ינקלוביץ נ' סען הבית בע"מ

עסקינן בתביעת התובע כנגד הנתבעת, חברה קבלנית לבניה, בגין ליקויי בניה שאירעו במסגרת עבודות שבוצעו על ידי הנתבעת בבית התובע. הנתבעת בנתה את הבית מטעם היזם. לאחר השלמת עבודתה של הנתבעת אצל היזם, השלמת בניית המבנה והכשרתו למגורי משפחת התובע, ביקש התובע להרחיב את המבנה. לשם כך התקשר התובע עם הנתבעת בהסכם שנכרת בין הצדדים לשם ביצוע תוספת בניה, ובכלל זה, בניית קומה שניה על גבי הבית שנמסר לו מטעם היזם. עיקר התביעה עוסק בכשלים נטענים במסגרת בניית התוספת, בהתאם להסכם. לנתבעת טענות הגנה שונות, שלפיהן יש להורות על דחיית התביעה, ובכללן: טענות התיישנות, העדר אחריות בחלוף השנים, בנייה לפי התכניות, אי הצגת תכניות העבודה וכיו"ב. נעסוק בכל אלו בהמשך הילוכנו.

רקע כללי וטענות הצדדים

טענות התובע

התובע ורעייתו רכשו בית דו משפחתי ברח' הכרם 2ב' בטל מנשה (להלן: הבית) מחברת בנייני בר אמנה בע"מ (להלן: היזם), במהלך שנת 2012, כשהוא בנוי לפי תכנית המכר. הנתבעת בנתה את הבית מטעם היזם, והיתה למעשה הקבלן המבצע מטעם היזם (להלן: הנתבעת או הקבלן). עובר להשלמת הבית ולמסירתו של הבית לתובע ולרעייתו, התקשרו הצדדים בהסכם מיום 10.1.12 לביצוע עבודות בניה נוספות, שכללו הרחבה ותוספת בניה של קומה א' בבית, מעבר למבנה שנרכש מהיזם (להלן: ההסכם). העבודות פורטו בנספח א' להסכם, הנושא כותרת - "מפרט טכני לזיכוי". התמורה ומועדי התשלום נקבעו בנספח ב' להסכם. סך כל התשלומים עבור התוספת: 370,000 ₪ כולל מע"מ, בנוסף לתוספות במחיר וזיכויים שהוסכמו. במהלך חודש פברואר 2013 סיימה הנתבעת את עבודות הבניה בבית. התובע ורעייתו החלו להתגורר בבית במהלך שנת 2013. בחלוף כשנתיים ממועד המסירה, ביום 1.2.15, התגלו ליקויי בניה בחלק המערבי של קומה א' של הבית. אלו גרמו לנזקים רבים לבית, ובכללם: רטיבות ולחות, שהובילו לטחב ולעובש בקירות ובתקרה.

התובע פירט בכתב תביעתו את הליקויים כדלקמן: קיר המטבח הגובל עם הבית השכן: מאחר שבמסגרת השיפוץ הפך הקיר להיות קיר חוץ, נדרשה בנייה בהתאם לתקן ת"י 1045.1 וסע' 2.5 למפרט. הנתבעת לא החליפה ולא בנתה מחדש את קיר המטבח, הבנוי מבלוק שחור, בעל כושר בידוד תרמי נמוך. התובע נאלץ לבודד את הקיר בשכבת בידוד חיצונית (בעלות של 4,500 ₪). כן נדרש פיצוי לשכן (בעלות של 15,000 ₪) ופיצוי בגין התעשרות הנתבעת שלא כדין (בעלות של 5,000 ₪).

קיר פינת האוכל: קיר משותף בקומת הקרקע שמהווה הפרדה בין הדירות. קיימת אי התאמה לתכנית המכר המקורית שקבעה בנייה בבלוקים, משהנתבעת החליפה את הבלוקים בבטון. בנסיבות העניין קיימת ירידה בבידוד האקוסטי. נדרשה בדיקה של מעבדה אקוסטית (בעלות של 4,000 ₪). יוער כבר כעת כי בדיקה אקוסטית לא הוצגה לפניי ונראה כי לא נערכה מעולם. כן אותרה רטיבות בממ"ד ונדרש לשפר את האיטום החיצוני (בעלות של 4,680 בהתאם לחוו"ד). עוד נמצאה בעיה של איטום תרמי בקיר הממ"ד, שעלותה 9,360 ₪.

קומה א': דרי היחידה השכנה בדו משפחתי לא בנו קומה נוספת, כך שכל החלק המערבי של קומה א' חשוף לחלוטין, על כל המשמעויות הנובעות מכך ביחס לקיר החשוף, שאיננו מבודד. הקיר המערבי בנוי ללא כל התאמה להיותו קיר חוץ. בשנת 2015 גילו התובע ומשפחתו הצטברות עובש בחדר ארונות חדר הורים. בזמן הבנייה ובסמוך לכך לא ידע התובע כי הקירות המערביים בנויים מבטון וללא בידוד תרמי. בהמשך התגלה שגם הקיר האורכי התמלא בטחב. קיר חדר אמבטיה נבנה גם הוא מבטון ונעדר בידוד. התובע נאלץ לשלם ל"חברת יחיא את איאד הנדסה בע"מ" סך של 17,550 ₪ בגין עבודות לתיקון ליקוי זה. כן נדרשים תיקונים נוספים בעלות של 16,380 ₪. רטיבות מהגג שנובעת מבנייה כושלת של מעברי הצנרת בגג הבית, ללא פרטי איטום ובניגוד לעקרונות הנדרשים בתקן. נגרמה רטיבות בתקרת החדר של הבן (בעלות של 6,084 ₪). בידוד לקוי של גג הבית בעלות של 14,040 ₪ כולל מע"מ. רטיבות בתקרת הסלון: הנזק תוקן על ידי "מאור – עבודות איטום" בעלות של 1,000 ₪. גישרי קור – עובש: בהתאם לחוות דעת מומחה התובעת יש לעבות את גישרי הקור כדי להקנות בידוד תרמי שימנע את נזקי העובש בעלות של 47,736 ₪.

התובע מעמיד את עלות הבדיקות הנדרשות על הסך של 4,680 ₪. עלות התיקונים הנדרשים: סך של 121,095 ₪. עלות הפיקוח ההנדסי (10%): סך של 12,577 ₪. עלות חוות דעת מומחה המהנדס בן עזרא: סך של 3,890 ₪. לאחר הגשת כתב התביעה הוצגה חוות דעת שמאי, שלפיה נגרמו נזקים עקיפים ונזקים לא ממוניים בעלות של 160,000 ₪.

הסעדים הנדרשים: פיצוי בסך של 50,000 ₪ בגין עגמת נפש, פיצוי בסך של 40,000 ₪ בגין אובדן הנאה מחדרי הבית. פיצוי בסך של 45,000 ₪ בגין ירידת ערך בשל הקטנת שטחי הבית, כמפורט בחוות הדעת. פיצוי בסך של 5,100 ₪ בגין שימוש מוגבר בחשמל, בשל קור וחום מוגברים. פיצוי בסך של 142,242 ₪ בגין נזקים ישירים בהתאם לחוות דעת המהנדס.

יוער כבר כעת כי סכום התביעה הועמד על הסך של 302,342 ₪ בלבד, ואילו במסגרת תצהירו של התובע הועמדה הדרישה על הסכומים הבאים: סך של 142,242 ₪, בהתאם לחוות דעת המהנדס בן עזרא; סך של 160,000 ₪, בגין נזקים עקיפים, בהתאם לחוות דעת השמאי בן יאיר (בצירוף שכרו בסך של 5,850 ₪); סך של 45,000 ₪ בגין הקטנת שטחי הבית; סך של 5,100 ₪ בגין הפעלת קמין בחורף (סע' 44 לתצהיר); וסך של 50,000 ₪ בגין עגמת נפש ל-5 שנים (סע' 26 לתצהיר); ובסה"כ סך של 408,192 ₪. אציין כי סיכום של הסכומים לא נערך בתצהירו של התובע וזה חושב על ידי. אתייחס לשינוי זה בהמשך.

טענות הנתבעת

הנתבעת חולקת על טענות התובע והיא טוענת כי לא מכרה לתובע נכס או שטח ולא נכרת בין הצדדים הסכם מכירה או הסכם בדבר העברת בעלות על נכס. הנכס נקנה מהיזם והסכם בנייה ומכר נכרת מולו.

עוד טוענת הנתבעת כי ההסכם בינה לבין התובע נערך ונכרת בישוב טל מנשה שבשומרון ומשרדי הנתבעת היו עד לשנת 2020 בשומרון. משכך, טוענת הנתבעת להעדר סמכות מקומית, משזו מסורה לבית המשפט בירושלים או חיפה.

לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי ביום 10.1.12 נכרת ההסכם. ביום 10.8.12 הסתיימו העבודות בפרויקט. לטענת הנתבעת, לוקה התביעה בהתיישנות, משהעבודות בפרויקט הסתיימו בחודש אוגוסט 2012. כל זאת, שעה שכתב התביעה הוגש ביום 12.1.21. עוד נטען כי האחריות על העבודות, בהתאם לסיכומים בין הצדדים, הם לשנה אחת בלבד.

כן נטען כי סע' 8א להסכם קובע כי הקבלן מתחייב לבצע את העבודות בהתאם לפירוט ותוכניות ולפיקוח וליועצים והוראות, שמחויב התובע לספק ולתת הוראות ביצוע, תרשימים ואישורי המשך ביצוע.

עוד נטען כי בין הצדדים לא קיים הסכם מכר, כי אם הסכם שירותי בניה לתוספת, שבמסגרתו סוכמה רמת המפרט שיקבל התובע. הנתבעת בנתה לפי הסכם שירותי הבניה שסוכם עם התובע, כשלתובע הוסברה התמורה עבור הסכום בו הוא מעוניין לבנות, והנתבעת הסבירה את האפשרויות השונות ברמת המפרט (ע"פ תקן ולא על פי תקן רלוונטי). התובע בחר בעצמו את רמת המפרט עבור תוספת הבנייה (כזו שאינה תואמת לכאורה תקן כזה או אחר) ובהתאם סוכמה התמורה. בהקשר זה נטען כי מחובתו של התובע להעיר, לפסוק, לעצור תשלום או להעלות כל טענה בכתב בגין כשל כבר במהלך הביצוע. הנתבעת טוענת כי לו היתה בונה שלא לפי התקנים המחייבים לא היו עבודות הבניה שערכה מקבלות את אישור מכון התקנים.

עוד טוענת הנתבעת כי לגבי חלק מהעבודות הנטענות לא היתה זו הנתבעת שביצעה אותן, כי אם גורמים אחרים שזומנו על יד התובע. כך, למשל, בוצעו עבודות בנייה נוספות ושינויי היתר נוספים בשנת 2014, 2015, 2018. לטענת הנתבעת, אין כל קשר בין הליקויים שהוצגו בתביעה לעבודות שביצעה הנתבעת.

יוער כי בתחילת ניהולו של ההליך לא היתה הנתבעת מיוצגת, והגישה כתב הגנה באופן עצמאי וללא ייצוג. רק ביום 14.12.21 הוגש כתב הגנה מתוקן מטעם הנתבעת, באמצעות ב"כ; וזאת, בעקבות המלצתי בפר' דיון קדם המשפט מיום 24.11.21 (עמ' 2, ש' 15). בסופו של דבר, לא ניתן אישור להגשת כתב ההגנה המתוקן, כפי שיפורט בהמשך.

תשובת התובע

התובע הגיש כתב תשובה לכתב ההגנה, שבמסגרתו טען את הטענות הבאות: אשר לטענת העדר הסמכות המקומית, הרי שכתובתה הרשומה של הנתבעת היא בבת חפר ליד נתניה, שבמחוז מרכז. אשר לטענת ההתיישנות, הרי שהנזקים החלו להתגלות רק בשנת 2015.

אשר לטענת הנתבעת בדבר אחריות לשנה אחת בלבד, הרי שהגורם שערך את ההסכם הוא הנתבעת בעצמה והוא אינו כולל כל הסכמה אודות אחריות למשך שנה. יתירה מכך: גם אם ההסכם נתון לפירושים שונים יש לפרשו כנגד מנסחו – הנתבעת.

עוד טוען התובע בכתב התשובה מטעמו כי לא התפשר על איכות הבנייה, ומדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. אשר לטענה בדבר אישור מכון התקנים הרי שלא צורפה כל ראיה באשר לאישור מכון התקנים. התובע טוען עוד כי ביום 31.1.12 שיגרה האדריכלית רחל ביילסקי מטעמו תכתובת דוא"ל, עם תכניות לשינוי ותוספת, שקרובות מאוד לתכנית הסופית. הנתבעת בנתה בהתאם לתכנית זהה לתכנית ההיתר מ-2018, ודוק: האדריכלית תכננה את השינוי והתוספת של קומה א' בבית התובע, כאשר תכנית ההיתר עבור השינוי והתוספת הוצאה רק בשנת 2018, בשל עיכובים אופייניים לבניה ביו"ש, וכי הבית שבנתה הנתבעת בשנים 2012-13 נבנה לפי תכנית זהה לתכנית שהוגשה להיתר בשנת 2018. הקיר המערבי בקומה א', המשותף עם הבית השכן תוכנן להיות מבוצע מבלוקים ולא מבטון וכי התכנית כללה הכנות למזגנים שבוצעו על ידי הנתבעת. קיימות רק שתי תכניות היתר והן ההיתר של חברת אמנה משנת 2014 ותכנית ההיתר מ-2018 שעל פיה נבנה הבית על ידי הנתבעת בין השנים 2012-3. לבסוף, טוען התובע כי הנתבעת לא טענה מעולם כי היא לא ביצעה את העבודות שאותן היא מכחישה כעת לראשונה בכתב ההגנה.

אעיר כי כתב הגנה מתוקן מטעם הנתבעת הוגש ביום 14.12.21, ואילו כתב התשובה הוגש קודם לכן, ביום 19.5.21, והוא מתייחס לכתב ההגנה המקורי. כאמור לעיל, בסופו של דבר לא ניתן אישור מטעמי להגשת כתב ההגנה המתוקן.

כתב ההגנה המתוקן

כאמור לעיל, כתב ההגנה המתוקן מטעם הנתבעת, אשר הוגש באמצעות ב"כ (שהשתלבה בהליך באותו שלב, ולאחר שכתב הגנה המקורי הוגש ע"י מנהל הנתבעת ללא ייעוץ משפטי וייצוג), הומצא למותב רק ביום 14.12.21. אעיר כי ב"כ התובע הגיש התנגדותו לתיקון כתב ההגנה, ובהחלטתי מיום 21.12.21 נדרשתי לעמדת ב"כ הנתבעת, כאשר קבעתי כי זו תוגש באמצעות תצהיר, וכי בהעדר תשובה ותצהיר לאימות, יראו את הנתבעת כמוותרת על בקשתה לתיקון כתב ההגנה. לא מצאתי כי הוגשה תשובה באמצעות תצהיר, וממילא יש לראות את הנתבעת כמוותרת על בקשתה לתיקון כתב ההגנה. כדי שלא נימצא חסרים, יוער כי עיון בכתב ההגנה המתוקן מעלה כי הטענות שפורטו בכתב ההגנה המתוקן חוזרות ברובן על האמור בכתב ההגנה המקורי, ומחדדות כי הנתבעת פעלה בהתאם להסכם ובהתאם לתכניות העבודה שלעניין, וכי התובע היה מרוצה מהעבודות. עוד נטען כי התובע לא התריע מאומה בזמן אמת, וכי הגיש את תביעתו למצער בחלוף כ-6 שנים ממועד גילוי הליקויים על ידו. כן נטען כי הנזקים המפורטים בכתב התביעה ובחוות הדעת שלעניין עומדים ללא כל פרופורציה לליקויים שלעניין. אתייחס לכלל טענות הצדדים בכתבי טענותיהם בהמשך הילוכי.

רקע דיוני

בתיק דנן התקיימו 4 דיונים: 3 דיוני קדם משפט, מימים 24.11.21, 14.9.22 ו-22.3.23, וכן דיון הוכחות מיום 9.12.24. הדיון נערך בהקלטה ותומלל. כלל ההפניות בתיק זה הן לתמליל דיון ההוכחות מיום 9.12.24. לאחר הפצת התמליל הוגשו סיכומי ב"כ הצדדים וסיכומי תשובה מטעם התובע.

בתיק זה ניתנו 79 החלטות. אפנה לעקרוניות שבהן. ראשית, אחזור ואבהיר כי כתב ההגנה בתיק זה הוגש ע"י הנתבעת עצמה, באמצעות מנהלה, מר מוטי עזרא (להלן: מר עזרא), כאשר בתחילה לא היתה הנתבעת מיוצגת. רק בשלב מאוחר יותר החל ייצוגה של הנתבעת ע"י ב"כ דהיום, אשר הגישה כאמור בקשה לתיקון כתב ההגנה ביום 14.12.21 – בקשה שנדחתה על ידי. עוד יצויין, כי בתגובה לבקשה להחלפת המומחה של ב"כ התובע מיום 3.11.22, נטען כי שגתה ב"כ הנתבעת כאשר הגישה את כתב ההגנה המתוקן לידי מומחה ביהמ"ש, כאשר לא היה מקום לקבלו. ב"כ הנתבעת מסרה תשובתה בעניין זה ביום 8.11.22. בסופו של דבר, קבעתי (בהחלטתי מאותו יום על גבי הודעת המומחה עצמו – בקשה מס' 31) כי על אף שעל מומחה ביהמ"ש לקבל אך ורק את כתבי הטענות המעודכנים, אין מקום להחליפו מטעם זה, משלא מצאתי חשש כי דעתו של המומחה תוטה לאחר קריאת כתב ההגנה המתוקן.

עוד בשולי הדברים אסב את שימת הלב לבקשת ב"כ הנתבעת להורות על החלפת מומחה מטעם ביהמ"ש, בשל עלויות שכרו של המומחה, ואציין לשבח את המומחה שנעתר לבקשתי להפחית את שכרו.

כן אפנה לבקשת ב"כ התובע והודעתו (מיום 21.3.22) כי בהינתן הגשת חוות הדעת מטעם התובע (חוות דעתו של המהנדס בן עזרא וחוות דעת השמאי בן יאיר) ובהעדר הגשת חוות דעת מעדכנת מטעם הנתבעת, ובהינתן מצבו של הבית לקראת החורף שמשמש ובא, מודיע התובע כי בכוונתו לבצע תיקונים בבית. בהחלטתי מאותו יום קבעתי כי תשובת ב"כ הנתבעת תימסר בתוך 7 ימים. זו לא נמסרה מעולם. עם זאת, ביום 7.4.22 הוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנתבעת. יובהר כי כבר במסגרת סע' 43 לתצהירו של התובע עלה כי התובע פעל סמוך לאחר מכן לתיקון הליקויים בביתו, והדברים אף עולים מחוות דעת מומחה ביהמ"ש.

דיון והכרעה

לאחר עיון בטענות הצדדים וב"כ, בראיות שהוצגו לפני בתיק, בחוות הדעת שלעניין, ובמיוחד בחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, מר דובי דוד, נחה דעתי כי דינה של התביעה להתקבל, גם אם לא במלואה. בהקשר זה אציין כי ההכרעה ברובה עוסקת בשאלת גשרי הקור. ואבהיר: בטון הוא מוליך של קור, בשונה מבלוקים. בלוקים הם מבודדים. בניית קירות באמצעות בטון גורמת לכך שהקירות יוליכו קור לדירה. הפתרון לקירות שנבנו באמצעות בטון, על מנת שאלו לא יוליכו קור, הוא באמצעות חיפויים, בקלקר וכיו"ב. עם זאת, כפי שהבהיר מומחה ביהמ"ש, מלכתחילה, מן הראוי היה לבנות את הקירות באמצעות בלוקי פומיס. בלוק מסוג זה עשוי מבטון קל המיוצר מחצץ פומיס (טוף וולקני), המציע בידוד תרמי ואקוסטי. אין כל חולק שהקירות אכן נבנו מבטון רגיל ולא בודדו. נקודת המחלוקת בין הצדדים היא מהו מקור ההנחיה שלעניין? התובע טוען כי על הנתבעת היה לבצע קירות מבודדים בהתאם למפרט ולתו התקן הישראלי. הנתבעת טוענת כי תכניות העבודה, שלא הוצגו על ידה, קובעות אחרת. בסופו של דבר הכריע מומחה ביהמ"ש בעניין זה לטובת התובע.

טענת ההתיישנות

עוד אפנה להחלטתי בטענות הסף של הנתבעת בדבר התיישנות התביעה בחלוף 7 שנים ממועד ביצוע עבודות הבניה בבית. אחדד את טענת הנתבעת:

הנתבעת השלימה את עבודות הבניה בבית התובע בחודש פברואר 2013. התובע נכנס לבית לאחר השלמת העבודות ביום 21.3.13. אעיר כי במהלך חקירתו הנגדית נשאל מר עזרא על מועד כניסתו של התובע לבית, ועלה כי זה איננו יכול להכחיש את הקביעה של מזכירות היישוב כי התובע נכנס לבית במועד הנ"ל (מעמ' 65, ש' 10 ועד עמ' 66, ש' 11). לטענת התובע, התגלו ליקויי בנייה בבית, הנובעים מעבודת הנתבע בשנת 2015. התביעה דנן הוגשה ביום 12.1.21. הנתבעת מתכחשת לליקויים מכל וכל ומבקשת למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד המסירה של הבית לאחר השלמת העבודות.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) עוסק ב"התיישנות שלא מדעת" וקובע כדלקמן:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". (ההדגשות כאן ולהלן אינן במקור. י"פ).

סעיף זה קובע כי טענת ההתיישנות תידחה, אם נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן.

על מנת לבוא בשערי סעיף 8 לחוק על התובע להוכיח עמידה בתנאים הבאים:

• נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה.

• העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התביעה.

• העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שלא היו תלויות בו.

• התובע לא היה יכול למנוע אותן אף בנוקטו בזהירות סבירה. (ראו לעניין זה פסה"ד בעע"מ 1164/04, עיריית הרצליה נ' יצחקי, 5.12.2006).

   

  השופט טל חבקין מסביר בספרו, התיישנות, הוצאת נבו, התשע"ד-2014 (פרק עשירי, פסקה א, בעמוד 155), את הדברים הבאים:

  "הטעם בבסיסו של סעיף 8 – הידוע בשם כלל הגילוי (discovery rule) – הוא שחלק מטעמי ההתיישנות נחלשים כשהתובע לא ידע, ולא היה צריך לדעת, את העובדות המשמשות תנאי הכרחי להגשת תובענה שאפשר להצליח בה. אשר לתובע כזה אין לומר כי ישן על זכויותיו באופן שמעיד כי ויתר עליהן ובאופן שהוביל להסתמכות ראויה להגנה של הנתבע על שהתביעה פסה מן העולם". (לעניין זה ראו גם פסה"ד ברע"א 901/07, מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, בפסקה 40 (19.9.10)).

   

  אשר להוכחת חלות כלל הגילוי המאוחר, הרי שבעניין ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, 104-103 (2010), נקבע בפס' 41 כי -

  "מאחר שסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו".

   

  עוד נקבע באותו עניין כי -

  "על המבקש להסתמך על כלל הגילוי המאוחר, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את הטענה".

   

  בהחלטתי מיום 25.5.21 קבעתי כי הטענות בדבר מועד גילוי הליקויים הן עניין שבעובדה ומשכך אין מנוס מלברר אותן במסגרת הליך משפטי כולל הוכחות. כן חייבתי את הנתבעת בהוצאות משפט בסך של 1,000 ₪.

   

לגופו של עניין ונוכח כלל האמור לעיל וההלכה הפסוקה, כמו גם העלאת הטענה בכתב התביעה, תוך פירוט לוחות הזמנים שלעניין, שלפיהם נמצא הכשל אך בתחילת חודש פברואר 2015 (סע' 6ה' ו-16 לכתב התביעה, וסע' 5ה' לתצהיר התובע), שלפיהם חשו התובע ורעייתו בריח חריף, שהתגלה לאחר כמה דקות כהצטברות של עובש בחדר הארונות של חדר השינה של ההורים, כאשר כתב התביעה הוגש ביום 12.1.21, ולאחר בחינת ראיות הצדדים, הרי שבענייננו לא חלה התיישנות, וכתב התביעה הוגש במועדו. בשולי הדברים וכעולה מכתב ההגנה המתוקן (שלא אישרתי את קבלתו, כאמור) ומסיכומי הנתבעת, עולה כי הנתבעת עצמה זנחה טענה זו, ועומדת בעיקר על טענת השיהוי.

בסיפת החלטתי קבעתי כי על הנתבעת לשאת בהוצאות הבקשה בסך של 1,000 ₪, בכפוף לתוצאות ההליך (ר' החלטתי המתקנת 6.6.21 על גבי בקשה 4). הדברים יבואו לידי ביטוי בהוצאות ההליך.

טענת השיהוי

אשר לטענת השיהוי (המפורטת במיוחד בסע' 39 לסיכומי ב"כ הנתבעת), הרי שכידוע, לא מתקבלת טענת השיהוי בהליך אזרחי. הכללים שלעניין נסקרו ע"י כב' השופטת אילה פרוקצ'יה בע"א 6805/99, תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5), 433, 446, כדלקמן:

"השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי...

לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע.... הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע....

איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית-המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית-המשפט, גם אם הדבר יארך זמן רב (...). טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה."

הדברים הולמים להפליא את המקרה שלפניי, כאשר לא מצאתי כי התובע זנח את תביעתו או כי הנתבע שינה מצבו לרעה, או כי נפגע תום לבו של התובע. ברי כי הנתבעת לא השכילה להוכיח כל רכיב ביחס לטענת השיהוי, ולפיכך יש לדחות טענתה בעניין.

ההסכם

ראשית, נפנה מבטנו להוראות ההסכם שנכרת בין הצדדים. במבוא להסכם הוצהר כדלקמן:

"הואיל והקבלן הינו קבלן לעבודות בניה, והוא מצהיר כי הינו בעל הכלים, הציוד, והכישורים, המיומנות והידע הדרושים לביצוע עבודות בהיקפים גדולים;

והואיל והמזמין בונה ק"א ... והוא מבקש מהקבלן ביצוען של עבודות ______ שונות ביחידות.....

והואיל והקבלן מסכים לבצע את העבודות בהתאם למפורט בהסכם זה ובנספחיו, ובהתאם לתוכניות ולמפרטים כפי שהוכנו ו/או יוכנו ע"י המזמין ו/או מהנדסים, אדריכליים והמפקחים מטעמו,

והואיל והמזמין מסכים לכך שהעבודות יבוצעו על ידי הקבלן, וזאת לאור הצהרותיו הנ"ל של הקבלן,

והואיל והצדדים הגיעו לידי הסכמה בדבר אופן ביצוען של העבודות;"

בסע' 2 להסכם מופיעה הצהרת הקבלן, הנתבעת, כי ראה ובדק וכי ניתנה לו ההזדמנות לבדוק, וכי בידיו כל הנתונים העובדתיים ביחס לנכס. בכלל זה, מצהיר הקבלן (בסע' קטן ג') כי יש בידיו את –

"כל התוכניות, התשריטים, המפרטים והפרטים האחרים הקשורים לשטח הבניה ולפיתוח היחידות."

כן מצהיר הקבלן (בס"ק ד') כי ברשותו כל הנתונים העובדתיים הדרושים לצורך ביצוע התחייבויותיו.

עוד מצהיר הקבלן בסע' 4, כי הוא מוותר על כל טענה בדבר אי התאמה בקשר לנתונים המפורטים בסע' 2.

עוד מתחייב הקבלן בסע' 7, לבצע את העבודות בהתאמה למפרטים ולדרישות מכון התקנים. בסע' 8 מצהיר הקבלן כי הוא מחזיק בידיו סט תכניות עבודה לביצוע העבודות (ס"ק ב'), כאשר בהקשר זה הוא מבהיר כי במידה שבעתיד יוגשו תכניות עבודה שונות הרי שהצדדים ידונו בגובה ההפרש המגיע לקבלן בגין העבודות בהתאם לתכניות החדשות. ככל שביטוי זה מבטא הסכמת הצדדים בדבר תוספת תמורה לקבלן הרי שמשמעות הדבר היא שהתכניות אמורות להיות מחמירות ביחס לתקינה, שאותה ממילא התחייב הקבלן לספק. בס"ק ג'2 מתחייב הקבלן לעבודה לפי התקינה הישראלית (ולפי "הספר הכחול", אוגדן המפרט הכללי של הוועדה הבינמשרדית); ובמקרה שאין תקינה, לפי תקינה אחרת שתיקבע ע"י המפקח. ברי כי התקינה הישראלית היא בגדר דרישת סף. עוד מתחייב הקבלן להזמין את מכון התקנים לבצע את הבדיקות הנדרשות בכל הקשור לעבודות שיבצע עבור המזמין, קרי: התובע, ולתקן על חשבונו את כל הטעון תיקון (ס"ק ג' 2-3).

לבסוף, מתחייב הקבלן כי –

"במקרה שיש סתירה בין המפרטים השונים ו/או בין התכניות השונות ו/או בהוראות הביצוע, יחולו תמיד הוראות הקובעות את הסטנדרטים והטיב היותר גבוהים." (ס"ק ד').

דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם. על הקבלן לספק את העבודה ברמה הגבוהה ביותר הקבועה בתקינה הישראלית ולא לפחות ממנה. בהקשר זה לא משנה מה קובעות התכניות, שהקבלן היה מודע להן!

סע' 12 להסכם מפרט את התחייבויות הקבלן לבטח את עצמו בביטוחים המתאימים כדלקמן:

"הקבלן מתחייב לבטח את עצמו נגד הסיכונים הנ"ל, בביטוחים המתאימים, וזאת על חשבונו, ולהפקיד את פוליסת הביטוח אצל המזמין, המזמין יהיה מוטב יחד עם הקבלן בפוליסה."

במסגרת חקירתו הנגדית מודה מר עזרא, מנהל הנתבעת, כי חרף האמור בסע' זה, הוא לא פנה לחב' הביטוח שהיתה אמור לבטח אותו, בגין תלונות התובע, כאשר לטענתו, האתר היה מבוטח מטעם היזם (מעמ' 51, ש' 16 ועד עמ' 53, ש' 13).

סע' 16 להסכם עוסק, בהתאם לכותרתו של סע' זה ("בדק ואחריות"), בתקופת הבדק והאחריות, בהתאם להוראות חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973 (להלן: חוק המכר דירות), כדלקמן:

"(א) הקבלן יהיה אחראי לתקן על חשבונו את כל הפגמים, לרבות נזקים אשר יתגלו ביחידות ו/או בשטח הבניה, לרבות הרכוש המשותף של היחידות... אשר ינבעו מעבודה לקויה או שימוש בחומרים פגומים, או מכל סיבה אחרת הקשורה בביצוע החלקים באחריות על ידי הקבלן שלא בדרך המיומנות הראויה, והכול בהתאם לאמור בסעיף קטן ב' להלן.

(ב) בתום תקופת הבדק יקבל הקבלן מאת המזמין רשימת ליקויים שנתגלו בחלקים באחריות הקבלן ושנערכה על סמך פרוטוקול תיקונים שנתיים שיעשה עם הדיירים.

הקבלן יתקן כל פגם או נזק שנרשמו בפרוטוקול תוך שבועיים מיום קבלת הרשימה מאת המזמין, על חשבונו ולשביעות רצונו של המזמין."

המושג תקופת הבדק לקוח מחוק המכר דירות, כאמור, וברי כי לכך התכוונו הצדדים, הגם שקבלן מבצע ברגיל איננו "מוכר" כהגדרתו בחוק המכר דירות.

סע' 17(ב) להסכם קובע כי -

"וכתנאי לביצוע התשלום האחרון, אותו חייב המזמין לשלם לקבלן על פי הסכם זה, מתחייב הקבלן להמציא למזמין צ'ק ביטחון בשיעור 10% משווי כל העבודות נשוא הסכם זה, להלן ערבות לבנק, לתקופה של עד 12 חודשים..."

אדרש לסעיפי ההסכם בהמשך הילוכי.

ראיות הצדדים

התובע הודיע ביום 23.11.21 על רשימת העדים מטעמו כדלקמן: התובע, רעייתו איריס, המהנדס בן עזרא, השמאי בן יאיר, עד נוסף שפרטיו לא הובהרו באותו שלב, מחשש להשפעה עליו ע"י הנתבעת (בסופו של דבר זומנה השכנה אביגיל עמר), וכן בקשה לתעודת עובד ציבור מטעם הוועדה לתכנון ובניה שומרון. ביום 22.3.21 הוגש תצהירו של התובע בלבד בצירוף נספחים, כמו גם הודעה בדבר עדים נוספים שאמורים להיות מוזמנים למועד הדיון: המהנדס בן עזרא והשמאי בן יאיר, וכן עדים שלא הסכימו ליתן תצהיר מטעמם ושהמותב מתבקש לזמנם: הקונסטרוקטור יצחק (איציק) ברוך, והשכנה של התובע אביגיל עמר (להלן: גב' עמר).

הנתבעת לא הגישה רשימת עדים מטעמה. עם זאת, הגישה הנתבעת ביום 22.6.22 תצהיר של מנהל הנתבעת, מר מוטי עזרא. כן התבקש לזמן את האדריכל יחיאל יקיע מטעם הנתבעת. עוד צורפה חוות דעת המומחה מטעם הנתבעת.

בסופו של דבר העידו בפניי מטעם התובע: התובע עצמו, שכנתו, גב' אביגיל עמר, והשמאי בן יאיר. מטעם הנתבעת העיד אך ורק מנהל הנתבעת. כן העיד מומחה ביהמ"ש, המהנדס דובי דוד, כאשר הנתבעת היא שביקשה לזמנו ואף הפקידה את שכרו.

עדי התובע

כאמור לעיל, מטעם התובע העיד התובע עצמו, שכנתו, גב' אביגיל עמר, והשמאי בן יאיר. רעייתו של התובע לא העידה, וממילא משקל עדותה איננו גבוה, בשים לב לעדותו של בעלה, התובע עצמו ובשים לב להלכה הפסוקה בעניין. כמו כן, לא זומן לעדות המהנדס בן עזרא מטעם התובע. גם כאן, אינני נזקק לעדותו של מומחה זה, נוכח חוות דעת מומחה ביהמ"ש, וחקירתו של זה על חוות דעתו.

אשר לגב' עמר, הרי שזו נחקרה בחקירה ראשית. מטרת עדותה היתה להצביע על מגמה של ליקויי בניה גם בבתי השכנים. ייתכן שכוונת התובע היתה להצביע על עדות שיטה ומעשים דומים, וזאת, בהסתמך, בין היתר על תכתובת ווטס-אפ של גב' עמר, המתארת את תלונותיה ביחס לרטיבות בביתה השוכן בסמיכות לבית התובע (נספחים 9-10D לתצהיר התובע). אולם לטעמי, התובע נכשל בכך, כפי שיבואר מייד. במסגרת חקירתה הראשית הוצגה לעדה תמונה 5D, המצביעה לכאורה על נזקים לביתה, וכן תמונות נוספות. לדבריה של העדה, בשל הרטיבות נערכת צביעה של כל הבית מדי שנה, וגם זה לא עזר (עמ' 2, ש' 11-38). לגופו של עניין מודה העדה כי לא בדקה את מקור הרטיבות (עמ' 4, ש' 17-20). כן היא מודה כי הצילומים של הרטיבות בוצעו למעלה מ-10 שנים ממועד מסירת הבית ע"י הנתבעת (שם, ש' 15-16). לבסוף היא חוזרת ומאשרת כי היא לא יודעת לומר מהו המקור לבעיות הרטיבות בבית (שם, ש' 31-36). בשולי הדברים יוער כי לעדה היה קשר מסויים עם מנהל הנתבעת, והיא מודה שהיא שוחחה עמו בעניינים שונים (עמ' 3, ש' 26-39). מכל מקום, לא מצאתי כי עדותה של גב' עמר הועילה להוכחת טענת התובע.

אשר לשמאי בן יאיר, הרי שזה זומן לעדות, והעיד בצורה ברורה וסדורה, תוך שהוא מבהיר את המצב של הבית לאשורו (ר' למשל בעמ' 7, ש' 29-31). עם זאת, ייאמר כבר כעת כי חוות דעתו של השמאי בן יאיר לא הובאה בחשבון במסגרת כתב התביעה, משזו נערכה רק לאחר הגשת התביעה, והיא אף מגדילה את נזקי התובע, באופן שלא צויין כלל במסגרת כתב התביעה.

בחקירתו הנגדית מודה השמאי בן יאיר כי לא קיבל תכניות עבודה חתומות מאת התובע (עמ' 8, ש' 14-15 ו-22-24). עם זאת, לשיטתו, אלו אינן נדרשות לצורך הכנת חוות הדעת, בשים לב להמצאת היתר הבניה (שם, ש' 29-32). כן הוא מסביר שגם אם נבנו תוספות בניה בבניה קלה, הרי שאם קיים איטום טוב, לא אמורה להיות בעיית רטיבות (עמ' 10, ש' 29-33). מעבר לכך, מציין השמאי בן יאיר כי לא זכור לו שאיזשהו רכיב בבית נבנה בבניה קלה (שם, ש' 1-2).

אשר לתובע עצמו, הרי שזה חזר בתצהירו על האמור בכתב התביעה. עם זאת, הרחיב התובע את היריעה, כאשר במסגרת תצהירו הוסיף את הנזקים הלא ממוניים המפורטים בחוות הדעת של השמאי בן יאיר מטעמו בסך של 160,000 ₪.

במסגרת תצהירו צירף התובע ראיות רבות ומשמעותיות, ובכללן: מכתבה של האדריכלית ומעצבת הפנים רחל בילסקי, מפירמה "אחרת", שבמסגרת מכתבה מיום 31.1.12 שלחה לנתבעת תכניות לשינוי ותוספת (מוצג E) וכן תכנית חשמל מיום 7.2.12 (מוצג F), כאשר לדברי התובע הוא וידא כי תכניות אלו הומצאו למנהל הנתבעת, מר עזרא, סמוך לאחר הנפקתם (ר' גם סע' 33-34 לתצהיר). כן הציג התובע תכניות נוספות מטעמו, ובכללן תכניות עבודה נוספות, לצד תכניות היתר.

עוד מציג התובע (בסע' 40 לתצהירו) את אישור הקונסטרוקטור איציק ברוך, הנדסאי בנייה, תכנון וקונסטרוקציה (נספח I לתצהיר התובע) הקובע כי, בהתאם לתכנית העבודה היה על הנתבעת להקים קיר בלוקים, כדלקמן:

"הריני מאשר מאשר (הטעות במקור. י"פ) כי הקיר לאורך חזית, לפי תוכניות הקונצ (הקונסטרוקציה. י"פ), הוא קיר בלוקים."

דומה שקביעה זו מדברת בעד עצמה. לעניין זה אפנה לתשובתו של מר עזרא בחקירתו הנגדית (עמ' 69, ש' 8-12), כי איננו מכיר קביעה כזו.

עוד מציג התובע את התכתובת שלו עם מנהל הנתבעת, מר עזרא (מוצג H): התכתובת הראשונה בוצעה באמצעות הודעות ווטס-אפ מימים 27-28.12.18, שאליהן מצורפת הצעת מחיר של הקבלן והמפקח בן חמו לביצוע עבודות חיפוי בקירות מיום 16.7.18, תוך תוספת של התובע כי – "הבעיה הזאת צריכה להיפתר בהקדם! זה בלתי נסבל."

כן הוצגה תכתובת דוא"ל שמתחילה ביום 6.2.19, שבמסגרתה מלין התובע במכתב ארוך בפני מר עזרא על בעיית האיטום, כאשר במכתבו מציין התובע כי הוא פנה למר עזרא כבר לפני ארבע שנים, בתלונות על הצטברות עובש בחדר שינה הורים ובחדר של הבן. לדברי התובע, דחה מר עזרא את התובע והסביר כי מדובר בחוסר אוורור של החלל. לאחר מכן הציע לצבוע את הקיר בצבע הדוחה עובש. בהמשך הציע למרוח על הקיר שכבת טיח תרמי בעובדי של 3 ס"מ וטען שמדובר באיטום מספיק. לבסוף, לאחר בירור שערך התובע, התברר כי הנתבעת חרגה מהוראות האדריכלית והקונסטרוקטור. התובע המציא את הצעת הקבלן בן חמו לתיקון הליקויים בעלות של 14,000 ₪, ומר עזרא אף הסכים לשוחח עם אותו קבלן, אולם גרר רגליים בעניין. לדברי התובע נגרם לו ולבני משפחתו נזק כלכלי, נפשי ובריאותי. זאת, מעבר לכך שחדר אחד לא היה בשימוש בשל בעיות הקור בו. התובע דרש פתרון דחוף, וכן פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין עגמת נפש.

מר עזרא השיב לתובע בדוא"ל מאותו יום כדלקמן:

"הבית נבנה לפי תוכנית המהנדס. המהנדס חייב אותנו לבצע קיר בטון ולא קיר בלוקים מאחר וזה קיר משותף שמיועד לקיר הפרדה בין השכנים. בתכנית האדריכלות לא היה מצויין שאנו נצטרך לבצע טיח טרמי. אי לכך ובהתאם לזאת ביצענו את עבודתנו לפי דרישת האדריכלית וזה לא באחריותנו.

2. לא ידוע לנו שום בעיית רטיבות או נזילות. זו פעם ראשונה שאתם פונים אלינו בעניין זה."

התובע משיב למר עזרא בדוא"ל מאותו יום כדלקמן:

"1. כבר העלית בעבר את הטענה שהמהנדס הנחה לבצע קיר בטון ולא קיר בלוקים. יש לי עדות מהמהנדס שזה לא נכון. יתרה מזה, כבר הסכמת לבצע טיח טרמי בעובי 3 ס"מ. לאחר מכן הסכמת לשלם 7-8 אלף, ולאחר מכן דברת עם המפקח משה בן-חמו, ששלח את הצעת המחיר לחיפוי קיר בקלקר (ההצעה צורפה למייל הקודם). מכל זה עולה, שכבר היינו בנקודה הזאת וכבר לקחת אחריות על חוסר בידוד תרמי.

2. ביצעת תיקון בגג פעמיים, בפעם האחרונה בקיץ האחרון. צר לי ש"האגורה" גורמת לך לשכחה ולחוסר יושר משוועים."

מר עזרא משיב לתובע בדוא"ל מיום שלמחרת (7.2.19) כדלקמן:

"נכון המהנדס היה בשטח והודיע שהוא משנה את הקיר לקיר בלוקים ולנו יותר קל היה לבנות בבלוקים. רציתי לעזור לך באיזשהו מקום אבל אתה התעקשת שאתה רוצה תוספת של קלקרים ואני לא מתעסק עם הדברים האלו. אני לא ביצעתי שום דבר שאינו מופיע בתוכנית האדריכלות.

2. לא זכור לנו שהיינו אצלך בתיקון בגג אבל אם יש לך בעיה בגג נשלח מישהו שיבדוק את הנושא."

התובע השיב על הדברים בדוא"ל מיום 11.2.19 כדלקמן:

"1. אז אתה טוען שהייתה צריך לבנות קיר בלוקים ובנית קיר בלוקים. נכון?

2. תשלח בעל מקצוע מומחה באיטום."

לאחר הצגת התכתובת הזו אפנה לדברי הנתבעת, במסגרת כתב ההגנה מטעמה, בהתייחסותה לסע' 16 בכתב התביעה כדלקמן:

"תענה זו מופרכת שהקיר נבנתה על דעת חברת סען הבית בביטון ולא בבלוק."

(הטעות במקור – י"פ)

מהטענה בכתב ההגנה לא ברור האם הנתבעת טוענת שבנתה את הקיר מבלוקים ולא מבטון, או שמא היא טוענת שבניית הקיר בבטון לא היתה על דעתה. מכל מקום, מהתכתובת עולה ברור כי טענותיו של מר עזרא אינן עקביות. בתחילה הוא טוען כי המהנדס הנחה את הנתבעת לבנות קיר בטון, ובהמשך התכתובת הוא חוזר בו ומודה כי המהנדס הנחה לבנות את הקיר מבלוקים, והנתבעת אף היתה שביעת רצון מהנחיה זו. זאת ועוד וכפי שהוצג לעיל, אישר הקונסטרוקטור איציק ברוך כי הקיר היה צריך להיות מבוצע מבלוקים ולא מבטון.

במהלך חקירתו הנגדית נשאל התובע שוב ושוב ע"י ב"כ הנתבעת על כך שהיה עליו להמציא תכניות עבודה לקבלן (ר' למשל: עמ' 36, ש' 24-26) וכי הקבלן מחוייב לבצע את עבודתו בהתאם לתכניות העבודה (עמ' 38, ש' 21), והתובע משיב כי הוא הציג תכניות עבודה (עמ' 37, ש' 28-29), כמו גם מפנה לתכניות חשמל (שם, בש' 33) וכן כי הקבלן מחוייב לעבוד לפי מפרט ותקן ישראלי (עמ' 38, ש' 34-38) ולא רק על פי תכניות העבודה. זאת ועוד: לטענת התובע, תכניות העבודה אינן בידו, משאלו נמסרו על ידו לקבלן (עמ' 41, ש' 13-14). אעיר כי בניגוד לדברי ב"כ הנתבעת, הרי שבמהלך החקירה החוזרת עלה כי תכניות העבודה בחלקן (הגם אם לא כולן) צורפו כנספחים לתצהיר התובע (עמ' 43, ש' 15, תכנית קומת קרקע; שם, ש' 36-37, תכנית קומה א', היא הקומה מושא תביעה זו; שם, ש' 38, תכנית גגות; עמ' 44, ש' 3, תכנית חזיתות; שם, ש' 7, תכנית חתכים; שם, ש' 9, תכנית חשמל). מכל מקום, די לי בכך שהומצא אישור מאת הקונסטרוקטור, שזה דרש בניית הקיר מבלוקים, כמו גם אסתפק בכך שמנהל הנתבעת הודה בסופו של דבר כי המהנדס דרש לבנות את הקיר מבלוקים וכי לנתבעת זה היה יותר קל. די בכך על מנת להרים את נטל הראיה מבחינת התובע כי אלו היו הדרישות, גם לו התכניות לא היו מוצגות.

מומחי הצדדים ומומחה בית המשפט

התובע צירף לכתב התביעה מטעמו את חוות דעתו של המהנדס יואל בן עזרא מיום 28.12.20, שהוגשה לאחר בדיקת הדירה בנוכחות הדיירים מיום 9.8.20, וצורפה כנספח 6 לכתב התביעה.

ביום 19.7.21 הגיש התובע את חוות דעתו של שמאי המקרקעין ברק בן יאיר מיום 10.5.21, בעקבות סיור בדירה מיום 6.5.21. חוות דעת זו עניינה בעיקר בנזקים עקיפים שנגרמו לתובע בגין נזקי עבודת הנתבעת בבית, כמו גם הפסדים עתידיים. חוות דעת השמאי הוזכרה אף בסע' 21-22 לתצהיר התובע, וצורפה כנספח A לתצהיר. במסגרת חוות הדעת מפרט השמאי בן יאיר את ירידת הערך והפסד השימוש שנגרם לבית כתוצאה מהליקויים שפורטו בחוות דעתו של המומחה בן עזרא מטעם התובע. בסע' 9 לחוות הדעת קובע השמאי בן יאיר כי ייגרם נזק עתידי לגינה כתוצאה מעבודות הבניה והשיפוצים לצורך תיקון הליקויים. כן יידרשו התאמות למבנה הבית, ובכלל זה: הארכת אדני שיש בחלונות ופגיעה אסטטית במבנה. כן נטען כי על התובע יהיה להצהיר בפני רוכש פוטנציאלי של הבית על הליקויים בו, באופן שיגרום לירידת ערך הבית. כן מתייחס המומחה לטענה בדבר עגמת הנפש שנגרמה למשפחת התובע במהלך 4 השנים למועד חוות הדעת. ברי כי ענייננו בחוות דעת בדבר נזק לא ממוני, שלא בא זכרה במועד הגשת התביעה, כאשר זו הוגשה רק לאחר הגשת כתב התביעה, וממילא לא קיבלה ביטוי בכתב התביעה, הגם שסכום התביעה במסגרת כתב התביעה נמוך באופן משמעותי מזה המפורט בתצהיר התובע, כמפורט לעיל.

לאחר הדברים האלו הוגשה בקשת התובע, מיום 1.8.21, להורות לנתבעת להמציא חוות דעת מטעמה, בקשה שנדחתה על ידי בהעדר רשימת בקשות בהתאם לתקנות. הנתבעת מצדה הגישה בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, עובר להגשת חוות דעת מומחה מטעם הנתבעת (בקשה מיום 14.12.21, בקשה שנדחתה על ידי בהחלטתי מאותו יום על גבי בקשה 12). לאחר דחיית הבקשה הנ"ל הוגשו בקשות שונות מטעם הנתבעת בדבר העדר אפשרות לבדיקת בית התובע בביקור מומחה מטעם הנתבעת בדירה (ר' החלטותיי על גבי הבקשות והתשובות מטעם הצדדים מימים 23.12.21, 28.12.21, 1.2.22 ו-7.2.22) כמו גם על גבי הודעת ב"כ התובע בדבר העדר התייצבות הנתבעת לבחון את נזקי התובע (הודעה מיום 21.3.22 והחלטתי עליה מאותו יום). אעיר כי לטעמי לא היה מקום לערב את המותב בפרוצדורה של קביעת פגישות, ונראה כי היחסים בין הצדדים וב"כ בינם לבין עצמם היו טעונים בלשון המעטה, באופן המשליך על קידומו של ההליך שלפניי, כמו גם על קביעת מועד לביקור מומחה הנתבעת בבית.

מכל מקום, הנתבעת הודיעה על הגשת חוות דעת הנדסית מטעמה באמצעות חב' פלס שרותי בדק בית, ביקורת ליקוי בניה (בחתימת המהנדס סטניסלב גולוד, מיום 24.2.22), שהוגשה לפניי ביום 10.4.22. חוות דעת זו מתייחסת בעיקרה לחוות דעת המהנדס בן עזרא מטעם התובע.

בהתאם להסכמת הצדדים בפר' הדיון מיום 14.9.22 מיניתי כמומחה מטעם בית המשפט את המהנדס דובי דוד מחברת דובי מהנדסים בע"מ (להלן: המומחה או מומחה בית המשפט).

מומחה בית המשפט הגיש את חוות דעתו ביום 15.12.22, בעקבות ביקור בבית מיום 11.12.22. כן השיב מומחה ביהמ"ש על שאלות הבהרה מטעם הצדדים. תשובות לשאלות ההבהרה מטעם התובע נמסרו ביום 22.1.23, ואילו תשובות לשאלות ההבהרה מטעם הנתבעת נמסרו ביום 29.1.23.

כן אפנה לבקשת ב"כ התובע להורות למומחה ביהמ"ש להשלים את חוות דעתו ביחס לבידוד התרמי, ולהחלטתי הסופית על גבי בקשה 39 מיום 13.4.23, שלפיה דחיתי את הבקשה להורות למומחה להשלים את חוות דעתו. אדרש לטענות בהמשך בחינת חוות דעת מומחה ביהמ"ש.

תחילה אתייחס בתמצית לעיקרי חוות דעת מומחה ביהמ"ש כדלקמן: המומחה מאשר כי לאחר שבוצעו תיקונים ע"י התובע עצמו בשנת 2021 חלפו בעיות הרטיבות והעובש בבית (סע' 10 למבוא חוות הדעת מיום 15.12.22).

אשר לטענה בדבר מפגע רעש בקיר פינת האוכל, ומשלא הוצגה כל חוות דעת מטעם התובע, לא מכיר המומחה בנזק זה (סע' 11.5 לחוות הדעת).

אשר לטענה בדבר קיר במטבח בית התובע, שהפך להיות קיר חוץ ולדרישה לבידוד תרמי בקיר זה, קובע המומחה (בסע' 11.6) כי מדובר בקיר קיים בהתאם לתכנית, אשר סגר חלל שלא למגורים, והואיל ובמקור קיר זה איננו קיר חוץ של מגורים, הרי שלא נדרש בידוד תרמי.

אשר לטענה בדבר קיר הפונה לשכן הצמוד בקומה א', כאשר השכן לא בנה כל חדר לצד חדר התובע, הרי שעולה טענת התובע כי קיר זה הפך לקיר חוץ, ומשכך הוא זקוק לבידוד תרמי. המומחה מקבל את הטענה שהקיר לא מבודד כראוי, וקובע כי המחיר ששילם התובע (על פי קבלות שהוצגו) בסך של 15,000 ₪, הוא מחיר סביר, ועל הנתבעת לשפותו (סע' 11.7 לחוות הדעת).

אשר לקיר חדר הרחצה, הרי שזה צריך להיבנות בהתאם לתקן מבלוקי פומיס ולא מבטון. התיקון שבוצע בעניין זה ע"י התובע עמד על הסך של 8,000 ₪, והמומחה מאשר כי על הנתבעת לשפותו (סע' 11.8).

קביעה דומה קובע המומחה אף ביחס לקיר הממ"ד בקומת הקרקע, כאשר המומחה מעריך את העלות שלעניין בסך של 4,800 ₪, וקובע כי על הנתבעת לשפות את התובע בסכום זה (סע' 11.9 לחוות הדעת).

המומחה איננו מקבל את הטענה בדבר העובש בגין גשרי הקור בעמודים ובקורות מבטון, משאישר את השיפוי שלעניין ואת התיקונים, ומשהעובש פסק עם ביצוע התיקונים (סע' 11.10 לחוות הדעת). כלומר: המומחה איננו מאשר כפל פיצוי.

המומחה מאשר שיפוי (בכפוף להכרעת המותב) בגין העדר התנגדות תרמית מספיקה בתקרה העליונה, בסך של 12,000 ₪ (סע' 11.11 לחות הדעת). בסיפת הסע' הנ"ל מצרף המומחה צילום תקריב של הנבגים והעובש, שהוצגו לו ע"י התובע. יוער כי בסופו של דבר מובא בחשבון רכיב זה במסקנות חוות הדעת, וכשלעצמי, לא מצאתי כל סיבה שלא לאשר רכיב זה. זאת, במיוחד לאחר שהמומחה מצטט את הסע' הרלוונטי מצו מכר דירות (טופס של מפרט), תשל"ד-1974, הקובע כי במקרה של גג בניין הנבנה מבטון יש לבצע בידוד תרמי בהתאם לתקן הישראלי (ת"י 1045).

המומחה איננו מקבל את טענת התובע ביחס לביצוע מעברי צנרת בגג, שבוצעו בצורה לא נכונה וללא פרטי האיטום והעקרונות הנדרשים בתקינה הישראלית, וזאת, נוכח קביעות כי חדירות הצנרת בגג הן לצנרת מיזוג אוויר, שאותו ביצע התובע עצמו. המומחה קובע כי לא מצא בהסכם שלעניין כל התחייבות של הנתבעת להכין שרוול מיזוג אוויר, ומשכך הוא איננו יכול לקבל את הטענה שלעניין כליקוי מטעם הנתבעת (סע' 11.12).

המומחה מקבל את טענת התובע ביחס לרטיבות בתקרת הסלון מעל לוויטרינה מצד ימין, ומאשר תשלום בהתאם לסכום ששולם ע"י התובע עצמו בעלות של 850 ₪, והכל בהתאם לקבלה שהוצגה לפניו (סע' 11.13).

המומחה מאשר ביצוע תיקוני רטיבות בממ"ד, שנבעו מכשל באיטום בחיבור הריצוף החיצוני וקיר הממ"ד, בעלות של 2,000 ₪ (סע' 11.14).

המומחה מחשב את כלל הסכומים ומגיע לחישוב סה"כ הנזקים בסך של 42,650 ₪. לסכום זה יש לצרף פיקוח הנדסי בסך של 4,000 ₪, ובסה"כ סך של 46,650 ₪. לסכום זה צורף מע"מ בסך של 9,931 ₪ (לפי 17%), ובסה"כ עלות התיקונים המאושרים עומדת על הסך של 54,581 ₪. כן נקבע כי ככל שהתיקונים מבוצעים ע"י קבלן מזדמן הרי שהעלויות שלעניין יגדלו בכ-30%.

המומחה השיב לשאלות הבהרה הן מטעם התובע (התשובות מיום 22.1.23 לשאלות מיום 29.12.22), והן לשאלות ההבהרה מטעם הנתבעת (מסמך תשובות הבהרה מיום 26.1.23 לשאלות מיום 27.12.22). המומחה מבהיר את תשובותיו במסגרת מסמכים אלו, ואיננו חוזר בו מקביעותיו. בהמשך הילוכי אתייחס לחקירתו הנגדית הן ע"י ב"כ התובע והן ע"י ב"כ הנתבעת, שבמסגרתו הוא מבהיר את מסקנותיו. יוער כי במסגרת תשובות המומחה לשאלות ההבהרה מטעם ב"כ התובע הוא הודה כי יש להגדיל את הסכום המקורי לסך של 43,650 ₪ בצירוף מע"מ. דא עקא שמצאתי כי מדובר בטעות. הסכום הוא 42,650 ₪, וכך עליו להישאר. הטעות (הן של התובע והן של המומחה) נובעת, כנראה, מהוספת סכום נטען בסך של 1,000 ₪ בסע' 11.13, העוסק ברטיבות בתקרת הסלון. התובע דרש להכיר בעלויות בסך של 1,000 ₪, והמומחה אישר עלויות תיקון בסך של 850 ₪, וכעת נטען כאילו יש לחשב הן את הסכום בסך של 1,000 ₪, שהודגש בטעות אך לא אושר, והן את הסכום בסך של 850 ש"ח. אבהיר כי הטעות נובעת מהדגשת שני הסכומים שלעניין (850+1,000).

כאמור, המומחה נחקר ע"י ב"כ הצדדים (במסגרת פר' דיון ההוכחות מיום 9.12.24) הן בחקירה נגדית והן בחקירה חוזרת. אפנה להבהרות המיוחדות של המומחה במסגרת חקירות אלו. ראשית, החוקר מודה כי לא הוצגו בפניו תכניות העבודה של הפרויקט, ועם זאת, התבסס על כלל החומרים שקיבל משני הצדדים (עמ' 12, ש' 8-13). אשר לסוגיית הבידוד התרמי, הוא טוען כי קבע כי לא נעשה בידוד תרמי, בהתאם להודאת הנתבעת עצמה (שם, ש' 18-19). בהקשר של הבידוד התרמי מבקש המומחה להבהיר כדלקמן:

"הקיר היה אמור להיבנות מפומיס, פומיס שבבית המשפט אני אסביר, זה בלוק שמבודד תרמית, יש לו תכונות תרמיות. לקיר בטון אין תכונות תרמיות, והמבנה הזה מקיר בטון, ולא בוצע מעליו, כאשר בונים קיר בבטון, נהוג לעשות שכבה תרמית על הקיר, כדי להשלים את התכונה התרמית של הקיר, ולא היה מחלוקת שלא בוצע." (שם, ש' 34-38. עוד ר' הבהרתו בעמ' 21, ש' 15-16, שלא היתה מחלוקת שהקירות לא בוצעו בבלוקי פומיס אלא בבטון).

בהמשך מבהיר המומחה כי רוב הקירות בארץ מבוצעים מבטון ולא מבלוקי פומיס, אולם במקרים אלו מוסיפים להם בידוד, כדלקמן:

"אני רוצה פה להעיר, שרוב הבניינים בארץ, נבנים היום מקירות בטון, ולכן, ואפילו הדירה שלי גם, אני גר במגדל, הקירות הם קירות בטון, אבל יש ציפוי של גבס עם בידוד תרמי שמשלים את הבידוד התרמי שאיננו ניתן ע"י הבטון. כלומר, הקיר הוא קיר בעצם מורכב,....

הבטון הוא חלק מהקיר, הוא לא כל הקיר. את קיר הבטון צריך להשלים עם עוד שכבות כדי שהוא יהפוך, לעמיד תרמית על פי התקן." (עמ' 23, ש' 26-29 ו-31-32).

עוד הוא מוסיף בהמשך, לשאלת ב"כ הנתבעת שלפיה, ככל שתכניות העבודה אינן דורשות בידוד תרמי, הרי שהקבלן פטור מלבצע זאת, כי –

"אני לא צריך תוכנית עבודה. קיר צריך להיות מבודד, זה בתקן 1045, כתוב שקירות צריכים להיות מבודדים. לדייר או לתובע, הזכות לקבל קיר מבודד על פי התקן." (עמ' 13, ש' 13-15).

בהמשך, מסייג את עצמו המומחה, כאשר הוא מבהיר כי ככל שבתכניות העבודה (שהוכנו ע"י התובע!) אין דרישה לבידוד תרמי, הרי שהקבלן איננו מחוייב בכך (עמ' 15, ש' 18-20). לדברי המומחה הוא ביקש לקבל את התכניות אולם אלו לא הוצגו לפניו (שם, ש' 27). אעיר כבר כעת כי במסגרת חקירתו החוזרת של ב"כ התובע הודה המומחה כי קיבל, למצער, מקטע מתכניות העבודה, המתייחסות לקונסטרוקציה של הגג (עמ' 19, ש' 17, 22 ו-39. כן ר' בהרחבה תשובתו בעניין בעמ' 20, ש' 18-22). עם זאת, הוא מבהיר כי שמע את טענות הצדדים בעניין זה וגיבש את מסקנותיו לאחר שמיעתן של אלו (שם, ש' 33-34). המומחה ממשיך ומבהיר כי בדרך כלל הרוכש איננו נדרש להכין תכניות עבודה לקבלן. כאשר רוכש דירה קונה את הדירה, אזי הוא מקבל תכניות מכר ולא תכניות עבודה (עמ' 16, ש' 34-37). עוד מבהיר המומחה כי הסטיה במקרה שלפנינו היא בכך שלא בוצע בידוד באמצעות קלקר, כפי שהובטח במפרט הטכני (עמ' 17, ש' 29-31). המומחה מדגיש שבמפרט מופיעה דרישה לבידוד של שני ס"מ קלקר בתקרה, וזה לא בוצע (עמ' 18, ש' 10-11).

בסופו של דבר, מודה המומחה לשאלת ב"כ התובע, כי אכן, בהתאם לתכנית העבודה, הקיר במקרה שלפניי היה אמור להיות קיר בלוקים ולא קיר בטון! (עמ' 24, ש' ש' 20-24).

משזוהי נקודת המחלוקת בין הצדדים (כאשר הנתבעת טוענת כי בהעדר תכניות עבודה לא הוכח כי חרגה מהמפרט שלעניי, ואילו התובע מציג את תכניות העבודה שלעניין) הרי שאדרש לציטוט חקירתו של המומחה ע"י ב"כ התובע, המוכיחה, באופן שאיננו משתמע לשתי פנים כי הוצגו תכניות בפני המומחה וכי אכן הנתבעת סטתה מהמפרט המחייב בניית קיר בלוקים ולא קיר בטון:

"עו"ד גלילי: האם הוא קיר בטון או קיר פומיס?

העד, מר דוד: האדום, הסימון, הסימנים המוסכמים זה, אדום זה בלוקים, כחול זה בטון.

עו"ד גלילי: כלומר, לפי התוכנית הזאת, הקיר היה צריך להיות קיר בלוקים.

העד, מר דוד: קיר בלוקים.

עו"ד גלילי: והוא לא קיר בלוקים.

העד, מר דוד: לא קיר בלוקים." (עמ' 24, ש' 19-24).

בכך למעשה נפלה שיטת הנתבעת, שלפיה התובע ויתר על קיר בלוקים, או שלא הציג תכניות עבודה, שלפיהן נדרשה הנתבעת לביצוע קיר בלוקים. בכל מקרה, חזר המומחה מספר פעמים על קביעתו כי לא בוצע בידוד לקיר הבטון, כנדרש בהתאם למפרט ובהתאם לתקן.

בהמשך חקירתו מבהיר המומחה כי התובע ביצע עיטוף (בידוד) של כל הבית בעלות של 123,000 ₪, אבל הוא איננו מכיר בכך, מאחר שאיננו מכיר בעבודות לשדרוג הבית (מעמ' 28, ש' 34 ועד עמ' 29, ש' 14).

המומחה קבע במסגרת תשובותיו לשאלות ההבהרה מטעם התובע (סע' 6.8.4) כי תקן 1045.1 מתיר גשרי קור במידה מסויימת. עם זאת, קובע המומחה כי ככל שיוכח מטעם התובע כי יש כשל בבידוד התרמי באזורים מסויימים בדירה, הרי שהוא ישקול את מסקנתו מחדש. בהקשר זה הציג התובע חוות דעת של מומחית בתחום התרמי, אינג' רוזליה גולדין, מיום 31.8.23, שקובעת כי אכן יש כשלים נוספים בבידוד התרמי. המומחה מבהיר מדוע הוא איננו מסתפק בחוות דעת זו, משום שהוא נדרש לביצוע בדיקה טכנית באמצעות מכשירי בדיקה שלעניין ולא לתחשיבים כפי שאלו נערכו במסגרת חוות הדעת הנ"ל, והמבוססים על הנחות היסוד של המומחה בן עזרא מטעם התובע (ר' החקירה והתשובות מעמ' 25, ש' 4 ועד עמ' 27, ש' 17).

עוד בהמשך מבהיר המומחה את הנזקים שנגרמו כתוצאה מהרטיבות ומהקור, ובכלל זה את תופעת היווצרות העובש, החיידקים והבקטריות, שנוצרים כתוצאה מלחות (עמ' 30, ש' 14-23).

ככלל, מצאתי את חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש כחוות דעת מגובה, רצינית, וזו לא נסתרה לא במסגרת שאלות ההבהרה ולא במסגרת חקירות השתי וערב שנחקר המומחה ע"י ב"כ הצדדים.

וכעת למעמדה של חוות דעת המומחה: הלכה ידועה היא כי מעמדו של מומחה שמונה על ידי בית המשפט מעמד מיוחד הוא, וממצאיו יאומצו דרך כלל על ידי בית המשפט הממנה, אלא אם כן קיימת סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת, כגון: ראיה לסתור או נימוק של ממש או אם נפלה שגיאה גסה בחוות הדעת עד כדי שבית המשפט, החסר מומחיות במקצוע זה, ימצאה מופרכת. ואולם, מסקנות המומחה לעולם אינן באות במקום מסקנות בית המשפט, וההכרעה הסופית לעולם מסורה בידי בית המשפט, המכריע על פי מכלול הראיות שבפניו ורשאי לבור חלקים מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט (ר' למשל: ע"א 4179/17 יותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ נ' רובין (6.12.18); רע"א 3941/14 מולאים נ' שירותי בריאות כללית (11.9.14); רע"א 7301/12, בן סימון נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (9.4.13); ע"א 8361/10 יוסף נ' כלל לביטוח בע"מ (29.5.11); ע"א 558/96 חברת שכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל פ"ד נב(4)563 (1998); ע"א 2934/94 סולל בונה בע"מ נ' איתן (2.6.96)).

הנה כי כן, על הצדדים להצביע על שגיאה גסה ומופרכת בחוות דעת המומחה לצורך סתירת קביעתו של זה, וזו לא הוכחה, לא ע"י התובע ולא ע"י הנתבעת, לא במסגרת שאלות ההבהרה ולא במסגרת החקירה הנגדית של מומחה ע"י שני הצדדים. בנסיבות העניין, אני מוצא כי יש לאמץ את חוות דעת מומחה ביהמ"ש במלואה.

דחיית הטענה בדבר מכירת הדירה כשוללת פיצוי

אני דוחה מכל וכל את הטענה שלפיה בשל העובדה שהתובע ורעייתו מכרו את הדירה, הר שהם אינם זכאים לפיצוי. בהקשר זה אפנה לע"א 5602/03 סגל ואח' נ' שיכון ופיתוח לישראל (28.2.05, פסקה 17. להלן: עניין סגל) כי –

"אני סבורה כי מכירת הדירה שבעטיה נתבעים הפיצויים אינה שוללת את זכאותו של בעלים לשעבר לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו עת היתה הדירה בבעלותו, שהרי עצם מכירת הדירה אינה מאיינת את עגמת נפש שנגרמה לו בתקופה שהיתה הדירה בבעלותו. הערכת שיעורה של אותה עוגמת נפש היא עניין לבית המשפט לענות בו ואיני סבורה, כאמור, כי המקרה דנן מצדיק התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט."

עוד אפנה לאמור בת"א (שלום חי') 29403-03-15רון גלעדי נ' נאות חן הגורן בע"מ(17.12.20)

"כאשר המוכר מספק דירה עם ליקויים הוא למעשה מפר את הסכם המכר בינו ובין הרוכש. משהופר ההסכם זכאי הרוכש לפיצוי בגין הפרה זו ואין נפקות לעובדה שהוא כבר איננו הבעלים של הדירה [ראו ע"א 4661/96 מורקנופיל נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (1.2.1998). ראו גם: ע"א 1051/03 אולפן ראובן נ' כ.מ.ב.ק. לפיתוח ויזום בע"מ (1.8.2005)]."

בשולי הדברים אציין כי טענה זו של מכירת הדירה עלתה רק בשלב הסיכומים (לאחר שהוזכרה בחקירתו הנגדית של התובע), ולפיכך היא מהווה הרחבת חזית אסורה, על כל המשתמע מכך.

דחיית הטענה בדבר העדר אחריות בחלוף 12 חודשים

אני דוחה מכל וכל את טענת הנתבעת שלפיה היא איננה מחוייבת לתיקון ליקויים מעבר לשנת אחריות אחת. ראשית, טענה זו סותרת תניות מפורשות בהסכם שבין הצדדים, שמאזכר את תקופת הבדק ואת תקופת האחריות, בהתאם לחוק המכר דירות. בהקשר זה אציין כי מעיון בהוראות ההסכם (ובמיוחד נוכח האמור בסע' 16 להסכם, שעניינו בתקופת הבדק ובתקופת האחריות, ושנושא כותרת בהתאם), הרי שלמעשה נטלה על עצמה הנתבעת את הגדרת "המוכר" בהתאם להוראות חוק המכר דירות, הגם שענייננו בהסכם למתן שירותי בניה, וחרף העובדה שאין ענייננו ב"מוכר" כהגדרתו בחוק המכר דירות. שנית: אין לטענה זו כל ראיה או אסמכתה לא בהסכם ולא בכל מסמך, והיא מהווה טענה בעל פה נגד מסמך בכתב (ר' בעניין זה דבריו של השופט פרופ' יעקב קדמי בספרו על הראיות (חלק שלישי, תשס"ד-2003, בעמ' 1312). שלישית: מר עזרא עצמו מודה בחקירתו הנגדית כי דרישת האחריות ל-12 חודשים בלבד לא מופיעה בהסכם (מעמ' 52, ש' 30 ועד עמ' 53, ש' 3). רביעית: משענייננו בקביעות לפי חוק המכר דירות, הרי שענייננו בחוק קוגנטי שלא ניתן להתנות עליו. וחמישית: גם לו הייתי מקבל את הטענה כי אין לחשב את תקופת האחריות בהתאם לתקופות הבדק והאחריות הנקובות בסע' 4 לחוק המכר דירות, הרי שלמצער יש לנתבעת אחריות בדיני נזיקין.

בשולי הדברים אתייחס לטענת ב"כ התובע בדבר פרשנות ההסכם נגד מנסחו, כאשר ענייננו בהסכם שאין חולק כי נוסח ע"י הנתבעת. עם זאת, אינני מוצא צורך להידרש לכך; משאין מקום לעשות שימוש תמידי בכלל של פרשנות חוזה כנגד מנסחו, אלא במקרים חריגים בלבד, כאשר הדברים אינם משתמעים במפורש מההסכם. ר' למשל את חוות דעת המיעוט של השופט חיים כהן (כתוארו אז) בפסק הדין בע"א 891/75, מדינת ישראל, משרד השיכון נ' אשר מעוז, פ"ד ל(3), 748, שבמסגרתה נקבע (עובר להוספת סע' משנה (ב1) לחוק החוזים), כי במקום שההסכם איננו לוקה בחוסר בהירות אין מקום להשתמש בכלל זה. ואכן כך נקבע בסע' 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שרק כאשר החוזה "ניתן לפירושים שונים" יש לפרשו כנגד מנסחו.

כאמור, אינני נדרש לכלל זה. די לי בכללי הפרשנות של החוזים, שלפיהם יש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים, שאותם למד הפרשן מלשון ההסכם, ומהנסיבות החיצוניות לו. ובענייננו, בשים לב לאמור בסע' 16 להסכם, שעניינו בתקופות הבדק והאחריות, כמו גם נוכח התחייבות הקבלן לאחריות לכל הנזקים שיתגלו במבנה ולתקן על חשבונו את כל הפגמים בו (ר' רישת סע' 16), הרי שניתן ללמוד מדברים אלו על אחריותו המוחלטת של הקבלן לנזקים, ולא לשנה אחת בלבד.

עולה מן המקובץ כי אין לקבל את טענות הנתבעת בדבר אחריות ל-12 חודשים בלבד.

דחיית הטענה בדבר סתירה לתכניות העבודה

נדבך מרכזי בהגנת הנתבעת הוא הטענה שלפיה תכניות העבודה קובעות כי הקירות יבוצעו מבטון ולא מבלוקי פומיס. מומחה ביהמ"ש השיב מפורשות כי המפרט והתכניות שהוצגו לפניו מחייבות הקמת קיר מבלוקים, ולא מבטון, וזה לא נעשה. יתירה מכך, אינני מקבל את טענת העדר המצאת התכניות גם לגופה של טענה: ראשית, במסגרת ההסכם בין הצדדים נכתב במפורש כי התכניות מצויות בידי הנתבעת והיא מודעת להן. בנסיבות העניין מוטל על הנתבעת להמציא את התכניות על מנת להוכיח את טענתה, הסותרת את ההסכם ואת קביעת התקן הישראלי (כפי שפירט בהרחבה מומחה ביהמ"ש) שהוא הקובע בהתאם להוראות ההסכם. בהקשר זה אפנה להודאתו של מר עזרא, מנהל הנתבעת, בחקירתו הנגדית כי קיבל מהאדריכלית בילסקי שתי תכניות עבודה מאושרות וחתם עליהן (עמ' 59, ש' 26-31), כמו גם שהשאיר סט אחד של התכניות אצלו (שם, ש' 33-34), וכי זרק את התכניות בחלוף הזמן (עמ' 60, ש' 3-7 ו-30, ועמ'61, ש' 9-10).

יתירה מכך: ההסכם עצמו קובע כי במקרה של סתירה בין המפרטים והתכניות השונות יחולו תמיד הוראות הקובעות את הסטנדרטים והטיב היותר גבוהים (סע' 8ד' להסכם). ברי, אפוא, כי ההסכם משקף סטנדרט גבוה ביותר ולא סטנדרט מינימאלי. לא זו אף זו אלא שבהינתן שמדובר בטענת הנתבעת הרי שעליה מוטלת החובה להוכיחה ולהביא את הראיה בעניינה. מומחה ביהמ"ש קבע כי זהו הסטנדרט וכי הנתבעת חרגה ממנו. ככל שהנתבעת היתה מעוניינת להוכיח כי יש לפעול אחרת, היה עליה להמציא למומחה את תכניות העבודה. הדברים מקבלים משנה תוקף, במיוחד כאשר בהתאם לאישור הקונסטרוקטור, היה על הנתבעת לבצע את עבודת הקירות מבלוקים ולא מבטון, עובדה שבה מודה מר עזרא בכתב בתכתובת דוא"ל ששלח לתובע.

בהקשר זה הלכה פסוקה היא עמנו (ע"א 548/78, נועה שרון נ. יוסף לוי, פ"ד לה(1)736 [1980], בסעיף 3 לפסק דינה של כב' השופטת בן עתו) כי -

"...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו...."

כן אפנה לדברי השופט יעקב קדמי קובע בספרו, על הראיות (חלק רביעי, תש"ע-2009, בעמ' 1719) שלפיהם –

"נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין (תובע או נתבע) להוכיח את טענותיו כלפי יריבו; כאשר אי עמידה בה – משמעה דחיית הטענות." (ההדגשה כאן – במקור. י"פ)

עוד הוא קובע (שם, בעמ' 1721) כי –

"כלל אוניברסלי הוא כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו במשפט... עליו הראיה.... חובה זו – ונכנה אותה בשם חובת הראיה (למעשה: נטל השכנוע) (the burden of establishing a case ) היא היא החובה העיקרית במשפט".

אין צורך לומר כי בנדון דידן פסחה הנתבעת על ראיה מכריעה מטעמה, וכעת היא מנסה להשליך את כשלונה דווקא על התובע. יתירה מכך: הנתבעת לא המציאה כל ראיה אחרת מלבד להצפת הטענה בדבר אחריות לשנה בלבד. מטעם הנתבעת העיד מנהל הנתבעת בלבד, וזאת, כאשר הנתבעת לא הגישה רשימת עדים מטעמה. הנתבעת היתה יכולה לזמן לעדות את הקונסטרוקטור והאדריכלית מטעם התובע, שאולי היו יכולים לחזק את טענתה בדבר שנת אחריות בלבד, אולם היא ביכרה שלא לפעול כך; וברי כי התנהלות זו עומדת לחובתה.

אוסיף כי בהתאם לסע' 5 לחוק המכר דירות, שאותו החיל הקבלן על עצמו, ובהעדר מפרט שהומצא על ידו לתובע, עליו לספק מפרט באיכות הגבוהה ביותר, כדלקמן:

"מוכר שלא מסר לקונה מפרט בהתאם לסעיף 2, יראוהו, על אף האמור בחוזה המכר, כמי שהתחייב למסור את הדירה לקונה כשכל דבר שצריך היה לפרט במפרט הוא באיכות גבוהה בהתחשב בנסיבות העניין."

בשולי הדברים אציין כי מעבר לחובה החוזית, על קבלן מבצע מוטלת חובת זהירות נזיקית כלפי רוכשי הדירות לבנות באופן מקצועי ומיומן. חובה זו קיימת ללא קשר לזהות המוכר החוזי, והיא מאפשרת לתבוע את הקבלן המבצע בגין ליקויי בנייה גם אם אינו עונה להגדרה הפורמלית של "מוכר" בחוק המכר (דירות). עולה מכל האמור כי יש לדחות את טענות הנתבעת בדבר העדר מחוייבות לאחריות כלפי התובע, רוכש הדירה.

שלילת טענת הנתבעת שלפיה היה על התובע לתבוע את היזם

טענת הנתבעת שלפיה על התובע לתבוע את היזם נטענה בחצי פה כבר בכתב ההגנה והוזכרה בקצרה גם בסיכומים. עליי לדחות טענה זו מכל וכל: ראשית: התובע טען מפורשות בתצהירו (והדברים לא נסתרו לא ע"י מר עזרא ולא ע"י מומחה ביהמ"ש) כי ענייננו בתוספת הבניה בקומה השניה (המכונה קומה א'), שאיננה באחריות היזם, ושנבנתה רק לאחר שזה מסר את הבית לתובע. התובע חזר על הדברים במסגרת חקירתו הנגדית (עמ' 33, ש' 21-22 ועמ' 36, ש' 4-5). לא זו אף זו: אם לקבלן טענה כנגד היזם, היה עליו להגיש הודעת צד ג', אולם הוא לא פעל כך. יתירה מכך: אף המומחה הבהיר את הדברים בחקירתו הנגדית (מעמ' 13, ש' 30 ועד עמ' 14, ש' 20), תוך כדי שהוא מבהיר כי היזם כבר נתן את "המפתחות", ואז החלו עבודות התוספת מטעם הקבלן, וכי לא נהוג להכניס קבלן מבצע לשם ביצוע תוספות בניה כאשר הדירה עצמה טרם נמסרה ע"י היזם (ר' במיוחד עמ' 14, ש' 8-9). מנהל הנתבע, מר עזרא, לא הצליח לסתור את הדברים הללו ולא את ההגיון העומד מאחורי הסברו של המומחה, שלפיו הקבלן המבצע לא רשאי להיכנס לדירה חדשה לשם ביצוע תוספות עובר להשלמתה ע"י היזם או ע"י קבלן מטעמו. בנסיבות העניין, אין לי אלא לדחות את הטענה של הנתבעת בעניין.

חריגה מסכום התביעה

כפי שפירטתי לעיל, עלה הסכום המפורט בתצהיר על זה המפורט בכתב התביעה, כאשר סכום התביעה עמד על הסך של 302,342 ₪, ואילו חישוב של הסכומים המפורטים בתצהיר מגיע לסכום כולל בסך של 408,192 ₪, למעלה מ-100,000 ₪ יותר מהסכום הנקוב בכתב התביעה. דומה כי הסיבה לכך היא כי דו"ח השמאי בן יאיר הוגש רק לאחר הגשת כתב התביעה, וגם זה כולל נזקים עקיפים, שאינם ממוניים ועתידיים.

אין צורך לומר שסכום זה חורג משמעותית מהסכום הנתבע במסגרת כתב התביעה, וודאי שלא ניתן להיעתר לו.

בהקשר זה אפנה להלכה הפסוקה בע"א 8570/09 סמירה חגולי נ' עיריית ראשון לציון (15.3.11, פסקה 21 לחוות דעתו של כב' השופט פוגלמן), שלפיה –

"ככלל אין לפסוק סעד העולה על זה שאותו ביקש התובע בכתב התביעה. עם זאת, במקרים מסוימים ניתן לחרוג מן הכלל האמור. בהקשר זה, הצביעה ההלכה הפסוקה על שלושה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם עשוי בית המשפט לפסוק סעד הגם שלא נתבקש באופן מפורש: התנאי האחד הוא, כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד. השני הוא, כי מדובר בסעד הנובע באופן ישיר מן הסעד שהתבקש. התנאי השלישי הוא, כי נתבררו כל הראיות הדרושות להכרעה באשר לסעד הנדון, כך שאין צורך בקיומה של התדיינות נוספת...."

כן נקבע בספרו של פר' יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי 162 (מהדורה שביעית, 1995)) כי –

"הלכה פסוקה היא מקדמת דנא כי אין פוסקים לתובע יותר משתבע, אפילו אם התברר במהלך הדיון בתביעתו כי הוא זכאי ליותר"

אין צורך לומר שהתובע לא יכול לטעון לסעד כספי העולה על הסעד בגינו שולמה על ידו אגרה. (ר' גם: רע"א 1927/13 אלקו התקנות ושירותים (1973) בע"מ נ' נוי חשמל ובקרה בע"מ, פסקה 5 (2013); ע"א 1226/11 עוזי ישראל-פור ואח' נגד יהודה אליהו פסקאות 58-57 (2014)).

ברי כי לא אוכל לאשר סכומים שלא נתבעו ושלא שולמה אגרה בעניינם. מכל מקום אשתדל להיצמד לחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש.

עגמת נפש

אשר לרכיב הלא ממוני של עגמת הנפש, הרי שהדין הישראלי מכיר בפיצוי בגין ראש הנזק של עגמת נפש, אולם בתביעות רכושיות קיימת מגמה לצמצם פיצוי זה, כאשר בכל מקרה עגמת נפש אינה פיצוי עונשי. בע"א 6540/05 סולל בונה בע"מ נ' אברמוביץ' (1.12.08) נדונה סוגיית עגמת הנפש בהקשר של רכישת דירה, וכך נקבע –

"בקביעת גובה הפיצוי עבור עוגמת נפש שנגרמה בגין ליקויי בנייה יש להביא במכלול השיקולים, בין היתר, את ייעודו של הנכס (מבנה מגורים, מבנה עסקי או אחר); את טיב הליקויים; מידת חומרתם; מידת השפעתם על שגרת חיי המשתמשים בנכס; התנהלות הצדדים עובר להליך המשפטי ובמהלכו; ועלות תיקון הליקויים..."

כן ר': ע"א 5602/03 סגל ואח' נ' שיכון ופיתוח לישראל (28.2.05, פסקה 16) כדלקמן:

"אף על פי שקביעת שיעור הפיצויים בגין עגמת נפש נתונה לשיקול דעת בית המשפט (ע"א 4445/90 "עמיגור" ניהול נכסים בע"מ נ' מאיוסט ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 17.4.94)) הרי שגם קביעה זו צריכה לעמוד במבחן של סבירות."

בהתחשב בכלל השיקולים האמורים, ותוך שאני מביא בחשבון כי ליקויי הבניה פגעו באיכות חייהם של התובע ומשפחתו ובמידת הנאתם מהנכס שרכשו במיטב כספם, כאשר אלו סבלו מקור ורטיבות בביתם במשך מספר שנים, כאשר הוכח כי אלו פנו לנתבעת באותן השנים; כאשר מאידך גיסא הובהר ע"י המומחה כי אין מדובר בליקויים שיש בהם כדי לקבוע כי ענייננו בדירה שאינה ראויה למגורים; בהתחשב בכמות הליקויים והעלות שנפסקה לבסוף לתיקונם, ובכך שלא נדרש פינויים של התובע ומשפחתו מהבית; סבורני כי יש לפסוק לטובת התובע פיצוי מידתי בגין עגמת נפש. בהינתן האמור, מצאתי כי הסכום הראוי בגין ראש נזק זה, אשר יש בו כדי לשקף את נסיבות המקרה דנן וכן את מגמת הפסיקה כאמור באשר לפסיקת עגמת נפש בתביעות רכושיות, עומד על הסך של 20,000 ₪.

דחיית טענת הנתבעת להעדר פניית התובע לתיקון הליקויים ובחינת גרסת מנהל הנתבעת

במסגרת כתב ההגנה מטעמה טוענת הנתבעת להעדר פניית התובע לנתבעת בעניין הליקויים. התובע טוען כי בתחילה פנה בעל פה, ובהמשך פנה בכתב. לעניין זה (וכפי שהוצג לעיל) מפנה התובע לתכתובת הווטס-אפ שלו מול מנהל הנתבעת, מר עזרא (מחודש דצמבר 2018), כמו גם לתכתובת באמצעות דוא"ל (מחודש פברואר 2019). מר עזרא מנסה להרחיק עצמו מהתכתובת שלעניין, הן מזו שבווטס-אפ, חרף ההצגה של התכתובת עמו שבה מופיעה תמונתו לצד רעייתו (עמ' 55, ש' 29-37), כמו גם מתכתובת הדוא"ל, חרף העובדה שמדובר בכתובת הדוא"ל שלו (עמ' 56, ש' 28-33, ומעמ' 60, ש' 31 עד עמ' 61, ש' 6). אין צורך לומר שטענתו של מר עזרא כי איננו מכיר כל תכתובת דוא"ל בעניין איננה אמת. מכל מקום, מר עזרא עצמו מודה בסופו של דבר, בחקירתו הנגדית (עמ' 54, ש' 1-4) כי יתכן שהתובע פנה אליו, כדלקמן:

"אני לא זוכר, אם הוא פנה אלי למשהו נקודתי, יכול להיות תוך כדי, שבניתי את בית הכנסת בישוב, ויכול להיות שבניתי בית, לא זוכר. יכול להיות שהוא פנה אלי, באתי, הסתכלתי, ראיתי, לא זוכר."

בהמשך החקירה הנגדית, מודה מר עזרא כי איננו זוכר שהתובע פנה אליו כבר בשנת 2018 (עמ' 60, ש' 31-32).

בהקשר זה אין לנו אלא להידרש לכלל התלמודי של "ברי ושמא ברי עדיף". כלל זה עומד לדיון בבבלי, כתובות, יב, ב ומעומת עם הכלל הרחב בדין האזרחי של "המוציא מחברו עליו הראיה". במסגרת הסוגיה שם מבוארת מחלוקת אמוראים ביחס למקרה של אדם שתובע את חברו תביעה כספית וטוען שחברו מחזיק בסכום כסף שלו ואילו חברו טוען שאינו יודע האם הוא אכן חייב לו. האמוראים רב יהודה ורב הונא פוסקים שהנתבע חייב, משום שלדעתם הולכים לפי הכלל של "ברי ושמא ברי עדיף". כלומר: כאשר יש לנו טענה ודאית של התובע מול טענת ספק של הנתבע, יש להעדיף את טענת הוודאי של התובע (כנ"ל במקרה הפוך). לעומתם, סוברים האמוראים רב נחמן ורבי יוחנן שהנתבע פטור מלשלם, משום הכלל ש"אוקי ממונא בחזקת מריה", כלומר: יש להעמיד את הממון בחזקת מי שמחזיק בו, והמוציא מחברו עליו הראיה. עם זאת, כאשר הנתבע איננו מוחזק בממון, גם לשיטת רב נחמן ורבי יוחנן הולכים לטובת התובע (על פי הרמב"ן, בבא בתרא, לד, א, סוף ד"ה "זה אומר של אבותי"). לא זו אף זו, התוספות בכתובות (יב, ב, ד"ה "רב הונא"), קובע כי במקרה של "שמא גרוע", כמו למשל, במקרה של נתבע שאיננו מכחיש את עצם החיוב, אולם מסופק האם שילם את יתרת חובו אם לאו ("אינני יודע אם פרעתיך") כאן יודו גם רב נחמן ורבי יוחנן שהנתבע חייב.

אגב אורחא, אציין כי הביטוי "לא זוכר" על הטיותיו השונות, מופיע עשרות פעמים במסגרת חקירתו הנגדית של מר עזרא (ר' מני רבים: עמ' 45, ש' 13, 15, 22, 34, 36; עמ' 50, ש' 31; עמ' 51, ש' 1, 12, 14, 19, 33 ועוד). דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם ומעידים על מהימנותו של מר עזרא.

בהקשר זה מן הראוי להדגיש כי במסגרת תכתובת הדוא"ל מיום 6.2.19 טוען התובע כי פנה למר עזרא כ-4 שנים קודם לתכתובת. מר עזרא נשאל בחקירתו הנגדית מה תשובתו בעניין, והוא משיב כי איננו זוכר מתי התובע פנה אליו (עמ' 56, ש' 36).

תמציתם של דברים כי התובע הרים את נטל ההוכחה בעניין זה, ואילו הנתבעת איננה משכילה להתמודד עם טענות התובע, בדבר פניות מקדמיות, כמו גם טוענת כי לא שמרה את המסמכים שלעניין או איננה זוכרת דבר ביחס לפניות התובע.

משמעות הדברים היא כי בהינתן פניות מוקדמות בזמן אמת ובשים לב להכחשת הנתבעת לאחריותה לליקויים ובהעדר כל פתרון במשך שנים, הרי שהתובע מיצה את חובתו לפנות לקבלן, והקבלן איננו זכאי לתקן את הליקויים בכוחות עצמו. פועל יוצא מכך הוא שהתובע רשאי להסתייע בביצוע התיקונים בקבלן מזדמן שעלותו היא בכ-30% מעבר לעלות תיקון ע"י הנתבעת.

בהקשר זה אפנה להלכה הפסוקה, הקובעת כי קבלן המכחיש קיומם של ליקויים יאבד את הזכות לדרוש את תיקון הליקויים אותם הכחיש (ע"א 472/95 זכריה זלוצין ואח' נ' דיור לעולה בע"מ (26.9.96)).

סוף דבר ותוצאה

נוכח כלל האמור לעיל, אני מורה על קבלת התביעה בחלקה. אני מקבל את האמור בחוות דעת מומחה ביהמ"ש, מר דובי דוד, ומאמצה במלואה. עם זאת, אינני מקבל את התיקון שלו הסכים המומחה במסגרת תשובותיו לשאלות ההבהרה של ב"כ התובע.

משכך, אני מורה לנתבעת לשלם לתובע את עלויות התיקונים, בסך של 42,650 ₪. לסכום זה יש לצרף פיקוח הנדסי בסך של 4,000 ₪, ובסה"כ סך של 46,650 ₪. לסכום זה צורף מע"מ בסך של 9,931 ₪ (לפי 17%, במועד קביעת המומחה ובמועד ביצוע התיקונים בפועל), ובסה"כ עלות התיקונים המאושרים עומדת על הסך של 54,581 ₪. כן נקבע כי ככל שהתיקונים מבוצעים ע"י קבלן מזדמן הרי שהעלויות שלעניין יגדלו בכ-30%. משהליקויים תוקנו ע"י קבלנים מזדמנים (בהתאם לקבלות שצורפו), ובשים לב להכחשת האחריות מטעם הנתבעת, אני מורה על העמדת סכום הפיצוי על הסך של 70,955 ₪, כאשר סכום זה נושא ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה.

כן תישא הנתבעת בפיצוי התובע בסך של 20,000 ₪ בגין עגמת נפש, כמפורט לעיל, כאשר סכום זה יישא ריבית שקלית ממועד מתן פסק הדין.

עוד תישא הנתבעת בעלויות שכרו של מומחה התובע בן עזרא, בסך של 3,890 ₪, כאשר סכום זה נושא ריבית שקלית ממועד תשלומו. אשר לעלויות שכרו של המומחה השמאי בן יאיר מטעם התובע, ובהינתן שחוות דעתו הוגשה רק במהלך ההליך ולא היוותה חלק מחישוב סכום התביעה, כדלעיל, הרי שאינני מחייב את הנתבעת בתשלום שכרו.

עוד תישא הנתבעת בסכום ההשתתפות של התובע בשכר המומחה מטעם ביהמ"ש, בסך של 7,254 ₪, כאשר סכום זה נושא ריבית שקלית ממועד תשלומו. אעיר כי הנתבעת נשאה בעלויות התייצבותו למועד דיון ההוכחות.

כן תישא הנתבעת בהוצאות החלטתי מיום 25.5.21, שעניינה בדחיית הבקשה לסילוק התביעה על הסף, בשל טענת התיישנות שנדחתה, בסך של 1,000 ₪.

עוד תישא הנתבעת בשכרה של העדה אביגיל עמר מטעם התובע בסך של 700 ₪.

בהינתן שרוב הרכיבים בתביעה נדחו, הרי שאני מחייב את הנתבעת לשאת במחצית אגרת משפט ששולמה (בסך כולל של 3,950 ₪), כאשר סכום זה יישא ריבית ממועד תשלומו.

כן תישא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד ב"כ התובע בסך של 11,800 ₪ (כולל מע"מ). עוד תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 2,500 ₪.

בחישוב שכר הטרחה וההוצאות הבאתי בחשבון כי ענייננו בהליך שניתן היה לייתר אותו, במיוחד נוכח חוות דעת מומחה ביהמ"ש, כאשר במסגרת ההליך נערכו 4 דיונים (3 קדמי משפט ודיון הוכחות אחד), ניתנו 79 החלטות, ומדובר בהליך המתנהל כ-5 שנים, כאשר בתחילה הנתבעת לא היתה מיוצגת כלל, באופן המכביד על ניהול ההליך. כן נתתי דעתי לכך שהנתבעת ביקשה להגיש כתב הגנה מתוקן, אולם לא עמדה מאחוריו, ולבסוף זה לא הוגש באופן פורמאלי. כן איחרה הנתבעת בהגשת התצהירים מטעמה. עוד נתתי דעתי לטענות הנתבעת במסגרת כתב ההגנה מטעמה, כמו גם טענות שעלו במסגרת הסיכומים, שחלקן הן טענות הסותרות תניות מפורשות בהסכם בין הצדדים, כמפורט לעיל.

כלל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו ריבית שקלית ממועד פסק הדין ועד למועד תשלומם בפועל.

ב"כ התובע רשאי להמציא פסיקתה לחתימתי.

המזכירות תפיץ את פסק הדין לב"כ הצדדים.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, י"ז טבת תשפ"ו, 06 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.