אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ס"ע 11202-01-12.08 יולי 2014

ס"ע 11202-01-12.08 יולי 2014

תאריך פרסום : 31/07/2014 | גרסת הדפסה
ס"ע
בית דין אזורי לעבודה תל אביב - יפו
11202-01-12
08/07/2014
בפני השופטת:
אסנת רובוביץ - ברכש

- נגד -
התובעים:
פלונית
עו"ד פרץ
הנתבעים:
פלונית
עו"ד שרעבי ו שוסף
פסק דין
 

 

  1. לפנינו תביעת התובעת לפיצויים בגין עוולת לשון הרע ולפיצויים בגין פיטורים ללא שימוע.

     

    רקע ותמצית טענות הצדדים

  2. התובעת, בת העדה האתיופית, עבדה בחנות KEDS KIDS"" במתחם "בילו סנטר" בקרית עקרון מיום 1.8.2010 ועד לפיטוריה ביום 3.11.2011.

     

  3. הנתבעת 2, נ'ה מ'ין (להלן: "המעסיקה נ'ה") היא בעלת העסק שהפעיל את החנות. הנתבעת 1, מ'  (להלן: "העובדת מ'") עובדת בחנות.

     

  4. אין חולק כי ביום 3.11.2011 בשעת בוקר נערכה השיחה הבאה בין התובעת לבין העובדת מ':

    "מ': תגידי לי עינב מה חשבת שחוררת לי את התמונות?

    תעצרי תעצרי.

    התובעת:על מה את מדברת?

    מ':מה, מה את חושבת שאת עושה? אל תגידי לי שאת לא יודעת על מה את מדברת, למה אנשים ראו אותך. מה את חושבת שאת נוגעת בתמונה של הבן שלי.

    התובעת:יש לך הוכחה שאני עשיתי את זה?

    מ':מה, לא רוצה הוכחה אני יודעת בדיוק מה את, כי רק זבל כמוך יכולה לעשות דבר כזה, איך את לא מתביישת, יא... יא... לא בא לי להסתכל עליך.

    התובעת:יש לך הוכחה שאני עשיתי את זה?

    מ':הוכחה אני לא צריכה ואת יודעת מה... עשית את זה מהקנאה, מהסירחון שלך שאת אתיופית מסריחה, זבל מקרית משה מאשפתות, כי רק זבל כמוך יכול לעשות דבר כזה ואת יודעת מה, אני אגיד לך עוד משהו, אין לך טיפת כבוד כי בשביל 2,500 ₪ פיצויים, אם את חושבת שהפיצויים זה גם הבונוסים... זין על הפרצוף שלך, כי על מה שאת עשית אתמול, תקשיבי, לעולם לעולם. תקשיבי, את לא נכנסת היום לחנות. קודם כל היום את עפה הביתה. את עפה הביתה. וגם את לא עובדת במוצאי שבת, יש לך משהו להגיד תגידי לאמא שלך, תגידי למי שאת רוצה.. את תשלמי ביוקר על מה שעשית לתמונות. אני אקח תביעות אצבעות, אני אקח למשטרה, את לא מבינה מה אני אעשה לך על זה. אף אחד לא עושה דבר כזה רק עבריינים פושטקים מקרית משה עושים דברים כאלה. תקשיבי, ת'אוף הבאת לי... ת'עצבים הבאת לי. אפילו לערבי לא מתנהגים ככה. את תת רמה שאפילו לא בא לי להסתכל עלייך. ובשביל 2,5000 ₪ פיצויים שאת נשארת פה, אף אחד לא סובל אותך הרי, את יודעת שאף אחד לא יכול לסבול אותך, איך יש לך פרצוף להשאיר פה בשביל 2,500 ₪. איך?

    התובעת:סיימת?

    מ':איך.. תגידי לי.. איך

    התובעת:סיימת?

    מ':לא, אני רוצה לדעת איך

    התובעת:סיימת?

    מ':מאיפה יש לך פרצוף? מאיפה יש לך פרצוף?

    התובעת:זהו אמרת את שלך

    הנתבעת:מאיפה הגאווה שלך? מאיפה הגאווה שלך? תגידי לי נתנו לך קצת פה.. נתתי לך קצת כבוד קצת יחס. מה הרמת את האף? מה הרמת את האף? איך את מעזה בכלל לחורר תמונות אנשים אחרים? עופי. קדימה לעוף הביתה היום. לעוף הביתה היום. את לא נכנסת למחסן. עינב! את לא נכנסת למחסן.

    התובעת:תני לי לדבר עם נ'.

    מ':לא, את רוצה לדבר עם נ' בחוץ. את לא נכנסת לחנות. ותדעי לך. על הפיצויים שלך את תשלמי ביוקר. למה אם את חושבת שבדרך הזאת את תקבלי פיצוים את תקבלי.. זין לעין את תקבלי. אתיופית מסריחה, זבל, אומללה, חתיכת אפס."

     

    הדברים הוקלטו על ידי התובעת במכשיר הטלפון הנייד שלה ותומללו על ידה. העובדת מ' אישרה בעדותה כי היא אמרה את הדברים הכתובים בתמליל והמצוטטים לעיל (עמוד 18 לפרוטוקול).

     

  5. קיימת מחלוקת בין הצדדים האם המעסיקה נ'ה שמעה את תוכן השיחה אולם אין חולק כי שמעה שהתקיימה "שיחה בטון גבוה" בין שתי העובדות וכי מיד לאחר השיחה הודיעה המעסיקה נ'ה לתובעת על פיטוריה לאלתר ועל ויתור על עבודתה בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת (סעיף 34 לתצהירה של המעסיקה נ'ה). כן קיימת מחלוקת בין הצדדים האם המעסיקה נ'ה הודיעה לתובעת כבר כמה ימים קודם לכן על פיטוריה כך שלמעשה ביום 3.11.2011 רק הודיעה לתובעת על כך שהיא מוותרת על העסקתה ביתרת תקופת ההודעה המוקדמת או שמא רק ביום 3.11.2011 הודיעה לראשונה המעסיקה לתובעת על פיטוריה, מהיום להיום.

     

  6. לגרסת התובעת את המילים שהטיחה כלפיה העובדת מ' שמעו ארבעה עובדים בחנות ולקוחות נדהמים וגם המעסיקה נ'ה נכחה בעת האירוע ושמעה את הדברים.

    כן טענה התובעת כי באותו מעמד שבו הוטחו כלפיה האמירות הגזעניות, היא פוטרה מעבודתה, ללא שימוע ולעיני כל ובאותו יום נמסר לה מכתב פיטורים הנושא תאריך של כמה ימים קודם לכן, 29.10.2011.

     

    לנוכח המפורט תבעה התובעת פיצויים מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה– 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") בסך של 124,000 ₪ וכן פיצויים בסך 12,704 ₪ בגין פיטורים בהיעדר שימוע.

    כן תבעה התובעת פיצויי פיטורים בסך 7,940 ₪ ותמורת הודעה מוקדמת בסך 6,352 ₪ אולם בסיכומיה זנחה רכיבים אלו.

     

  7. לטענת הנתבעות, התובעת זלזלה בעבודתה, איחרה למשמרות, ואף התקבלו תלונות מלקוחות וכן מצוות העובדות וביניהן העובדת מ', על יחס מזלזל שקיבלו מהתובעת. לטענת המעסיקה היא ערכה עם התובעת מספר שיחות ובחודש 5/2011 ערכה לה שימוע שבעקבותיו שיפרה התובעת את התנהגותה. עם זאת, לטענת הנתבעות, בחודש 7/2011 יצאה המעסיקה לחופשת לידה ואז חזרה התובעת להתנהגותה המזלזלת ולפיכך ביום 29.10.2011 נערך לתובעת שימוע נוסף שבסיומו הודיעה המעסיקה לתובעת על פיטוריה שייכנסו לתוקף בתוך 14 יום.

    אשר לדברים הקשים שאמרה העובדת מ' לתובעת, טענה מ' להגנתה כי באותה תקופה הייתה במצב נפשי קשה עקב הליך גירושים וכי אמרה את הדברים לאחר שנודע לה כי התובעת "חוררה" תמונות של בנה שהיו תלויות במחסן.

    כן טענו הנתבעות כי הדברים נאמרו בשעת בוקר, כאשר החנות הייתה עדיין סגורה ולא נכחו בה עובדות או לקוחות והמעסיקה נ'ה טענה כי היא עצמה הייתה במחסן הצמוד לחנות במהלך הדקות שבהן התקיימה השיחה והיא שמעה "שיחה בטון גבוה" אולם לא שמעה את תוכן השיחה.

     

  8. ביום 10.12.2011 שילמה המעסיקה לתובעת סך של 983 ₪. ביום 5.1.2012 הגישה התובעת את כתב התביעה נגד הנתבעות וביום 20.1.2012, לאחר שהנתבעות קיבלו לידיהן את כתב התביעה, שילמה המעסיקה לתובעת סכום נוסף בסך 3,365 ₪ (סעיף 51 לתצהיר התובעת וכן נספחים נ/1 ונ/2 שהוגשו במהלך דיון ההוכחות).

     

    דיון והכרעה

    לשון הרע

  9. כאמור אין חולק כי העובדת מ' אמרה לתובעת את הדברים שצוטטו לעיל. בית הדין האזין לקלטת עצמה ובה נשמע גם הטון שבו נאמרו הדברים, מעבר לתוכן הדברים.

    מדובר בדברים קשים ופוגעים ביותר, משפילים ומבזים שנאמרו בטון בוטה ומזלזל. אין מקום לאמירות מסוג זה בחברה בכלל ובוודאי לא במקום עבודה ויש לשלול ולגנות בכל תוקף ביטויים גזעניים אלו. ניכר מתוכן המילים ומהאזנה לקלטת כי הדברים נאמרו מתוך כוונה ברורה להשפיל ולבזות את התובעת.

     

  10. השאלה הראשונה היא האם המילים הבוטות והקשות שיצאו מפי העובדת מ' ושאותם שמענו בקלטת הם דברים הנכנסים להגדרת לשון הרע ועל כך משיבים אנו בחיוב. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "לשון הרע", כך:

    "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

    (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

    (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

    (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

    (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית"

    על פי הפסיקה, המבחן לקיומו של "לשון הרע" הוא המבחן האובייקטיבי של האדם הסביר, וכפי שנקבע "לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום" (השופט ד' לוין בע"א 466/83 אג'מיאן שאהה נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, פ"ד לט(4)734, 739-740 (1986; כן ראו ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ואח', פ"ד נו(2) 607 (2002)).

     

    אשר לקללות ולגידופים פסק בית המשפט העליון ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר- אמנון דנקנר, מיום 12.11.2006:

    "לא אמרתי – ואינני אומר – כי גידופים, קללות והתרסות אינם עשויים לבוא בגדר לשון הרע. כבר נפסק, כי תיאורו של אדם כ'אנטי ציוני' יכול שייחשב בגדר 'לשון הרע' (ע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' ארנון, פ"ד לב(2) 183), וכך גם הכינוי 'נאצי' ו'אנטישמי' (ראו א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז) 130, והאסמכתאות שם). סינון קללה כלפי אדם, קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד-מאד, ועל כן להוות משום 'לשון הרע'. עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית" (שנהר, בספרו הנ"ל, בעמ' 131, והאסמכתאות שם).

     

    בעניין קללות וגידופים כתב המלומד אורי שנהר בספרו "דיני לשון הרע", הוצאת נבו, בעמ' 131, כדלקמן:

    "שאלה מעניינת היא, האם קללות וגידופים ייחשבו כלשון הרע. מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כלפי אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע האחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערינו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע', תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשות פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות, לא תגרום עוד לפגיעה ממשית. האיזון המתחייב מהשיקולים שתוארו לעיל מצא את ביטויו בפסיקה, אשר הביעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע, וזאת במקרים בהם הכרה זו תהיה מוצדקת לאור נסיבות פרסום הגידופים..."

    בענייננו, לאחר ששבנו והאזנו לקלטת אנו סבורים כי לא יכול להיות חולק כי הביטויים הגזעניים והפוגעניים שהשמיעה העובדת מ' כלפי התובעת הם ביטויים מבזים ומשפילים מחמת מוצאה של התובעת, שיש לראותם כ"לשון הרע" כהגדרתו בחוק.

     

    אנו דוחים מכל וכל את טענת הנתבעות בסיכומיהן לפיה המילים שנאמרו מפי העובדת מ' נאמרו במסגרת "חירות הביטוי" במסגרת הזכות "לאוטונומיה של האדם" ולזכות "להגשמה עצמית".

    בעניינו אין למצוא כל ערך "אמנותי" או "יצירתי" באמירות שיצאו מפי העובדת מ' ואיננו רואים כיצד יש בדברים שיצאו מפיה כדי להוות חלק מזכותה ל"הגשמה עצמית".

    מעבר לצורך, כידוע, על אף חשיבותו הרבה, חופש הביטוי אינו בגדר זכות מוחלטת ואינו חסין מפני פגיעה. כך נקבע למשל בבג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817 (1999):

    "חופש הביטוי וחופש היצירה אינם הערכים היחידים שיש להתחשב בהם. חברה דמוקרטית מבוססת על מגוון ערכים ועקרונות, אשר חירות הדיבור וחירות היצירה הן רק חלק מהם. הגשמתם של ערכים ועקרונות מגוונים אלה מחייבת, מטבע הדברים, צמצום ההגנה הניתנת לחופש הביטוי ולחופש היצירה, כדי ההגנה הראויה לאותם ערכים ועקרונות. חופש התנועה שלי מסתיים במקום שהחוטם שלך מתחיל; חופש הביטוי שלי אינו מצדיק הוצאת לשון הרע על זולתי; חופש הביטוי שלי אינו מאפשר לי לגלות סודות כמוסים של המדינה או לפגוע בשלום הציבור; חופש הביטוי אינו החופש למסור עדות כוזבת בבית-משפט" (עניין סנש בעמוד 830).

    בפסק דין של בית המשפט העליון שיצא לאחרונה (ע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית, מיום 22.5.2014) חזר בית המשפט על כך שחופש הביטוי אמנם עומד בבסיס שיטת המשטר הדמוקרטי וראוי להגנה מטעמים תרבותיים ואמנותיים ואף חזר והדגיש את הקשר שבין חופש הביטוי ובין הגשמה עצמית וכבוד האדם וחירותו אולם כן חזר והדגיש כי אין מדובר בזכות מוחלטת שאינה חסינה מול זכויות ואינטרסים נוספים.

     

    כן דוחים אנו את טענת הנתבעות לפיה מדובר בזוטי דברים. אנו סבורים כי הביטויים שנאמרו משפילים, חמורים ובוטים במיוחד ואין להגדירם כזוטי דברים.

     

  11. הנתבעות התייחסו לעובדה שהתובעת הקליטה את השיחה וטענו כי יש בכך כדי להעיד על כך כי "הגיעה מוכנה" לשיחה וכוונתן לכך שהתובעת "הפילה בפח" את העובדת מ'.

    איננו סבורים כי העובדה שהתובעת הצליחה להקליט את השיחה באמצעות הטלפון הנייד שברשותה – יש בה כדי להעיד כך או אחרת. הדברים שנאמרו לתובעת מדברים בעד עצמם והייתה זו זכותה של התובעת להקליטם ולהוכיח את האמירות. מעבר לכך נציין כי התובעת הסבירה בחקירתה הנגדית מדוע הקליטה את השיחה כשהשיבה: "כן, כי היו לי הרבה סימנים לכך שמשהו הולך להיות לא טוב. אחרי שקיבלתי מסרון ממ' שאומרת לי 'מטומטמת'" (עמוד 8).

     

  12. כן נבהיר, כי בניגוד לגרסת העובדת מ' בתצהירה, לפיה התובעת אישרה בפניה "אני עשיתי את זה (קרעתי את התמונות) אין לך הוכחה ותתפוצצי" (סעיף 16 לתצהירה של העובדת מ'), הרי שהתובעת הכחישה בפנינו כי "חוררה" את תמונותיה של העובדת מ' שהיו תלויות במחסן כפי שהעידה בחקירתה הנגדית "אני אפילו לא יודעת על איזה תמונות מדובר. בלי להסביר לי על מה מדובר בכלל, היא ישר החלה לתקוף אותי." (עמוד 8 לפרוטוקול). גם בקלטת עצמה נשמעת התובעת אומרת שאינה יודעת על מה מדובר ואף עולה מדברי העובדת מ' עצמה, בקלטת, כי התובעת הכחישה בפניה את המעשה, שכן מ' אמרה לתובעת "אני לא צריכה הוכחה, הוכחה אני לא צריכה"; "אני אקח טביעות אצבעות".

    כן לא הוכח לפנינו כי התובעת "הייתה מעוניינת" כי יפטרו אותה. המעסיקה נ'ה לא צינה בתצהירה כי היה ידוע לה על אמירות כגון אלו מפי התובעת.

     

  13. ערים אנו לכך כי העובדת מ' מסרה בתצהירה כי קדמו לאמירות שהשמיעה כלפי התובעת, אמירות מפי התובעת עצמה שטענה כלפיה כי יש לה "בן מסריח" וכן ערים אנו לכך שהעובדת מ' טענה כי התובעת הפגינה כלפיה יחס של זלזול ואמרה לה בין היתר "סתמי את הפה שלך", "לא רוצה לשמוע אותך", "לא רואה אותך ממטר", "שיפטרו אותי", "לא סובלת את מ' התימניה".

    אמירות אלו מפי התובעת לא הוכחו בפנינו ובכל מקרה גם אילו הוכחו אין באמור משום הצדקה לדברים שנאמרו בשיחה שהוקלטה על ידי התובעת.

    בהחלט עולה מהראיות כי היחסים בין השתיים היו עכורים וכן עולה כי העובדת מ' כעסה באותם רגעים על כך שנגרם נזק לתמונות בנה אולם איננו סבורים כי ביחסים עכורים ו"בשעת כעס" יש כדי להצדיק את הביטויים הגזעניים הקשים שיצאו מפי העובדת מ'.

    עם זאת, אנו סבורים כי בקביעת גובה הפיצויים בגין לשון הרע, יש לקחת בחשבון את טיב מערכת היחסים בין השתיים, ואת ההקשר שבו נאמרו הדברים, בלהט ויכוח, ולכך נתייחס בהמשך.

     

  14. השאלה השנייה שבמחלוקת היא האם לבית הדין סמכות לדון, בענייננו, בתביעה לפיצויים מכוח חוק איסור לשון הרע. לטענת הנתבעות, העובדת מ' שהשמיעה את הדברים כלפי התובעת אינה מנהלת בחנות ואינה עונה על הגדרת "נושא משרה" בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969 ומכאן שאין לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעה.

     

  15. סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969 קובע כי:

    "בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעביד או נושא משרה אצלו, או של מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; לעניין זה, 'נושא משרה' - מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים" (הדגשה שלי).

     

  16. אנו קובעים כ העובדת מ' הייתה ממונה על התובעת ולפיכך בגדר "נושאת משרה" ומכאן שלבית הדין סמכות לדון בתביעה מכוח סעיף 24(א)(ד1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969.

    לטענת הנתבעות, תפקידה של העובדת מ' אינו ניהולי, אין לה כל סמכות לקבל או לפטר עובדים, לחתום על שיקים או לקבל החלטות ארגוניות בחנות. בתצהירה מסרה מ' כי "אני והתובעת נמצאות באותו מעמד בחנות ואף נתקבלנו ביחד לעבודה" (סעיף 5).

    עם זאת, התמונה העובדתית העולה מחומר הראיות היא שונה:

    ראשית, מכתב ההגנה עצמו עולה כי העובדת מ' הייתה ממונה על התובעת. כך נכתב למשל בכתב ההגנה כי העובדת מ' אחראית על סידור משמרות ועל פיקוח על נושא המשמרות (סעיף 15 לכתב ההגנה); כי היא הייתה "אחראית בעסק" (סעיף 27); כי בחודש 7/2011 יצאה המעסיקה נ'ה לחופשת לידה ו"הטילה את האחריות על נתבעת 2" (סעיף 33 לכתב ההגנה); וכי העובדת מ' הייתה "האחראית מטעמה" (סעיף 48). כן נכתב בכתב ההגנה כי "נתבעת 1 הינה אחראית בעסק ובכללם התובעת" (סעיף 71).

    שנית, מהאזנה לדברים הקשים שהטיחה העובדת מ' בפני התובעת עולה כי הייתה אחראית עליה, בין היתר משהודיעה לה "היום את עפה הביתה. ולא עובדת במוצ"ש... עופי הביתה. לעוף הביתה. את לא נכנסת לחנות.".

    עולה אפוא כי התובעת הייתה כפופה לעובדת מ'. אין חובה כי מי שמוגדר כממונה על עובד יהא בעל סמכויות לקבוע את שיעור שכרם של העובדים או נהלים ודי בכך שהעובדת מ' הייתה אחראית על שיבוץ התובעת במשמרות והוגדרה על ידי המעסיקה נ'ה עצמה כ"אחראית בעסק".

     

  17. השאלה השלישית הטעונה הכרעה בענייננו היא האם עובדים או לקוחות שמעו את השיחה בין השתיים ואת הדברים הקשים שהטיחה העובדת מ' בפני התובעת.

    סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע:

    "(א) פרסום לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

    (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

    (1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

    (2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע"

     

    לגרסת התובעת הדברים נאמרו בפני לקוחות וכן בפני המעסיקה נ'ה ושתי עובדות נוספת וכן טענה כי החנות הייתה פתוחה באותה עת (עמוד 6 לפרוטוקול).מנגד טענו הנתבעות כי החנות הייתה עדיין סגורה כאשר נאמרו הדברים, כי לא היו עובדות נוספות בחנות וכי המעסיקה נ'ה הייתה באותן דקות במחסן הצמוד לחנות ולא שמעה את השיחה.

     

  18. אין חולק כי השיחה התקיימה בבוקר יום 3.11.2011 (סעיף 5 לתצהיר התובעת) כשלגרסת שתי הנתבעות החנות הייתה עדיין סגורה וטרם הגיעו לעבודה עובדות נוספות (סעיף 18 לתצהירה של העובדת מ'; סעיף 34 לתצהירה של המעסיקה נ'ה).

    בין אם החנות הייתה עדיין סגורה ובין אם לאו, לא הוכח לפנינו כי עובדות נוספות מלבד המעסיקה נ'ה הגיעו כבר לעבודה באותו בוקר וכן לא הוכח לפנינו כי בחנות נכחו לקוחות. בחקירתה הנגדית לא ידעה התובעת לציין את שמות שתי העובדות הנוספות שלגרסתה שמעו את הדברים (עמוד 6). כאשר נשאלה מדוע לא זימנה אותן לעדות השיבה "כי המשיכו לעבוד שם ואני כבר עזבתי, בטח שהיא הכפישה את שמי בפניהם ובגלל זה לא שמרתי על קשר עם אף אחת." (עמוד 9) אולם משאין בפנינו כל ראיה לפיה עובדות נוספות או לקוחות שמעו את הדברים – אזי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח גרסתה לעניין זה, במיוחד כאשר עיון בכרטיסי הנוכחות צורפו לתצהיר הנתבעות מעלה כי העובדות האחרות נכנסו בשעות מאוחרות יותר, באותו יום.

     

  19. אשר לשאלה אם המעסיקה נ'ה שמעה את הדברים הקשים שהטיחה העובדת מ' בפני התובעת – אנו קובעים כי אכן נ'ה שמעה את הדברים ואף אם לא שמעה את השיחה "מילה במילה" ודאי שמעה חלק מהשיחה וכן את טון ואת בוטות הדברים.

     

  20. העובדת מ' מסרה בתצהירה כי "בעלת החנות לא הייתה נוכחת בשיחה בינינו" (סעיף 19 לתצהירה) וגם נ'ה המעסיקה מסרה בתצהירה "נכנסתי למחסן לסדר במדפים ולספור סחורה, שמעתי שיחה בטון גבוה אולם אני מצהירה כי לא שמעתי את תוכנה." (סעיף 34 לתצהיר המעסיקה נ'ה) ואף טענה בעדותה כי אילו שמעה את הדברים בזמן אמת הייתה פועלת אחרת (עמוד 13).

     

    איננו מקבלים גרסה זו ואנו סבורים כי המעסיקה נ'ה שמעה את השיחה או לפחות חלק ממנה. בסיום ההקלטה הקצרה נשמע גם קולה של נ'ה ומכאן שנכחה בסמוך לשתיים עת אמרה העובדת מ' לתובעת את הדברים הקשים ונ'ה אף העידה לעניין זה: "בסוף ההקלטה ישר אחרי שיצאנו עם עינב החוצה אפשר לשמוע מה שאמרתי, שאני מוותרת לה להמשיך את תקופת ההודעה המוקדמת..." (עמוד 12). מעבר לכך בכתב ההגנה עצמו טענו הנתבעות כי "לטענת המעסיקה, דין הדברים לא פסק, דרשה מהצדדים להפסיק לאלתר, וקראה לתובעת לשיחה והובהר לה כי לאור האירועים ולאור התנהגותה היא מוותרת על תקופת ההודעה המוקדמת" (סעיף 46). טענת הנתבעות לפיה המעסיקה דרשה מהצדדים ל"הפסיק לאלתר" מלמדת על כך כי כאשר הגיעה המעסיקה אל השתיים היה עדיין הוויכוח בעיצומו ומכאן ששמעה לפחות חלק ממנו. על כך למדים אנו גם מהנטען בהמשך כתב ההגנה, כי בזמן הוויכוח שהתה המעסיקה במחסן אולם "לכששמעה את הויכוח יצאה לחנות, בדקה את העניין, לקחה את התובעת לשיחה והודיעה לה שלאור התנהגותה הינה מקדימה את מועד סיום יחסי עובד ומעביד (סעיף 52 לכתב ההגנה).

     

    מכאן מסקנתנו כי המעסיקה נ'ה שמעה את הדברים או לפחות את חלקם.

    מעבר לכך, ואפילו לא שמעה המעסיקה נ'ה את המילים המדויקות שנאמרו מפי העובדת מ', אנו סבורים כ די בכך ששמעה את טון הדברים. אין חולק כי נ'ה שמעה שמתנהל "ויכוח בטונים גבוהים" (עמוד 14, שורה 7) ומכאן שאין חולק כי שמעה את העובדת מ' מרימה את קולה כלפי התובעת. אנו סבורים כי די בכך כדי שהדברים יכנסו לגדר הגדרתו של סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע שמגדיר "פרסום לעניין לשון הרע" ככולל גם "צליל". כן קובע סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע כי:

    תיבת טקסט 3"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה."

     

  21. אשר לגובה הפיצויים שבהם יש לחייב את העובדת מ', קובע סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע כך:

    תיבת טקסט 2"7א.(א)הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כפסק דין של אותו בית משפט, שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

    (ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

    (ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.

    (ד)לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת."

     

    סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום לשון הרע על אדם מהווה עוולה אזרחית, והטלת האחריות הנזיקית אינה מותנית בגרימת נזק לשמו הטוב של הנפגע. כמו כן, לא נדרש כל יסוד נפשי לצורך התגבשותה של העוולה האזרחית, ואין כל צורך בהוכחת כוונה לפגוע מצד המפרסם.

    אשר לשיעור הפיצויים בגין עוולת לשון הרע (ללא הוכחת נזק) נפסק ברע"א 4740/00 אמר נ' אורנה יוסף, פ"ד נה(5) 510, עמוד 524 (2001)כך:

    "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים, לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע. לתקן (repair), את הנזק לשמו הטוב, למרק (to vindicate)  את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה , אין להסתפק בפיצוי סמלי. אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם – לא פחות ולא יותר....

    ...

    בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הנזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, והתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהקיפו, באמינותו, במידת פגיעתו, ובהתנהגות הצדדים..."

     

    כן קובע סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע:

    "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:

    (1)לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;

    (2)הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;

    (3)הוא לא נתכוון לנפגע;

    (4)הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסויגים."

     

  22. בענייננו , סבורים אנו מדובר באמירות קשות, גזעניות ומשפילות. עם זאת, אנו לוקחים בחשבון כי יחסי העבודה בין השתיים היו עכורים, וכי הדברים נאמרו על ידי העובדת מ' זמן קצר לאחר שהבחינה כי התמונות של בנה "חוררו" וכן לוקחים אנו בחשבון כי העובדת מ' התנצלה בבית הדין והסבירה כי באותה תקופה עברה הליך גירושים. כן לקחנו בחשבון כי הדברים הגיעו לאזניה של המעסיקה נ'ה בלבד וכי לא הוכח כי נשמעו על ידי עובדים נוספים או לקוחות ומכאן ש"היקף הפגיעה" מצומצם יותר .

    לאחר שלקחנו בחשבון את כל השיקולים המפורטים אנו מחייבים את העובדת מ' לפצות את התובעת בסך של 10,000 ₪ בגין עוולת לשון הרע.

     

  23. בסיכומיה טענה התובעת בהרחבה כי יש לחייב את שתי הנתבעות, ביחד ולחוד, בגין עוולת לשון הרע. איננו מקבלים טענה זו. הדברים שאמרה העובדת מ' לתובעת היו דברים שנאמרו במסגרת שיחה אישית בין השתיים והמעסיקה לא עודדה בשום דרך את העובדת מ' לומר את הדברים ולא סייעה לה בכך. המעסיקה נ'ה אכן לא טרחה לנזוף בעובדת מ' לאחר מעשה ולערוך בירור עם התובעת בנוגע לדברים ואף מיהרה לפטר אותה מיד לאחר מכן – ובכך אנו סבורים שהיא נהגה באופן פסול ושלא כדין אולם בכך נדון להלן בהקשר לפיצויים המגיעים לתובעת בגין פיטורים שלא כדין.

     

    פיטורים שלא כדין

  24. לגרסת התובעת המעסיקה נ'ה הודיעה לה על פיטוריה ביום 3.11.2011: קיבלתי את מכתב הפיטורים באותו זמן ובאותו מקום ב -3.11, כי היא אמרה לי שאני לא עובדת במוצ"ש ושאני לא ממשיכה כאן. ניסיתי להבין למה יצאתי עם נ' להבין למה? אבל נ' אמרה לי שהיא לא מתערבת ושהיא מפטרת אותי. זה היה ביום של ההקלטה ביום 3.11.11." (עמוד 9)

     

    לעומת זאת הציגו הנתבעות תמונה עובדתית שונה: לטענתן, לאחר ששיחות שניהלה המעסיקה עם התובעת לא הועילו, אזי בחודש 5/2011 זימנה המעסיקה את התובעת לשימוע שבו הבהירה לתובעת כי אם לא תתקן את התנהלותה תפוטר. לטענת המעסיקה מאחר שהתובעת המשיכה בשלה, הודיעה לה המעסיקה על פיטוריה אולם לאחר ההודעה המוקדמת שיפרה התובעת את תפקודה ואת יחסה ללקוחות ולצוות העובדות ולפיכך, ולנוכח בקשת התובעת המשיכה המעסיקה לתת לה הזדמנות נוספת וביטלה את הפיטורים תוך התראה שאם התובעת תחזור להתנהלותה הבעייתית, היא תפוטר. לטענת המעסיקה כאשר יצאה לחופשת לידה בחודש 7/2011 העבירה את האחריות לידי העובדת מ' ואז שוב החלו מריבות בין התובעת לבין שאר העובדות ובמיוחד בינה לבין מ'.

    לטענת המעסיקה ביום 27.10.2011 היא הודיעה לתובעת כי היא שוקלת לפטרה וזימנה אותה לשימוע ליום 29.10.2011. ביום השימוע איחרה התובעת לעבודה ובהמשך אותו יום ערכה המעסיקה שימוע לתובעת ובסופו הודיעה לה בעל פה על פיטוריה שייכנסו לתוקף בתוך שבועיים. לגרסת המעסיקה, למחרת התובעת לא הגיעה לעבודה בשל מחלה ולפיכך לא שובצה למשמרות, ביום 1.11.2011 התייצבה לעבודה אולם מאחר שהמעסיקה הייתה סבורה הכי התובעת עודנה חולה היא לא שיבצה אותה לעבודה באותו יום וסיכמה עם התובעת שתגיע לעבודה למחרת, וביום 2.11.2011 אחר הצהריים נעדרו הנתבעות מהחנות והתובעת ניצלה את ההזדמנות והשחיתה את תמונותיה של בנה של מ'. למחרת בבוקר סיפרו שתי עובדות לעובדת מ' כי לאחר שהתובעת יצאה מהמחסן גילו את תמונות בנה של מ' מחוררות. לגרסת הנתבעות, בתאריך 3.11.2011 כאשר החנות הייתה סגורה שוחחו התובעת ומ' על נושא התמונות והמעסיקה הייתה במחסן אולם בהמשך דרשה מהצדדים להפסיק את הוויכוח וקראה לתובעת לשיחה שבה הבהירה לה כי היא מוותרת על עבודתה בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת.

     

  25. אנו סבורים כי הנתבעות לא עמדו בנטל להוכיח את "סיפור המעשה" כגרסתן וזאת מן הנימוקים הבאים;

     

    ראשית, בחקירתה הנגדית העידה המעסיקה נ'ה כי בתקופת עבודתה של התובעת צפתה בקלטות ממצלמות החנות שבה נראתה התובעת "נשענת על הדלפק" במשך משמרת שלמה וכן טענה כי התקבלו תלונות מלקוחות. עם זאת, קלטות החנות לא הוצגו לפנינו משלגרסת המעסיקה לא נשמרו וכן לא הביאה המעסיקה כל ראיות או עדויות לגבי תלונות מלקוחות או מעובדות נוספות (עדותה בעמוד 10 לפרוטוקול).

     

    שנית, הנתבעות הגישו מסמך שכותרתו "סיכום שיחת שימוע" הנושא תאריך 5.5.2011 שבו נרשמו טענות המעסיקה נגד התובעת וביניהן תלונות מלקוחות, איחורים וחוסר תקשורת עם הצוות. עם זאת פרוטוקול שימוע זה נושא תאריך 5.5.2011 ואין חולק כי בתקופה שלאחר מכן החליטה המעסיקה נ'ה שלא לפטר את התובעת. מכאן שאפילו נערך לתובעת שימוע בחודש 5/2011 אין חולק כי אינו רלוונטי לפיטורי התובעת בחודש 11/2011.

    שלישית, התובעת הכחישה כי נערך לה שימוע, היא אינה חתומה על אותו מסמך ולא הוכח כי העתק מהמסמך נמסר לידיה.

    רביעית, במסמך זה שכותרתו "סיכום שיחת שימוע" נכתב כי "נוכחים בשיחה: נ' מכלין, מ' הדסי, עינב אבבא". עם זאת, העובדת מ' העידה בחקירתה הנגדית "אף פעם לא הייתי נוכחת בשום שימוע. היה פעם אחת שנ' עשתה שיחה ביני לבין התובעת בגלל שהיינו רבות." (עמוד 20) ומכאן שאנו מתקשים ליתן אמון באמיתות המסמך.

    חמישית, התובעת הכחישה את גרסתה של המעסיקה נ'ה לפיה ביום 29.10.2011 נערך לה שימוע שבסיומו הודיעה לה על פיטוריה שייכנסו לתוקף בתוך שבועיים (גרסתה בעמוד 11 לפרוטוקול). התובעת טענה כי המעסיקה הודיעה לה על פיטוריה רק ביום 3.11.2011, מיד לאחר הדברים הקשים שהטיחה בה העובדת מ' ואנו מעדיפים את גרסת התובעת על פני זו של המעסיקה.

    לתיק אכן הוגש מכתב פיטורים נושא תאריך 29.11.2011 הקובע כי פיטורי התובעת ייכנסו לתוקף ביום 12.11.2011 אולם אין חולק כי מכתב פיטורים לא נמסר לתובעת ביום 29.11.2011. המעסיקה נ'ה מסרה בעדותה כי את מכתב הפיטורים מסרה לתובעת רק ביום 7.11.2011 וגרסתה זו אינה עולה עם גרסתה בתצהירה שבו מסרה כי ביום 29.10.2011 ערכה לתובעת שימוע שבסיומו החליטה לפטרה ו"הודעתי לה בזאת בעל פה על פיטוריה לאחר 14 יום, ומסרתי לתובעת מכתב הפיטורין" (סעיף 28)

    שישית, המסמך שכתורתו "סיכום שיחת שימוע" הנושא תאריך 29.10.2011 (נספח 3) אינו חתום על ידי התובעת, לא נטען כי העתק ממנו נמסר לידי התובעת והתובעת כאמור הכחישה כי נערך לה שימוע. כן לא הוגש בתיק כל מסמך בכתב שבו זומנה התובעת לשימוע.

    שביעית, העובדת מ' נשאלה בעדותה:

    לשאלת בית הדין

    ש.האם את יודעת האם במועד השיחה התובעת היתה כבר מפוטרת?

    ת.אני לא יודעת."

    (עמוד 20)

    אנו סבורים כי אילו הודיעה המעסיקה נ'ה לתובעת על פיטוריה כבר ביום 29.10.2011 אזי הייתה מעדכנת בעניין גם את העובדת מ'.

     

    התמונה העולה מהראיות היא כי לתובעת לא הודע על פיטוריה לפני יום 3.11.2011 ורק ביום זה, בעקבות האירוע בין התובעת לבין העובדת מ', החליטה המעסיקה לפטר את התובעת.

    בחקירתה הנגדית הבהירה המעסיקה נ'ה כי לא נתנה לתובעת שום הזדמנות להשמיע גרסתה והעידה:

    "ש.האם שאלת את התובעת ביום הוויכוח, משהו לגבי התמונות שחוררו, ואם שאלת מה הייתה תשובתה?

    ת.ביום האירוע לא שאלתי, ההחלטה לפטר אותה התקבלה קודם, רק העדפתי שלא להעסיק אותה בתקופת ההודעה המוקדמת כדי למנוע ריבים עתידיים ונזק שיכול להיגרם לי."

    (עמוד 14)

     

    עולה אפוא כי לא זו בלבד שהמעסיקה פיטרה את התובעת ללא שימוע אלא שבמעשה הפיטורים הביעה המעסיקה את עמדתה לפיה היא חורצת את דינה של התובעת ומאמינה שאכן היא שחוררה את תמונות בנה של העובדת מ' וזאת מבלי לשמוע את עמדת התובעת בנדון, כלל.

     

  26. כאמור דחינו את גרסת המעסיקה לפיה כבר ביום 29.10.2011 הודיעה לתובעת על פיטוריה אולם אפילו כבר אז הודיעה לתובעת על פיטוריה, אנו סבורים כי החלטתה של המעסיקה להקדים את מועד פיטורי התובעת בגלל ששמעה על כך שהשחיתה תמונות של העובדת מ' – מהווה התנהגות שלא כדין. המעסיקה הבהירה כי כאשר שמעה את הוויכוח נכנסה לחנות לקחה את התובעת לשיחה והודיעה לה שלאור התנהגותה היא מקדימה את מועד פיטורי התובעת (סעיף 52 לכתב ההגנה). לטעמנו בכך הצטרפה המעסיקה להאשמות של העובדת מ' כלפי התובעת. היה ראוי כי המעסיקה תזמן את התובעת לבירור העניין ותיתן לה הזדמנות להשמיע את גרסתה. אמנם רשאי מעביד לפטר עובד לאלתר וללא תקופת הודעה מוקדמת בפועל ותוך תשלום תמורת הודעה מוקדמת. עם זאת, מאחר שבעניינו הסיבה להקדמת מועד הפיטורים הייתה ההאשמות נגד התובעת ולחלופין ויכוח בין התובעת לבין העובדת מ' – אנו סבורים כי מדובר בהתנהלות שלא כדין. במקרה הספציפי שבענייננו הוויתור על תקופת ההודעה המוקדמת מבטא למעשה את עמדתה של המעסיקה שהחליטה להצטרף לעמדת העובדת מ' ו"להרשיע" את התובעת בגרימת הנזק לתמונות.

    לא זו בלבד שהמעסיקה לא טרחה לנזוף בעובדת מ' על האמירות שיצאו מפיה ולהתייצב מאחורי התובעת או למצער לשמוע את גרסתה של התובעת לעניין התמונות, אלא שהיא אף הלכה צעד נוסף בכך שמיהרה לפטר את התובעת לאלתר, ללא שימוע וללא כל בירור עמה.

    במסגרת החובה לנהוג בנאמנות ובהגינות כלפי עובד, היה על המעסיקה לכל הפחות לשמוע את עמדת התובעת עובר להחלטה כלשהי בעניינה, אולם המעסיקה החליטה לפטר את התובעת לאלתר, ללא שימוע וללא שביקשה לשמוע את טיעוניה של התובעת עובר להחלטה לסיים את העסקתה באותו יום.

     

  27. כאשר נשאלה המעסיקה נ'ה מדוע לפתע פתאום ביום 3.11.2011 הודיעה לתובעת על כך שהיא מוותרת על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת תחילה השיבה "אמרתי לה שלאור ההתנהגות וההפרות משמעת חמורות היא לא תוכל לסיים את העבודה במהלך ההודעה המוקדמת ואני מוותרת על שירותיה." (עמוד 11) אולם אין חולק כי האירוע בין התובעת לבין העובדת מ' הוא שהוביל להחלטתה של המעסיקה כפי שגם אישרה בהמשך חקירתה הנגדית כשהעידה: "הדברים והפיטורים לא התייחסו לשיחה שהייתה בין התובעת למ', אלא מתמונות מהבן של מ' שנקרעו וחוררו יום לפני כן, ולדעתי זו התנהגות שאינה מקובלת. וההחלטה שלי הייתה נטו על המקרה שהיה לפני ולא על השיחה." (עמוד 13).

     

  28. אנו קובעים אפוא כי על המעסיקה נ'ה לפצות את התובעת בגין פיצויים בהיעדר שימוע.

     

    לא ברור מכוח מה טענה התובעת בכתב התביעה ובתצהירה כי שכרה החודשי עמד על סך של 6,352 ₪ בממוצע (סעיפים 19 ו -20 בהתאמה).

    כעולה מתלושי השכר שהוגשו לתיק, שכר היסוד של התובעת עמד על סך של ככ– 2,700 ₪ לחודש. בנסיבות אנו סבורים כי על המעסיקה נ'ה לפצות את התובעת בסך של 8,000 ₪.

     

  29. בכתב התביעה תבעה התובעת גם פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת אולם עולם לאחר שהוגש כתב התביעה שילמה המעסיקה לתובעת סכומים שונים ובסיכומיה זנחה התובעת רכיבים אלו.

     

    סוף דבר

  30. בתוך 30 ימים מהיום תשלם הנתבעת 1, מ' הדסי, לתובעת פיצויים בגין עוולת לשון הרע בסך 10,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

     

  31. בתוך 30 ימים מהיום תשלם הנתבעת 2, נ'ה מ'ין, לתובעת פיצויים בגין היעדר שימוע בסך 8,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,400 ₪.

     

     

     

    Picture 1

     

     

    Picture 1

     

    Picture 1

     

    נציג ציבור עובדים, מר הרצל גבע

     

    אסנת רובוביץ - ברכש, שופטת

     

    נציג ציבור מעבידים, מר שמעון קוצ'ינסקי

     

     

    ניתן היום, י' תמוז תשע"ד, (08 יולי 2014),  בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

     

     

     

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ