנוח מהמרכז לבריאות הנפש לב השרון מיום 06.12.21. לטענתה, בגוף המסמך המנוח מתאר את מערכת היחסים הזוגית הממושכת עמה ואת סירובם של ילדיו להיות בקשר עמו, ומסמך זה מהווה ראיה בעלת משקל מכריע לעניין היותם ידועים בציבור.

ב"כ הנתבעת אף כינתה את המסמך האמור "ראיית זהב". אולם, סבורני שאין במסמך האמור כדי לסייע בהוכחת מעמדה של הנתבעת כידועה בציבור.

 

במסמך האמור נרשם בין היתר כדלקמן:

 

"בן 76, גרוש + 3 ילדים בוגרים, מתגורר בעיר *** עם בת הזוג.

.

...מתאר את עצמו כעצמאי מאוד. יש לו מטפלת מביטוח לאומי..

.

עם שניים מילדיו אין לו קשר לדעתו בגלל הגרושה שלו. התגרשו לפני כ30 שנים, כי לא הצליחו להסתדר. מאז נותק הקשר עם שניים מילדיו. בקשר רק עם אחד הבנים, מדבר איתו על בסיס יומיומי, הבן הזה משותק לדברי המנוח בעקבות נטילת סמים...

...נמצא בזוגיות מזה 28 שנים, שלאורך כל השנים הייתה לא יציבה, עם פרידות וחזרות. חיים ביחד לסירוגין. אין ילדים משותפים.

.

בתאריך 6/12/21 הגיע למיון מוסדנו בליווי אחיו בשל תלונות על חרדות. נבדק בהסכמה בנוכחות אחיו. מתאר שמזה כשבועיים התחילה תחושה של חרדה....אומר שהמצבים הופיעו בעקבות תחושה של לבד ותחושת נטישה מבת זוגו. מתאר שבחודשים האחרונים זוגתו פחות מתייחסת אליו ולא נמצאת לידו בעת הטיפולים של דיאליזה...".

.

...בערב מרגיש דיכדוך כשנמצא לבד. נלחץ כשזוגתו לא עונה לו בטלפון, מפחד מנטישה ומפחד שישאר לבד.

...לא מצליח להירדם בגלל פחד שיישאר לבד ושזוגתו תנטוש אותו.

...מתאר מערכת יחסים מורכבת עם זוגתו והבן שלה".

 

מסמך זה אינו מתאר זוגיות יציבה של קשירת גורל, אלא מתאר קשר לא יציב, לסירוגין, עם פרידות חוזרות ונשנות ותחושת נטישה.

 

יתרה מכך, האמור במסמך מעלה תהיות. שכן, במידה והצדדים התגוררו יחד תחת קורת גג אחת, מדוע המנוח מרגיש דכדוך בערבים כשהוא נמצא לבד? מדוע הוא נלחץ כשהנתבעת אינה עונה לטלפון אם היא ממילא גרה עמו? מדוע הוא חש תחושת נטישה והולך בלעדיה לטיפולי הדיאליזה שלו? מדוע הוא מגיע למיון בליווי אחיו ולא בליווי הנתבעת?

מסמך זה, בהקשרו המלא, אינו מהווה "ראיית זהב" להוכחת קשירת גורל במובן הנדרש לידועים בציבור, אלא דווקא מצביע על מערכת יחסים עם קשיים משמעותיים, שאינה בהכרח משקפת את יציבות ומחויבות של חיי משפחה.

 

העדר קיומה של צוואה

 

33.במסגרת הדיון במעמד צד אחד בבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת מיום 14.09.22 טענה הנתבעת, כי יש סיכוי סביר שהמנוח הותיר צוואה שכן הנתבעת היא היחידה שסעדה אותו 30 שנה. כך גם טענה הנתבעת שאין זה סביר שהמנוח ירצה להוריש את רכושו לשני ילדים (התובע ומ') שהיו מנותקי קשר ממנו שנים ארוכות.

דא עקא, שלא נמצאה כל צוואה שהותיר אחריו המנוח, גם לאחר שהדבר נבדק מול ת', מול האח ע' ומול עורכת דין שנהגה לטפל בענייניו של המנוח. ראה: עמ' 43 לפרוטוקול מיום 19.05.22 ש' 18-9. הדבר מלמד על כך שעל אף הנתק הממושך בין המנוח לשניים מילדיו, המנוח לא פעל על מנת להדיר את הילדים מעיזבונו באמצעות עריכת צוואה.

יתרה מכך, ניתן להניח כי אילו היה המנוח מעוניין לדאוג לנתבעת מבחינה כלכלית או להוקיר לה תודה באמצעות עריכת צוואה, היה מעדכן את הנתבעת בעשיית הצוואה ואף מוסר לה העתק ממנה.

 

בהקשר זה יצוין, שהתובע צירף כנספח ה' לתצהירו נספח מוטבים בציון חברה לביטוח משנת 2000 שם עדכן המנוח את שלושת ילדיו כמוטבים בחלקים שווים ביניהם. דהיינו, גם בתקופת הנתק מהתובע וממ', בחר המנוח לרשום את שלושת ילדיו כמוטבים, ללא אזכור של הנתבעת.

 

לסיכום

 

34.על פי הפסיקה, בתביעה נגד עיזבון מידת ההוכחה הנדרשת היא ברמה גבוהה בהרבה מזו המספיקה בהליך אזרחי רגיל. הטעם לכלל זה נעוץ בעובדה, שבהיעדר בעל הדין עצמו אין לדעת אם לא היה מצליח בעודו בחיים להזים או לסתור את ראיות יריבו. ראה: ע"א 5997/92 מלק נ' מנהל העיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, פ"ד נא (5) 1.

 

במקרה דנן וכפי שפורט לעיל, הנתבעת לא עמדה במידת ההוכחה הנדרשת ולא הוכיחה כי היא עומדת בתנאים שנקבעו בדין ובהלכה על מנת להיחשב כידועה בציבור של המנוח וכמי שזכאית לרשת מחצית מעיזבון המנוח.

 

התרשמתי כי בין המנוח לנתבעת התקיים קשר זוגי ארוך שנים שכלל שהות מפעם לפעם בדירת המנוח, בישולים למנוח ובילויים משותפים. אולם, לא מדובר בקשר יציב כשל בעל ואישה, אלא קשר לסירוגין, שלא כלל מגורים תחת קורת גג אחת או ניהול משק בית משותף או שיתוף כלכלי כלשהו. הקשר אף הלך והידרדר עם השנים לרבות בתקופה הסמוכה לפטירת המנוח.

על פי הפסיקה, יש צורך בקשר עמוק של שיתוף גורל והקרבה הדדית, הנותנים מקום לחשוב שאילו ביקש בן הזוג האחד מרעהו בעודו בחיים לרשום על שמו או לצוות לו חלק מנכסיו, היה נענה לכך ברצון כדי להבטיח מה שהיה מגיע לו אילו היו נשואים כחוק. ראה: ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617, וכן ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע נו (3) 683.

 

לא התרשמתי כי בין הצדדים התנהל קשר עמוק של שיתוף גורל והקרבה הדדית, ולא התרשמתי כי המנוח היה מעוניין להבטיח לנתבעת זכויות בנכסיו כאילו היו נשואים כחוק (כשם שהנתבעת לא הביעה כל רצון לחלוק עם המנוח את הכנסותיה או נכסיה).

 

35.על יסוד כל אלו, אני מוצאת לדחות את טענות הנתבעת וליתן צו ירושה לפיו הנתבעת אינה נכללת בגדר יורשיו של המנוח.

 

כמו כן, לאור הסתלקותו של ת' לטובת אחיו, יינתן צו ירושה לטובת הילדים התובע ומ' בלבד. צו ירושה פורמאלי ייחתם בנפרד.

 

ערה אני לכך שת' ציין בעדותו כי הוא הוא רצה בתחילה להסתלק לטובת הדודים שלו אבל "אח שלי לא הסכים", אולם בסופו של דבר ת' הבהיר כי הוא רוצה להסתלק לטובת אחיו, שכן אחיו סייעו לו לרכוש דירה על שמו, הוא לא זקוק לכסף שכן "כסף לא מרפא" והוא אינו אוהב כסף כדבריו. ראה: מעמ' 71 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 12 ועד עמ' 72 ש' 16.

 

בהקשר זה יובהר כי ת' לא הוכרז כאדם הזקוק למינוי אפוטרופוס לניהול ענייניו, ולא הוכח שהוא אינו כשיר לקבל החלטות משפטיות או אחרות. ת' היה מיוצג במסגרת ניהול ההליך, חתם על תצהיר ונחקר על תצהירו, מבלי שנטען ולו פעם אחת במסגרת חקירתו שהוא אינו כשיר.

ת' עצמו הצהיר כי מחלתו פגעה מעט בזיכרון שלו אך לא פגעה ביכולת החשיבה שלו. ראה: עמ' 65 לפרוטוקול מיום 19.05.25 ש' 29-24.

אגב, בעת חקירתו במוסד לביטוח לאומי העיד התובע כי ת' מצוי בכיסא גלגלים ונפגע בראייה ובשמיעה, אולם כאשר נשאל האם ניתן לתקשר עמו מבחינה קוגניטיבית השיב בחיוב ואף ציין: "הוא אינטליגנט וחכם. אני מתייעץ איתו לא מעט".

כמו כן, הבקשה למתן צו ירושה בצירוף תצהיר ההסתלקות של ת' הוגשה לרשם לענייני ירושה טרם העברת התיק לבית המשפט, וב"כ היועמ"ש הודיע על העדר התערבות בבקשה (ראה: הודעת ב"כ היועמ"ש מיום 21.11.2022).

ת' אף תהה במסגרת תצהירו האם גם לנתבעת צריך למנות אפוטורופוס רק בגלל שהיא נכה, כשם שהיא טוענת ביחס אליו.

 

36.לעניין הוצאות המשפט – בשים לב למשך ניהול ההליך במשך למעלה משלוש שנים, לרבות כמות הדיונים והיקף העדים, תישא הנתבעת בהוצאותיהם של התובעים לרבות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪ שיישא ריבית שקלית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד הפירעון שיבוצע בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין.

 

תואיל המזכירות לסרוק את פסק הדין לתיק הקשור ולסגור את התיקים התלויים ועומדים.

פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

 

ניתן היום, י"ד אדר תשפ"ו, 03 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.