פלוני נ' ליבני ואח'

מבוא:

1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, עת רכב על אופניו ברח' XXX בתל אביב כתוצאה מפגיעה משער חשמלי של חניון בית, אשר נסגר ופגע בראשו ביום 19.12.17.

    

2. התובע יליד X.X.2004 היה בן 13 ביום התאונה, ובן 21 כיום.

    

3. כתוצאה מהתאונה נחבל התובע בראשו, התובע פונה לבית החולים איכילוב כשהוא תחת פרכוס וזעזוע מח. הוא אובחן כסובל משבר דחוס פרונטלי בראשו, בעקבות כך עבר ניתוח לתיקון השבר תוך הכנסת פלטה וברגים. התובע שוחרר לביתו ביום 24.12.17 להמשך מעקב נוירולוגי.

    

4. הנתבע 1 הינו המחזיק של הבית בו היה השער החשמלי והוא מבעלי השליטה במקרקעין נשוא התובענה ו/או במתקן המצוי בשטחו.

    

5. הנתבעת 2 הינה חברת הביטוח המכסה את חבות הנתבע 1 כלפי התובע בגין התאונה נשוא תובענה זו.

    

6. הנתבעת 2 שלחה הודעות צד ג' כלפי צדדי ג' 1-2 שהינם הורי התובע בכך שלא מנעו ממנו לרכוב על האופניים החשמליים, וכן לצדדי ג' 3-4. צד ג' 3 הינו משכיר המקרקעין שהתקין את השער ואפשר את הפעלתו. צד ג' 4 הינה אחותו של צד ג' 3 ומי שלטענת הנתבעים במועד התאונה הייתה ה"בעלים" בפועל או שנהגה כמנהג בעלים בבית.

    

7. צד ג' 4 שלחה הודעת צדדי ד' לצדדי ד' 1-2 בעלי העסק "נטע עיצובים באלומיניום" אשר היו בעלי העסק להתקנת מוצרי אלומיניום והם אלה שהתקינו את השער החשמלי שפגע בתובע ולטענתם אינו תקין.

    

8. צד ד' 3 הינה חברת הביטוח אשר הוציאה לצד ג' 4 פוליסה לביטוח דירה במסגרתה ביטוח לתאונות צד ג' נשוא תובענה זו.

    

9. המחלוקת נסובה הן סביב עניין האחריות והן לעניין גובה הנזק.

    

   תמצית טענות הצדדים

    

   טענות התובע

    

10. לטענת התובע, על הנתבע 1 כמחזיק של המקרקעין בשטחם אירעה התאונה, קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית למנוע סיכונים בלתי סבירים אשר עלולים לפגוע בבאי המקום. לטענתו, התאונה אירעה בשל רשלנות ו/או חוסר זהירות של הנתבע ו/או חוסר זהירותו הישירה ו/או העקיפה ו/או השילוחית של הנתבע 1 או עקב הפרת חובת זהירות, אשר הנתבע אחראי למעשיהם או מחדליהם באופן ישיר ו/או שילוחי. לטענתו, השער החשמלי מהווה סיכון בלתי טבעי בגינו היה על הנתבע לנקוט אמצעי זהירות אשר לא ננקטו; כך הנתבע התעלם מקיום המפגע ו/או לא הזהיר את הציבור מפניו ו/או לא עשה שימוש באמצעים לצמצום חשיפת הציבור לשער ו/או לא דאג לתיקון השער החשמלי או להחלפתו ו/או לא דאג לתחזוקת השער ו/או לא התריע על הסכנה מהשער.

     

11. כמו כן טוען התובע כי במקרה דנן, בהתאם להוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), יש להחיל על התובענה את הכלל "הדבר מדבר בעדו", שכן לא הייתה לו הידיעה או לא הייתה לו היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה, וכי התאונה נגרמה ע"י נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו. כן טוענן התובע כי השער החשמלי מהווה "דבר מסוכן" בהתאם להגדרתו בסע' 38 לפקודת הנזיקין.

     

    טענות הנתבעים, צדדי ג וצדדי ד

12. הנתבעים 1-2 מנגד הכחישו את אחריותם לתאונה וגרסו כי התאונה הנדונה ארעה באשמו המלא והבלעדי של התובע ו/או הוריו אפוטרופוסיו כאשר התובע רכב על אופניים חשמליים לא תקניים בניגוד לתקנות התעבורה בטרם מלאו לו 14 שנה, וטענו כי לא נהגו ברשלנות, וכי אין עילה להיפוך נטל הראיה, מכל מקום יש לייחס אשם תורם ניכר לתובע. הנתבעים אף הכחישו את הקשר הסיבתי בין רוב נזקי התובע לתאונה, כמו גם תוכן חוות הדעת שצורפו.

     

13. הנתבעים כאמור שלחו הודעת צדדי ג' להורי התובע ולמשכירי הבית.

     

14. צדדי ג' 1-2 הכחישו את אשמם וטענו כי נהגו ככל הורים סבירים וזהירים בנסיבות העניין וכי לא נפל פגם בהתנהגותם.

     

15. צד ג 4, אחותו של צד ג' 3 הבעלים הרשום, אשר הושכר לנתבע 1 מכחישה את חבותה וטוענת כי מעולם לא היו לה זכויות במושכר וכי בהתאם לחוזה השכירות הנתבע 1 ואשתו קבלו על עצמם אחריות מלאה לכל נזק שיגרם לצד ג' כתוצאה מהשימוש במושכר. לטענתה עד השכירות השער נסגר באופן מכאני בלבד וכי המנוע החשמלי שהותקן בשער הותקן עפ"י דרישת השוכרים והזמנתם. צד ג' 4 טוענת כי היא שימשה כאשת קשר ותו לא.

     

16. לטענתה המנוע הותקן והוזמן ע"י צדדי ד' בהמלצת ובחירת הנתבע 1 ובמימון צד ג'3 באמצעות צד ג' 4. הנתבע 1 ואשתו הם שקבלו את הוראות ההפעלה.

     

17. צדדי ד' 1-2 הכחישו את אחריותם לתאונה, טענו כי עבודתם היתה מקצועית וכי לא הוגשה כל חוות דעת הסותרת את תקינות המנוע ואת טיב העבודה. אין צדדי ד' יכולים לדעת מה ארע בארבע השנים לאחר התקנת המנוע בשער או במנוע המחובר אליו.

     

18. צד ד' 3 טוען להעדר כיסוי ביטוחי מסיבות שונות כגון היות התובע רכוב על אופניים חשמליים שהוחרגו במפורש בפוליסה.

     

    דיון והכרעה

     

    נסיבות התאונה

     

     

19. דומה כי אין מחלוקת בין הצדדים אשר לקיומה של התאונה, והמחלוקת משתרעת כאמור באשר לאחריות ובאשר לסוגיית הנזק.

     

    סוגיית אחריות הנתבע :

     

20. המסגרת הנורמטיבית לאורה תיבחן שאלת האחריות הינה עוולת הרשלנות, שיסודותיה כהגדרתם מצויים בסעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין.

     

    רשלנות

    35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

     

    חובה כלפי כל אדם

    36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.

     

21. על מנת לקבוע האם קיימת אחריות בעוולת הרשלנות על פי סעיפים אלו יש להשיב על שלוש שאלות. האחת, האם הנתבעים חבים חובת זהירות לתובע? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות. למבחן שני היבטים. ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית". ההיבט השני הוא ההיבט הספציפי ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית". השאלה השנייה היא האם הנתבעים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם, והשאלה השלישית היא האם הפרת החובה היא זו שגרמה לנזק של התובע.

     

22. הנתבע הוא המחזיק במקרקעין, כשוכר, לכל דבר ועניין. דומה שהנתבע, אינו חולק על קיומה של אחריות מושגית על הנתבע כמחזיק במקרקעין. מכל מקום, אני סבור כי על מחזיק מקרקעין, קמה אחריות מושגית, למנוע קיומם של סיכונים בלתי סבירים אשר עלולים להביא לפגיעה כזאת או אחרת בבאים בשעריו.

     

    23. חובת הזהירות המושגית מוטלת על הנתבע גם מכוח החזקתו במקרקעין, כפי שנקבע רבות בפסיקה. אין המחזיק והמבקר זרים זה לזה. ההחזקה במקרקעין יוצרת זיקה בין המחזיק לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו. מכאן הצידוק בהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין מחזיק במקרקעין למבקר במקרקעין.

    אשר על כן, יש מקום לומר, כי על הנתבע קמה חובת זהירות מושגית למנוע סיכונים בלתי סבירים.

     

    24. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, המבחן הוא כאמור מבחן הצפיות של אדם סביר, היינו אם אדם סביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי.

         

    25. הלכה ידועה היא כי חיי היום יום מלאים סיכונים אשר לעיתים מתממשים וגורמים לנזקים, אולם, לא בגין כל סיכון תוטל חובת זהירות קונקרטית. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (ראה פס"ד ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1) 113 וגם : ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם פ"ד לח (1) 72 9.1.84 בעמ' 76-77).

         

    26. בענייננו התובע נפגע משער חשמלי אשר נסגר ופגע בראשו.

         

    27. בפסיקה נקבע כי שער חשמלי ו/או זרוע של שער חשמלי ללא חיישן שיעצור את את המחסום ברגע שאדם עובר במקום מהווה "דבר מסוכן" עפ"י סעיף 38 וראה ת.א. (מחוזי ת.א.) 17568-11-16 ב.ג נ' בית נח- ניהול ואחזקה בע"מ (פורסם ביום 14.6.22) וכן ת.א 4379-08-20 פלוני נ' מאור מודיעים ישוב קהילתי (פורסם 17.7.22) וכן ת.א 34351-08-22 פלוני נ' אגטדה שיתופית קיבוץ נחשון ואח' (פורסם ביום 26.6.24).

        אציין כי מעבר לעובדה כי מצאתי כי שער חשמלי מהווה דבר מסוכן, הרי פגיעת שער חשמלי באדם, פעולה שלכל דעה לא אמורה להתרחש, מקימה ראיה לכאורה כי השער לא תקין, ויש בו כדי להעביר אל הנתבעים את נטל הבאת הראיות בדבר אופן וטיב הפעלתו של השער.

         

         

    28. ואציין כי הנתבעים לא הציגו כל ראיות לעניין זה ולא הרימו את נטל ההוכחה ואף לא את הנטל המשני של הבאת ראיות להוכיח כי נקטו בכל אמצעי הזהירות הדרושים שיש בהם כדי להסיר מעל הנתבעים את האחריות לתאונה.

         

    29. יתר על כן הנתבעים מסכימים כי על מחזיק הבית מוטלת האחריות כמחזיקים כמי שאישרו את פעולת השער, הציגו מצג שווא כי השער תקין ובטוח לשימוש ו/או לא דאגו לתלות ו/או להתקין אזהרות מתאימות על השער ו/או לא דאגו לקבל האישורים המתאימים הנדרשים להתקנת השער. ראה סעיף 4 עמ' 6 לסיכומי הנתבעים.

         

        30. כך לעניין האמצעים הסבירים אותם נקטו הנתבעים למניעת האירוע, לא הוכח שננקטו אמצעים כאלה.

         

        31. אף לא הובאה עדותו של מי שיכול לתמוך כי ננקטו פעולות מסוימות על מנת להבטיח את בטיחות השער. השער המדובר חורג מתחום קו המגרש של הבית ולפיכך מהווה סכנה לעוברים ושבים. היה ראוי ששער כגון זה יהיה בעל מרכיב אזהרה כגון אורות מהבהבים, צליל אזהרה, עין אלקטרונית כמנגנון אזהרה אם מישהו מתקרב וכו'. ובעיקר, שלא יחרוג מקו המגרש אל המדרכה.

             

            32. כבר נפסק כי מי שנמנע מלהביא עד חזקה שדברי העד לא יהיו לטובתו.

             

            "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א.נ. צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ (פורסם בנבו) 30.5.02.

             

            33. לא זו אף זו, התרשמתי כי לא רק שלא הוכחו נקיטת אמצעים זהירות ע"י הנתבעים, אלא הוכח פוזיטיבית כי הנתבע לא עשה די באופן כללי כדי למנוע את הנזקים העומדים בדרכם של הולכי הרגל הבאים בשערי המקום במיוחד כאשר השער נפתח כלפי הרחוב (פרוטוקול הדיון מיום 2.1.25 עמ' 4 ש' 1-3), לא היו כל מנגנוני התרעה או סימון אזהרה והנתבע מודה כי לא עשה כל פעולה לוודא מדוע השער נפתח לרחוב ו/או להתריע על פתיחתו (עמ' 5 ש' 10- 30 לפרוטוקול הדיון מיום 2.1.25).

                 

                "עו"ד פרגו: כשאתה לפני שעברת לגור בבית מישהו נתן לך הדרכה על גבי השימוש בשער?

                העד, מר לבני: לא.

                עו"ד פרגו: לא אוקיי, כשהשער נפתח לא הייתה איזו התראה קולית איזה צפצוף או משהו כזה?

                העד, מר לבני: לא.

                עו"ד פרגו: למרות שהוא נסגר? גם לא כשהוא נסגר?

                העד, מר לבני: תחזור על השאלה.

                עו"ד פרגו: אני אומר לא, אמרת שלא הייתה התראה קולית כשהשער נפתח ואני שואל אם זה נכון גם לגבי הסגירה שלו?

                העד, מר לבני: נכון.

                עו"ד פרגו: יופי, וגם לא היה איזושהי נורה מהבהבת או משהו אחר משהו דומה?

                העד, מר לבני: נכון.

                עו"ד פרגו: זאת אומרת לא הייתה שום התראה למעשה כשהשער נפתח אם אני הולך ברחוב אני פתאום רואה שער נפתח?

                העד, מר לבני: נכון.

                עו"ד פרגו: אוקיי בסדר, אתה ידעת שבזמן קרות התאונה לפי החוק אסור לשער החניה היה לבלות החוצה? בזמן פתיחה או סגירה?

                העד, מר לבני: אם אני ידעתי?

                עו"ד פרגו: כן.

                העד, מר לבני: לא."

                 

                כמו כן מודה העדה גב' לבני כי השער נסגר במהירות: פרוטוקול הדיון מיום 2.1.25 עמ' 26 ש' 14-21:

                "עו"ד פרגו : אוקיי במצב כזה את לא רואה מי עובר ברחוב?

                העדה, גב' לבני: כן, אבל בין הכניסה לסגירה זה ממש צמוד האוטו זה לא חניה גדולה שאתה נכנס, זה מאוד קרוב לשער אז אתה זה ברגע שאתה סוגר את זה בשנייה אחת השער נסגר.

                עו"ד פרגו : מה הוא נסגר ממש מהר?

                העדה, גב' לבני: הוא נסגר כן, הוא נסגר די מהר הוא לא אין לו עיכובים הוא נסגר די מהר.

                עו"ד פרגו : כאילו נופל?

                העדה, גב' לבני: לא, הוא יורד אבל הוא יורד די מהר."

                 

                גם העד זאב לבני, הנתבע 1, העיד כי לא היתה כל התראה כגון צפצוף או נורה מהבהבת כאשר השער נסגר וכי השער בלט החוצה למרחב הציבורי.

                ראה פרוטוקול הדיון מיום 2.1.25 עמ' 5 ש' 13-31.

                " עו"ד פרגו: לא אוקיי, כשהשער נפתח לא הייתה איזו התראה קולית איזה צפצוף או משהו כזה?

                העד, מר לבני: לא.

                עו"ד פרגו: למרות שהוא נסגר? גם לא כשהוא נסגר?

                העד, מר לבני: תחזור על השאלה.

                עו"ד פרגו: אני אומר לא, אמרת שלא הייתה התראה קולית כשהשער נפתח ואני שואל אם זה נכון גם לגבי הסגירה שלו?

                העד, מר לבני: נכון.

                עו"ד פרגו: יופי, וגם לא היה איזושהי נורה מהבהבת או משהו אחר משהו דומה?

                העד, מר לבני: נכון.

                עו"ד פרגו: זאת אומרת לא הייתה שום התראה למעשה כשהשער נפתח אם אני הולך ברחוב אני פתאום רואה שער נפתח?

                העד, מר לבני: נכון.

                עו"ד פרגו: אוקיי בסדר, אתה ידעת שבזמן קרות התאונה לפי החוק אסור לשער החניה היה לבלות החוצה? בזמן פתיחה או סגירה?

                העד, מר לבני: אם אני ידעתי?

                עו"ד פרגו: כן.

                העד, מר לבני: לא.

                עו"ד פרגו: לא ידעת, וזה נראה לך סביר כאילו ששער בולט החוצה לשטח הציבורי?

                העד, מר לבני: בטח, השכרתי הבית אם זה היה משהו לא בטוח העירייה לא הייתה מאשרת משהו כזה."

                 

                כמו כן אישר כי היה מנוע חשמלי בשער אך ציין כי הדבר היה לפני כ-8 שנים ואינו יכול לזכור הכל.

                עמ' 13 ש' 20-25 לפרוטוקול הדיון מיום 2.1.25).

                כן העיד כי לא זוכר לגבי פרטי שיפוץ הבית או החניה עמ' 14 ש' 5-7 לפרוטוקול הדיון מיום 2.1.25).

                 

            34. הנתבע טוען כי היה בודק כל פעם אם הרחוב פנוי ורק אז היה סוגר את השער עמ' 11 ש' 17-18 לפרוטוקול הדיון מיום 2.1.25, "לא אני אמרתי שהייתי בודקת תמיד שהרחוב פנוי ואז הייתי סוגר את השער..." משמע הנתבע היה מודע כי בשער טמונה סכנה לעוברים ושבים. (השגיאה בבודקת בנקבה במקור)

                לטענת צד ד' וכן ג4 השער הותקן עם כניסת הנתבעים לבית. לטענת צד ג' 4 השער הותקן לבקשת הנתבע ואשתו. סעיף 10 לתצהיר צד ג' 4. אך לדברי העדה אשתו של הנתבע, הדבר אינו נכון והשער הוחלף רק אחרי התאונה. עמ' 23 ש' 27-33 לפרוטוקול הדיון מיום 2.1.25).

                העדה גב' לבני העידה כי הסיקה שהמנגנון שהשער שנפתח כלפי חוץ הינו חוקי רק כי ישנם עוד שערים כאלה. ברי כי שערים נוספים באותה המתכונת אינם יכולים להוות ראיה לחוקיות ותקינות של שער. (עמ' 24 ש' 30-34 לפרוטוקול הדיון מיום 2.1.25). כן אשרה כי השער נסגר די מהר. (עמ' 26 ש' 19-21 לפרוטוקול הדיון מיום 2.1.25).

                כן מודה העדה כי כל ההתנהלות שלה בנוגע לבית ולשער היתה מול דורית- צד ג' 4 למרות שידעו כי שרת צד ג' 3 הוא בעל הנכס.

                צד ג' 4 דורית העידה כי אין לה כל זכויות בנכס וכל ששמשה היא אשת קשר בין הבעלים לשוכרים.

                עמ' 46 ש' 11-14 לפרוטוקול הדיון מיום 2.1.25:

                "אני לא יכולה להיות קשורה הנכס לא שלי הנכס לא בבעלותי אין לי זכויות בנכס אני לא יכולה קשורה הלוואי והיה לי עוד בית ברחוב XXX לא הייתי מתנגדת, אבל מה לעשות הנכס לא שלי אין לי זכויות אין לי יכולת להחליט החלטות בנכס הזה אין לי כלום עם הנכס הזה..."

                 

                 

                 

            35. אין ספק כי המחזיקים בפועל, השוכרים, של הבית אשר היו בעלי השליטה והמשתמשים בשער אחראים לפגיעה אשר נגרמת ממנו. לכאורה היה ראוי להטיל אחריות "ביחד ולחוד" אף על הבעלים הרשום אך משצד ג' 3 , הבעלים, נמחק מהתיק ואף הצדדים לא המציאו לו את כתב התביעה כדין האחריות כולה מוטלת על המחזיקים בפועל קרי השוכרים. לפיכך אני קובע כי האחריות מוטלת באופן מלא על הנתבעים.

                צד ג' 3 ימחק מהתיק ללא צו להוצאות.

                טענת צד ג' 4 שאינה הבעלים של הנכס לא נסתרה.

                ודוק; הנטל להוכחת הבעלות רובץ על המודיעים. לא נסתרה הטענה שצד ג' 3 הוא הבעלים הרשום והבעלים בפועל.

                הוא וזוגתו הם אלה שחתומים על הסכם השכירות והשיקים ניתנו לפקודתו או לפקודת בת זוגו.

                העובדה שצד ג' 4 הייתה אשת הקשר שלו נוכח שהותו בחו"ל אינה הופכת אותה לבעלים של הנכס.

                לפיכך התביעה נגדה נדחית.

                 

                לגבי צדדי ד- מתקיני השער, משלא צורפה חוות דעת בטיחות לגבי אי תקינות השער בעת התקנתו ונוכח העובדה כי לא הוכח כי צדדי ד' תכננו את השער או ביצעו בו פעולה מעבר להחלפת המנוע וכי חלפו כמה שנים מהתקנת השער ועד התאונה ולא ניתן לדעת מה ארע, הרי לא הוכח כי השער היה פגום מלכתחילה או כי נעשו בו אילו שינויים. לפיכך אני אני קובע כי לא הוכח מעשה פגום או מחדל כלשהם מהמתקינים.

                 

                אשם תורם

                 

            36. בנסיבות המקרה, ראוי להטיל על התובע אשם תורם. התובע הודה כי רכב על אופניו על המדרכה במקום אסור, ללא קסדה, בטרם הגיע לגיל המותר בכלל לרכיבה על אופניים חשמליים, גיל 16. תקנות התעבורה : תשכ"א-1961 (התיקון הוכנס בשנת 2016)

                "39טז. (א) לא ינהג אדם באופניים שבהם מותקן מנוע עזר או יחזיק בהם בבעלותו, בין אם מתקיימות בהם פסקאות (5)(א) ו-(6)(א) בהגדרת אופניים עם מנוע עזר ובין אם לאו, אלא אם כן –

                1. מלאו לו שש עשרה שנים או יותר;"

                    

                   וכן

                   " 129. (א) לא ירכב אדם על אופניים על מדרכה או על חלק מהדרך המיועד להולכי רגל בלבד; אולם מותר להולך רגל להוביל אופניים על המדרכה אם אין בכך הפרעה להולכי רגל."

                    

                    

            37. במצב זה ולנוכח התנהלות התובע אני מוצא לנכון להטיל עליו ועל ההורים- צדדי ג 1-2 אשם תורם. אני קובע כי יש להטיל על התובע עצמו אשם תורם של 10% וכן על ההורים אשם תורם של 10% ואפרט.

                התובע רכב על אופניו בהיותו בגיל 13, קרי לא הגיע לגיל המתאים וכן הודה כי לא חבש קסדה.

                כמו כן לא הוכח כי ההורים הנחו את בנם שלא לרכוב על המדרכה ולנקוט בפעולות הזהירות הנדרשות. יתר על כן גם אם היו ניתנות הוראות כלשהן הרי מצופה מההורים לילד בן 13 שיוודאו כי הבן לא רוכב על אופניים חשמליים בניגוד לחוק וכי יחבוש קסדה ברכיבה על אופניים. כמו כן לא הונחה לרכוב כדין בשביל אופניים או על הכביש. גם אם היה מקבל הנחיות אזי לא די בגיל זה "לסמוך על הבן" כי יציית להוריו והיה על ההורים לנקוט בפעולות כדי לוודא דבריהם אכן ממולאים ע"י התובע שהיה נער מתבגר בעת הזו.

                 

                שאלת תקפות הפוליסה

                יש לציין שאמנם באופן תיאורטי היה על צד ג' 3 לשאת באחריות כבעלים אך מ"שלא נמצא" בתיק והאחריות כולה הוטלה על השוכרים אשר הפוליסה המדוברת כלל לא היתה בבעלותם, הפוליסה המדוברת התייחסה לדירה של צד ג' 4 ובכל מקרה לא התייחסה לדירת צד ג' 3. שאלת תקפות הפוליסה מתייתרת. למעלה מן הצורך לגופו של עניין אציין כי אכן ישנו חריג לפוליסה כי הפוליסה לא תחול במקרה של שימוש באופניים חשמליים עמ' 12 לפוליסה חריג בסעיף 3 (8), ואין מחלוקת כי בעת הפגיעה התובע רכב על אופניים חשמליים.

                 

                שאלת הנזק

                 

                הנכות הרפואית:

                 

            38. הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם לגבי מצבו הרפואי של התובע בתחום הפסיכיאטריה, נוירולוגיה וכירורגיה פלסטית. נוכח הפערים בין הצדדים הגיעו להסכמה דיונית ביום 24.2.21 שקבלה תוקף של החלטה.

                 

            39. להלן פרטי ההסכמה הדיונית:

                 

                בתחום הפסיכיאטריה: 20% לצמיתות

                בתחום הנוירוכירורגיה 7.5% לצמיתות.

                בתחום הכירורגיה פלסטית- 5% לצמיתות

                סה"כ: 29.7% משוקלל לצמיתות.

                 

            40. המומחים הרפואיים מטעם הצדדים לא נחקרו ע"י מי מהצדדים.

                 

            41. לאור האמור לעיל אני מאמץ את ההסדר הדיוני בנוגע לנכות הרפואית.

                 

                 

                נכות תפקודית אל מול נכות רפואית

                 

            42. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאובדן במקביל של הכושר לתפקוד יום – יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה.

                קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית.

                 

                בע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב(3) 589, (12.10.78) נפסק:

                "הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו".

                 

                בע"א 586/84 גדעון מקלף נ' שרה זילברברג מג(1) 137 (16.3.89) נפסק:

                "אין צורך לחזור ולהדגיש כי לא בהכרח יש תיאום בין שניים אלה, והכל תלוי במהות הפגיעה. עיסוקו של הנפגע, יכולת אדפטציה שלו, כושר שיקום, תנאי שוק בעבודה וכדומה גורמים שאין צורך לעמוד עליהם כאן".

                 

            43. ככלל נקבעה בפסיקה חזקה לגבי קטינים, הניתנת לסתירה, לפיה יש לקבוע את שיעור נכותם התפקודית בהתאמה לשיעור הנכות הרפואית אולם זאת רק במצב בו לכל רכיבי הנכות הרפואית קיימת משמעות תפקודית.

                 

                "קיים קושי להעריך את הנכות התפקודית של קטין וכאשר אין אינדיקציות סותרות, קביעת שיעור הנכות התפקודית לפי שיעור הנכות הרפואית היא הדרך הנכונה. "(ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח נגד פפו 22.3.09, ראה גם ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי (פורסם בנבו) 20.2.08).

                 

                חריגה מכלל זה שמורה למצבים שבהם ברור שהנכות אינה תפקודית (ראו לדוגמא: ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר [פורסם בנבו] (7.9.10) פסקה 14 לפסק-הדין, (שם העמיד את נכותו התפקודית של קטין על 30% מקום שדובר ב- 47% נכות רפואית בקובעו, כי בנסיבות שהוכחו שם לא ניתן לייחס לכל הנכות הרפואית משמעות תפקודית).

                 

            44. אביו של התובע העיד כי מקור הקשיים אם בכלל היו כאלה הוא במעבר בין מדינות ובלי קשר לתאונה היו לו קשיים עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 11.12.24 ש' 27-32 . כן האב העיד כי הוא עובד איתו בעסק אך לא הציג כל תלוש שכר.

                ודוק; התובע הוא העובד והאב הינו המעביד ולשניהם גישה ישירה ובלתי מופרעת לתלושי השכר.

                 

            45. כשנשאל מתי התובע ביקר אצל רופא, ענה האב כי הביקור האחרון היה לפני 3 חודשים כי היה מקורר. אביו של התובע לא ידע להגיד מתי ביקר אצל רופא עקב כאבי הראש והסחרחורות והעריך כי הביקור האחרון היה לפני שנתיים (עמ' 14 ש' 1-11 פרוטוקול הדיון מיום 11.12.24) . כמו כן לא צורף תיעוד רפואי התומך בביקורים אלה, למרות שהתיועד זמין לתובע ולאביו בעוד אינו זמין לבעלי הדין האחרים.

                 

            46. "הימנעות מלהביא ראיה מצויה רלוונטית תוביל את בית המשפט למסקנה שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה (ע"א 27/91 שמעון קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ מט (1) 450, 457 , ניתן 20.3.95) ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד (4) 595 14.11.90) וע"א 64/87 קלוגר' נ' החברה הישראלית וטרקטורים וציוד בע"מ ' פ"ד מד (1) 239, 245 8.1.90).

                 

            47. התובע העיד ביום 11.12.24 כי הוא לא יוצא הרבה מהבית ומשחלק הרבה במחשב כי הדבר מרגיע אותו (עמ' 28 ש' 26-38). כן העיד כי חרף כאבי הראש לא לוקח תרופות בטענה כי התרופות שם יקרות וכי אדוויל לא עוזר לו (עמ' 31 ש' 1-7). כמו כן העיד כי לא רצה ללכת בארץ לפסיכיאטר או פסיכולוג, כי הוריו רצו לקחת אותו אך הוא סרב (ש' 21-22). התובע העיד אף הוא כי עובד במנעולים בעסק של אביו ובעוד עבודות שאביו סידר לו. (עמ' 31 ש' 1-27) . התובע העיד כי עזב עבודה כי התבקש לנקות את האסלה, דבר שסרב לעשות כי לא מצא חן בעיניו התפקיד. (עמ' 33 ש' 7-9). התובע העיד כי ניסה לחזור לשחק כדורגל אך הדבר לא צלח. התובע העיד כי יכול לתפקד בבית, לחמם לעצמו אוכל, להוציא את הזבל, לעשות כביסה לסדר את המיטה וכו' עמ' 34 ש' 13-15, ש' 25-27 , ש' 28-30. כמו כן לטענת התובע נשר מן הלימודים עקב לעג הילדים למראה שלו עמ' 46 ש' 20-22. מאידך, התובע מצולם עם חברים מבלי שחובש כובע לראשו וראה תמונות שהוגשו (מוצג נ/1) עמ' 30 לפרוטוקול הדיון מיום 11.12.24.

                כמו כן התובע העיד כי לא רצה לקחת תרופות נוגדות דיכאון כי הן מהוות סמים קשים. (עמ' 53 ש' 32- עמ' 54 ש' 2 כאמור לפרוטוקול מיום 11.12.24).

                 

                 

            48. אין ספק כי יתכן ותפקודו של התובע נפגע כתוצאה מן התאונה, והיא הסבה לו נכות תפקודית.

                 

                 

            49. יחד עם זאת לא ניתן לקבל את הטענה לכך שהתאונה הסבה לו נכות תפקודית בערך שווה לנכות הרפואית.

                 

            50. כך חרף טענות התובע הוא לא הביא ולא ביקש להעיד מי מחבריו לבית הספר בהיוועדות חזותית עקב היותם בחו"ל. כמו כן לא הביא איש ממקומות העבודה הקצרים בהם עבד להעיד על קשייו בעבודות, והתובע אף הודה כי עזב כי לא מצא חן בעיניו התפקיד. לא נטען כי לתאונה היתה השפעה על עזיבתו את מקומות העבודה הללו.

                 

                בענייננו כאמור, יש מקום לסטייה משיעור הנכות הרפואית המשוקללת, שכן אין לטעמי ליתן לנכויות בגין הצלקות משמעות תפקודית מלאה ואף לא לנכות הפסיכיאטרית. כן ראו: תא (מחוזי, י-ם) 7173-05 אדם אשר לוי נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב הפול [פורסם בנבו] (14/2/12).

                 

                נוכח כל האמור לעיל אני קובע נכות תפקודית של כמחצית מהנכות הרפואית קרי 15% תפקודית.

                 

                הפסדי השתכרות לעבר

            51. אין טענה להפסד שכר לעבר.

                 

                 

            52.  הפסד השתכרות לעתיד:

                 

                "פירוט הנזק של הפסד כושר השתכרות לעתיד מעמיד קשיים רבים בפני ביהמ"ש הנדרש לקובעו. המדובר בדרך כלל בהפסד אשר יש בו לקובעו למשך תקופה ארוכה בעתיד. לעיתים לתקופה של עשרות שנים. כאשר הנסתר רב על הנגלה. (ע"א 3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792, 800- 801 (8.6.95).

                 

            53. קיימת אי קוהרנטיות בטענות שני הצדדים בנוגע לאופן שכל צד מבקש לקבוע לצורך חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד.

                 

            54. התובע מציע לחשב את אופן ההשתכרות לעתיד על בסיס הנכות הרפואית בשיעור 30% והשכר הממוצע במשק כמקובל לטענתו בעניינם של קטינים וצעירים בתחילת דרכם המקצועית בסך 13,068 ₪.

                 

            55. הנתבעים מנגד טוענים כי התמונה אותה מבקש התובע לצייר לגבי יכולותיו ותפקודיו הינה מגמתית ומוקצנת, ולא ייגרם לתובע הפסד השתכרות לעתיד בשיעור אותו הוא מציג.

                 

            56. כמו כן טוענים כי התובע אינו תושב ישראל והיה עליו להוכיח כושר השתכרות ושכר ממוצע בארה"ב אך הוא לא עשה כן. לחלופין מבקשים לחשב עפ"י השכר הממוצע במשק ונכות תפקודית של 10% עד גיל 67.

                 

            57. עוד אציין כי בעיקרון הנחת העבודה לגבי קטינים ואנשים צעירים בראשית דרכם המקצועית, יש לחשב את אובדן כושר השתכרותם על בסיס ההנחה שאלמלא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק.

                 

                כך נקבע, למשל, בע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פד"י לח (3) 580 25.9.84: "אכן, חישוב אבדן כושר השתכרות בעתיד הוא לעתים, ובמידה רבה, מבוסס על השערות או על נתונים סטטיסטיים לא וודאיים. בעיקר נכון הדבר לגבי צעירים שדרכם בחיים טרם נסללה ואין לדעת עתידם ודרכי התפתחותם. בגלל אותה אי וודאות וחוסר אפשרות לנחש פני העתיד לגבי צעיר, יש שבמקרים מתאימים משמש השכר הממוצע במשק כנקודת מוצא".

                 

                וכן בע"א 5118/90 אילנה בשה נ' מדינת ישראל 4.8.93, [פורסם בנבו] נקבע נחרצות, מפי כב' השופטת דורנר, כי "אכן, באותם מקרים בהם אין לבית-המשפט נתונים לקביעת כושר השתכרותו של קטין, וכשאין נימוקים לסטייה מן הכלל, ישמש השכר הממוצע במשק כמודד ראוי לקביעת כושר ההשתכרות".(ראה גם הלכת רים אבו חנא ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא פד"י ס [3], 13, 61 27.9.05].

                 

            58. עפ"י קביעתי יש לחשב את הפסד כושר ההשתכרות עפ"י השכר הממוצע במשק בישראל שכן התובע הינו יליד ישראל ויתכן מאוד כי ישוב לישראל ועפ"י נכות תפקודית של 15%.

                (למותר לציין כי לא הוכח שכר הממוצע במשק בארה"ב של אמריקה).

                 

                קרי מהיום ועד גיל 67, בשכר ממוצע במשק של 13,834 ₪ עד גיל 67= 616,639 ₪

                 

                59. אין ספק כי כתוצאה מהפסדי השכר שנגרמו לתובע בעבר, ייגרמו לו גם הפסדים של זכויות סוציאליות בגין אותם כספים שהמעביד ימנע מלהפריש עבורו.

                 

                לאור האמור לעיל מצאתי לנכון להעריך את נזקי התובע בגין הפסדי פנסיה בסך של 12.5% מהפסדי שכרו (ראה ת.א. (חיפה) 16951-04-10, ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (פורסם בנבו 31.12.13) ובסך כולל של 77,080 ₪

                 

                 

                הוצאות רפואיות לעבר והוצאות נסיעה

                 

                60. לגבי העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו.

                    וראה ע"א 525/74 אבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10.6.76 שם נקבע:

                    "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו.

                     

                61. התובע טוען כי נגרמו ויגרמו לו הוצאות בגין טיפולים רפואיים, נסיעות, טיפולים רפואיים ומשככי כאבים. אי לכך הוא עותר לפצותו בגין הוצאות אלו בסך של 100,000 ₪.

                     

                62. לעומת זאת טוענים הנתבעים כי התובע אישר שאינו נוטל תרופות ואינו מטופל בקשר עם התאונה ולפיכך אין מקום לפצות את התובע בסכומים להם טוען. יתרה מכך לתובע יש ביטוח בריאות בארה"ב ואין מניעה לקבלת טיפול רפואי במידת הצורך. הנתבעת מציעה פיצוי בסך 500 ₪

                     

                63. אני מקבל את הטענה כי התובע נזקק לבדיקות ומעקבים וטיפולים רפואיים כלשהם בעקבות התאונה, גם אם לא בסכום הנטען על ידיו.

                     

                64. יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקק התובע סביר כי התובע נשא דמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים מעבר לקבלות שהוצגו (אליהן לא מתנגד ב"כ הנתבעים) ואשר אין בהן לשפוך אור על התמונה בכללותה, וכי נזקק להוצאות נסיעה לטיפולים. התובע לא הציג פרטים על ביטוח הבריאות שלו בארצות הברית או בישראל ולא ניתן ללמוד על הכיסוי הביטוחי. מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך 12,000 ₪ לעבר ולעתיד.

                     

                     

                    עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

                     

                65. התובע טוען כי מאז התאונה נזקק לעזרה מלאה של הוריו בכל שעות היממה. כי נעזר בהוריו מעבר לעזרה רגילה וכי הם סיפקו את כל צרכיו, כולל הלבשה, ניידות, רחצה וכו' בכל פעולות היום יום והוא נזקק לעזרה גם היום. ולכן ברי כי גם בעתיד יזדקק לעזרת הזולת. כמו כן טוען כי עתיד להיות מוגבל בביצוע עבודות אם כן הוא מבקש לפסוק לו בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסך 100,000 ₪ לעבר ולעתיד.

                     

                66. לעומתו טוענים הנתבעים בסיכומיהן כי אין כל הצדקה לקבוע לו פיצוי בגין עזרה מוגברת מצד קרובים. הנתבעים מציעים סך של 2,000 ₪ לעבר, וסוברים כי התובע לא יזקק לעזרת הזולת בעתיד.

                     

                67. "הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקידו הגופני של הנתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו לפני ביהמ"ש, והעזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו". (קציר פיצויים בשל נזקי גוף עמ' 792).

                     

                68. במקרה דנן מדובר בנכות רפואית לא מבוטלת של כ30%. יחד עם זאת חלקה הינה בגין הצלקת. נכות זו הינה כאמור בעלת משמעות מסוימת מבחינה תפקודית, אף לא הובאו פרטים בדבר הנחיצות בעזרה כזו.

                     

                69. עם זאת אין ספק כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה נזקק התובע לסיוע מסוים.

                    עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע.

                    (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו 19.11.97), הנזכר שם בעמ' 829.

                     

                    ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (פורסם בנבו) 4.8.05 , ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו 8.12.05) .

                    אני לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק בסכום גלובאלי של 20,000 ₪. פיצוי זה כולל אף פיצוי לתקופת העתיד שכן בשל גילו הצעיר של התובע אין דרך לצפות את השפעת הנכות על תפקוד התובע באחזקת בית הכוללת גידול ילדים.

                     

                    כאב וסבל

                     

                70. ב"כ התובע ביקש לטעון כי בשל תקופת הטיפולים הממושכת, גילו הצעיר ומגבלותיו שפורטו וגורמים לו לסבל רב ראוי לפצותו בגין ראש נזק זה על סך של 600,000 ₪.

                     

                71. ב"כ הנתבעים טוען מנגד כי עסקינן בפגיעה קלה בראשו,סובל מצלקת וכאבי ראש ותו לא ולפיכך מציע פיצוי של 35,000 ₪ . הנתבע הציג תמונה של התובע אשר מבלה מבלי לחבוש כובע לראשו (מוצג נ/1) עמ' 30 לפרוטוקול הדיון מיום 11.12.24)

                     

                72. סבורני כי יש לפצות את התובע בראש נזק זה בסך של 176,000 ₪.

                     

                73. סיכום ראשי הנזק:

                    הפסד שכר לעתיד: 616,639 ₪

                    הפסדי פנסיה וזכיות סוציאליות: 77,080 ₪

                    הוצאות רפואיות ונסיעות: 12,000 ₪

                    עזרת צד ג': 20,000 ₪

                    כאב וסבל: 176,000 ש"ח

                     

                    סה"כ: 901,449 ₪ בניכוי אשם תורם של 20% ( 10% של התובע עצמו ו10% של הוריו)= 721,159 ₪ ובמעוגל 721,000 ₪.

                     

                     

                    סוף דבר

                     

                74. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 721,000 ₪ .

                     

                75. הנתבעים ישאו בתשלום האגרה, שכר טרחת המומחים, ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 170,000 ₪

                     

                76. ההודעה לצדדי ג' 1-2 מתקבלת ביחס לאשם התורם של ההורים בשיעור 10%.

                     

                77. ההודעה לצד ג' 3 נמחקת ללא צו להוצאות.

                     

                78. ההודעה לצד ג' 4 נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות בעניין הודעה זו.

                     

                79. ההודעה לצדדים רביעיים נדחית.

                     

                    צד ג' 4 תישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד הצדדים הרביעיים בסכום כולל של 20,000 ₪.

                     

                80. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעים וצד ג' 3 יקבלו את פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית שקלית מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

                     

                     

                     

                    ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין.

                     

                    המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

                     

                     

                    5129371

                     

                     

                     

                     

                     

                     

                    ניתן היום, ט"ז טבת תשפ"ו, 05 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.