הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בעבירות של שימוש במסמך מזויף וניסיון לקבלת דבר במרמה, בכך שביום 25/9/08 העבירה הנאשמת למכללת אחווה בפקס מסמך הנחזה להיות אישור לתואר ראשון בשמה ומסמך הנחזה להיות גיליון ציונים על שמה ממכללת אשקלון וזאת ביודעה כי מדובר במסמכים מזויפים ועל מנת לקבל במרמה את האפשרות ללמוד הסבה להוראה במכללת אחווה.
בעקבות ערנות הגורמים המטפלים סוכל ניסיון המרמה.
הנאשמת הודתה כחלק מהסדר טיעון, שבמסגרתו הוסכם על שליחתה לשירות המבחן, כאשר הסנגור עתר לבחינת אפשרות ביטול ההרשעה והתביעה הודיעה כי תעמוד על הותרת ההרשעה ותעתור לעונשים של מאסר על תנאי, קנס ושל"צ.
יצוין, כי הנאשמת ילידת 1970 ואין לחובתה הרשעות קודמות.
שירות המבחן הגיש שני תסקירים אודות הנאשמת, במסגרתם תיאר את נסיבותיה האישיות.
המדובר בנאשמת נשואה בשלישית, ואם לשני ילדים, העובדת ב"קרן קרב" כמפעילת חוגי העשרה בבתי ספר יסודיים, ואשר חוותה רצף של משברים אישיים ומשפחתיים, ובין היתר גירושיה על רקע אלימות מצד בעלה השני, מצבו הבריאותי של בנה בן ה-12 הסובל ממחלת לב מולדת המצריכה מעקב אינטנסיבי, ניתוחים ואשפוזים, וכן חובות כספיים כבדים.
שירות המבחן ציין, כי הנאשמת למדה שנתיים במכינה קדם אקדמאית במכללת אחווה, עברה מבחן פנימי כדי להתקבל ללימודי תואר ראשון בחינוך, למדה מספר קורסים, אך התקשתה לשלב בין לימודיה לבין עיסוקיה האחרים.
בתקופת ביצוע העבירה נרשמה הנאשמת בשנית למכללה, על מנת להשלים את הקורסים החסרים לתואר בחינוך, בלחץ אימה, ולמרות שידעה כי תתקשה בהשלמת המטלות האקדמיות, ומתוך כוונה לקצר תהליכים, לא שלטה בעצמה וביצעה את העבירה.
הנאשמת הביעה חרטה, בושה וכעס עצמי על ביצוע העבירה, ושירות המבחן התרשם כי ביצוע העבירה חריג לאורחותיה של הנאשמת, וכי העבירה בוצעה על רקע תקופה רגרסיבית בחייה.
לפיכך, ומתוך התרשמות כי הרשעה תפגע בדימויה העצמי של הנאשמת ובסיכוייה העתידיים להתקבל לעבודה, המליץ שירות המבחן על ביטול הרשעתה של הנאשמת, הטלת צו של"צ בהיקף של 150 שעות והתחייבות להימנע מעבירה.
התביעה הפנתה לחומרת העבירות ולהלכה הפסוקה בעניין אי הרשעה, כאשר לטענתה למרות שמדובר בעבירה ראשונה ויחידה של הנאשמת, אין מדובר בנסיבות יוצאות דופן המצדיקות ביטול ההרשעה.
ב"כ המאשימה הפנתה לפסיקה של בתי משפט מחוזיים וביהמ"ש העליון בעבירות של זיוף ומרמה שבה הורשעו הנאשמים בדין. לפיכך עתרה ב"כ המאשימה להותיר את ההרשעה על כנה ולהטיל על הנאשמת מאסר מותנה, קנס ושל"צ.
הסניגור הפנה לנסיבותיה האישיות של הנאשמת כעולה מהתסקיר. לדבריו, מחומר הראיות עולה כי לאחר שהנאשמת עזבה את לימודיה בפעם הראשונה, חברותיה הכינו לה מאין תעודה כאילו סיימה את הלימודים על מנת לעודד את רוחה וביום ביצוע העבירה למעשה עשתה שימוש באותו מסמך והציגה אותו במכללה מתוך טעות שבשיקול דעת.
הסניגור טען כי להליך המשפטי יש אפקט משמעותי מרתיע על הנאשמת ואין צורך בהוספת הרתעה בדרך של מאסר מותנה כאשר אותה הרשעה תפגע פגיעה ממשית בסיכויי העסקתה העתידיים של הנאשמת.
לאחר הדיון הקודם המציא הסניגור מכתב מאת מעסיקה של הנאשמת במסגרת קרן קרב, לפיו במידה ויופיע רישום פלילי בגיליון ההרשעות שלה, היא תפוטר.
כמו כן, הגיש הסנגור אישור רפואי המעיד על מצבו של בנה של הנאשמת.
הנאשמת עצמה הביעה חרטה על מעשיה וטענה כי כבר ביום שליחת החומר למכללת אחווה היא התקשרה למכללה וביקשה מהם לקרוע את המסמכים. הנאשמת ביקשה שביהמ"ש יאפשר לה להשלים את לימודיה, לעבוד ולהמשיך לפרנס את בנה הזקוק לטיפולים רבים וכן ציינה כי עד היום היא משלמת חובות שנוצרו בעת נישואיה השניים.
לפי ההלכה הפסוקה, משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם, וסיום ההליך המשפטי ללא הרשעה ייעשה רק במקרים חריגים, בהם היחס שבין חומרת העבירה לבין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה, אינו סביר.
בע"פ 2083/96
תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337, נקבע בהקשר זה :