אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> יגדל נ' ממונה על חדלות פירעון – מחוז תל אביב ואח'

יגדל נ' ממונה על חדלות פירעון – מחוז תל אביב ואח'

תאריך פרסום : 22/05/2023 | גרסת הדפסה

חדל"פ
בית משפט השלום תל אביב - יפו
70795-11-19
30/03/2023
בפני השופט:
דן סעדון

- נגד -
מבקשת:
גלית שוקרון - עו"ד (נאמנת)
עו"ד מאיר גרוס
משיבים:
1. אמליה יגדל - באמצעות עו"ד גלית ברוש
2. אילן יגדל - באמצעות עו"ד דוד הוד
3. ממונה על חדלות פירעון - מחוז תל אביב

החלטה
 

עתירת הנאמנת להורות על פירוק השיתוף בדירת מגורים ברחוב XXX רמת גן ( גוש XXX חלקה XX תת חלקה XX) (להלן: "הדירה") אשר משיב 2 ( להלן: "היחיד") ומשיבה 1 ( להלן: "המשיבה") רשומים כבעלי הזכויות בה באופן שווה.

1.היחיד והמשיבה נשאו זה לזו בשנת 1983. בחודש דצמבר 1999 הם רכשו זכויות בדירה תמורת סך של כ- 1.4 מיליון ₪ ונרשמו כבעליה בחלקים שווים. חלק מסכום הרכישה מומן על ידי בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ( להלן: "הבנק").

 

ביום 21.12.2001 נערך בין היחיד למשיבה הסכם ממון וגירושין ( להלן: "ההסכם"). ההסכם הוגש לאישור בית המשפט ביום 14.12.2004. קודם לכן, ביום 13.10.2004 נרשמה על זכויות היחיד בדירה הערה לפי סעיפים 11 (א)(1) ו 11 (א)(2) לפקודת המסים (גבייה). במסגרת ההסכם התחייב היחיד להעביר למשיבה את מלוא זכויותיו (מחצית) בדירה. המשיבה מעולם לא רשמה הערה לטובתה בגין ההתחייבות ולא עשתה דבר כדי לגרום לרישום זכויות היחיד על שמה.

 

בחודש יולי 2013 ונוכח עיקולים והערות שרשמו נושי היחיד על זכויותיו בדירה, הגישה המשיבה תובענה למתן פסק דין הצהרתי שנועדה להביא להסרת העיקולים וההערות שנרשמו. בסופו של יום הסכימו נושי היחיד להסרת העיקולים וההערות וההליך ללא הכרעה לגופו של עניין.

 

2.ביום 23.12.2019 ניתן צו פתיחת הליכים בעניינו של היחיד ועו"ד שוקרון מונתה כנאמנת ליישום הליכי חדלות הפירעון בעניינו. ביום 4.3.2021 הגישה הנאמנת בקשה זו לפירוק השיתוף במקרקעין. בקשתה נסמכת על כך שהיחיד היה ועודנו בעלים רשום של מחצית הזכויות בדירה. הנאמנת טענה בין היתר כי ההסכם הוא הסכם למראית עין אשר "אותות מרמה" אופפים את כריתתו ואחריה. על מנת לקדם טענה אפשרית לקיום "קניין ביושר" מצד המשיבה טענה הנאמנת כי במקרה זה היא אינה בגדר נושה חיצוני שהטיל עיקול על הזכות אותה התחייב היחיד להעביר למשיבה, כמו במקרים הטיפוסיים שנדונו בפסיקה, אלא היא באה בנעלי היחיד עצמו לעניין זה. בנסיבות אלה מדובר בתחרות בין קניין ביושר (למשיבה) לקניין רשום (של הנאמנת) אשר כוחו של האחרון גובר, כפי שנפסק בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג (4) 194 (1999)).

טענות היחיד

3.היחיד טען כי העילה לפירוק השיתוף (לשיטתו - חוזה למראית עין) התיישנה. עוד ציין כי גם נושיו העלו טענה לקיום חוזה למראית עין אך חזרו בהם מהטענה והסכימו למחיקת הערות ועיקולים. מכל מקום, בירור טענה לקיום חוזה למראית עין מצריך בירור עובדתי מורכב ואכסניה זו אינה הולמת לכך. עוד טען כי למשיבה קניין ביושר" שתוקפו השתכלל עם כריתת ההסכם ותוקפו יפה כלפי הנאמנת, גם אם לא נרשמה הערה מכוח התחייבותו להעביר זכויות למשיבה בפנקסי המקרקעין.

4.עוד טען היחיד טוען כי הבקשה נועדה לעקוף הוראות הקבועות בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי תשע"ח – 2018 (להלן: "החוק") בנוגע לביטול פעולות שונות הגורעות נכסים מקופת הנשייה ( סעיפים 219-221 לחוק).

טענות המשיבה

5. למשיבה, לשיטתה, קניין ביושר מכוח התחייבות היחיד כלפיה משנת 2001. זכותם של נושי היחיד – אשר הנאמנת באה בנעליהם בהליך זה – ניגפת מפני זכות זו. מעבר לכך, נטען כי ההסכם אינו למראית עין אלא הסכם אמתי והגירושין בעקבותיו.

 

ההסכם נכרת בשנת 2001 בעת שמצבו הכלכלי של היחיד היה תקין והוא היה כשר פירעון. חובות היחיד החלו להיווצר משנת 2004 לאחר שלא הגיש דוחות לרשויות המס.

6.בקשת הנאמנת לוקה בשיהוי לא סביר ופוגעת באופן לא מידתי בזכויות המשיבה. כמו כן, בשל חלוף השנים אבדו למשיבה מסמכים וראיות שהיה בידה להציג.

7.היחיד קיבל תמורה מלאה והוגנת עבור זכויותיו בדירה. המשיבה ויתרה על כתובתה, על חלקה בעסק והסכימה לקבל מזונות מופחתים. לטענתה היא זו ששילמה משך שנים את תשלומי המשכנתא לבנק.

8.אי רישום זכויות היחיד ע"ש המשיבה נבע מהיותה טרודה בגידול ילדיה ובשל היותה מפרנסת יחידה; דבר שהביא לחוסר יכולת כלכלית לרשום את זכויות היחיד בדירה על שמה על פי ההסכם.

תשובת הנאמנת

9.זכות הנאמנת לעתור לפירוק השיתוף בזכויות בדירה נובעת מזכות הבעלות (המשותפת) של היחיד בדירה. כשם שזכות זו אינה נתונה להתיישנות, כך גם לא נתונה להתיישנות זכות הנאמנת לעתור לפירוק השיתוף "בכל עת".

10.סעיפים 219-221 לחוק נועדו להעביר לקופה נכסים שהגיעו לידי צדדים שלישיים ואינם מוקנים לה. במקרה זה, זכויות היחיד רשומות על שמו ומוקנות לקופה ללא צורך בשימוש במי מהסעיפים האמורים.

11.קניין ביושר אינו מסייע למשיבה בתחרות מול הנאמנת כיוון שהנאמנת באה מכוחו של בעל הזכויות הרשום בדירה (היחיד). לכך יש להוסיף כי בהלכת אהרונוב הובעה דעה לפיה במקרים בהם נמנע בעל הקניין ביושר להעביר את הזכות הרשומה אליו או לרשום הערת אזהרה לטובתו הוא עשוי להיחשב כמי שפעל בחוסר תום לב ובמקרה כזה בתחרות בינו לנושה מעקל מאוחר יותר - ידו של האחרונה על העליונה.

 

12.המסמכים בהם תומכת המשיבה טענתה כי היא משלמת בעצמה את המשכנתא עבור הדירה מלמדים כי לכאורה גם היחיד נשא עם המשיבה בתשלום. התשלומים מבוצעים מתוך חשבון משותף למשיבה וליחיד. יתר על כן, היחיד הציג עצמו בפני הבנק לא אחת כמי שחב עם המשיבה בפירעון יתרת ההלוואה המובטחת במשכנתא.

דיון והכרעה

13.לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי במסמכים שהוצגו לי במסגרת ההליך, הגעתי למסקנה כי בנסיבות מקרה זה יש לקבוע כי לכל הפחות לעניין העברת זכויות היחיד בדירה למשיבה, היה ההסכם בין היחיד למשיבה הסכם למראית עין וככזה – בטל. טרם שאפרט את הטעמים למסקנה זו אבקש להידרש בקצרה למספר טענות מקדמיות שהעלו ב"כ היחיד והמשיבה.

 

אין ממש בטענת ההתיישנות שהעלה ב"כ היחיד. זכות הנאמנת לעתור לפירוק השיתוף בדירה נובעת מכך שהיחיד כבעלים הרשום של מחצית הזכויות בדירה רשאי "בכל עת" לעתור לפירוק השיתוף במקרקעין ( סעיף 37 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969). כשם שזכות הבעלות אינה נתונה להתיישנות, כך גם הזכות הנובעת ממנה לפי סעיף 37 (א) הנ"ל לעתור "בכל עת" לפירוק השיתוף אף היא אינה נתונה להתיישנות.

 

14.בקשת הנאמנת לפירוק השיתוף לא נועדה לעקוף את הוראות סעיפים 219-221 לחוק. סעיפים אלה נועדו להקנות לקופה נכס שנגרע ממנה. במקרה זה, זכויות היחיד לא נגרעו מהקופה והן עדיין מוקנות לה. לפיכך ההוראות האמורות אינן רלוונטיות לענייננו.

15.לגופם של דברים. סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 קובע כי חוזה למראית עין – בטל. חוזה כזה מתאפיין בכך שמלכתחילה לא הייתה כוונה אמתית לקיימו אלא ליהנות מיתרונות שונים כלפי צדדים שלישיים. כדי לקבוע אם חוזה הוא רק למראית עין יש להתחקות אחר כוונתם ורצונם האמתי של הצדדים כשהפתרון נמצא בתחום העובדתי, הנלמד מנסיבות המקרה (גבריאלה שלו, דיני חוזים, 169 ( 1995)). נטל השכנוע בעניין זה מוטל לפתחה של הנאמנת הטוענת לקיומו של חוזה למראית עין בין היחיד למשיבה. כיוון שהטענה מקפלת בתוכה דופי ביחיד ובמשיבה נושאת הנאמנת בנטל מוגבר לעניין משקל הראיות שעליה להציג בפני בית המשפט בהשוואה לנטל המקובל במשפטים אזרחיים (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 614 ( 1993)). עוד יש לציין לעניין זה כי במובחן מנטל השכנוע המוטל לפתחה של הנאמנת מהחל ועד כלה, נטל הבאת הראיות הוא "דינמי" ועשוי לעבור מצד לצד במהלך המשפט עם הצטברות "אותות המרמה" היינו אותן חזקות שבעובדה אשר אם הן נותרות ללא מענה מצביעים הם על מרמה. לעניין זה נקבע :

"ככל שמצטברים יותר "אותות מרמה" כך עובר הנטל על הנתבע להפריכן. מבין אותו המרמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר, איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב, חשאיות, שמירת הנראה למעביר ושמירת החזקה בידיו. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב ועליו להראות כי העסקאות נעשו בתום לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע וככל שהתובע יראה יותר אותות מרמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מרמה מצד הנתבע, ניתן יהיה להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע" (ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי, פס' 5 פ"ד נז(5) 776 (2003)). 

להשלמת הדיון בנקודה זו אציין כי אני ער לכך שההסכם אושר כדין על ידי בית המשפט לענייני משפחה אך כפי שנקבע "הסכם ממון בין בני זוג, ככל הסכם, תקף אך במישור האישי ועצם אישורו על ידי בית המשפט, ואפילו ניתן להסכם תוקף של פסק דין, אינו מקים אותו אקט פומבי ההופך את ההסכם למחייב אף צדדים שלישיים" ( רע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' מיכאל זמר, פ"ד נז (5) 491 (2003)).

16.במקרה שלפני, הצטברה מסה קריטית של "אותות מרמה" המצביעה על כך שההסכם בין היחיד למשיבה – לכל הפחות בעניין העברת הזכויות בדירה מהיחיד למשיבה – היה למראית עין בלבד. חרף הצטברות "אותות המרמה" שיפורטו להלן, לא השכילו היחיד והמשיבה להפריך את "אותות המרמה" או לתת הסברים מניחים את הדעת לקיומם לא כל שכן להצטברותם.

 

קשרים בין המעביר לנעבר

17. היחיד והמשיבה היו נשואים זה לזו משנת 1983 ולהם 3 ילדים.

 

מועד כריתת ההסכם והיות היחיד בחובות במועד זה

18. המשיבה טענה כי ההסכם נחתם בינה ליחיד ביום 21.12.2001 וממועד זה קיבל תוקף בטרם אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה. בטענה זו אין ממש. בסעיף 27 להסכם קבעו היחיד והמשיבה כי "חובות בגין העסק לרבות חובות ספקים, חובות לרשויות המס, חובות לנושים מכל מין וסוג שהוא יחולו על הבעל בלבד וישולמו על ידו". להוראה זו התווספה הוראה בכתב יד בה נאמר :מובהר כי הבעל מכר את עסקו במרץ 2004". ברור כי ביום 21.12.2001 לא היו היחיד או המשיבה יכולים לדעת כי היחיד מכר (לשון עבר) את עסקו במרץ 2004. מכאן המסקנה כי הוראה זו התווספה להסכם לאחר מרץ 2004. מכך נובעת מסקנה נוספת והיא כי ההסכם שנכרת לכאורה ביום 21.12.2001 לא היה ההסכם שאושר אלא לכל היותר טיוטה מוקדמת שלו. ההסכם המחייב שנכרת בין היחיד למשיבה נכרת לאחר מרץ 2004. בשנת 2004, כזכור, אישרה המשיבה בתגובתה, היחיד כבר היה מסובך כלכלית בחובות. בנסיבות אלה ניתן לקבוע כי ההסכם נכרת בעת שהיחיד היה בחובות. היחיד ציין בהקשר זה כי עדיין שילם "1000 דולר על סוויטה במלון מנדרין" ( ע' 23 ש' 7) אך בהמשך חקירתו אישר כי " ... הצרות הכלכליות שלי התחילו ב- 2002/2003 הייתי לבד, התחלתי להתברדק עם החיים שלי" ( ע' 24 ש' 16). כיוון שהמשיבה אישרה כי עסקו של היחיד שימש מקור הכנסה עיקרי למשפחה (ע' 12 ש' 9-11) הרי שברור לכל בר דעת כי לחובות שהצטברו שנה או שנתיים קודם לכן הייתה השפעה ברורה ומיידית על אורח חיי המשפחה ועל כן לא ניתן לטעון כי המשיבה לא ידעה על הסתבכותו הכלכלית של היחיד. ברור, אם כן, כי המשיבה ידעה שבמועד כריתת ההסכם לאחר חודש מרץ 2004 ועובר לאישור ההסכם בדצמבר 2004 היה היחיד מסובך כלכלית. לכך יש להוסיף כי ההערה שרשמה רשות המסים על זכויות היחיד בדירה נרשמה ביום 23.11.2004 וסמוך לאחר מכן אושר ההסכם על ידי בית המשפט לענייני משפחה. הסבר מניח את הדעת להשתהות היחיד והמשיבה באישור ההסכם (ככל ונכרת בשנת 2001) או לסמיכות בין רישום ההערה לטובת רשויות המס לבין אישורו בבית המשפט לא ניתן.

פער זמן בלתי סביר בין מועד אישור ההסכם למועד הגירושין

 

19.המשיבה טענה כי ההסכם עם היחיד נכרת בשנת 2001. סעיף 2 להסכם קובע: "בני הזוג יתגרשו זה מזו במועד הקרוב ביותר כפי שיקבע על ידי בית הדין הרבני באזור מגוריהם. הצדדים יפתחו תיק לגירושין בבית הדין מיד עם אישור הסכם זה על ידי בית המשפט". אין חולק כי ההסכם אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה ב-14.12.2004 אך הצדדים התגרשו זה מזו ביום 29.1.2009, בפער של כ-4 או 5 שנים מן המועד בו חתמו על התחייבות להתגרש זו מזה בהקדם האפשרי. היחידה גם הבהירה באופן נחרץ בתגובתה כי מאסה ביחיד בשל מעשי ניאוף. במצב דברים כזה, מצופה כי המשיבה תפעל להתגרש מן היחיד מהר ככל האפשר ולא לאחר מספר שנים לאחר אישור ההסכם.

היחיד לא שילם מזונות והמשיבה לא אכפה עליו חיוב זה

20.סעיף 7 להסכם בין היחיד למשיבה מפרט הסדרי מזונות שעל היחיד לשלם. בדיון ההוכחות התברר כי היחיד לא טרח לשלם אגורה על פי החיוב למזונות. המשיבה אישרה כי מעולם לא פעלה לגבות את חוב המזונות למשל על ידי פתיחת תיק הוצאה לפועל. מדובר בהתנהלות תמוהה בשים לב לכך שהמשיבה הדגישה פעם אחר פעם את מצבה הכלכלי הקשה והעובדה שנשאה לבדה בעול גידול ילדיה ופרנסת המשפחה. במצב דברים זה מצופה היה כי המשיבה תנקוט צעדים למצות את זכויות ילדיה מול היחיד לקבל מזונות. הסבר מניח את הדעת לעניין זה לא ניתן.

 

שמירת ההנאה מהנכס ליחיד חרף ההתחייבויות בהסכם

21.בהסכם נקבע כי "הבעל יפנה את הדירה על המטלטלים השייכים לו עד 60 יום (מחוק) ו/או 30 יום מיום אישור הסכם זה על ידי בית המשפט המוסמך לפי המאוחר". נובע מכך כי היחיד היה אמור לעזוב את הדירה לכל המאוחר עד יום 14.2.2005. והנה, ביום 22.7.2013 – כשמונה וחצי שנים לאחר המועד האחרון בו היה על היחיד לעזוב את הבית על פי ההסכם – מוצאים אנו כי היחיד והמשיבה חתמו מול ב"כ הבנק על הסדר עיכוב הליכי מימוש ותשלומים אשר אושר על ידי רשם ההוצאה לפועל. במסגרת ההסדר מאשרים היחיד והמשיבה בין היתר כי "... הבנק זכאי לממש את הנכס דלעיל המשמש כבית מגוריהם יחד עם בני ביתם כפנוי; וכי ויתרו על זכותם לדיירות מוגנות ו/או לקבל דיור חלוף ו/או לקבל פיצוי שהוא בעת מימוש הנכס..." (הדגשה אינה במקור). עולה אפוא כי היחיד והמשיבה מאשרים כשמונה וחצי שנים לאחר המועד בו היה על היחיד לעזוב את הבית על פי ההסכם, כי הם ממשיכים להתגורר באותה דירה "יחד עם בני ביתם". כלל השתק השיפוטי נועד למנוע מבעל דין להעלות טענות סותרות בהליכים שונים ובלבד שלבעל הדין המעלה טענה צמחה "הנאה" מהעלאת הטענה (אם כי יש המטילים ספק בנחיצות התנאי של קיום "הנאה" נובעת מהעלאת הטענה; ראו: רע"א 2401/21 ג'עוני 'נ נחלת שמעון בע"מ, פס' 35 (1.3.2022)). כלל זה לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ואמון הציבור במערכת המשפט (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט (6) 625 (2005)). בנסיבות מקרה זה, כיוון שהמצג הכולל את המצג בעניין מגורי היחיד והמשיבה בדירה עם בני משפחתם הוצג לרשם ההוצאה לפועל ואושר על ידו וכפועל יוצא מכך הופסקו הליכי מימוש השעבוד, נובע מכך כי מתקיים התנאי לפיו העלאת הטענה הצמיחה ליחיד ולמשיבה "הנאה" בהליך קודם באופן המצדיק להשתיקם בהליך זה מלהעלות טענה נוגדת באשר למועד עזיבת היחיד את הדירה.

22.יתר על כן, ביום 21.11.2013 ציין עוזר מהנדס עיריית רמת גן כי ביום 24.3.2010 "הוגשה על ידי אמליה ואילן יגדל בקשה "לתוספת בנייה" ( נספח 10 לבקשת הנאמנת). היחיד והמשיבה חתמו כאמור בשנת 2013 על הסדר תשלומים עם הבנק במסגרתו הם אישרו את התחייבותם לסלק יחד את חוב המשכנתא לבנק. הנה כי כן, גם שנים ארוכות לאחר יצירת ההתחייבות של היחיד להעביר את זכויותיו למשיבה, המשיכו היחיד והמשיבה להציג עצמם הן כלפי הבנק והן כלפי רשויות התכנון כבעלים במשותף של הזכויות בדירה וכמי שאחראים במשותף לסלק את חוב המשכנתא שנלקחה ביחס אליה.

נשיאה משותפת של החזר המשכנתא על ידי היחיד והמשיבה לאחר אישור ההסכם

23.היחיד והמשיבה קבעו בסעיף 18 להסכם כי ממועד עזיבת הבעל את הדירה, תישא האישה במלוא תשלומי ההלוואות שנלקחו לשם רכישת הדירה ואשר מובטחת בשעבוד לטובת בנק למשכנתאות. תניה זו בהסכם התבררה כאות מתה. בנספח 12 לתשובת הנאמנת לתגובת היחיד לבקשה לפירוק שיתוף צירפה הנאמנת תמציות חשבון ששיגר הבנק ליחיד ולמשיבה משנת 2006 עד 2010. על אף במועדים אלה הייתה אמורה המשיבה לשאת באופן בלעדי בהחזרי המשכנתא מחשבונה, עולה מן הנספחים כי התשלום לבנק בוצע "בהו"ק (הוראת קבע – ד.ס.) מחשבון XXXXXXע"ש יגדל אמיליה ואילן". מדובר אפוא בחשבון משותף לגביו קיימת חזקה כי הכספים המצויים בו שייכים לשני בעלי החשבון (ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פ"ד מו (5) 661, 667א (1992), נובעת מכך החזקה כי הכספים באמצעותם שולמה המשכנתא, שנים חתימת ההסכם המטיל על המשיבה חובה בלעדית לשאת בתשלום המשכנתא, מכספי היחיד והמשיבה גם יחד.

היעדר כל איזון בחלוקת הנכסים בין היחיד למשיבה ע"פ ההסכם

24.מעיון בהסכם עולה כי נכסי התא המשפחתי לא חולקו באופן הוגן בין היחיד למשיבה. כך, בעוד שהמשיבה קיבלה לרשותה את כל הזכויות נטל היחיד על עצמו את כל החובות. המשיבה קיבלה מחצית זכויות היחיד בדירה וכן רכב. היחיד, "קיבל" עסק אשר על פי הודאתו בעדותו היה שקוע בחובות כשנה - שנתיים קודם לכן (... הצרות הכלכליות שלי התחילו ב- 2002/2003 הייתי לבד, התחלתי להתברדק עם החיים שלי" ( ע' 24 ש' 16). ברור אפוא כי הותרת העסק השקוע בחובות ברשות היחיד אינה תמורה הוגנת וסבירה עבור זכויותיו בדירה ועבור הרכב. המשיבה טענה כי הסכימה לקבל מזונות מופחתים כנגד זכויות היחיד בדירה אך מעבר לכך שמעדותה הוכח כי היחיד לא שילם אגורה עבור מזונות והיא לא טרחה לאכוף חיוב זה עליו, ברור כי אין קשר בין חובתו של היחיד לשלם מזונות להם זכאים ילדיו לבין חובות וזכויות בענייני רכוש בין היחיד למשיבה. נובע מכך כי הסכמה לתשלום מזונות מופחתים ולמעשה ויתור על מזונות קטינים אינו יכול להיחשב תמורה הניתנת עבור זכויות היחיד בדירה. המשיבה ציינה בתגובתה כי ויתרה על כתובתה אך לא הרחיבה בנוגע להיקף הזכות עליה ויתרה ובשאלה אם קיים יחס סביר כלשהו בין התמורות שקיבלה במסגרת ההסכם לבין היקף הכספי הכרוך בוויתור שוויתרה.

 

אי רישום זכויות היחיד ע"ש המשיבה או רישום הערה חרף חלוף עשרות שנים

25.גרסת המשיבה היא כי ההסכם בינה ליחיד נחתם בשנת 2001 ואושר בשנת 2004. בין שכך הוא ובין שההסכם נחתם ואושר בשנת 2004 לא יכול להיות חולק כי ממועד אישור ההסכם ועד היום המשיבה מעולם לא טרחה לפעול לרישום זכויותיה בהתאם להתחייבות היחיד כלפיה בהסכם או למצער לרישום הערה לזכותה. מחדל זה מעורר תמיהה בשים לב לפרק הזמן הניכר שחלף ממועד כריתת ההסכם או אישורו ועד עתה, בלי שהמשיבה נוקפת אצבע לשם שמירה על זכויותיה. עצמת המחדל מתגברת בשעה שהמשיבה כבר עמדה מניסיונה המר על החשיבות ברישום הזכויות על שמה או למצער ברישום הערה לזכותה. זאת בשל ההליך בו פתחה בשנת 2013 למירוק זכויות היחיד בדירה מהערות ועיקולים שרשמו נושיו. למטרה זו ידעה המשיבה לשכור שירותי עו"ד על מנת שיסייע לה למצות את זכויותיה. טענותיה כי בשל עול גידול ילדיה והיותה מפרנסת יחידה למשפחתה לא היה בידה לפעול לרישום זכויותיה אינה מהימנה עלי, בשים לב לכך שגם קשיים אלה לא מנעו ממנה כאמור לפעול למירוק זכויות היחיד בדירה. טענת המשיבה כי מדובר במחדל ב"כ הועלתה בעלמא ואין לקבלה שעה שעוה"ד לא זומן להעיד על ההוראות שקיבל בעניין רישום זכויות המשיבה בדירה. הימנעות המשיבה לזמן עד רלוונטי פועלת לחובתה.

26.מעבר לכך, המשיבה לא הראתה כי בעקבות התחייבות היחיד להעביר אליה את זכויותיו בדירה דווחה העסקה כדין לרשות המסים בעקבות ההתחייבות. ודוק. גם אם אניח לצורך הדיון כי עסקה מעין זו בין בני זוג אגב גירושין אינה מצמיחה חבות במס, לא יכול להיות חולק כי חלה חובה לדווח על העסקה לרשויות המס. בנסיבות העניין לא הוכח כי דיווח כזה אכן היה.

 

עובר לאישור ההסכם (ולאחר כריתתו לשיטת המשיבה) המשיכה המשיבה לפרוע חובות ליחיד

27.המשיבה העידה כי ההסכם נכרת בשנת 2001 בעקבות מעשה בגידה וניאוף מצד היחיד. עם זאת, היא העידה כי בשנת 2004, מספר שנים לאחר האירוע שהוביל לרצון לפירוד הזוגי, היא סייעה ליחיד לפרוע חובות לנושיו. המשיבה ציינה כי בשנת 2004 היו ברשותה יותר אמצעים ("...היו סכומים שזמינים לי קיבלתי בפרישתי הרבה מאוד כסף. באותו זמן לא ידעתי להתמודד עם מה יהיה כי לא רציתי שלי יהיה סכומים בבנק והוא לא יהיה לו" ( ע' 13 ש' 14-22). גם היחיד ציין כי "היא שילמה הרבה חובות" ע' 20 ש' 10). סילוק חובות של מי שדבק בו עיקר האשם בקרע בין בני הזוג וגירושיהם (היחיד; ע"פ טענת המשיבה) הוא מהלך תמוה. הטענה כי המשיבה לא עמדה בפני תחנוני ילדיה לסייע למנוע את כניסת אביהם למאסר אינה מסבירה את נדיבות המשיבה כלפי היחיד לאור יחסו אליה כאמור ולאור רצונם המשותף – כעולה מן ההסכם – לחיות את חייהם בנפרד ללא מעורבות הדדית רגשית או כלכלית.

28.צבר "אותות המרמה" במקרה דנא מדבר בעד עצמו. הוא מעביר אל כתפי הצדדים שכנגד את הנטל להראות כי חרף כל האמור, ההתחייבות להעביר למשיבה את זכויות היחיד בדירה נעשתה בתום לב או לתת הסבר מניח את הדעת לאותות המרמה שפורטו לעיל. במקרה שלפני, נראה כי היחיד והמשיבה כשלו במשימה זו והנטל לא הורם. בנסיבות אלה אין מנוס מלקבוע כי לכל הפחות התחייבות היחיד כלפי המשיבה בהסכם להעביר אליה את זכויותיו בדירה היא הסכם למראית עין שלא נלוותה אליו כוונה אמתית מצד מי מהצדדים לממשו ובהתאם נהגו הצדדים גם לאחר כריתת ההסכם ואישורו כפי שציינתי. בנסיבות אלה התחייבות היחיד כלפי המשיבה בטלה. אשר על כן, אני נעתר לבקשת הנאמנת ומורה על פירוק השיתוף בדירת מגורים ברחוב XXX רמת גן (גוש XXX חלקה XX תת חלקה XX). הנאמנת תגיש פסיקתה לחתימה. בשים לב לכך לצירופן שלא כדין של ראיות לסיכומי הנאמנת מבלי שהיה להם זכר בבקשה המקורית, לא מצאתי לעשות צו להוצאות בהליך זה.

 

ניתנה היום, ח' ניסן תשפ"ג, 30 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ