מוסא נ' קבוצת המוביל החדש בע"מ

התובע הועסק על ידי הנתבעת בתפקיד נהג רכב הובלות במשך כשש שנים. הוא עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו כספים בגין זכויות שונות שנטען שמגיעות לו מתקופת עבודה זו. הנתבעת מכחישה את טענות התובע ואת הסעדים להם הוא עותר.

על העובדות הבאות לא היתה מחלוקת. התובע הועסק על ידי הנתבעת כעובד שכיר בתפקיד נהג רכב הובלות. על תנאי העסקת התובע חלו הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה (להלן – צו ההובלה). תקופת העסקה היתה החל מיום 1.5.16 ועד סוף חודש 4/22. התובע היה עובד במשכורת; השכר נטו הנקוב בתלושי השכר שולם לו. הרכיבים בתלושי השכר של שכר יסוד, אש"ל, ודמי הבראה – הם רכיבים אמיתיים. בין הצדדים לא נכרת חוזה העסקה בכתב, והנתבעת לא מסרה לתובע הודעה בכתב על תנאי העסקה. הנתבעת לא ניהלה לגבי התובע פנקס שעות עבודה. אף צד לא נתן לצד השני הודעה מוקדמת בכתב לפני סיום יחסי עובד ומעסיק.

אשר להוצאות אש"ל, מוסכם שככל שהתובע זכאי לאש"ל, יש לחשבו לפי תעריף יומי של 53 ש"ח. כמות ימי העבודה של התובע היא בהתאם לתלושי השכר. ההסעות שביצע התובע היו מחוץ לדיר אל אסד.

הנתבעת לא הפקידה עבור התובע כספים לקרן השתלמות. מוסכם שהזכאות להפקדות לקרן השתלמות מתחילה בחלוף 15 חודשי ניסיון, היינו החל מחודש 8/17.

בהתאם לדו"ח של מנורה מבטחים מיום 7.5.24 הנתבעת הפקידה עבור התובע בקרן פנסיה את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים – 18,000 ש"ח; חלק מעביד לתגמולים – 19,499.91 ש"ח; וחלק עובד לתגמולים – 18,000 ש"ח.

התובע העיד לעצמו. מטעם הנתבעת העידו אסדי מוסא, מנהל בנתבעת (להלן – אסדי) ויחיא אסמעיל, רואה חשבון של הנתבעת (להלן – אסמעיל). לאחר שנתנו את דעתנו לכלל הראיות שהוצגו בפנינו ולכלל טענות הצדדים באנו לכדי מסקנה כי יש לקבל את התביעה בחלקה, כפי שיפורט להלן.

שכרו של התובע

התובע טוען כי סוכם עמו על שכר בגובה 12,000 ש"ח נטו (סעיף 11א לכתב התביעה המתוקן; סעיף 10א לתצהירו; עדותו בעמוד 9 לפרוטוקול). במסגרת רכיבי תביעה שונים טען שמדובר בשכר חודשי של 13,434 ש"ח בערכי ברוטו (סעיפים ו' ו-ח' לכתב התביעה המתוקן; סעיפים ו' ו-ח' לתצהיר התובע). עוד טוען התובע כי רכיבי השכר של פרמיה ושל שעות נוספות אשר שולמו בתלושי השכר הם רכיבי שכר פיקטיביים ולמעשה מדובר בחלק משכר היסוד שלו (סעיף 11ב לכתב התביעה המתוקן; סעיף 10ב לתצהיר התובע). הנתבעת טוענת כי שכרו של התובע שולם בהתאם לנתונים בתלושי השכר (סעיפים 9 ו-24 לכתב ההגנה המתוקן; סעיפים 8 ו-23 לתצהיר אסדי).

מצאנו שיש לקבל את גרסת התובע בתצהירו לפיה שכר היסוד החודשי שלו עמד על 13,434 ש"ח ברוטו. כאמור הנתבעת טוענת כי שכרו של התובע שולם לו בהתאם לתלושי השכר. אלא שהגענו למסקנה שרכיבי השכר של פרמיה ושעות נוספות היוו בפועל תשלום של שכר יסוד, ולא של פרמיה או גמול עבודה בשעות נוספות. עיון בתלושי השכר (צורפו לכתב התביעה המתוקן ולתצהיר התובע; הודעת התובע מיום 1.1.25) מעלה כי בחלק מחודשי העבודה שולמו לתובע רכיבים של פרמיה ושעות נוספות באופן כזה שגובהם השתנה וסכום שכר הנטו נשאר קבוע – 12,000 ש"ח. כך היה למשל בחודשים 4-7/18 וגם בחודשים 4/19-7/19, 9/19, 12/19, 7-12/20 ו-1-8/21. לעתים שולם רק רכיב הפרמיה ועדיין שכר הנטו נשאר קבוע על סכום של 12,000 ש"ח, כך היה בחודשים 9-10/18 ו-12/18-1/19. מאפיינים אלה של תשלום השכר, שחלו בחלק ניכר מתקופת העבודה, מלמדים שרכיבי השכר של פרמיה וגמול עבודה בשעות נוספות שיקפו במהותם שכר יסוד (ע"ע (ארצי) 34111-07-15 אוקראינסקי – שח שנוע ולוגיסטיקה בע"מ, פס' 23 (7.2.2019)).

טעם נוסף לכך שרכיב השכר של פרמיה משקף שכר יסוד הוא שלא הוכח בפנינו מה מהות רכיב הפרמיה ששולם לתובע החל מחודש 1/17. הנתבעת לא הוכיחה אם ובאילו תנאים שולם רכיב זה. הנטל בענין זה מוטל עליה, בין היתר מאחר ולא מסרה לתובע הודעה בכתב על תנאי העסקה (סעיפים 2(א)(5) ו-5א לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב–2002 (להלן – חוק הודעה לעובד); סעיף 48ב לצו ההובלה). משכך, טענת התובע שלא עבד על פי פרמיה (סעיף 11ב לכתב התביעה המתוקן; סעיף 10ג לתצהיר התובע) – לא נסתרה. בקשר לכך נציין כי לא הוכח בפנינו שהוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה חלות על הצדדים (סעיף 6 לכתב התביעה המתוקן; סעיף 8 לתצהיר התובע). התובע לא הציג כל ראיה בקשר לכך. הנתבעת גם לא עשתה כן (ראו גם עמוד 2 לפרוטוקול שורות 24-27) וממילא היתה הסכמה שעל תנאי העסקת התובע בנתבעת חלו הוראות צו ההובלה. לכן אין לראות ברכיב הפרמיה ככזה שמחליף תשלום בעד גמול עבודה בשעות נוספות ויש לדחות את טענת הנתבעת בענין זה (סעיף 46(ב)(3) להסכם הקיבוצי בענף ההובלה מיום 1.7.1996; סעיף 19 לכתב ההגנה המתוקן; סעיף 18 לתצהיר אסדי). אשר לרכיב השעות הנוספות, טעם נוסף המביא למסקנה שיש לראות בו כשכר יסוד הוא שישנם חודשים בהם שולם גמול שעות נוספות לא בצורה גלובלית קבועה, אלא לפי כמות משתנה של שעות נוספות (ראו למשל החודשים 1-2/21). הנתבעת לא הסבירה על בסיס איזה מידע ידעה לשלם גמול עבודה בשעות נוספות בהיקף משתנה. יוזכר שהנתבעת לא ניהלה פנקס שעות עבודה לגבי התובע. גם בכך יש להביא למסקנה שרכיב השעות הנוספות שיקף שכר יסוד.

קביעות אלו ולאור קיומה של מוסכמה ששכרו של התובע שולם לו לפי שכר הנטו בתלושי השכר (מוסכמה ד' שנוסחה על ידי הצדדים) מביאות לקבלת גרסת התובע בנוגע לגובה השכר שלו. מרבית תלושי השכר נוקבים בשכר נטו של כ-12,000 ש"ח, זהו גובה השכר שלו טוען התובע. יצוין כי לגבי שנת 2016, תלושי השכר נוקבים בשכר נטו של 6,000 ש"ח. הנתבעת לא הוכיחה מה גובה השכר ששולם בפועל לתובע בחודשים אלו והנטל כאן עובר אליה, בהעדר הודעה בכתב על תנאי ההעסקה ומשהתובע העיד על כך בתצהירו (סעיפים 2(א)(5) ו-5א לחוק הודעה לעובד). מכרטסת התשלומים שהציגה הנתבעת עולה ששולמו לכאורה לתובע במהלך שנת 2016 תשלומים שונים בסכום כולל שהוא מעבר לשכר הנטו הנקוב בתלושי השכר. כך למשל, בתאריך 14.12.16 שולם לתובע שכר עבודה לחודש 11/16 בסכום של 11,800 ש"ח בעוד שתלוש השכר לחודש 11/16 נוקב בשכר נטו בסך 6,000 ש"ח. יתר התשלומים של שנת 2016, לא כולל התשלום מיום 13.12.16, הם בסכום כולל של 44,200 ש"ח. סכום זה לא עולה בקנה אחד עם תלושי השכר לחודשים 5-10/16 שנוקבים בשכר נטו של 6,000 ש"ח. יודגש כי כרטסת התשלומים מהווה הודאת בעל דין בדבר תשלום שלא השתקף בתלושי השכר ולא ראיה על תשלום בפועל, ואנו מסתמכים עליה בין היתר, לשם קבלת גרסת התובע בנוגע לגובה שכרו.

התוצאה שיש לקבל את גרסת התובע לפיה שכר היסוד שלו היה 13,434 ש"ח ברוטו. לכן אין להקנות משקל לנתונים בתלושי השכר ביחס לרכיבים פרמיה ושעות נוספות על כלל כינויה אלא יש לראות בשני רכיבי שכר אלו כשכר יסוד. על כן, חישוב הזכויות בהליך כאן ייעשה בין היתר על פי שכר יסוד של 13,434 ש"ח ברוטו. בהקשר זה אנו דוחים את טענת הנתבעת כי שכרו של התובע כלל שכר עבור זכויות שונות (סיכומי הנתבעת בעמוד 17 לפרוטוקול). כך, שכר לא יכול לכלול שכר עבור עבודה בשעות נוספות. שכן סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח–1958 (להלן – חוק הגנת השכר) אוסר זאת. כך, הנתבעת לא הציגה כל ראיה כגון חוזה העסקה או הודעה בכתב על תנאי ההעסקה, מהם ניתן ללמוד שהתובע הסכים ששכרו החודשי כלל תשלום של זכויות, גם אם אלו לא מופיעים בתלושי השכר (ראו גם עדות התובע בעמוד 9 לפרוטוקול).

המשמעות היא ששכר היסוד של התובע היה גבוה מהשכר הנקוב בטבלאות צו ההובלה ועל כן יש לחשב את הזכויות הנגזרות מהשכר, לפי השכר ששולם לתובע בפועל, ולא לפי השכר שקבוע בצו ההובלה. משכך, יש לדחות את התחשיב של הנתבעת ואת טענות הנתבעת בסיכומיה בענין זה (התחשיב צורף לתצהירי הנתבעת; תצהיר אסמעיל; עדות אסמעיל; סיכומי הנתבעת בעמוד 17 לפרוטוקול).

התובע התפטר

התובע טוען כי פוטר. לטענתו, הוא לא יודע מה הסיבה לפיטורים ולא עודכן על ידי הנתבעת מה הסיבה לפיטורים (סעיף 4 לכתב התביעה המתוקן; סעיף 6 לתצהיר התובע). מנגד, הנתבעת טוענת שהתובע התפטר (סעיפים 10 ו-22 לכתב ההגנה המתוקן; סעיפים 21 ו-9 לתצהיר אסדי).

לא שוכנענו שהתובע פוטר מעבודתו בנתבעת. נזכיר כי הנטל מוטל על התובע להראות שפוטר מעבודתו. גרסתו של התובע בשאלת נסיבות סיום ההעסקה בכתב התביעה המתוקן ובתצהירו היא כללית מאוד ונטולת פרטים. גם בעדותו לא פירט מספיק בקשר לכך (עמוד 8 לפרוטוקול). מגרסתו לא ברור כיצד התובע הבין כי פוטר: הוא לא מציין מי הגורם שפיטר אותו לטענתו, מתי נעשה הדבר ומה בדיוק נאמר לו. העדרם של פרטים בגרסת התובע מחליש מהטענה שפוטר. נוסף על כך, בדיון המוקדם הציג התובע גרסה מטעמו בנוגע לנסיבות סיום העבודה (עמוד 2 לפרוטוקול שורות 7-10). היה מצופה שהתובע ישוב על גרסתו זו בכתב התביעה המתוקן ובתצהירו – שהוגשו לאחר שהתקיים הדיון המוקדם. משלא עשה זאת – הדבר מחליש מאוד מטענתו כי פוטר. מעבר לכך, טענת התובע שפוטר לא נתמכת על ידי ראיות כלשהן: לא הוצג בפנינו בדל של ראיה ממנה ניתן ללמוד על פיטורי התובע. לעומת זאת, הנתבעת היתה עקבית בגרסתה – הן בכתב ההגנה המקורי, הן בדיון המוקדם, הן בכתב ההגנה המתוקן והן בעדות אסדי. גרסתה היתה שהתובע היה מעורב בקטטה עם עובד אחר ושהתובע זומן בשל כך לשימוע (סעיף 10 לכתב ההגנה המקורי; עמוד 2 לפרוטוקול; סעיף 10 לכתב ההגנה המתוקן; סעיף 9 לתצהיר אסדי; עדותו בעמודים 13-15 לפרוטוקול). נכון שהנתבעת לא הציגה כל ראיה – מעבר לעדותו של המנהל שהיה ממונה על התובע - לתמוך את גרסתה, לרבות ראיה בכתב על זימון התובע לשימוע, אולם כאמור העיד מטעמה מנהל שהיה ממונה על התובע (סיכומי התובע בעמודים 15-16 לפרוטוקול). בנסיבות המקרה, בהן התובע אף לא טרח להציג גרסה לגבי נסיבות סיום עבודתו, די בעדות נציג הנתבעת, אסדי, כדי לקבל את גרסת הנתבעת, אף אם לא הוצגו ראיות נוספות כאמור (סיכומי הנתבעת בעמוד 16 לפרוטוקול).

בנסיבות אלו, אנו דוחים את טענת התובע שפוטר וקובעים שהתובע התפטר. משכך, נדחית התביעה לסעד של פיצוי בשל אי מתן הודעה מוקדמת בכתב לפני פיטורים, פיצויי פיטורים וכן פיצוי בשל פיטורים שלא כדין (סעיפים 13, ו' ו-ט' לכתב התביעה המתוקן; סעיפים 12, ו' ו-ט' לתצהיר התובע). יצוין שהיה מקום לחייב את התובע בפיצוי שישולם לנתבעת בשל אי מתן הודעה מוקדמת בכתב לפני התפטרות. אולם הנתבעת לא כימתה את הסעד בענין זה ולכן יש לדחות את טענת הקיזוז שלה (סעיף 14 לכתב ההגנה המתוקן; סעיף 13 לתצהיר אסדי).

דמי הבראה 

הצדדים מסכימים שהנתבעת נותרה חייבת לתובע דמי הבראה (סעיף 12 לכתב התביעה המתוקן; סעיף 13 לתצהיר התובע; סעיף 12 לכתב ההגנה המתוקן; סעיף 11 לתצהיר אסדי). קיימת מוסכמה בענין גובה הסכום שהנתבעת נותרה חייבת לתובע בגין דמי הבראה. אלא שהתובע תיקן את כתב התביעה לאחר מכן לרבות בסעד של דמי הבראה. לכן יש לראות בו כמי שחזר בו ממוסכמה זו ועל כן נקבע בפסק הדין את גובה הסכום שיש לחייב את הנתבעת בגין רכיב זה (סיכומי הנתבעת בעמוד 17 לפרוטוקול).

התובע השלים שש שנות עבודה. בהתאם לסעיף 56ב לצו ההובלה הוא היה זכאי לדמי הבראה בסך 15,530 ש"ח בעד 41 ימי הבראה. כך ששיעור דמי הבראה היה 378 ש"ח לגבי 33 ימים (עד לשנת 2020) ו-382 ש"ח לגבי שמונה ימים (החל משנת 2021) (הסכמים קיבוציים כלליים בדבר דמי הבראה מהתאריכים 19.6.14, 29.6.15, 10.7.16, 9.7.20 ו-18.7.21). על פי תלושי השכר שולמו לתובע דמי הבראה בחודשים 9/17, 8/18, 8/19 ו-6/20 בסכום כולל של 9,077 ש"ח. לכן על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בסך 6,453 ש"ח. לסכום זה תתווסף ריבית שקלית החל מיום 1.5.19, אמצע תקופת העבודה.

החזר הוצאות אש"ל

הוסכם שככל שהתובע זכאי להוצאות אש"ל, יש לחשבו לפי תעריף יומי של 53 ש"ח וכן שכמות ימי העבודה של התובע היא בהתאם לתלושי השכר. לא היתה מחלוקת שההסעות שביצע התובע היו מחוץ לדיר אל אסד שהוא מקום משרדה של הנתבעת. משכך התובע זכאי להחזר הוצאות אש"ל (סעיף 56א לצו ההובלה). מלבד זאת, העובדה שהנתבעת החלה לשלם לתובע החזר הוצאות אש"ל בשלב כלשהו מחזקת את המסקנה שהתובע היה זכאי לו. יצוין כי הוראות צו ההובלה בענין ההוצאות אש"ל לא כוללות הוראה בקשר לתקופת ניסיון ויש לדחות את טענת הנתבעת בענין זה (סעיף 56א לצו ההובלה; סעיף 15 לכתב ההגנה המתוקן; סעיף 14 לתצהיר אסדי).

התובע הציג תחשיב שערך לגבי הוצאות אש"ל (סעיף 14 לכתב התביעה המתוקן; סעיף 14 לתצהירו). התחשיב נערך על בסיס שיעור של 53 ש"ח תוך התחשבות בהוצאות האש"ל ששולמו לתובע בעת שעבד אצל הנתבעת. התחשיב מקובל עלינו, למעט החישוב הנוגע לשנת 2018 בו הובאה בחשבון כמות של 312 ימי עבודה: התובע עבד בשנה זו 26 ימים בכל חודש למעט חודש 10/18 בו עבד 22 ימים. אשר לחודש 11/18 – לגביו לא הוצג תלוש שכר - טען התובע שעבד בחודש זה (הודעתו מיום 1.1.25). טענתו זו לא נסתרה. בשים לב שהוצגה לנו ראיה על תשלום שכר לגבי חודש זה (תדפיס חשבון בנק אשר צורף להודעתו מיום 1.1.25 וכן כרטסת תשלומים לשנת 2018 אשר צורפה לתצהירי הנתבעת בה מופיע תשלום של העברת שכר בתאריך 13.12.18 הוא המועד המופיע בתדפיס חשבון הבנק) – אנו קובעים כי התובע עבד בפועל בחודש זה. יצוין שהנתבעת לא טענה וממילא לא הוכיחה שהתובע לא עבד בחודש 11/18. גם הנתבעת בתחשיבה (צורף לתצהירי הנתבעת) כללה את חודש זה. לאור העובדה שעל פי תלושי השכר התובע עבד 26 ימים בכל חודשי העבודה (למעט חודש 10/22) תובא בחשבון כמות ימי עבודה זהה של 26 ימים גם לגבי חודש 11/18. אם כן, החישוב לגבי שנת 2018 הוא של 308 ימי עבודה במכפלת 53 ש"ח ליום, מתקבל סכום של 16,324 ש"ח. לסיכום על הנתבעת לשלם לתובע החזר הוצאות אש"ל בסכום של 51,887 ש"ח. לסכום זה תתווסף ריבית שקלית החל מיום 1.5.19, אמצע תקופת העבודה.

פיצוי בשל אי הפקדת כספים בקרן השתלמות

הנתבעת לא הפקידה עבור התובע כספים בקרן השתלמות. לכן יש לפסוק לתובע פיצוי בגובה הסכום שהיה על הנתבעת להפקיד עבורו בקרן השתלמות. לא היתה מחלוקת שהזכאות של התובע להפקדות לקרן השתלמות החלה בחודש 8/17.

התובע ערך תחשיב בנוגע לרכיב זה (סעיף 15 לכתב התביעה המתוקן; סעיף 15 לתצהירו). אין לקבל את תחשיבו זאת מאחר שהתחשיב נערך ביחס לכל שנת 2017 ועל יסוד שיעור הפקדה של 6.75% לכל תקופת העבודה, בעוד שבחלק מתקופת העבודה, עד לחודש 5/18, שיעור ההפקדה עמד על 6% ולא 6.75% (סעיף 64 לצו ההובלה). בנוסף, בענין זה התובע לא טען ולא הוכיח שהשכר ששולם לו בפועל או שכר היסוד על פי תלושי השכר, הוא שכר שהוא נמוך משיעור של 150% מהשכר המשולב. הוא כלל לא טען ופירט לענין שכרו המשולב על פי צו ההובלה (סעיף 15ב לכתב התביעה המתוקן; סעיף 15 לתצהיר התובע). לכן יש לפסוק לתובע פיצוי בשל אי הפקדת כספים בקרן השתלמות על בסיס 100% משכרו האישי שהוא 13,434 ש"ח (ע"ע (ארצי) 15546-05-11 בוסקילה – נתיבי מעיין אביב בע"מ, פס' 28 ו-33 (24.2.2015) (להלן – ענין בוסקילה); סיכומי הנתבעת בעמוד 17 לפרוטוקול).

עבור התקופה 8/17-5/18 בה שיעור ההפקדה עמד על 6% סכום ההפקדה הוא 806.04 ש"ח לחודש. סכום זה נכפיל ב-10 חודשי עבודה. מתקבל סכום של 8,060.4 ש"ח. עבור התקופה שראשיתה חודש 6/18 ואילך, בה שיעור ההפקדה עמד על 6.75% סכום ההפקדה הוא 906.8 ש"ח לחודש. סכום זה נכפיל ב-47 חודשי עבודה. מתקבל סכום של 42,619.37 ש"ח. כלומר מדובר בסכום של 50,679.77 ש"ח. התובע תבע ברכיב זה סכום נמוך יותר – 50,669 ש"ח וזה הסכום שאנו פוסקים לו. לסכום זה תתווסף ריבית שקלית החל מיום 15.12.19, אמצע התקופה שהיה על הנתבעת להפקיד עבור התובע כספים בקרן השתלמות.

פיצוי בשל הפקדת כספים בחסר בקרן הפנסיה

לטענת התובע, הנתבעת הפקידה עבורו כספים באופן חלקי בקרן פנסיה (סעיף 16 לכתב התביעה המתוקן; סעיף 16 לתצהיר התובע). יצוין כי הדיון כאן נוגע גם להפקדה בחסר של רכיב פיצויי הפיטורים בקרן הפנסיה. זאת ניתן ללמוד מהשיעור הנתבע על ידי התובע – 12.5%. התובע היה זכאי שהנתבעת תפקיד עבורו כספים בקרן פנסיה החל מהיום הראשון לעבודתו (סעיף 5 לצו ההובלה מיום 13.5.2007). חישוב הפיצוי כאן יעשה גם הוא על יסוד 100% משכרו האישי של התובע, זאת מהטעמים שפירטנו לעיל במסגרת הדיון בהפקדות לקרן השתלמות (ענין בוסקילה, פס' 39; סעיף 16ב לכתב התביעה המתוקן; סעיפים 16ב-16ג לתצהיר התובע; סיכומי התובע בעמוד 16 לפרוטוקול; סיכומי הנתבעת בעמוד 17 לפרוטוקול).

אשר להפקדות חלק המעסיק לתגמולים, שיעור ההפקדה הוא 6.25% החל מחודש 7/16 ו-6.5% החל מחודש 1/17, שכן הוא מטיב לעומת השיעור הקבוע בסעיף 6 לצו ההובלה מיום 13.5.2007 בתקופה הרלוונטית (סעיף 3(2) לצו ההרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק; סעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז–1957). הנתונים מוצגים בטבלה הבאה:

בהתאם לדו"ח ההפקדות של מנורה מבטחים מיום 7.5.24 הנתבעת הפקידה עבור התובע בקרן פנסיה בגין חלק מעביד לתגמולים – 19,499.91 ש"ח (צורף לתצהירי הנתבעת). לכן אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 43,035.36 ש"ח בשל הפקדה בחסר של חלק המעסיק לתגמולים בקרן הפנסיה. לסכום זה תתווסף ריבית שקלית החל מיום 1.5.19, אמצע תקופת העבודה.

אשר להפקדות ברכיב פיצויי הפיטורים, מדובר בשיעור של 6% לאורך כל תקופת העבודה (סעיף 6 לצו ההובלה מיום 13.5.2007) לכן היה על הנתבעת להפקיד עבור התובע סכום של 58,034.88 ש"ח (13,434 ש"ח X 6% X 72 חודשי עבודה). בהתאם לדו"ח ההפקדות של מנורה מבטחים מיום 7.5.24 הנתבעת הפקידה עבור התובע ברכיב פיצויי פיטורים בקרן פנסיה – 18,000 ש"ח. לכן אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 40,034.88 ש"ח בשל הפקדה בחסר של רכיב פיצויי הפיטורים בקרן הפנסיה. לסכום זה תתווסף ריבית שקלית החל מיום 1.5.19, אמצע תקופת העבודה.

פדיון ימי חופשה שנתית

הצדדים מסכימים שהנתבעת נותרה חייבת לתובע פדיון ימי חופשה (סעיף ז' לכתב התביעה המתוקן; סעיף ז' לתצהיר התובע; סעיף 18 לכתב ההגנה המתוקן; סעיף 17 לתצהיר אסדי). קיימת מוסכמה בענין גובה הסכום שהנתבעת נותרה חייבת לתובע בגין פדיון ימי חופשה, אלא שהתובע תיקן את כתב התביעה לאחר מכן לרבות בסעד של פדיון חופשה. לכן יש לראות בו כמי שחזר בו ממוסכמה זו ומשכך נקבע בפסק הדין את גובה הסכום שיש לחייב את הנתבעת בגין רכיב זה (סיכומי הנתבעת בעמוד 17 לפרוטוקול).

התובע הציג תחשיב ביחס לפדיון ימי חופשה. תחשיב זה מקובל עלינו. כמות ימי החופשה שנתבעה – 55 ימי חופשה - היא בהתאם לסעיף 57 לצו ההובלה ובכפוף להתיישנות. בין היתר, הובאה בחשבון כמות יחסית של שבעה ימי חופשה בהינתן שהתובע עבד ארבעה חודשים בשנת 2022, שהם פחות מ-240 ימי עבודה (סעיף 57ב לצו ההובלה; סעיף 3(ג)(2) לחוק חופשה שנתית, התשי"א–1951). כמו כן, השכר היומי שהובא בחשבון נערך על בסיס השכר החודשי 13,434 ש"ח לחלק ב-25 ימי עבודה המשקפים כמות ימי עבודה חודשית למי שעובד במתכונת העסקה של שישה ימים בשבוע (סעיף ח' לכתב התביעה; סעיף ח' לתצהיר התובע; עדות התובע בעמוד 9 לפרוטוקול). מדובר בפדיון ימי חופשה של 29,535 ש"ח. הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה שהתובע יצא לחופשה בשנים 2019 ואילך. משכך טענת התובע שלא יצא לחופשה (סעיף ז' לכתב התביעה המתוקן; סעיף ז' לתצהיר התובע) – לא נסתרה. לכן אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פדיון ימי חופשה בסך 29,535 ש"ח. לסכום זה תתווסף ריבית שקלית החל מיום 30.4.22, מועד סיום ההעסקה.

גמול עבודה בשעות נוספות

התובע טוען שעבד בשעות נוספות, כך שעבד 12 שעות ביום לפחות. לטענתו הוא זכאי לתשלום בעד שעות אלו שעבד כשעות נוספות (סעיף ח' לכתב התביעה המתוקן; סעיף ח' לתצהיר התובע). הנתבעת טוענת כי לתובע שולם שכר בעד שעות נוספות כפי שמופיע בתלושי השכר וכי תשלום הפרמיה גם היווה תשלום גמול עבודה בשעות נוספות (סעיף 19 לכתב ההגנה המתוקן; סעיף 18 לתצהיר אסדי).

הגענו למסקנה שהתובע עבד בשעות נוספות. בהעדר הודעה בכתב על תנאי העסקה ומשהתובע העיד על כך בתצהירו, עובר הנטל לנתבעת להראות מה היו שעות עבודתו של התובע בכל יום (סעיפים 2(א)(6) ו-5א לחוק הודעה לעובד). טעם נוסף שבשלו עובר הנטל לנתבעת הוא אי ניהול פנקס שעות עבודה ביחס לתובע ובשים לב שהתובע העיד על עבודה בשעות נוספות בתצהירו (סעיף 26ב לחוק הגנת השכר; ענין בוסקילה, פס' 48(ד); סעיף 20 לכתב ההגנה המתוקן; סעיף 19 לתצהיר אסדי). הנתבעת לא עמדה בנטל להראות מה היו שעות עבודתו של התובע בכל יום. היא לא הציגה פנקס שעות עבודה למשל, או ראיה אחרת לשם כך. בכל מקרה הנתבעת מאשרת שהתובע אכן עבד בשעות נוספות (סעיף 19 לכתב ההגנה המתוקן; סעיף 18 לתצהיר אסדי). לכך יש להוסיף שעיון בטכוגרפים שהציג התובע (צורפו לתצהירו) מצביעים על עבודה שהיו בה גם שעות נוספות. כך היה למשל בתאריכים 3.5.21; 22.9.21; ו-7.11.21. יש להטעים שהטכוגרפים אינם תחליף לפנקס שעות עבודה ולא ניתן ללמוד מהם על שעות עבודה מדויקות של התובע. זאת מאחר שמעדות התובע עלה שגם כאשר הטכוגרף לא מעיד על נסיעת המשאית, עדיין ייתכן שהתובע עבד, למשל בהמתנה באתר בניה (עמודים 10-11 לפרוטוקול). די בכך כדי לקבל את גרסת התובע שמתכונת עבודתו כללה עבודה בשעות נוספות.

התובע הציג תחשיב בענין התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות. התחשיב התבסס על כמות שעות נוספות של 24 שעות בשבוע ו-96 שעות בחודש. התובע לא הוכיח היקף עבודה מדויק כזה, כלומר שעבד במדויק 12 שעות בכל יום עבודה. המשמעות היא שהוא תובע כמות שעות נוספות החורגת מהתקרה הקבועה בסעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר (סעיף 21 לכתב ההגנה המתוקן; סעיף 20 לתצהיר אסדי). לכן אין מקום לקבל את תחשיבו. תחת זאת, יש לפסוק לו גמול עבודה בשעות נוספות בהתאם לכמות המירבית הקבועה בסעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר, היינו 60 שעות נוספות בחודש (המצב השני בע"ע (ארצי) 47715-09-14 ריעני – אליאסי שיווק בע"מ, פס' 11 (29.3.2017); ע"ע (ארצי) 63110-06-19 דהן – סיסו, פס' 8 (18.2.2020)). לכן 50 שעות יחושבו לפי תעריף של 125% מהשכר השעתי ו-10 שעות נוספות לפי תעריף של 150% מהשכר השעתי. השכר השעתי יחושב לפי שכר היסוד החודשי (13,434 ש"ח) לחלק ב-186 עד לחודש 3/18 ו-182 החל מחודש 4/18. כלל הנתונים מופיעים בטבלה הבאה:

נזכיר כי קבענו לעיל שרכיב שעות נוספות ופרמיה ששולם בתלושי השכר הם במהותם שכר יסוד. בנוסף, תשלום הפרמיה אינו בא על חשבון גמול עבודה בשעות נוספות, שכן על תנאי עבודת התובע בנתבעת לא חלו הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה. על כן אין להתחשב בהם בעת חיוב הנתבעת בגמול עבודה בשעות נוספות. לסיכום, על הנתבעת לשלם 409,048.08 ש"ח בגין גמול עבודה בשעות נוספות. לסכום זה תתווסף ריבית שקלית החל מיום 1.5.19, אמצע תקופת העבודה.

פיצוי בגין אי מתן הודעה בכתב על תנאי העסקה

משהנתבעת לא מסרה לתובע הודעה בכתב על תנאי ההעסקה יש לפסוק לו פיצוי בשל כך (סעיף 5 לכתב התביעה המתוקן; סעיף 7 לתצהיר התובע). לא די בכך שהתובע אישר שבמועד תחילת העבודה סיכם בעל פה את תנאי העבודה עם בעלי הנתבעת (עדותו בעמודים 8-9 לפרוטוקול; סיכומי הנתבעת בעמוד 16-17 לפרוטוקול). בכך, הנתבעת לא מילאה את חובתה לפי הוראות סעיף 1 לחוק הודעה לעובד – למסור הודעה בכתב בדבר תנאי העבודה. גם אם התובע עבד במספר מקומות עבודה בתחום ענף ההובלה, או שהגיש מספר תביעות לתשלום שכר כנגד מעסיקים קודמים – הדבר לא מלמד שהתובע ידע על תנאי העבודה אצל הנתבעת. שכן כל מעסיק קובע את תנאי העבודה לגבי עובדיו. משכך אנו דוחים את טענת הנתבעת בענין זה (סיכומי הנתבעת בעמוד 16 לפרוטוקול). לכן, אנו פוסקים לתובע פיצוי בגובה 2,500 ש"ח. בקביעת גובה הסכום הבאנו בחשבון את תקופת העבודה אשר נמשכה מספר שנים ושאי מסירת הודעה כאמור גרמה לחוסר ודאות בנוגע לגובה השכר של התובע.

דחיית הסעד של פיצויי הלנת שכר

אנו דוחים את התביעה לפיצויי הלנת שכר (סעיף 18 לכתב התביעה המתוקן). דמי הבראה ופדיון ימי חופשה הן זכויות שלא מזכות בפיצויי הלנת שכר (ע"ע (ארצי) 631/06 אבראהים – עיריית מע'אר, עמ' 5 (28.5.2007); דב"ע (ארצי) לה/3-22 פולקה בע"מ – פרוינדליך פד ו(1) 241 (1975)). כך גם החזר הוצאות אש"ל אינו מהווה במהותו תשלום שכר עבודה ועל כן אינו מזכה בפיצויי הלנת שכר (סעיף 1 לחוק הגנת השכר; ראו גם סעיף 56א להסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה). בכל הנוגע לפיצויי הלנת שכר בגין אי הפקדת כספים בקרן פנסיה ובקרן השתלמות, לתובע אין זכות מוקנית לתבוע פיצוי כזה (סעיף 19א לחוק הגנת השכר; דב"ע (ארצי) נא/2-3 צח – דחף בע"מ פדע כב 462, פס' 12 (1991)). אשר לגמול עבודה בשעות נוספות – פסקנו לתובע גמול עבודה בשעות נוספות על פי המכסה המירבית הקבועה בחוק, בין היתר בשל העובדה שהנתבעת לא הציגה פנקס שעות עבודה, ולא כי התובע הוכיח את תביעתו בענין זה. לכן אין מקום לפסוק פיצוי נוסף בשל כך. משכך, התביעה לפיצויי הלנת שכר – נדחית.

סיכום

לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובע בתוך 60 ימים מעת שיומצא לה פסק הדין את הסכומים הבאים:

• דמי הבראה בסך 6,453 ש"ח בתוספת ריבית שקלית החל מיום 1.5.19.

• החזר הוצאות אש"ל בסך 51,887 ש"ח בתוספת ריבית שקלית החל מיום 1.5.19.

• פיצוי בגין אי הפקדת כספים בקרן השתלמות בסך 50,669 ש"ח בתוספת ריבית שקלית החל מיום 15.12.19.

• פיצוי בגין הפקדת כספים בחסר בקרן פנסיה בסך 83,070.24 ש"ח בתוספת ריבית שקלית החל מיום 1.5.19.

• פדיון ימי חופשה שנתית בסך 29,535 ש"ח בתוספת ריבית שקלית החל מיום 30.4.22.

• גמול עבודה בשעות נוספות בסך 409,048.08 ש"ח בתוספת ריבית שקלית החל מיום 1.5.19.

• פיצוי בגין אי מתן הודעה בכתב על תנאי העסקה בסך 2,500 ש"ח.

   

בנוסף, תשא הנתבעת בהוצאות התובע בגין ההליך כאן בסך כולל של 800 ש"ח וכן בשכר טרחת בא-כוח התובע בסך כולל של 38,000 ש"ח. סכומים אלו ישולמו על ידי הנתבעת לתובע בתוך 60 ימים מעת שיומצא פסק הדין לנתבעת. לסכומים אלו תתווסף ריבית שקלית ממועד מתן פסק הדין ועד מועד הפרעון.

לצדדים מוקנית, בתוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק הדין, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי בירושלים.

ניתן היום, י"ח כסלו תשפ"ו, (08 דצמבר 2025), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.