אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלונית נ׳ שירותי בריאות כללית ואח׳

פלונית נ׳ שירותי בריאות כללית ואח׳

תאריך פרסום : 01/06/2023 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום כפר סבא
10730-06-19
31/05/2023
בפני השופטת הבכירה:
הבכירה רחל קרלינסקי

- נגד -
התובעת:
פלונית
הנתבעים:
1. שירותי בריאות כללית
2. פרופ' קורונובסקי רן
3. פרופ' ערבות דן

פסק דין
 

 

  1. תובענה זו הוגשה ע"י בתה של המנוחה, ילידת 1934 בטענה לרשלנות רפואית של הנתבעים בגין החלטתם שלא לבצע ניתוח לב למנוחה שנפטרה ביום 1.5.17.

    בעוד שהתובעת טענה כי אף לא אחד מהנתבעים נאותו לנתח את אמה בעת שאושפזה בביה"ח ובחרו בטיפול שמרני, הנתבעים טענו כי ההחלטה שלא לנתח את המנוחה לאור מצבה הקשה הייתה סבירה בכורח הנסיבות.

     

    הנתבעת 1 בעלים ואחראית על מרכז הרפואי בילינסון, הנתבעים 2-3 הם רופאי המרכז, הנתבע 2 הוא מנהל המערך לקרדיולוגיה והנתבע 3 מומחה בתחום ניתוחי הלב.

     

    רקע

  2. המנוחה, אלמנה מאז 1989, חשה כיממה טרם הגעתה למרכז הרפואי בילינסון (להלן- "ביה"ח") בכאבים בכתף וזרוע ימין אשר חלפו מעצמם ובמהלך הלילה חשה בבחילה קשה עם הקאות מרובות. בצהרי היום למחרת בוצע לה אק"ג בו נראו עליות ST בקיר תחתון, היא טופלה באספירין והפרין ונשלחה לביה"ח.

     

  3. המנוחה אושפזה ביום 26.4.17 באבחנה של אוטם שריר הלב. במהלך האשפוז בוצע צנתור עקב אוטם חריף תחתון, במהלכו בוצעה הרחבה של החסימות באמצעות שלשה תומכנים.

     

  4. לאחר בדיקת אקו לב ביום 27.4.17 אובחן כי כתוצאה מהאוטם נגרם חור אחורי במחיצה בין-חדרית בלב המנוחה (VSD).

     

  5. אין חולק כי הצוות הרפואי בביה"ח החליט שלא לנתח את המנוחה מהנימוק שאינה מתאימה לניתוח לב בשל נתוניה הרפואיים וכן בשל סיכויי הצלחה נמוכים ועל כן הוחלט ביום 27.4.17 על המשך טיפול רפואי שמרני. ביום 29.4.17 לאחר נפילת המנוחה ממיטתה, בהתייעצות עם הנתבע 2 הוחלט במתן טיפול במורפיום ולא להחייאה. הואיל והתובעת התנגדה למתן המורפיום ולאחר שהציגה מינוי כאפוטרופוס, הטיפול בכך הופסק לבקשתה ביום 1.5.17.

  6. אין חולק כי מצבה הרפואי הסופני של המנוחה הוסבר לבני משפחת המנוחה ע"י מי מהנתבעים לכל אורך אשפוזה של המנוחה בבית החולים.

     

  7. ביום 9.5.17 בשעה 15.50 לאחר דום לב של המנוחה, לא בוצעה החייאה והמנוחה נפטרה.

     

  8. לטענת התובעת בהיות המנוחה עצמאית, צלולה ומתפקדת בהיכנסה לביה"ח היה סיכוי סביר להצילה גם לאחר האוטם, אולם הנתבעים הסתפקו בטיפול תומך שמשמעו היה לשלוח את המנוחה למותה הוודאי. לפיכך נטען כי יש לקבוע שהחלטת הנתבעים שלא לנתח את המנוחה לא עמדה במבחן הסבירות.

     

  9. התובעת סמכה תביעתה על עילת הרשלנות, העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה ככל שלא תתקבלנה שתי הטענות הראשונות.

     

    10.לטענת הנתבעים, לא נפל פגם ו/או דופי בהתנהלות הרופאים שפעלו עפ"י הפרקטיקה המקובלת לאור המצב והנתונים שהיו מונחים בפניהם בזמן אמת. יתר על כן מצבה של המנוחה הוסבר לה ולבני משפחתה ואף תועד מספר פעמים בגיליון המטופלת, כולל מתן הסברים ע"י מספר רופאים במחלקה לבני משפחת המנוחה בנוגע לשיקולים הרפואיים.

     

    המחלוקת

     

    1. ב"כ התובעת פתח סיכומיו בנושא קדושת החיים ולכן טען כי שעה שמותו של אדם בלא ניתוח הוא ודאי ולניתוח רק 1% להצלחה, יש ליתן לו את יכולת הבחירה להחליט על חייו ולבצעו ולכן היה על הצוות הרפואי להציע למנוחה ניתוח שהלם את מצב המנוחה ,בוודאי שסיכויי הצלחתו היו 20%-40%. לטענתו, נימוקי הצוות הרפואי להימנע מביצוע הניתוח לא היו מוצדקים, וברגע שהצוות הגיע למסקנתו בדבר העדר התערבות ניתוחית, נמנע למעשה מלבדוק את המנוחה או לנקוט בטיפול "מגשר" לקראת ניתוח בכוונת מכוון.

       

      בנוסף, טענה התובעת לראש הנזק חלופי בדבר פגיעה באוטונומיה לאור התנהלות הנתבעים במהלך האשפוז של המנוחה.

       

      1. הנה כי כן, הנושאים ביסוד ההכרעה בשאלת האחריות של הנתבעים, הם כדלקמן:

         

        • מה היה מצבה הרפואי של המנוחה בעת הגעתה לביה"ח ובמהלך האשפוז כולו.

        • סבירות או רשלנות בהחלטת הצוות הרפואי ושיקוליו שלא להציע למנוחה לעבור ניתוח קרדיולוגי, ומהם סיכויי הצלחתו במצבה של המנוחה.

        • התנהלות הצוות הרפואי במהלך האשפוז של המנוחה והטיפול שננקט.

        • פגיעה באוטונומיה.

          מצבה הרפואי של המנוחה במועד הגעתה לביה"ח

           

          13.לטענת התובעת המנוחה הייתה בריאה באופן כללי, עצמאית, צלולה ומתפקדת היטב טרם הגעתה לביה"ח ואילו טיעוני הנתבעים בדבר מצבה הרפואי הרעוע של המנוחה נועדו בכדי להשחיר את תמונת הפרוגנוזה וסיכויי הצלחת הניתוח במצבה. למעשה על פי הרשומה הרפואית המנוחה הייתה גם בתחילת מהלך האשפוז, במצב הכרה מלאה ותפקוד עצמאי, ולא נמצאה תמיכה לעדות הנתבעים והמומחה מטעמם בדבר דרגת תפקוד לקויה בעת האשפוז ובמהלכו אלא לקראת סיפו של סוף חייה.

           

          לטענת הנתבעים המנוחה הגיעה לביה"ח כשהיא סובלת מסכרת וכולסטרול גבוה בעברה ובעלת היסטוריה רפואית של מחלת לב, כמו ביום 11.8.13 עת פנתה לבי"ח ואובחנה כמי שעברה אוטם עם שינויי אק"ג. יתר על כן במהלך אשפוזה התגלו הפרעות קצב, אי שקט, בלבול וערפול (לאחר נפילה מהמיטה), חום ממקור לא ברור, נזק מוחי, אי ספיקה כלייתית וכבדית; גודש ניכר בצילום החזה, מצב נוירולוגי ירוד וירידה בינונית בתפקוד חדר ימין. כמו כן תוצאות בדיקות המנוחה לפיהן נמצאה רמת לקטאט מוגבר, עליה ברמת הקראטינין, ירידה בתפוקת שתן, עלייה באנזימי הכבד. לדידם, כל אלו הובילו למסקנה, שדווחה לתובעת, בדבר מצב בריאותי קשה של המנוחה ומאד סופני. באשר לחוות דעתו ועדותו של מומחה התביעה, טוענים הנתבעים טענות הנוגעות למקצועיותו ומהימנות עדותו אשר לטענתם סותרת את את המסמכים הרפואיים שתועדו בזמן אמת, ועל כן לטענתם יש לדחות את קביעותיו הבלתי מקצועיות.

           

          14.עדי ומומחי הצדדים נחלקו באשר למצב העובדתי בנוגע לשאלה שבמחלוקת.

          ד"ר אוביל מטעם התביעה הודה כי המנוחה הגיעה לביה"ח עם בעיות של כולסטרול ושומנים בדם וחילוף חומרים בעייתי אם כי לדבריו מצב זה מופיע אצל90% מהאוכלוסייה. המומחה הודה בנוסף כי מצבה הלבבי של המנוחה לאחר האוטם הצביע על מצב הכולל בחובו סיכון לנתיחה מידית.

          בפועל ביטל את משמעות הנתונים הרפואיים בעת האשפוז ולא ציין כלל בחוות דעתו את ההשלכה המידית שהיה לאוטם שעברה. עוד העיד כי הגם שהייתה אצל המנוחה עדות לאוטמים קודמים, מדובר באוטם ישן וביסס את חוות דעתו על הרישום בדבר מצבה ההמודינמי של המנוחה שהיה לשיטתו מצוין, ולחץ הדם היה יציב, ולא נזקקה לתמיכה מכנית. לדבריו גם התפקוד הכלייתי היה קרוב לנורמלי, לא הייתה חמצת מטבולית, לא הייתה הפרעה נשימתית ולא היו סימנים לאי ספיקת לב. הבעיות שהתעוררו במהלך האשפוז, כמו אי ספיקת כבד או אי ספיקת כליות לא נמצאו בהגעתה לחדר המיון ואף לא ביום השישי או השביעי לאשפוזה, אלא התעוררו לאחר קריסת המערכות כעבור 10 ימים.

          לעומתו פרופ' יעקב לביא מטעם ההגנה ביקש להדגיש כי המנוחה הגיעה במצב של שוק לבבי, לחץ הדם לא היה תקין לכל אורך הדרך עם הכרה מעורפלת ומצבה הלך והתדרדר מיום ליום. לטענתו לחץ הדם לא היה תקין אלא בערכים שמוגדרים כהולמים שוק לבבי ורמת התפקוד של המנוחה הייתה ירודה.

           

          הנתבע 2 הפנה בעדותו לאירוע מנובמבר 2013, שלגישתו מבסס ברמת הסתברות גבוהה חשד שהמנוחה סבלה ממחלת לב קודם להגעתה לביה"ח. כמו כן העיד כי הבדיקות שנערכו לה בעת הגעתה מצאו בצנתור היצרויות רבות כלומר "סימנים לבעיות נוספות בטריטוריות נוספות מעבר לאוטם" הרופא הסביר עוד כי מצבה של המנוחה בעת הגעתה היה לאחר התקף הלב כאשר הנזק הלבבי היה קשה ובלתי הפיך ועלול היה לגרום סיבוכים קשים לשריר הלב ולמטופלת, כפי שאכן קרה. לאחר בדיקת האקו לב התברר הנזק העצום "הקטסטרופלי" שאירע והוא קרע בשריר הלב כתוצאה של נמק מהשריר ויצירה של חור גדול בתוך השריר במחיצה הבין חדרית באזור האחורי ומאותו שלב ואילך החלה ההתדרדרות במצבה של המנוחה.

          הנתבע 2 ששלל בתוקף את תיאור מצבה של המנוחה כמצב יציב והסביר (עמ' 139 לפר'):

           

          "יציב ביחס אולי למצב שהיה יום לפני כן, אבל מצבה ההמודינמי לא היה תקין. יש הבדל בין יציב שזה סטטי לבין תקין. מצבה ההמודינמי של החולה לא היה תקין מרגע הגעתה....הוא הלך והתדרדר......חולה במצב המודינמי יציב לא מתדרדרת."

           

          ובעמ' 144:

          "הוא היה מאד לא תקין אבל יציב במעבר בין משמרת למשמרת."

           

          15.שני הצדדים הפנו לרשומה הרפואית וחלקו על המשמעות שיש לרישום ולנתונים הרפואיים אולם נראה כי הרשומה הרפואית תומכת יותר בעדות הנתבעים.

          ראשית, בעת קבלת המנוחה נרשם מעבר לסקירת עברה הרפואי, שאינו שנוי במחלוקת "נראית חיוורת ומזיעה, מלינה על בחילה...לחצי דם נמוכים. באק"ג עליות ST ביקר תחתון ואחורי עם שינויים רציפרוקלים......"

          שנית, תוצאות בדיקת אקו לב הצביעו על "תפקוד חדר שמאל שמור עם הפרעת התכווצויות תחתונה אחורית ותפקוד חדר ימין מופחת במידה בינונית".

          שלישית, המנוחה נלקחה לחדר צינתורים והצוות הרפואי רשם: " מטופלת מעל גיל 80 ללא גורמי סיכון לדימום) בצנתור בגישה ראדיאלית מימין נראתה חסימה טרומבוטית והצרות קריטית....."

          רביעית, אמנם יש יסוד לטענת התובעת מפי המומחה מטעמה כי לאחר הצנתור מצבה התייצב שכן נרשם " מצב כללי טוב, יציבה ונינוחה, לחצי דם גבוליים " אולם צוין גם "עליה בתפקוד כלייתי סביב האירוע. פרופיל שומנים עם דיסלפדמיה קשה."

          חמישית, מומחה התביעה שבחר להצביע על רישום ביום 28.4.17 כי החולה המודינמית יציבה וסטורציות תקינות השמיט את השינוי המשמעותי אצל המנוחה (כפי הנרשם) "בעת מסירת משמרת מבוקר לערב נשמעה צעקה. המטופלת נמצאה על הרצפה יושבת. ..באי שקט, מבולבלת, מעורפלת הכרה ושקועה."

          שישית, בניגוד לסקירת מומחה התביעה בדבר מצבה המשופר של המנוחה 8 ימים לאחר אשפוזה באופן ששמרה על ערכי לחץ דם וסטורציות תקינות, חומה עולה כבר ב- 27.4 ונרשמה ירידה נוירולוגית ב- 28.4 וארע האירוע המתואר, ב- 30.4 נרשם כי בריאות "חירחורים מרובים בעיקר ממקור עליון, באק"ג הפרעות קצב חדריות PVC מרובים. "ואילו ב- 1.5 (יום אשפוז שישי) צוין "מחוסרת הכרה".

           

          אי ביצוע ניתוח לבבי

          1. לטענת התובעת, יש לקבוע כי החלטת הנתבעים שלא לנתח את המנוחה, לא עמדה במבחן הסבירות. ההחלטה שהסיכון הניתוחי גבוה מדיי ולכן אין התוויה לניתוח, הייתה שגויה ומנעה מהמנוחה הזדמנות להחלים ממצבה, שכן ללא ניתוח היה מצבה מביא למותה הוודאי, כפי שאכן קרה. לגישתה, ברור שכאשר משאירים חולה ללא כל טיפול תומך או "מגשר" ומחזק לקראת ניתוח, החל מהיום הראשון שבו לא הוחלט לנתח, אין פלא שמצבה של המנוחה התדרדר, עד לאי ספיקת כליות, קריסת מערכות ומותה של המנוחה.

             

          2. הנתבעים טענו כי במהלך אשפוז המנוחה נערכו התייעצויות עם מנתחי לב בנוגע למצבה והמנוחה הוגדרה על ידם כבלתי נתיחה. למעשה, אופציה כירורגית למרות שנדונה בהרחבה, לא עמדה על הפרק לאור המצב הקליני הקשה בו נמצאה המנוחה ,שלא היה לה סיכוי לעבור את הניתוח בשלום, שכן הניתוח לא היה מאריך את חייה ואף היה עלול להאריך את סבלה. לכן החלטת הרופאים להימנע מהתערבות ניתוחית לאור דרגת הסיכון הגבוהה ביותר לתמותה שהייתה צפויה במקרה הזה, הייתה בהחלט מעוגנת בעובדות הרפואיות המקובלות בתחום.

             

          3. הנתבע 2 העיד כי למרות מצבה הקשה של המנוחה בעת הגעתה לביה"ח הצוות הרפואי התגייס בניסיון להצילה וביצע צנתור, שהוא כשלעצמו מהלך חריג לגילה והסיכון בצדו הוא גדול. יתר על כן במקרה דנן נערכו התייעצויות חוזרות לבחינת מצבה ע"י הקרדיולוגים ומנתחי הלב, ועל פי חוות דעת כלם והספרות הרפואית נקבע כי המנוחה אינה מתאימה לניתוח לאור סיכויי ההישרדות הנמוכים. לדעתו אין מקום ללמוד מאחוזי הסיכון המפורטים בספרות, שאינם מתייחסים למנוחה בגילה החריג לעומת אוכליסיית המחקר. יתר על כן בנתוניה גם סגירת החור בליבה בניתוח לא היה מונע את התוצאה הסופית.

             

            פרופ' ערבות חיזק אחריו והוסיף כי ביום 29.4.17 התקיים דיון בעניינה של המנוחה בנוכחות צוות טיפול נמרץ ואף הוא הוזמן אליו לצורך מתן ייעוץ מקצועי. במהלך הדיון נשקלו כל נתוני המנוחה כמו גיל,הסטוריה רפואית, מיקום הקרע,הספרות המקצועית, דרכי הטיפול, הסיכון וסיכויי ההחלמה ,והצוות הגיע למסקנה כי המנוחה לא תחזיק מעמד על שולחן הניתוחים.

             

            עמדת המומחים

            19.מומחה התביעה ד"ר יואל אוביל, הוא מומחה לניתוחי לב חזה, מאז 1988 שאינו עוסק בניתוחים כנ"ל כבר כעשור.

            בחוות דעתו מיום 23.4.19 הסביר שהסיבוך ממנו סבלה המנוחה, קרי, פגם במחיצה הבין חדרית משנית לאוטם שרירי הלב, הוא סיבוך נדיר המופיע בפחות מ-1% של המקרים המאובחנים עם אוטם חריף של שריר הלב ונושא בחובו תמותה של 90% אם לא מתבצעת שום התערבות כירורגית.

            לגישתו, חסימה של אחד מעורקי החלק השרירי של המחיצה הבין חדרית, עם התפתחות אוטם מקומי מביאה לנמק (הרס) השריר עם יצירת חור במחיצה המביא לזרימת דם מחדר שמאל לחדר ימין המביאה לעומס קשה של החדר השמאלי שספג נזק קשה עם ירידה בהתכווצות. הטיפול הכירורגי שכולל סגירת הפגם הבין חדרי (VSD) באמצעות טלאי עם הוספת מעקפים, הוריד את התמותה מ-90% ל- 54% אם התיקון נעשה עד 7 ימים לאחר האוטם, אך אם ניתן היה להחזיק החולה חי בעזרת תרופות או מכשירים תומכים למשך שבעה ימים כדי לאפשר התחזקות הרקמות באזור הנמק הטרי, ירדה התמותה הניתוחית ל- 14% בלבד.

            על פי מחקרים שהובאו בחוות דעתו, למד כי המסקנה היא שגם בגיל מתקדם, טיפול כירורגי בזמן הנכון, יכול היה להוריד את התמותה הטבעית של הסיבוך ממנו סבלה המנוחה, מ-90% ל- 14%. יתר על כן, מן הראוי היה להעמיד למנוחה ולמשפחתה את האפשרות לבחור בין שתי האפשרויות. לדבריו למעשה היו 3 אופציות א. לא לעשות דבר ואז הסיכוי מגיע ל -100% תמותה, ב. לנתח מיד ואז הסיכוי מגיע ל- 54% תמותה ג. לנתח לאחר 7 ימים ואז הסיכוי יפחת ל- 14%.

             

            לדברי המומחה, בהתאם לספרות היו סיכויי המנוחה להחלמה מתקרבים ב- 86% מארבע סיבות: המנוחה הייתה יציבה ביותר הימודינמית בשבעת הימים הראשונים שחלפו מאז אשפוזה, מה שהיה מאפשר דחיית הניתוח כמומלץ בספרות; המנוחה עברה ריווסקולריזציה טובה עם אשפוזה שאפשרה ריפוי של האזורים האיסכמיים סביב האוטם עם ריפוי רקמות טוב; סיכויי החלמת הרקמות האיסכמיות סביב הפגם שנוצר היו טובים היות במקרה דנן, לא נמצאה חסימה משמעותית של העורק הכליל השמאלי היורד המזין את הדופן הקדמית של המחיצה ולבסוף ציין כי בדיקות אקו חוזרות לאחר האירוע העלו תפקוד חדר שמאלי טוב מאוד, פרט לאזור האוטם המדגים חוסר התכווצות. כל זאת לדבריו, לצד העובדה שלא התפתח יתר לחץ דם ריאתי, עם חדר ימין עם תפקוד בינוני היה לבטח משתפר עם סגירת הפגם במחיצה, שהיה מפחית מידית את העומס שנכפה על החדר הימני בעקבות הפגם שאפשר זרימה עודפת משמעותית.

            20.לשיטת מומחה התביעה, במקרה של המנוחה דובר על פגם במחיצה בגדול 16 מ"מ (צוואר כניסה) עם פתח יציאה של 9 מ"מ בלבד- קרי, פגם במחיצה קטן עד בינוני; לאור העובדה שחדר שמאל וחדר ימין עומדים בעומס שנובע מהפגם שנוצר; לאור העובדה שבוצעה ריווסקולריזציה מיידית ללב האיכסמי, המורידה משמעותית את הסיכון שאליו חשוף החדר השמאלי ולאור העובדה שהמנוחה לא נזקקה לעזרת אמינים או תמיכה מכאנית של חדר שמאל, לשיטתו, ניתן היה בקלות לאמץ את מסקנות הספרות ,קרי -לחכות 7 ימים כדי לאפשר ריפוי הרקמות ולהביא לתוצאה יותר טובה של הניתוח. 

            בעדותו הבהיר כי בפרק הזמן של אותם 7 ימים היה על הצוות הרפואי "לנסות להחזיק אותה עם בלון" (עמ' 18 לפר').

            מסקנת המומחה הייתה כי החלטת המנתחים לא לנתח גזלה מהמנוחה את האפשרות להחלים מהסיבוך הקשה אליו נקלעה והגדירה כ"החלטה אומללה שלא הייתה נלקחת בשום מוסד רפואי עם רפואה סבירה."

             

            21.ד"ר אוביל נחקר על חוות דעתו ואישר כמה עובדות מהותיות שחלקן מוסכם על הצד שכנגד כדלקמן:

            א.התקף הלב שארע למנוחה גרם לקרע בגודל בינוני במחיצה קרי VSD ומיקומו אחורי ונמצאה אי ספיקת בינונית במסתם המטראילי בפתח היציאה מהחדר השמאלי לחדר הימני.

            ב.הקרע הנ"ל כולל בחובו סיכון גבוה יותר לתמותה אפילו מקרע בחדר קדמי.

            ג.הגיל מהווה סיכון לתמותה מניתוח וכך גם מצב העורקים, ככל שהם חסומים.

            ד.המנוחה הגיעה במצב שבו לא ניתן היה לנתחה מיידית, שכן הסיכון לתמותה היה גובל ב 54% אלא לשיטתו היה צריך להמתין 7 ימים שאז הסיכון יורד.

            ה.ביום החמישי, 1.5.17 נשקלה התערבות ניתוחית ע"י ד"ר רצ'בסקי.

            ו.הספרות הרפואית שצוטטה ע"י פרופ לביא מקובלת עליו.

            ז.הסיכון לתמותה לנשים בניתוח לבבי כנ"ל גבוה יותר.

             

            למרות כל האמור, מומחה התביעה עמד על דעתו וחזר עליה מספר רב של פעמים ,כי ניתן היה לנתח את המנוחה לאחר המתנה של 7 ימים. גם כשעומת עם המצב המתואר של המנוחה כעבור 5 ימים לאחר שנפלה מהמיטה ונמצאה מבולבלת עקב אי שקט פסיכו מוטורי קשה, קבע כי עד אז לא חלה התדרדרות במצבה ואילו הצוות הרפואי היה נחוש בדעתו בדבר הסיכון הניתוחי הגבוה ולכן לא הציע התערבות כנ"ל.

             

            תמצית קביעותיו של ד"ר אוביל התבטאה בעדותו (עמ' 15 לפר'):

             

            "התנאים האידיאליים בהתאם לספרות זה לנסות ולחכות שבעה ימים עד שהרקמות תבראנה כדי לנתח. אם אתה מנתח אחרי שבעה ימים, התמותה הניתוחית יורדת ל 14 אחוז."

            עם זאת, ד"ר אוביל הודה כי רופא של הנתבעת 1, ד"ר רצ'בסקי שהוא מבחינתו "הצדיק האחרון" שקל התערבות ניתוחית כבר ביום החמישי אך הורה על טיפול שמרני והמנוחה לא הופנתה לניתוח ולכן נגרם מותה. המומחה בחר להתעלם מהמצוין באותו מסמך של ד"ר רצבסקי על פיו הסיכון הניתוחי גבוה ביותר.

             

            1. פרופ' יעקב לביא, גם הוא מנתח לב וחזה מאז 1988, מרצה מן המניין בפקולטה לרפואה בת"א , ערך את חוות דעתו מטעם ההגנה ביום 10.8.2019.

              לשיטת מומחה ההגנה, מבחינת הידוע והמקובל בספרות הרפואית עולות מספר מסקנות:

              א.הניתוח לסגירת הקרע במחיצה הבין-חדרית שנוצר עקב אוטם לבבי חריף, כרוךבסכנה גבוהה ביותר לתמותה ניתוחית;

              ב.הסיכון הניתוחי עולה באופן משמעותי אם הקרע במחיצה הבין-חדרית הוא במיקום אחורי לעומת קרע במיקום קדמי במחיצה;

              ג.הסיכון לתמותה ניתוחית עולה באופן משמעותי בגיל החולה, כאשר הגיל הממוצע בקרב החולים שלא שורדים את הניתוח הוא של כ-70 שנים;

              ד.הסיכון לתמותה ניתוחית הוא גבוה ביותר אם הניתוח מבוצע במהלך הימיםהראשונים שלאחר האוטם. 

              ה.הסיכון הניתוחי גבוה יותר בנשים מאשר בגברים.

               

              לאור נתונים אלו קבע מומחה ההגנה שהמנוחה לקתה בקרע בחלק האחורי של המחיצה הבין חדרית בעקבות אוטם לבבי חריף, ולו הייתה מנותחת במהלך הימים הראשונים שלאחר האירוע הלבבי, היה הסיכון הכולל שלה לתמותה ניתוחית נע בין 60%-100%;

              המומחה דחה על הסף את טענת מומחה התביעה כי דרגת הסיכון לאחר היום השביעי הייתה עומדת על 14% בלבד. מאחר ומיקום הקרע במחיצה הבין-חדרית במקרה הנדון היה אחורי, דרגת הסיכון של המנוחה הייתה בצד הגבוה של הסקלה; מאחר והגיל המנוחה היה 83, גיל זה הקנה למנוחה דרגת סיכון ניתוחי מהגבוהות ביותר.

              המומחה העיד והסביר כי לאור הממצא האקוקרדיוגרפי ומצבה הקליני היורד, התקיים דיון משותף של הצוות הקרדיולוגי המטפל, נידונו סיכונים וסיכויים של החולה לשרוד ניתוח לב של סגירת הקרע במחיצה הבין חדרית והוחלט ,לאור כל אלו על טיפול שמרני.

              זאת ועוד, על פי קביעת המומחה, גם לו רצו המנתחים במקרה הנדון לנתח את המנוחה כעבור מספר ימים, כשדרגת הסיכון הניתוחי היתה מעט מופחתת יותר, הם לא יכלו לעשות זאת במקרה הנדון עקב התפתחות סדרת סיבוכים במצבה של החולה (אי ספיקת כליות, זיהום, מצב נוירולוגי לקוי), שהעלו שוב את דרגת הסיכון הניתוחי לסיכון מקסימלי .

               

              לשיטת מומחה ההגנה, מכל האמור לעיל עולה כי ההחלטה בה נקטו רופאי המנוחה, להימנע מהתערבות ניתוחית לאור דרגת הסיכון הגבוהה ביותר, שהייתה צפויה במקרה הנדון, הייתה בהחלט מעוגנת בעובדות הרפואיות המקובלות בתחום. לדבריו לאור הסיכון הניתוחי שהיה במקרה זה צפוי להיות מעל 70% או 80%, אין לשיטתו לראות בהחלטתם של מנתי הלב בבילינסון במקרה זה להימנע מביצוע הניתוח, משום חריג או יוצא דופן בפרקטיקה הרפואית והם נהגו בהחלט כמו רופא סביר בנסיבות המקרה.

              המומחה ביקש לשכנע בעדותו כי באף שלב עד יומה האחרון של המנוחה לא היתה במצב שניתן היה לבצע התערבות ניתוחית כי זו הייתה מסתיימת במותה. מצבה הלבבי וההמודינמי מרגע הגעתה היה כזה שלא היה ניתן להציל את חייה.

              המומחה שלל את האופציות שהציג מומחה התביעה בדבר הכנסת בלון שלטענתו ,לא הייתה משנה את הפרוגנוזה של המנוחה לאור מצבה הלבבי הכושל במצורף להתדרדרות במצבה הכללי וקריסת מערכות הגוף כמו כליות וכבד. המומחה גם שלל את קביעת מומחה התביעה בדבר השפעת כמויות המורפיום שהמנוחה קיבלה ולפי קביעתו כמות המורפיום, שהייתה כמות טרפויטית נועדה להקל על סבלה ולא תרמה להחמרת מצבה וזו לא סיכנה את חייה ולא פגעה בתפקוד ליבה.

              דיון

              ההתרשלות

              המישור המשפטי

               

              23.עילת התביעה מבוססת על עוולת הרשלנות לרבות רשלנות רפואית, ובכל מקרה הנטל להוכחתה חל על התובעת בהתייחס לכל רכיביה והם קיומה של חובת זהירות, הפרתה, הקשר הסיבתי וגרם הנזק.

              אין חולק בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית ביחסי רופא-חולה, ואילו קיומה של זהירות קונקרטית נבחנת על פי מבחן הציפיות.

              [ראה ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו (28.11.07)]

               

              כשעסקינן ברשלנות פרופסיונאלית בכלל ורפואית בפרט, חובת הזהירות המחייבת את הרופא היא לנקוט אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין. בגדר אלו תבוא שאלת הדאגה להבטחת שלומו של המטופל, היקף ורמת הטיפול בו.

              [ראה ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול פ"ד נ(3) 784 (1996)]

              יחד עם זאת נקבע כלל חזק על פיו יש להבחין בין טעות לרשלנות, ואין הרופא נבחן עפ"י מבחן החכמה לאחר מעשה. כך הובהר כי רשלנות איננה מבחן של תוצאה בלבד, אלא מבחנו של הרופא הסביר בשעת מעשה. רופא עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות.

              [ראה ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י, פ"ד מה(2) 142(1991)]

              למעשה אמת המידה היא זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה.

              אכן, נתבע יכול להוכיח כי התנהגותו לא הייתה עוולתית וכי פעל בסבירות ראויה שאינה בבחינת רשלנות, וגם אם אין בידו להוכיח את הסיבה המדויקת לקרות הנזק יכול לשכנע כי נהג בזהירות סבירה כדי למנעו.

              כאשר ההחלטה מעוגנת בשיקולים מקצועיים סבירים אין בכך כדי לקבע כי היא נגועה ברשלנות.

              [ראה ע"א 2714/02 פלונית נ' מרכז בני ציון חיפה, פ"ד נח(1) 516 (2003)]

              בע"א 916/05 הנ"ל הוסבר כי:

              "רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות. כך גם באשר בעניין בו ההחלטה הרפואית הנדרשת היא אם לאשר עקרונית טיפול רפואי או תרופתי."

               

              מן הכלל אל הפרט

               

              24.ראינו כי פערי המחלוקת בין המומחים אינם גדולים ומתמקדים בנוגע למהותם של הסיכונים בנתוניה של המנוחה והשפעתם על ההחלטה לנתחה במצבה.

              בעוד שד"ר אוביל בחר לגמד את הסיכון בנוגע למהות הפגיעה עקב האוטם מצא פרופ' לביא ליתן משקל נכבד לסיכון המתבטא בירידה בתפקוד החדר הימני, שלשיטתו מהווה סיכון משמעותי בהצלחתו או בכישלונו של הניתוח ויכול לנבא את סיכויי ההצלחה. כך גם לדידו מצב ההכרה של מטופל טרם כניסתו לניתוח לב פתוח.

              פרופ' לביא לא התעלם מתוצאת שתי בדיקות ראשונות שהצביעו על תפקוד חדר ימני תקין אך לדבריו לבדיקות אלו מצטרפות תוצאות בדיקות נוספות שדיברו על תפקוד לקוי של חדר שמאל, קרע במחיצה הבינחדרית ואי ספיקה הולכת וגוברת של המסתם המיטראלי המנבא את סיכויי הצלחת או כישלון הניתוח.

              המומחה פסל את הנחת המוצא של התובעת על פיה ההימנעות מהתערבות ניתוחית באה על רקע המסקנה כי אבדו סיכויי המנוחה לחיות ולכן ניתן לה מורפיום. לדבריו (עמ' 104 לפר'):

              "חלק מטיפול כוללני בכל חולה הוא לא רק בנקיטה באמצעים (שובשו בהקלדה) שנועדו לרפא אותו, אלא לא פחות חשוב האמצעים שנועדו להקל על הסבל שלו. נקיטה באמצעים כאלה במקרה הזה מורפיום, אין משמעותה לכשעצמה שויתרו על הסיכויים של החולה הזה, אלא כחלק מהטיפול כדי למנע את הסבל..."

               

              שני המומחים הפנו במסגרת חוות הדעת מטעמם למחקר הגדול ביותר בנושא חולים שפתחו VSD לאחר אוטם שריר הלב, אשר סקר 2,876 מקרים ובו גיל החולים היה 68 + 11, אולם כל אחד מהמומחים התייחס לאותו מחקר באופן שונה.

              בעוד שד"ר אוביל התמקד בתוצאות המחקר בלא לתת משקל לנתוניה החריגים של המנוחה בהשוואה לגיל המטופלים, הסביר פרופ' לביא בחוות דעתו כי היות וגיל המנוחה היה מבוגר ודרגת הסיכון הניתוחי גבוהה ביותר, בהינתן שגילם הממוצע של המטופלים על פי המחקר שלא שרדו את הניתוח, היה נמוך מגילה ולאור כל גורמי הסיכון שמנה ,הרי ההימנעות מההתערבות הניתוחית הייתה מעוגנת בעובדות הרפואיות.

              25.לאחר חקירת המומחים ומבלי להתעלם מניסיונם הרפואי השונה, נראה כי בנתוני המנוחה מעת הגעתה לביה"ח, במהלך האשפוז ועד לפטירתה המצערת המסקנה היא שהחלטת הצוות הרפואי הייתה סבירה בנסיבות ולא נגועה באבק רשלנות.

               

              לאור מסקנתו של מומחה התביעה, נראה שאין צורך להידרש לטענות הפתיח של ב"כ התובעת בדבר ההכרח לנתח מטופל שסיכוייו לשרוד ניתוח שכזה הוא נמוך. שכן גם ד"ר אוביל הסביר כי לא היה מקום לנתח את החולה מיד עם הגעתה לאור סיכויי התמותה של 54%. ניסיונו לשנות את התיזה בחקירתו לחובת ניתוח בכל מקרה של ודאות מוות ללא ניתוח, עמדה בסתירה לחוות דעתו.

              יתר על כן, עסקינן בבחינת אמצעים סבירים שננקטו ולא נמצא בראיות התביעה מסד עובדתי להצביע כי אלו לא ננקטו ברמת הזהירות הסבירה. ההחלטות ברובן התקבלו בהתייעצות מומחים, נערך מעקב יומי אחר מצבה של המנוחה, ובהתאם להתפתחות במצבה נשקלה אופציה ניתוחית ונשללה. מעבר לכל האמור באם היה מדובר בטעות בשיקול הדעת, והדבר לא הוכח, לא קמה תחולה לעוולת הרשלנות.

              יוטעם כי מומחה ההגנה פרופ' לביא לא התחמק בחוות דעתו מהשאלה והגדיר אותה בתחומי האתיקה הרפואית כדבריו:

              "ישאל השואל: והלא ברור היה לרופאיה כי ללא התערבות ניתוחית סיכוייה של החולה לשרוד הינם אפסיים, ומדוע, אם כך, לא הציעו לה את הניתוח הנדרש גם בהינתן סיכוייו המועטים ביותר להצלחה ? שאלה זו החוזרת ונשנית כמעט מידי יום ביומו בכל מוסד רפואי ברחבי העולם ובתחומים רבים ומגוונים ברפואה, הינה שאלת מפתח בתחום האתיקה הרפואית: היכן ראוי ומוצדק לתחום את הגבול הסביר בין סיכון ניתוחי מחד גיסא לסיכוי הצלחה מאידך גיסא?. .......מהי דרגת הסיכון הניתוחי, אם בכלל קיימת דרגה שכזו, ממנה ומעלה יהא זה בלתי מוצדק בעליל לסכן את החולה בניתוח, בהינתן שללא הניתוח סיכוייו של החולה לשרוד אפסיים ? האמת חייבת להאמר שאין לשאלת מפתח אתית זו תשובה אחת נכונה." 

               

              לכן המומחה קובע כי השאלה תלויה בנסיבות המקרה ובדרגת הסיכון העומדת לפני המנתח וקובע:

              "כל אחוז סיכון ניתוחי בין 50% ל-99% יכול להיחשב כאחוז סיכון לגיטימי בעטיו המנתח יכול שלא להמליץ על התערבות ניתוחית. "

               

              ב"כ התובעת טען בסיכומי התשובה שאין במענה זה כדי לפטור את הנתבעים מביצוע הניתוח גם במצבה של המנוחה.

              אני סבורה כי בהימצא סיכון ניתוחי של 100% (כפי שהעיד מומחה ההגנה) או 70-80% (כפי שציין בחוות דעתו) למצער, לא היתה בהחלטת הצוות הרפואי משום חריגה מהחלטת מנתח סביר.

              זאת ועוד, לא רק שלא נמצא יסוד לטענת התובעת על פיה הנתבעים ויתרו על סיכויים להציל את המנוחה. הנתבע 2 בעדותו, שלא נסתרה, העיד כי הצוות הרפואי ניסה למרות גילה של המנוחה ומצבה הרפואי להצילה ולכן בוצע הצנתור שכלל גם הוא בחובו סיכון.

              כדבריו (עמ' 107):

              "בצנתור ראינו מחלה קשה ביותר בעורקי הלב. מחלה ב2 העורקים אבל מספר החסימות היה גבוה יותר משניים ואנחנו למעשה פתחנו 2 עורקים מתוך ניסיון לעשות טיפול שהוא טיפול קראטיבי. טיפול מרפא ולנסות לעזור לה עד כמה שניתן, למרות שהיה ברור כבר באותו שלב שמצבה הוא לא טוב."

               

              מעבר לכל האמור, הסביר פרופ' ערבות כי מעת קבלת ההחלטה על פי דעת כל הרופאים שבדקו את המנוחה ודנו בעניינה ,המשיכו הקרדיולוגים לטפל בה ולו היה קורה "נס" חלף התדרדרות במצבה של המנוחה והוא היה משתפר, הייתה האופציה הניתוחית עולה לדיון מחדש למרות גילה המופלג.

              ולראיה המפורט ברשומה הרפואית מיום 1.5.17.

               

              26.נתתי דעתי לעדותה הנרגשת של התובעת אשר עשתה לילות כימים לצד מיטתה של אמה בעת שהייתה מאושפזת ולדאגתה הכנה. למעשה הודתה שקיבלה הסברים יומיומיים מיום האשפוז הראשון על אודות מצבה של אמה, אך הביעה את רצונה העז לראותה חוזרת למצב שלפני האשפוז, כפי שהיא הכירה אותה. כמו כן לא ניתן היה להתעלם מרצונה של התובעת ללמד לקח את הנתבעים שלא התייחסו אליה כיאות לשיטתה.

              ברם, ביהמ"ש נותן דעתו לשאלות מקצועיות שברפואה ועד כמה הוכח כי הנתבעים חרגו מהתנהלות סבירה של רופא סביר למרות התוצאה המצערת של מות המנוחה.

              משהוכח כי התנהלותם הייתה סבירה בנסיבות יפים לכאן דברי בית המשפט בע"א 4152/03 חסונה נ' בי"ח ביקור חולים פ"ד נט' (4) 727 (2005) (המצטט ממקור אחר):

              "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית."

               

              לאור כל האמור התביעה בגין עילת הרשלנות נדחית.

               

              הסכמה מדעת או פגיעה באוטונומיה

               

              27.לטענת התובעת, הנתבעים מודים שהטיפול במורפיום היה ללא הסכמת המשפחה ולפיכך טוענים כי די באירוע זה בכדי לפצות את התובעת בגין פגיעה באוטונומיה.

              עוד טוענת התובעת שבמקרה דנן, לא התקבלה הסכמת המנוחה או בני משפחתה לאי ביצוע החייאה, לא בכתב ולא בעל פה ולפיכך נטען כי גם באירוע זה די כדי לפצות את התובעת בגין פגיעה באוטונומיה.

              המישור המשפטי

              28. סעיף 13 לחוק זכויות החולה תשנ"ו – 1996 קובע :

              "(א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

              (ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע.."

              (ג)המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.

              (ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסויים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת אתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל".

               

              סעיף 15 לחוק כולל חריגים למתן טיפול רפואי ללא הסכמה, אולם הנתבעים לא טענו להגנה מכוחו או להתרחשותו של מצב חירום שלגביו התקיימו תנאי החוק.

              הלכות רבות פרטו את חובת הרופא לספק מידע רפואי דרוש למטופל באורח סביר כדי שיוכל להגיע להחלטה בנוגע לטיפול הרפואי. במסגרת המידע הרפואי נכללים הצגת הסיכונים האפשריים כתוצאה מהטיפול או ההחלטה בדבר אי הטיפול והשלכותיה.

              [ראה בין היתר ע"א 8126/07 עזבון המנוחה ברוריה צבי נ' בי"ח ביקור חולים (3.1.2010)]

               

              29.דומה כי הוכח במקרה דנן, ולמעשה ב"כ התובעת הודה, כי הנתבעים מסרו לתובעת הסברים ומידע רפואי יומיומיים במהלך כל תקופת האשפוז, באשר למצבה של המנוחה ואף באשר להחלטה בדבר העדר נתיחתה לגביה נקבע כאמור לעיל כי אינה נגועה בהתרשלות. המידע שנמסר כלל את האבחנה והפרוגנוזה של המנוחה, ותיאור ההליך הצפוי.

              יוטעם כי הרשומה הרפואית באשר למסירת המידע ככל שהתעדכן מידי יום מוכיחה את האמור מפורשות.

              על כן יש לדחות את התביעה בעילה זו.

               

              ב"כ התובעת צמצם טיעוניו בעילה הנ"ל בדבר העדר הסכמה מדעת ולא בכדי, באשר היה ער לדרישה המקדמית של סיבתיות ההחלטה, קרי, קיומו של קשר סיבתי בין העדר ההסכמה לנזק ולכן טען למקרה שלא תתקבל הטענה, כי יש לפסוק לתובעת פיצוי על פי ראש נזק חלופי של פגיעה באוטונומיה.

               

              30.בפסק הדין המנחה ע"א 2781/93 דעקה נ' בי"ח כרמל, פ"ד נג(4) 526 (1999) שבו הוכר ראש הנזק בדבר פגיעה באוטונומיה חזר ביהמ"ש העליון על עיקרון מובהק לפיו לכל מטופל יש זכות שלא יפגע גופו בלא הסכמתו והוא בעל הזכות לבחור אם יקבל טיפול רפואי, ואיזה טיפול ינתן לו. לפיכך הפרת חובתו של הרופא לספק הסבר סביר גורמת לפגיעה באוטונומיה.

              הפגיעה באוטונומיה מסבה לנפגע נזק בלתי ממוני סובייקטיבי, שמתבטא בתחושות שליליות של כעס ותסכול כתוצאה משלילת כח הבחירה שהמזיק גרם.

              [ראה רע"א 1519/20 פלונית נ' רעות שירות נשים סוציאלי ואח' (11.8.20)]

              הזכות לאוטונומיה הוגדרה לא אחת כזכות של אדם לשלוט על סיפור חייו וזכותו זו כוללת

              את הבחירה החופשית לצורך קבלת החלטה משוכלת מה ייעשה בגופו. פן נוסף של הזכות הנ"ל היא שלא להתערב בגופו ללא הסכמתו.

              [ראה יצחק עמית, סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה, ספר שטרסברג כהן (2017) עמ 465]

               

              עוד הוטעם כי הפגיעה באוטונומיה שלובה בנורמת ההסכמה מדעת ורק כשהעדרה הוכחה יכולה להקים את הטענה לפגיעה באוטונומיה.

              [ראה ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים, פ"ד סה(3)164 (2012)]

              משכך תפיסתו הערכית של הרופא לא יכולה להכתיב את ביצוע ההחלטה בנוגע לטיפול הרפואי ויש להתייעץ עם המטופל באשר לדרך הטיפול הרצויה לו.

              [ראה ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה, פ"ד נו(4) 746 (2002)]

              זאת ועוד, ההלכה הדגישה כי הפגיעה צריכה להיות בליבת זכותו של המטופל בניגוד לפגיעה בשוליה.

               

              השופט עמית במאמרו (שם בעמ' 482) מסביר את קו ההבחנה בנוגע לקשר סיבתי נדרש להוכחת ראש הנזק הנ"ל. בתוך כך אין צורך בהוכחת קשר סיבתי בין אי מתן הסבר ראוי לבין החלטת המטופל להסכים לטיפול והתובע אינו נדרש להוכיח שאילו היה ניתן ההסבר היה מסרב לקבל את הטיפול. עם זאת אין בכך לייתר את הצורך בקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק.

              בפסק הדין ברע"א 1081/21 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (1.9.21) הבהיר כב' השופט עמית כי אין לפסוק פיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצוי בגין נזק לא ממוני בעילות של הסכמה שלא מדעת או רשלנות ולכן יש מקום לדון במקרה זה בראש הנזק הנדון.

               

              31.לטענת ב"כ התובעת שלשה אירועים חמורים של פגיעה באוטונומיה העומדים בליבת הזכות מזכים את התובעת בפיצוי, ואלו ידונו בנפרד.

               

              1. העדר הצעת אפשרות להינתח-

                 

                באשר העדר הצעת ניתוח אין חולק כי הוסבר למשפחה שלא ניתן לנתח את המנוחה. לפיכך לאור המסקנה דלעיל באשר לסבירות החלטת הנתבעים באשר להימנעות מניתוח המנוחה אין מקום לקבע כי אי הצעת ניתוח הוא בבחינת פגיעה באוטונומיה.

                (2)מתן מורפיום

                 

                ברשומה הרפואית מיום 28.4.17 נרשם:

                "דווח למשפחה על האירוע והוסבר מצבה הקשה.. להקלה והרגעה קיבלה תוך ורידי 1 מ"ג הורמיקום והוחל במתן DRIP של מורפין בהשפעה טובה נרגעה."

                 

                כאמור לעיל, הוכח כי התובעת הובאה בסוד מצבה הרפואי של המנוחה. גרסת הנתבע 2 בדבר דיווח לתובעת על מתן מורפיום למנוחה לצורך שיכוך כאבים והרגעה לא נסתרה ואף הצורך בכך, לאחר אירוע הנפילה לא נסתר.

                אמת, אין מחלוקת שהמשך הטיפול במורפיום נועד לאותה מטרה אולם כטיפול פליאטיבי, קרי טיפול מקל כהגדרתו בחוק החולה הנוטה למות ,תשס"ו -2005.

                טענת התובעת למתן המורפיום ללא הסכמת המשפחה במסגרת טיפול כנ"ל מבוססת על הודאה כביכול של הנתבעים בדבר ניסיון למתן מורפיום למנוחה, שלא התקבל בהסכמת המשפחה. ברם, הטענה כוללת סתירה פנימית, שהרי אם הנתבעים גילו גם קשב לבקשתה להפסיק את הטיפול במורפיום, משמע הודע לתובעת על מתן המורפיום.

                הנתבעים ציינו כי נענו לבקשת התובעת לאחר שהציגה את צו האפוטרופסות ואילו הם הניחו כי הדבר נועד להקל על סבלה של המנוחה במצבה.

                 

                ראינו ,כי בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה יש להראות קשר סיבתי לנזק להבדיל מקשר סיבתי לסיבתיות ההחלטה.

                ודוק לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין כמות המורפין שניתנה למנוחה להתדרדרות במצבה. נהפוך הוא ד"ר אוביל בחר לציין כי כמות של 30 מ"ג היא גדולה ותו לא. לעומתו הסביר פרופ' הנתבע 2 כי הכמות נבחנת על פי פרק הזמן של ההזלפה למטופל ,אם ל 24 שעות או 30 שעות. עוד יצוין כי המנוחה נפטרה לאחר שהטיפול בו הופסק לנוכח מצבה.

                 

                (3)ההחלטה שלא להחיות את התובעת

                 

                לטענת התובעת ההחלטה שלא לבצע החייאה במנוחה במקרה שבו יידום ליבה מחייבת הסכמה של המנוחה או של בני משפחתה.

                ב"כ התובעת טען לקיומו של טופס רלבנטי (DNR) שהיה על הנתבעים לקבל מהמנוחה ואילו ב"כ הנתבעים הפנתה לעדותו של הנתבע 2 בדבר הנוהל הקיים במרכז הרפואי.

                אמנם על פי עדותו של הנתבע 2 הקביעה בדבר העדר החייאה נעשתה מול ובהתייעצות עם המשפחה לאחר שתואר בפניה מצבה הקשה של המטופלת.

                התיעוד היחיד ברשומה הרפואית מופיע כבר ביום ב- 29.4.17 עת נרשם:

                "במהלך האשפוז אובחן VSD גדול שהוחלט עם צוות קרדיולוגי – ניתוחי  חזה כ- Inoperable. דווח למשפחה והוסבר להם על מצבה הקשה והסופני.בהתייעצות עם פרופ' קורונובסקי –החלתה היא – לא לאחיה...."

                לא ניתן להתעלם מהציטוט של ב"כ התובעת את הודאת הנתבע 2 בשאלון כי ההחלטה שלא להחיות את המנוחה לא התקבלה בהסכמת המשפחה. ודוק, הרשומה הרפואית מצביעה על החלטה שהתקבלה כ- 10 ימים לפני שהמנוחה נפטרה.

                בעדותו בחר הנתבע לחזור על הרישום ברשומה הרפואית ולטעון כי היה ברור למשפחה שמצבה של המנוחה היה קשה והחייאה לא תוכל להאריך את חייה. עוד טען כי אין נוהל בביה"ח בדבר קבלת הסכמה להחייאה.

                 

                32.עיקרון קדושת החיים ורצונו של אדם להמשיך לחיות הם עקרונות יסוד בשיטה המשפטית ואף נקבעו כחזקה בחוק החולה הנוטה למות. לכן החובה לא מתמצית בהחתמה על טופס כזה או אחר, אלא בקבלת ההסכמה בפועל וככל שזו לא התקבלה מדובר בפגיעה באוטונומיה.

                 

                באשר לגובה הפיצוי, הגם שאין דרישה לסיבתיות ההחלטה נקבע כי יש טעם לאבחנה בין המקרה שבו הייתה ניתנת ההסכמה בסופו של דבר למקרה שבו לא הייתה ניתנת.

                [ראה ע"א 8126/07 הנ"ל]

                התובעת הביעה בעדותה את מורת רוחה עת אחות המחלקה הודיעה לה, לדבריה, לומר לאמה כי היא "הולכת למות". היא אף הוכיחה כי עמדה על הפסקת מתן מורפיום לאמה, בניגוד לדעת הרופאים שבחרו להקל על סבלה, וזאת בהנחה סובייקטיבית שמצבה של האם יוכל לחזור למצבה הקודם טרם ההתדרדרות במצבה.

                 

                33. מקובל עלי העיקרון אליו הפנה ב"כ התובעת ושנפסק בע"א 1303/09 הנ"ל, על פיו הפיצוי צריך להלום את נסיבות המקרה.

                כשאני נותנת דעתי למסכת הראיות כלה ולעובדה שמחד, סופה הוודאי של המנוחה היה ידוע לתובעת (על פי הודאתה) ומאידך לפגיעה בניהול מהלך סיום חייה כמתואר, אני מעריכה את הפיצוי בראש נזק זה בנסיבות, בסך של 100,000 ₪.

                 

                34.לאור כל האמור אני מחייבת את הנתבעים באמצעות הנתבעת 1לשלם לתובעת סך של 100,000 ₪ בתוך 30 יום. לסכום זה יתווספו הוצאות בגין אגרה וכן שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

                ניתן היום, י"א סיוון תשפ"ג, 31 מאי 2023, בהעדר הצדדים.

                Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ