פלוני ואח' נ' בית שבתי לוי פנימייה ומרכז חירום לילדים בגיל הרך ואח'

צדדי ג'

1. מדינת ישראל – משרד הרווחה

ע"י פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)

2. ד"ר לאוניד נגליס

ע"י ב"כ עוה"ד ברוך דויטשר

3. הראל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד א. אלרום ואח'

4. בית שבתי לוי פנימייה ומרכז חירום לילדים בגיל הרך

ע"י ב"כ עוה"ד גב' פזית גלובינסקי ואח'

נגד

צד ד'

כלל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד גב' פזית גלובינסקי ואח

פסק דין

1. עסקינן בתביעה לפיצויים בגין רשלנות נטענת של הנתבעים, במסגרת הליך אימוץ, שבו נמסרה לתובעים ילדה לאימוץ שסובלת מתסמונת מרפן, שהיא מחלה מולדת גנטית, וזאת מבלי לידע את התובעים ובניגוד להסכמתם במסגרת הליך האימוץ.

    

   התביעה היא תביעתם של ההורים המאמצים בגין הנזקים הממוניים שנגרמו להם כתוצאה מן העובדה שנדרשו להוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לצרכים הטיפוליים בשל מצבה הרפואי של הילדה שאימצו ואשר יידרשו להם גם בעתיד. כן הם תובעים הפסדי השתכרות והוצאות מגורים. כמו כן הם תובעים פיצוי בגין כאב וסבל.

    

2. הנתבעת 1 היא עמותה שנותנת שירותי סידור וטיפול בילדים שזקוקים להוצאה מהבית ומציאת מסגרת דוגמת אימוץ, וזאת במסגרת הסכם בינה לבין המדינה (להלן: "בית שבתי לוי" או "הפנימייה").

    

3. הנתבעת 2 היא המדינה אשר מפעילה במסגרת משרד העבודה והרווחה את השירות למען הילד שהינו השירות המוסמך לפעול בכל הנוגע לאימוץ ילדים בארץ מכוח חוק אימוץ ילדים, התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק האימוץ").

    

4. בית שבתי לוי שלחה הודעה לצד ג' כנגד המדינה וכנגד ד"ר גנליס ששימש באותה העת כרופא המשפחה שטיפל בילדי הפנימייה, וכנגד המבטחת שלו באותה העת, הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הראל").

    

5. המדינה שלחה הודעה לצד ג' כנגד בית שבתי לוי.

    

6. הראל שלחה הודעה לצד ד' כנגד בית שבתי לוי והמבטחת שלה כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל").

    

7. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק. מכאן שתחילה תידון שאלת האחריות.

    

8. מטעם התובעים העידו התובעים עצמם וכן מר י. צ. מהקיבוץ שבו היו חברים התובעים (להלן: "י. צ."). כמו כן הוגשה חוות דעת חשבונאית לעניין שיעור הנזק.

    

   מטעם בית שבתי לוי העידה האחות חנה שמשי (להלן: "האחות שמשי").

    

   מטעם המדינה העידה גב' אירית מעוז, מי ששימשה עובדת סוציאלית בשירות למען הילד והייתה מי שטיפלה בתיק האימוץ מול התובעים (להלן: "עו"ס מעוז").

    

   מטעם ד"ר גנליס העיד הוא עצמו.

    

   מטעם הראל חברה לביטוח בע"מ וכלל חברה לביטוח בע"מ הוגשו רק מסמכים.

    

   כמו כן הוגשה מטעם הנתבעים חוות דעת חשבונאית נגדית.

    

   שני הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות באשר למשמעות תסמונת מרפן וכן לשיעור הנכות שממנו סובלת הילדה והצפי למצבה הרפואי בעתיד.

    

9. תחילה תידון שאלת האחריות ולאחריה תידון שאלת שיעור הנזק.

    

   ואלה העובדות הצריכות לעניין:

    

10. התובעים הם זוג ולהם שני ילדים ביולוגיים משותפים. בשנת 2005 ביקשו התובעים לאמץ ילד מתוך מטרות אלטרואיסטיות טהורות.

     

11. במסגרת התהליך לקראת האימוץ נדרשו התובעים בין היתר למלא "כרטיס פרטי בני זוג" (נספח ב' לתצהירי התובעים). באותו כרטיס נשאלו התובעים האם הם נכונים לקבל לאימוץ ילד עם בעיות כלשהם והשיבו כך:

     

    "רקע של פיגור – לא

    רקע של מחלת נפש – לא

    בעיות רפואיות מורכבות – לא

    עיכוב התפתחותי – כן

    בעיות רפואיות קלות – כן"

     

12. התובעים נמצאו מתאימים לאמץ ולאחר שנתיים של המתנה לילד מתאים, הודע לתובעים על האפשרות לאמץ את ל.

     

13. ל., ילידת 29.8.03, הגיעה לבית שבתי לוי עם שני אחיה לאחר שנמצא שהוריהם לא יכולים לטפל בהם. הם הגיעו לפנימייה בדצמבר 2004. הילדים הגיעו עם מוזנחות רגשית ופיזית גדולה.

     

    בחודש יולי 2006 הוכרזה ל. כברת אימוץ.

     

14. התובעים דווחו באוגוסט 2006 כי ישנה ילדה שיכולה להתאים להם. הם נפגשו עם עו"ס מעוז וזו נתנה להם דיווח על הילדה בהתאם לנתונים שהיו בידה. אין חולק כי באותו שלב לא עלה כל נושא החשד לתסמונת מרפן. עלה הנושא של החשש מתסמונת גנטית של מחלת הפורפיריה ועל כן ביקשה עו"ס מעוז את תוצאות הבדיקה הגנטית של הילדה בעניין זה. בהמשך ביקשה התובעת 1 פרטים נוספים בשיחות טלפון עם עו"ס מעוז.

     

15. ביום 17.9.06 נפגשו לראשונה התובעים עם ל.. בפגישה נכחה גם עו"ס מעוז והיא התקיימה בבית שבתי לוי. עובר לפגישה עם ל. עצמה נפגשו התובעים עם העובדת הסוציאלית במקום - כרמית.

     

16. לאחר מכן נפגשו התובעים עם ל. מספר ימים ברצף וביום הרביעי נפגשו עם ד"ר גנליס והאחות שמשי. באותה פגישה הקריא להם ד"ר גנליס מתוך סיכום רפואי שכתבה האחות שמשי, על סמך התיק הרפואי של ל. בבית שבתי לוי. הצדדים חלוקים בשאלה מה היו הפרטים שמסרו האחות שמשי וד"ר גנליס לתובעים כאשר עלה המונח "תסמונת מרפן".

     

17. לתובעים נמסר מפי עו"ס מעוז ולאחר מכן מפי ד"ר גנליס והאחות שמשי כי לל. יש בעיה בעדשות העיניים שייתכן ותצריך ניתוח וכן בעיה לבבית שמצריכה מעקב וייתכן שתצריך צנתור. כך גם ל. סובלת בעיקר מבעיה רגשית שמתבטאת בין היתר בקשיים שפתיים.

     

18. התובעים הפגישו בין ל. לילדיהם הביולוגיים ולאחר מכן הודיעו על הסכמתם לקחת את ל. לביתם כאומנה לקראת אימוץ.

     

19. לאחר של. הייתה בחזקת התובעים כחצי שנה, במסגרת מעקב קרדיולוגי שנעשה לה בבי"ח יוספטל, הסתבר לתובעים כי היא סובלת מתסמונת מרפן על כל ההשלכות האפשריות של התסמונת. התובעים לקחו זאת מאד קשה. כתוצאה מכך נדרשו למעקבים רבים מכפי שציפו במרכזים רפואיים גדולים במרכז הארץ, במיוחד בשנה-שנתיים הראשונות לאחר גילוי קיומה של התסמונת.

     

20. בעקבות גילוי המידע התנהלו שיחות עם עו"ס מעוז ובסופן הוסיף השירות למען הילד לשלם לתובעים את הסכומים החודשיים המקובלים שמשתלמים למשפחות אומנה. זאת גם לאחר של. אומצה פורמלית על ידי התובעים.

     

    מצבה הרפואי של ל. מתוך התיק הרפואי

     

21. כבר בהיות ל. בת 7 חודשים, במרץ 2004, ועוד עובר להעברתה לבית שבתי לוי, מצא רופא קופת חולים, ד"ר וולף, שהיא נראית רזה מאד, אינה יושבת, החזרים ערים מאד, עיניים שקועות, משקל באחוזון הנמוך, לא תומכת בגפיים תחתונות ומוטוריקה גסה חלשה והפנה בדחיפות למכון להתפתחות הילד. הוא ציין כי ידוע על דיסלוקציה של העדשות במשפחה (עמ' 321 למוצגי בית שבתי לוי להלן ייקראו "המוצגים").

     

22. בהיותה בת 11 חודשים ביום 29.7.04, נבדקה ל. על ידי ד"ר עידית פוזנר, נוירולוגית התפתחותית ומנהלת המכון להתפתחות הילד, שמצאה טונוס נמוך, גמישות יתר והחזרים תקינים. עוד היא מציינת כי לל. מראה דיסמורפי ועיניים שקועות. בסופה של הבדיקה היא מציינת כך (עמ' 337-338 למוצגים):

     

    "בהחלט מומלץ לשקול בדיקת עיניים וייעוץ גנטי לכל המשפחה: בגלל ההיפוטוניה. ייתכן שמדובר בתסמונת מרפן. הייתי גם עושה לה US של בטן, וייעוץ קרדיולוגי."

     

23. ב – 8.9.04 ישנו מסמך בכתב יד עם פירוט התא המשפחתי של הוריה הביולוגים של ל. ומידע על מצבם. והכותב מסכם (עמ' 339-340 למוצגים):

     

    "צריך פיזיו – רק כדי להבין מה קורה עם הילדה ולהחזיק אותה כדי שיגיעו לב. עיניים, קרדיולוגיה וגנטיקה. האם עברה ניתוח עיניים בגיל 16 – 17 שנים."

     

24. ביום 7.11.04 ישנו סיכום של הפיזיותרפיסטית ענת אורטנר, אחראית התפתחות הילד בקופת החולים וממנו עולה כי מבחן AIMS נתן 54 נקודות מעט מעל 25%. יש ציון שהפנים דיסמורפיים.

     

25. ביום 21.12.04 כתבה ד"ר פוזנר מכתב סיכום לעובדת סוציאלית ענת חן שבו ציינה בין היתר כי בידי הרופא המטפל מכתב עם המלצות לבירור רפואי וכי נכון לנובמבר 2004 אין להערכתה מחלה חריפה ואין עיכוב התפתחותי.

     

26. בינואר 2005 הגיעה ל. לבית שבתי לוי. על פי הכרטיס הרפואי טופלה על ידי ד"ר גנליס לאורך תקופת שהותה שם. היא הגיעה עם איחור התפתחותי בכל התחומים כפי שעולה מבדיקת המכון להתפתחות הילד מיום 5.1.05 חתום על ידי פרופ' תירוש (עמ' 166-167 למוצגים).

     

27. לענייננו רלוונטיים הרישומים הבאים מתוך הכרטיס בבית שבתי לוי:

     

    ביום 16.5.05 מצוין שיש חשד לתסמונת מרפן עקב דיסלוקציה של העדשות. ד"ר גנליס מבקש יעוץ קרדיולוגי לשלילת MVP או אנוריזמה של האאורטה (עמ' 93 למוצגים).

     

    ביולי 2005 נבדקה על ידי קרדיולוג ילדים, ד"ר ורטהיימר, לצורך שלילת תסמונת מרפן שהפנה לבדיקת אקו לב. אקו בוצע והדגים PDA (דוקטוס ארטריוזוס פתוח ,שמשמעו אי סגירה של עורק שעוקף את מחזור הדם הריאתי בתקופת העוברות ואמור להסגר אחרי הלידה - ח.ו.ו.). כן נבדקו מדדים נוספים והומלץ על טיפול אנטיביוטי מניעתי, ביקורת בעוד שנה שכן ייתכן שיהיה צורך לסגור את הדוקטוס תוך כדי צינתור (עמ' 95-96 למוצגים).

     

    בספטמבר 2005 הייתה בבדיקה במכון הגנטי בבית חולים בני ציון אצל פרופ' בורוכוביץ לצורך בדיקה לחשש למחלת פורפיריה ממנה סובלת אמה הביולוגית. הבדיקות שהגיעו הצביעו על כי ל. אינה סובלת מפורפיריה.

     

    ב- 22.11.05 מציינת האחות שמשי בכרטיס בכוכבית: "המשך חיפוש לאפשרות של תסמונת גנטית + הפנייה חוזרת לב. עיניים בהקדם – ולשקול תיקון עם משקפיים".

     

    ב – 7.9.06 מציינת האחות שמשי ביקור במרפאה קרדיולוגית במרפאת לין. ממצאי הבדיקה מחוקים בטוש שחור זולת הצורך בבדיקת אקו חוזרת ב – 14.9.06. באותו מועד היא מציינת שהיה ביקור חוזר – שוב מחיקות בשחור לבד מהרישום: "גודל ותפקוד חדרים – טוב. – בקיצור מלבד האבחנה הנ"ל כל שאר הבדיקה תקינה. ההמלצות – SBE – prophylaxis".

     

    עיון במסמך של ד"ר ורטהיימר מלמד שמצוינים בו PDA קטן עם JET ארוך בכיוון הקיר של העורק הריאתי מפל 76 ממ"כ. PFO קטן (2 מ"מ) עם דלף קטן R

     

28. במקביל עולה מתוך הכרטיס הרפואי כי ל. הייתה מטופלת במרפאות עיניים בשל בעיותיה לרבות קוצר ראייה והצורך בהתאמת משקפיים ודלקות עיניים. כן הייתה מטופלת על ידי רופאי אף אוזן גרון בשל דלקות אוזניים חוזרות לאורך התקופה.

     

29. לאחר של. עברה לחזקתם של התובעים היא החלה במעקב במרפאה של קופת חולים בערד. את תסמונת מרפן קבע לראשונה רופא במחלקה הקרדיולוגית בבית חולים יוספטל. המעקב בתחום העיניים והמעקב במרפאת מרפן נעשו בבית חולים תל השומר. בתחום הקרדיולוגי עברה למעקב במרפאה בתל השומר בהמשך.

     

30. בשנת 2008 עברה ניתוח קטרקט בעין ובשנת 2011 עברה ניתוח להשתלת עדשה בבית חולים תל השומר.

     

31. במסגרת המעקב הקרדיולוגי בתל השומר הגיעה למעקבים אחת לחצי שנה, כפי שנדרש, ונמצא כי הממצאים הלבביים קלים, היא מטופלת בנורמיטן. נכתב כי היא אסימפטומטית מבחינה לבבית ואף הסירו מל. את הצורך בטיפול אנטיביוטי פרופילקטי לאנדוקרדיטיס (עמ' 290-292 למוצגים).

     

32. ניתן לסכם כי על פי המסמכים הרפואיים בעניינה של ל., עובר להגעתה לבית שבתי לוי עלה חשש שהיא סובלת מתסמונת מרפן. הדבר בא לראשונה לידי ביטוי בסיכום ביקור של האם הביולוגית עם ל. אצל ד"ר עידית פוזנר ב – 29.7.04. לאחר מכן צוטט המכתב, על החשד שבו, במספר מסמכים נוספים הן של גורמי הרווחה שהיו מעורבים בקליטתה של ל. בבית שבתי לוי, והן על ידי גורמי רפואה שבדקו אותה.

     

33. מתוך אותם מסמכים נלמד כי הגורמים המטפלים בל. העלו חשש לכך של. סובלת מתסמונת מרפן. זאת בשל ממצא של דיסלוקציה של העדשות שהתגלתה אצל ל. ולאור היפוטוניה ומראה דיסמורפי. החשש לא אומת עד לאחר של. עברה לחזקת התובעים אך טרם אימוצה הפורמלי.

     

34. בהמשך, משאומת החשד ונקבע כי ל. סובלת מתסמונת מרפן, היא החלה להיות מטופלת תרופתית בנורמיטן ונדרשה למעקבים. לא היה שינוי דרמטי במצבה הלבבי על פי המסמכים שעד לשנת 2012. היא נזקקה לשני ניתוחים בעיניה שעברו בהצלחה.

     

    תסמונת מרפן

     

    מדובר בתסמונת גנטית תורשתית שמאופיינת בליקוי ברקמות החיבור שבאה לידי ביטוי: בפגמים בשלד ובין היתר גפיים ארוכים מהרגיל, פלטפוס, עקמת ובית חזה קעור; בעיה של עדשות בעין שנובעת מדיסלוקציה של העדשה וכן קוצר ראייה לעיתים; בעיות לבביות שעיקרן הרחבה של האאורטה ופגם במסתם האאורטלי או המיטרלי שמביא לדליפה ממנו ויכול להביא לאי ספיקה שלו ברמה כזו או אחרת, עד כדי מפרצת של אבי העורקים. הבעיה הלבבית היא הגורם העיקרי לתמותה של הסובלים מהתסמונת; שינויים ברקמת הריאות ושינויים של רקמת הדורה בגיל מבוגר יותר.

     

    ההשתנות ברמת התחלואה אצל הסובלים מתסמונת מרפן גדולה. ישנם חולים בעלי תסמינים קלים ויש בעלי תסמינים קשים שמקשים על התנהלותם היום-יומית. לא כל התסמינים מופיעים אצל כל החולים.

     

    בעבר הייתה תוחלת החיים של חולים אלו קצרה בהרבה מתוחלת החיים הממוצעת. כיום בעיקר במקרים שבהם התסמונת מאובחנת בשלבים מוקדמים של החיים וכאשר מקפידים על בדיקות תקופתיות ומטפלים בהן, קיצור תוחלת החיים קטן בהרבה. תוחלת החיים תלויה במצב הלבבי.

     

35. כאמור, אצל ל. מתבטאת תסמונת מרפן בבעיה של דיסלוקציה בעדשות העין שהצריכה ניתוחים להשתלת עדשה וכן בהרחבה של האאורטה בלב שמחייבת אותה לטיפול תרופתי בנורמיטן ובמעקב שוטף.

     

36. מתוך חוות הדעת והמסמכים הרפואיים ניתן לקבוע כי עד לתום שמיעת הראיות, בהיותה של ל. בת 16, ההתבטאות של מחלתה לא הייתה קשה ודרשה בעיקר מעקבים שוטפים חצי שנתיים וטיפול תרופתי.

     

    טענות התובעים

     

37. לו היו יודעים עובר לפגישתם הראשונה עם ל. כי היא סובלת מתסמונת מרפן, לא היו מגיעים לפגישת ההיכרות איתה והיא לא הייתה מתקיימת. זאת מאחר ומדובר בבעיה רפואית מורכבת שהם לא רצו לקחת על עצמם.

     

38. הגורמים מטעם בית שבתי לוי ומטעם המדינה לא ציינו בפניהם כי עלה חשש לקיומה של התסמונת והסתפקו בכך של. סובלת מבעיה כלשהי בעינה וכן ממום קטן בלב שמצריך ביקורת שנתית. שהיא כנראה תוכל לחיות עם המום הזה ולכל היותר תידרש לעבור צנתור.

     

39. רק לאחר שפגשו את ל. ונקשרו אליה ושיתפו את ילדיהם הביולוגיים במפגשים, עלה בשיחה שקיימו עם ד"ר גנליס והאחות שמשי כי היה חשש לתסמונת מרפן. התובעים ביקשו הסבר ונאמר להם כי התסמונת נשללה ואין מקום לדבר על כך.

     

40. התובעים לא קיבלו לידיהם מסמך מסודר באשר לכל הקורות הרפואיות של ל. זולת פתק מהאחות שמשי שבו צוינו ההוראות הבאות:

     

    *רגישות לטיפ' עיניים 1% cyclopentolat

    1.להשאר במעקב של בדיקת נוירו-התפתחותית בסביבות חודש אוקטובר.

    2.ביקורת בדיקת שמיעה + טיפנו. (מקבלים הפנייה מרופא א.א.ג).

    +בדיקת רופא א.א.ג (האם עדיין מצב דלקת פטרייתית באוזן שמאל – קיבלה טיפ' טוברקס (תמיסת אגיספור) פטריית קנדידה.

    3.ביקורת ב. עיניים פעם בחצי שנה (בדיקה אחרונה ב – 12.9).

    *מעקב קארדיולוג ילדים - פעם בשנה. (אקו לב אחרון בוצע 27.9.06)

    להקפיד על מתן אנטיביוטיקה מונעת במצב של פעולות חודרניות כדי למנוע SBE (למשל כמו טיפולי שיניים)."

    בתחתית הפתק מצוי מספר הטלפון הנייד של האחות שמשי.

     

41. 8 חודשים לאחר של. הועברה לחזקתם (במסגרת אומנה לקראת אימוץ), הסתבר להם שיש חשד של. סובלת מתסמונת מרפן. אז דרשו את כל המסמכים הרפואיים שלא נמסרו להם בטרם פגשו בל. והסתבר להם שהחשד לתסמונת זו עלה עוד בטרם הגיעו לפגישת ההיכרות.

     

42. בשלב הזה לא יכלו להשיב את ל. שכן לא יכלו לעשות כן לא לל. ולא לילדיהם. הם נקשרו אליה והיא הייתה כבר חלק מן המשפחה והדבר לא היה מוסרי מבחינתם.

     

43. בית שבתי לוי התרשלו כלפיהם בכך שהזניחו את הטיפול בל. לאישוש התסמונת והסתירו מהם את החשד שעלה לתסמונת מרפן ואף שללו אותה במפגש עם ד"ר גנליס והאחות שמשי.

     

44. בית שבתי לוי התרשלו גם בכך שלא עדכנו את הגורמים המטפלים בל. בעת שהותה אצלם בחשד שעלה לתסמונת מרפן על ידי מי מהגורמים האחרים. הם לא פנו לגנטיקאי כפי המלצת ד"ר פוזנר מיולי 2004, הם לא הציגו בפני פרופ' תירוש מנהל המכון להתפתחות הילד במרכז הרפואי בני-ציון כי עלה חשד זה הגם שהוא עצמו ציין כי יש להמשיך בחיפוש אחר אפשרות לתסמונת גנטית בדצמבר 2005 ועוד.

     

45. בית שבתי לוי התרשל בכך שהרופא מטעמו לא היה מעודכן בכל המצוי בתיק הרפואי של ל. בעת הפגישה איתם וכך גם הסיכום הרפואי שמסר להם היה רשלני ולא כלל את הפרט המהותי כי התסמונת טרם נשללה.

     

46. מכאן שבית שבתי לוי הציגו בפני התובעים מצג שווא. התובעים האמינו כי המידע שנמסר להם מהרופא והאחות הוא מידע אמין וניתן לסמוך עליו.

     

47. המדינה התרשלה כלפיהם מחמת שלא ערכה בדיקה ראויה לבחון את מצבה האמיתי של ל. בטרם הוצע לתובעים לבחון את אימוצה. זאת הגם שהיה ידוע לשירות למען הילד כי הם אינם מעוניינים בילד עם בעיות רפואיות משמעותיות.

     

    הרשלנות באה לידי ביטוי גם בכך שהתסקיר שנערך בעניינה של ל., והוצג לעו"ס מעוז, שהייתה אשת הקשר בין התובעים לבין בית שבתי לוי, לא כלל כל פרט על אותו חשד לתסמונת מרפן שטרם אושש או נשלל.

     

48. המדינה לא הביאה לעדות את גב' נילי דיסקין, העובדת הסוציאלית שהייתה האפוטרופסית של ל. עם הוצאתה מביתה ועד לאימוצה (להלן: "עו"ס דיסקין"). עו"ס דיסקין היא זו שערכה את התסקיר ומכאן שאם הייתה זו מגיעה לעדות – עדותה לא הייתה משרתת את עמדת המדינה.

     

49. התובעים מעלים חשש שהרצון של השירות למען הילד למצוא לל. בית באותה תקופה היה גבוה ונעשה בלחץ שכן שני אחיה האחרים היו צפויים להיקלט במשפחות והיה רצון עז למנוע ממנה משבר נוסף.

     

50. אין מקום להכיר באשם תורם בכך שהתובעים לא ביקשו להשיב את ל. לשירות למען הילד שכן כאמור ילד אינו חפץ.

     

    טענות בית שבתי לוי

     

51. בית שבתי לוי אינו מעורב כלל בהליך האימוץ. הליך האימוץ מנוהל באופן בלעדי ע"י השירות למען הילד לרבות התאמת הילדים לאימוץ.

     

52. אם ישנה חובת זהירות היא של בית שבתי לוי כלפי ל. אך לא כלפי התובעים.

     

53. לא הוכח כי המסמכים שבהם הועלה חשד לתסמונת מרפן לא הועברו לשירות למען הילד ע"י בית שבתי לוי.

     

    כבר בשנת 2005 ידעה עו"ס דיסקין, כי קיים חשד לתסמונת מרפן שהועלה על ידי ד"ר פוזנר. זאת בעקבות מסמך רפואי שנשלח אליה מעיריית נתניה.

     

54. המדינה לא הציגה את תסקיר האימוץ שנכתב על ידי עו"ס דיסקין ורק לאחר צו בית משפט הוא הוצג מושחר. מתוך הגלוי בו לא עולה כי הוזכר החשד לתסמונת מרפן.

     

    עו"ס מעוז שניהלה את הליך האימוץ למול התובעים העידה כי לא ידעה על החשד שעלה שכן אם הייתה יודעת זאת מתוך המסמכים הייתה מדווחת על כך לתובעים בתחילת הדרך. מכאן שבתוך השירות למען הילד לא הועבר מידע רלוונטי בין שתי העובדות הסוציאליות שטיפלו במקרה: האחת בפן המשפטי והשנייה בהשמה של הילדה . ואכן כך עלה מתוך עדותה של עו"ס מעוז באשר למידע שמגיע אליה דרך קבע שאינו כולל את המידע המלא המצוי בידי העובדת הסוציאלית שאחראית על ההליך המשפטי.

     

    כלומר הנוהג בשירות למען הילד מנע מעו"ס מעוז מידע שהיה מצוי בשירות למען הילד שאם הייתה יודעת עליו לא הייתה מציעה לתובעים כלל את אימוצה של ל.

     

55. הסיכום הרפואי שמכין בית שבתי לוי נעשה רק כשהוא מתבקש לכך על ידי השירות למען הילד. האחריות להחזיק סיכום רפואי של הטיפול בילד בעת שהותו בבית שבתי לוי, לצורך הצגתו למאמצים פוטנציאליים, היא של השירות למען הילד.

     

    במקרה כאן ערכה האחות שמשי את טיוטת הסיכום לצורך הקראתו לתובעים ולאחר מכן עברה עליו ושלחה אותו לשירות למען הילד עם תאריך עדכני.

     

56. ניהול הבירור לגבי תסמונת מרפן בוצע על פי הספר כפי שאף קבע המומחה מטעם התובעים. בחוות דעתו אין כל טענה באשר לטיפול הרפואי שקיבלה ל. בעת שהותה בבית שבתי לוי. מכאן שאין להעלות את הטענה לאיחור באבחון התסמונת כלפי בית שבתי לוי.

     

57. הטענה כי רופא בית שבתי לוי היה צריך לעדכן את פרופ' תירוש שטיפל בל., במסגרת המכון להתפתחות הילד בבית חולים בני-ציון, באשר לתיקה הרפואי ובחשד לתסמונת מרפן לא נתמכה בחוות דעת רפואית. מכל מקום בפני פרופ' תירוש עמד הנתון של דיסלוקציה של העדשות.

     

58. לתובעים לא הוצג כל מצג שווא על ידי בית שבתי לוי. קיימת מחלוקת עובדתית האם בפגישה של התובעים עם האחות שמשי וד"ר גנליס נאמר להם על החשד לתסמונת מרפן. בעניין זה יש לקבל את עדות האחות שמשי לפיה לא אמרה לתובעים כי התסמונת נשללה.

     

59. המדינה, באמצעות עו"ס מעוז, התרשלה בכך שלא פנתה לד"ר גנליס ולאחות שמשי בטרם הציעה את ל. לאימוץ. היא גם לא וידאה שיש בידה את התיק המלא של ל. בשירות למען הילד לרבות התיק שמצוי בידי עו"ס דיסקין.

     

60. גם לתובעים אחריות שכן הם עצמו עיניהם לאפשרות של. סובלת מתסמונת מרפן.

     

61. בהתאם לעדותם של התובעים אין קשר סיבתי בין המידע שנמסר או לא נמסר לתובעים לבין החלטתם לאמץ את ל. יתרה מכך הליך אבחון התסמונת אצל ל. הושלם עוד בטרם הושלם הליך האימוץ, בשלב של. הייתה אצל התובעים במסגרת אומנה בלבד.

     

    טענות המדינה

     

62. השירות למען הילד פעל בהתאם לדין. משמעות הסעד שמבקשים התובעים מבית המשפט הוא כי האחריות לילד מאומץ תיוותר לעולם בידי המדינה, אף לאחר שהושלם תהליך האימוץ.

     

    השירות למען הילד פעל להבטיח שלל. תימצא משפחה חמה ותומכת ואף ליווה את המשפחה באופן צמוד בכל הליך האימוץ ושנים לאחר מכן.

     

63. המידע שהיה בידי השירות למען הילד, עובר למפגש של התובעים עם ל., היה כי החשד לקיום תסמונת מרפן נשלל.

     

64. הטענה כי יש למסור ילדים לאימוץ עם רשימת החשדות למחלות שהופיעו בלידתם, אפילו שאלה אינם מופיעים בסיכום המצב הבריאותי העדכני היא טענה כבושה, שתוצאתה תוביל לצינון פעולות השירות וכן לביצוע פעולות פולשניות ומקיפות בכל קטין בר אימוץ עובר למסירתו לאומנה שלפני אימוץ.

     

65. התובעים ידעו על קיומה של התסמונת עובר להשלמת הליך האימוץ. הדעת אינה סובלת את המחשבה כי יבוא יום ול. תיחשף לטענות הוריה המאמצים כי לו היו יודעים על קיומה של התסמונת לא היו מאמצים אותה.

     

66. למדינה עומדות ההגנות שבסעיף 5 ו – 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). ההוצאות שנגרמו לתובעים לטענתם בעקבות אימוצה של ל. באות בגדר הדוקטרינה של "הסתכנות מרצון" שעה שהמשיכו את הליך האימוץ חרף גילוי העובדה כי ל. סובלת מתסמונת מרפן.

     

    האחריות לכך שהשירות למען הילד לא ידע על קיומו של חשד לתסמונת באה לפתחו של בית שבתי לוי שגורמי הרפואה בו לא דיווחו לשירות למען הילד על דבר קיומו של החשד שכן אף הם סברו כי החשד נשלל. משמע מדובר בגורם זר מתערב שניתק את הקשר הסיבתי הנטען בין מעשי המדינה לנזקים הנטענים.

     

     

67. לא ניתן להתעלם מן האופן שבו הוגשה התביעה שנראה לעיתים שכל מטרתה היא ניסיון של התובעים להשיג כסף עבור עצמם במנותק מצרכי והוצאות הטיפול בל.

     

    טענות ד"ר גנליס

     

68. ד"ר גנליס מצטרף לכל טענות הנתבעים כלפי התביעה.

     

69. לא היה מקום לשלוח נגדו הודעה לצד ג' שכן פעילותו בבית שבתי לוי נעשתה בהיותו רופא עצמאי של קופת חולים כללית והיא ניתנה לילדים ששהו בבית שבתי לוי והיו מבוטחים בקופת חולים זו. הוא היה אורגן של קופת החולים ולא של בית שבתי לוי.

     

70. ד"ר גנליס היה מבוטח אצל הראל במסגרת מרפאתו הפרטית ועל כן כל פעולה שביצע במסגרת מרפאתו הפרטית בין אם במקום הימצאו של המטופל או במרפאתו, נכנסת תחת הכיסוי הביטוחי שהיה לו.

     

71. תפקידו לא כלל כל עיסוק שנוגע להליכי האימוץ והצגת הילדים.

     

72. הוא ערך את הסיכום הרפואי לקראת שחרורה של ל. מבית שבתי לוי וכלל בו את המסמכים הרלבנטיים לכל רופא שיקבל את ל. להמשך טיפול.

     

73. הטענה כי ד"ר גנליס ציין בפני התובעים כי האבחנה של תסמונת מרפן נשללה הוכחה כלא נכונה. הוא הפנה את התובעים לתיק הרפואי ולא הרחיב בהסברים שכן היה מודע לחובתו לסודיות ועל כן שם סייגים בשיחתו עם התובעים, זאת מתוך ידיעה כי התיק המלא מועבר לתובעים כמאמצים פוטנציאליים. מכאן אין לגזור כי הוא התרשל במתן מידע שגוי אודות החשד לתסמונת. האחריות למסירת המידע הרפואי המקיף לא הייתה עליו כלל.

     

74. אין לתלות בהתנהלות זו של ד"ר גנליס את הקולר להחלטת התובעים לאמץ את ל.

     

    טענות הראל חברה לביטוח בע"מ

     

75. היא מצטרפת לכל טענות הנתבעים לפיהם יש לדחות את התביעה לגופה.

     

76. לחילופין, ככל שהתביעה לא תדחה היא מצטרפת לטענות בית שבתי לוי כי האחריות רובצת על המדינה. בהקשר זה היא מצטרפת במיוחד לטענה להעדר קשר סיבתי בין התנהלות הגורמים בבית שבתי לוי לבין ההחלטה לאמץ את ל.

     

77. אין יריבות בין שולחת ההודעה, בית שבתי לוי, לבין הראל. על פי ההודעה לצד ג' ככל שתקבע אחריות של ד"ר גנליס במסגרת ההודעה לצד ג' כי אז הראל נדרשת לשפות את בית שבתי לוי כמבטחת של ד"ר גנליס.

     

    אלא שד"ר גנליס עצמו לא הגיש הודעה לצד ג' מטעמו נגד הראל ומכאן שלא הסיג על כך שפעילותו במקרה הנדון הייתה במסגרת בית שבתי לוי, שאינה מכוסה בפוליסה בגין עבודתו עבור ומטעם קופת חולים כללית. מכאן שאם ד"ר גנליס בעצמו אינו מסיג על הטענה להעדר הכיסוי, אין לבית שבתי לוי כל מעמד לטעון לקיומו של כיסוי ביטוחי.

     

78. שירותי בריאות כללית אף אינה צד להליך הגם שהיא בעלת הפוליסה ולא ד"ר גנליס באופן אישי. עובדה זו מדברת בעד עצמה. המשמעות היא שלא ניתן להעלות טענות כלפי קופת חולים כללית.

     

    לבית שבתי לוי אין מעמד גם מכוח סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 שכן היא אינה מהווה "צד שלישי" על פי הפוליסה של הראל ואינה הניזוק.

     

79. בית שבתי לוי היה צריך לדאוג לכיסוי ביטוחי לפעילותו של ד"ר גנליס במסגרתה. בית שבתי לוי מעולם לא ביקש לראות כי לד"ר גנליס יש אכן ביטוח שמכסה את הפעילות שלו במסגרת הפנימייה. מכאן שלא עמד בסטנדרט זהירות סביר שנדרש ממנו ועל כן יש לחייב את בית שבתי לוי בגין מעשיו או מחדליו של ד"ר גנליס ככל שייקבע שהתרשל.

     

80. במסגרת ההודעה לצד ד' ששלחה הראל כנגד בית שבתי לוי וכלל, הודו צדדי ד' כי לבית שבתי לוי כיסוי בגין אחריות שילוחית למעשיו/מחדליו הנטענים של ד"ר גנליס ומדובר בהודאת בעל דין.

     

81. כלל לא הגישה את התנאים הכללים של הפוליסה ומכוח הרשימה עולה כי מדובר בפוליסה MEDICLAL. על פי התנאים המפורסמים באתר כלל – עולה כי מדובר בפוליסה ראשונית מקום שלמבוטח אין פוליסה נוספת.

     

82. הפוליסה בהראל אינה מכסה את הפעילות של ד"ר גנליס במסגרת בית שבתי לוי. זאת מאחר והכללית רכשה את הפוליסה הזו על מנת שתכסה את פעילותם של רופאיה במסגרת פעילותם עבור או מטעם הכללית בין אם כרופאים עצמאיים ובין אם כרופאים שכירים.

     

83. ההרחבה של הפוליסה שנעשתה לד"ר גנליס מתייחסת רק לעבודה עבור או מטעם ארגון/מוסד רפואי ובית שבתי לוי אינו עונה על ההגדרה. כך גם אין המקרה עונה להגדרה שבהרחבה כי מדובר בפעילות במוסד שלא ביטח את הרופא. זאת מאחר ובית שבתי לוי ביטח במסגרת הפוליסה בכלל גם את פעילות הרופא שעובד אצלו.

     

84. הפוליסה גם אינה מכסה את הנזקים הנטענים שכן מדובר בנזקים כספיים של התובעים ולא נזקים גופניים נפשיים מחלה או מוות.

     

85. הפוליסה גם מחריגה התחייבות שנטל על עצמו המבוטח במסגרת הסכם או חוזה שחורגת מחובתו להשתמש במיומנות ובזהירות כמקובל במסגרת פעילותו המבוטחת. אם ייקבע כי ד"ר גנליס התרשל במסגרת המפגש עם התובעים ובמסירת המידע אודות ל. כי אז אין מדובר בפעילות שמכוסה בפוליסה שכן אחריותו הייתה כלפי הקטינה ולא כלפי התובעים, אם בכלל.

     

    טענות כלל חברה לביטוח בע"מ

     

86. הכיסוי הביטוחי של בית שבתי לוי בפוליסה של כלל מכסה רק את האחריות השילוחית של בית שבתי לוי למעשי או מחדלי הצוות הרפואי ואינו כולל כיסוי לאחריות ישירה למעשיו או מחדליו.

     

     

    חוות הדעת הרפואיות

     

    חוות דעתו של פרופ' בלידן מטעם התובעים

     

87. פרופ' בלידן נתן את חוות דעתו הראשונה ב – 2.5.12 בהיותה של ל. בת 9 כמעט. חוות דעתו עוסקת בשתי שאלות: האחת האם לפי המסמכים הרפואיים עולה כי על הרשויות היה לדעת בבירור שעלה חשד של. סובלת מתסמונת מרפן ואזי היה צריך ליתן הודעה ברורה לתובעים; השנייה, מהי תסמונת מרפן על תסמיניה, מהם הטיפולים הרפואיים הנדרשים וההגבלות הצפויות ומהי תוחלת החיים הצפויה.

     

88. פרופ' בלידן סוקר את המסמכים הרפואיים שצוטטו לעיל. 

     

89. פרופ' בלידן מסכם כי אמנם ממצאים של PDA ו – PFO אינם אופייניים לתסמונת מרפן אך העדר ממצאים קרדיאליים אינו שולל את האבחנה. האבחנה בוצעה מאוחר יותר, דבר שכיח מאד בתסמונת מרפן. הוא קובע כי מקום שמתגלה דיסלוקציה של העדשות בתינוק יש הכרח להמשך מעקב ובירור קרדיאלי – כפי שנעשה במקרה זה. אצל רוב האנשים הסובלים מהתסמונת היא מאובחנת בשלב מאוחר יותר.

     

90. לכן לדעתו, היה צורך להודיע למשפחה המאמצת על קיום הממצא של דיסלוקציה של העדשות והחשד לתסמונת מרפן עם הצורך בהמשך בירור וכן להסביר מהם הממצאים שעלולים להופיע, חשיבותם והסיבוכים האפשריים. החשד במקרה זה היה חזק והממצאים לא שללו את קיומה של התסמונת.

     

    ניתן לסכם שעל פי חוות דעתו של פרופ' בלידן לא הייתה התרשלות בטיפול בל. בעת שהותה בבית שבתי לוי והכשל היחיד הוא באי דיווח לתובעים על קיומו של החשד לתסמונת מרפן.

     

91. באשר לשאלה השנייה קובע פרופ' בלידן בחוות דעתו כי תסמונת מרפן מתבטאת בעיקר בבעיות בלב, בעיניים ובשלד כאשר המרכיב הקובע את גורל החולה הוא הממצא הלבבי. הסיבוך המשמעותי ביותר הוא קרע באבי העורקים שיכול להביא לתמותה. הוא מפנה לקלסיפיקציה המוכרת שקרויה Ghent Classification.

     

    בשל היותו של הממצא הלבבי הממצא המשמעותי ביותר, יש לעקוב אחר החולה באופן קבוע כולל בדיקות על-שמע של האאורטה על מנת ללמוד על רוחב העורק. כאשר העורק מגיע לרוחב מסוים יש צורך להחליף את החלק הזה באאורטה. לעיתים יש גם דליפה מהמסתם האאורטלי ואזי יש לפעול להחלפתו אם על דרך מסתם ביולוגי או מסתם מלאכותי. הניתוח של החלפת אותו חלק באאורטה והמסתם אינו נחשב ניתוח מסוכן. ישנם מקרים שבהם גם המסתם המיטרלי נפגע ויש לטפל גם בו.

     

92. לאנשים הסובלים מתסמונת מרפן מומלץ להימנע מפעילות ספורטיבית שכוללת מגע או כזו שגורמת לעלייה בלחץ הסיסטולי דוגמת הרמת משקלות כבדים או ספורט אתגרי. יש להיות ערים לסיכון בעת כניסה להריון ועל כן יש להיות בייעוץ מקדים וכן במעקב במהלך ההיריון.

     

93. הטווח של תוחלת החיים הינו רחב ויכול להיות בין 50-65 שנים ככל שמתבצע מעקב אופטימלי.

     

94. בחוות דעתו המשלימה, מיום 14.9.14, התייחס פרופ' בלידן למצב העדכני של ל. וקבע כי בהתאם לסיכומים ממכון הלב בתל השומר יש ממצא של הרחבה של האאורטה וגם צניחה של המסתם המיטרלי ואי ספיקה שלו, שהם ממצאים טיפוסיים לתסמונת מרפן.

     

95. הוא מוסיף כי קביעת אחוזי נכות דורשת הפרדה בין המצב נכון לעכשיו לבין מצב עתידי שכן הממצאים הקרדיאליים בדרך כלל מתקדמים. יש להקפיד על מעקבים מסודרים.

     

    במשך הזמן עיקר הטיפולים הנדרשים הם כירורגיים וכוללים החלפת האאורטה ותיקון או החלפת המסתמים האאורטלי או המיטרלי. כמו כן נדרשים החולים לקחת טיפול תרופתי שימנע המשך הרחבת האאורטה וכן טיפול אנטיביוטי מניעתי.

     

96. פרופ' בלידן מציין כי ישנן הגבלות בפעילות ספורטיבית, בתקופת הריונות, בעיות פסיכולוגיות שיכולות לעלות עקב המגבלות שקיימות, דחייה משירות צבאי, הגבלות בקבלה לביטוחי בריאות וחיים וחשש שהתסמונת תעבור לדור הבא בעת ההיריון, בהיות המחלה גנטית.

     

97. את נכותה של ל. נכון למועד בדיקתו בספטמבר 2014 העמיד על 15% אך הוסיף שבעתיד היא צפויה לנכות בשיעור 40% נכות.

     

    חוות דעתו של פרופ' רוגין מטעם הנתבעים

     

98. פרופ' רוגין נתן את חוות דעתו ב – 8.10.15, בהיותה של ל. בת 10 שנים.

     

99. תיאור הממצאים במסמכים הרפואיים מפורט פחות בחוות דעתו. הוא מציין שמתוך הממצאים הלבביים שנמצאו בבדיקות אקו לב שנעשו לל. לא נמצאו הרחבה של האאורטה וצניחת מסתם מיטרלי ולא צוינה תסמונת מרפן.

     

100. האבחנה של תסמונת מרפן נעשתה כשנה לאחר של. נמסרה לחזקת התובעים כאומנה. בהמשך טופלה במרפאת קרדיולוגיה ילדים בשיבא. הוא מציין כי בבדיקת אקו דופלר מאוגוסט 2014 נמצאה צניחה קלה מאד של המסתם ולא נמצאה אי ספיקה מיטרלית. בדיקות גנטיות העלו של. סובלת מתסמונת מרפן.

      

101. בבדיקה קלינית של ל. מצא פרופ' רוגין כי אין סימפטומים קרדיאליים; אין נשמת; אין דפורמציה של החזה; אין עקמת; אין גמישות יתר; אין אצבעות ארוכות; אין סימנים פריפריים של תסמונת מרפן; חיך מוגבה קל; אין ממצאים בריאות ובטן; א.ק.ג. סינוס בגדר התקין.

      

102. מבדיקת אקו הוא מציין כי אין היצרות במסתם האאורטלי אין אי ספיקה אאורטלית ולא מיטרלית ואין צניחה של המסתם. הדוקטוס מינימלי. האאורטה מורחבת בין 2.4 ל – 2.55 ס"מ. בגובה המסתם 1.58 ס"מ ובגובה של העורק הראה אאורטה נמדד 2.18 ס"מ (כך במקור בחוות הדעת – ח.ו.ו.)

      

103. הוא קובע כי לא נפל כל פגם בהתנהלות בית שבתי לוי שכן בשנים שבהם שהתה שם ל. לא אובחנה תסמונת מרפן. הרופא בבית שבתי לוי ציטט את הרישומים הרפואיים במכתבם מיום 14.10.06 וצוין בהם במפורש שעלה חשד לתסמונת מרפן וכי עד אותו שלב לא נמצא ממצאים פתולוגיים מתאימים לתסמונת. צוין של. צריכה לעבור צנתור לצורך סגירת הדוקטוס ושעליה להמשיך במעקב קרדיולוגי.

      

     אין מקום לטענה כי המחלה אובחנה באיחור ואם יש מקום להעלותה אין להעלותה כנגד בית שבתי לוי אלא כנגד הרופאים בקהילה ובבית החולים שהם שקבעו את היקף הבדיקות והמעקבים. הרופא בבית שבתי לוי פעל רק כמתאם ודאג של. תבצע את הבדיקות והמעקב בהתאם להוראות הרופאים המומחים בקופה ובבית החולים.

      

104. מבחינת מידת מחלתה של ל. מציין פרופ' רוגין כי מכל התסמינים הידועים של תסמונת מרפן היא סובלת רק מדיסלוקציה של העדשות ומהרחבה קלה של האאורטה שלא התרחבה לאורך כל שנות המעקב. מכאן הוא קובע כי אינו מתרשם שיהיה צורך בטיפול כירורגי באאורטה בעתיד.

      

     הוא מצא את ל. ללא תסמינים קרדיאליים ועל כן סבור שנכותה היציבה עומדת על 10% נכות בהתאם לסעיף 9 (1)(ג) I למבחני הנכות שמכוח תקנות הביטוח הלאומי. אין מקום לחשש להחמרה במצבה בעתיד או לבעיות בתפקודה בעתיד. הטיפול התרופתי והמעקבים הרפואיים לא צפויים להגביל אותה.

      

     דיון בשאלת האחריות

      

     הטענה למצג רשלני בדבר מצבה הרפואי של ל.

      

105. התובעים טוענים כי עו"ס מעוז לא מסרה להם דבר אודות החשד לתסמונת מרפן שעלה בעניינה של ל. בעת שהציגה להם את האפשרות לאמץ אותה. בפגישתם עם ד"ר גנליס והאחות שמשי, לאחר שכבר פגשו בל., נאמר להם שעלה חשד לתסמונת מרפן אך נשלל.

      

106. עו"ס מעוז העידה כי לא ידעה כלל על החשד לתסמונת מרפן אצל ל. אלא רק לאחר שכבר הועברה ל. לחזקת התובעים. כל שידעה בעת שהציעה לתובעים את האפשרות לאמץ את ל. היה כי ידוע שאמה הביולוגית סובלת ממחלת הפורפיריה וכי ל. נבדקה והיא אינה חולה במחלה. זאת מעבר לבעיה בעיניים וקיומו של "חור קטן בלב" שייתכן ויצריך ניתוח.

      

107. ד"ר גנליס העיד בתצהירו כי למיטב זכרונו התובעים פנו אליו בשאלות והוא לא השיב להם אלא הפנה אותם לחומר הרפואי שקיבלו בשל חיסיון רפואי. הוא הוסיף כי בשלב הזה טרם נשללה תסמונת מרפן ובשום מסמך לא כתב כי תסמונת המרפן נשללה.

      

108. האחות שמשי העידה בתצהירה כי אינה זוכרת מהם הפרטים שעליהם דיברה עם התובעת 1, אך היא זוכרת שמסרה לה המון פרטים אודות הבדיקות והטיפולים שיש לבצע לל. היא מסתמכת על סיכום המצב הרפואי של ל. שנכתב על ידה ונושא תאריך 14.10.06, שהמצוי בו תואם את שהיה בכרטיס הרפואי של ל. בבית שבתי לוי. היא הוסיפה שאינה יכולה לזכור כיום את הפרטים במלואם, אך היא מתקשה להאמין שמסרה לעו"ס בשירות למען הילד כי תסמונת המרפן נשללה, כפי שהאחרונה ציינה. גם אין זה מתפקידה כאחות שאינה רופאה לחוות דעה על קיומה או העדרה של בעיה רפואית. יחד עם זאת היא מצאה לציין בתצהירה כי הבירורים שנעשו לא הורו על המשך בירור של תסמונת מרפן (ראו סעיף 42 לתצהירה).

      

     להבדיל מד"ר גנליס שטען שלא היה בסמכותו ליתן מידע רפואי על ל., מציינת האחות שמשי בתצהירה כי מסרה לתובעים את כל הפרטים הרפואיים והחשדות שהופיעו בכרטיס הרפואי של ל. אצלם.

      

109. אומר מיד כי עדותה של האחות שמשי לא הייתה מהימנה עלי וכך גם עדותו של ד"ר גנליס. האחרון רצה להרחיק מעצמו כל קשר לאירועים ואילו האחות שמשי פשוט לא זכרה דברים ואיני באה חשבון עמה בשל משך הזמן הרב שעבר וגילה בעת עדותה בפניי.

      

110. ד"ר גנליס טען בחקירתו כי אינו זוכר את המסמך של ד"ר עידית פוזנר הגם שאין חולק שאזכורו מופיע בסיכום הרפואי שהוא חתום עליו. זאת הגם שלשאלתי האם עבר על המסמכים של ל. לקראת הדיון השיב כי עבר על המסמכים של ל. בעבר. לאורך כל עדותו ניסה ליצור תמונה שהוא היה רק "רופא כללי" ואילו הטיפול היה באחריות המכון להתפתחות הילד או הרופאים המקצועיים. כן ניסה לגמד את אחריותו כרופא שמרכז את הטיפול בל. כאשר נשאל מדוע לא פנה או הפנה תשומת לב הגורמים המטפלים לחשד שעלה:

      

     "את אומרת לי היות ויש לי שני מסמכים שמדברים על חשד למרפן ואני לא בקיא בזה ואז חוזר אלי מכתב מפרופ' תירוש מ – 5.12.05 שבסעיף 4 למכתב הוא מבקש ממני "נבצע המשך חיפוש של אפשרות לתסמונת גנטית" ושואלת אותי, למה אז אני לא מפנה לבירור גנטי אצל ד"ר בורוכוביץ כפי שעשיתי לבירור הפוריפיריה, אני משיב לך כדי לבצע בדיקות גנטיות אני צריך המלצה מהתפתחות הילד במדויק איזה בדיקות צריך לעשות. בלי המלצה לא מקבלים התחייבות בקופ"ח וצריך בדיוק המלצה לבדיקה מסוימת.

     את שואלת אם לא מצאתי לנכון לפנות אליו ולבקש הפניה ספציפית לבדיקה גנטית, אני משיב לך שאני יודע שהילדה חוזרת למעקב במרכז להתפתחות הילד ובביקור הבא אולי נעשה השלמה. לאחר שבית משפט מסביר לי את השאלה, אני משיב שאנחנו לא הפסקנו לברר את העניינים באותו שלב ואני ידעתי שהילדה חוזרת לביקורת במכון להתפתחות הילד בעוד שלושה, ארבעה חודשים וזה דבר דינמי......

     את אומרת לי שגם כאשר הילדה חזרה שוב למכון להתפתחות הילד פרופ' תירוש עדיין לא מתייחס לתסמונת מרפן, הוא בודק ומתייחס למצב ההתפתחותי שלה ושוב לא מדבר על מרפן, האם זה לא הדליק לי נורה אדומה, אני משיב לך שאני כרופא מטפל מתייחס לילדה לא ככותרת "תסמונת מרפן". בשבילי חשוב שהילדה נמצאת במסגרת הרלוונטית ומקבלת טיפול. אפילו אם יש כותרת של מרפן, זה לא משנה את הטיפול." (עמ' 82 לפרוטוקול)

      

111. הארכתי בציטוט כי ניתן להתרשם ממנו כיצד ניסה ד"ר גנליס לצמצם ולמעט את תפקידו כרופא המטפל בל. בעת שהותה בבית שבתי לוי. טענותיו, באשר להעדר אחריותו, אינן מתקבלות על הדעת ואינן מתיישבות עם טיפול סביר של רופא ילדים במסגרת קופת חולים, שעל פי טענתו זו הייתה המסגרת שבה טיפל בל.. על אחת כמה וכמה כאשר הוא יודע שהילדים בהם הוא מטפל בבית שבתי לוי מכוונים למציאת אימוץ או אומנה ועל כן חשוב שהתמונה המלאה תהיה פרושה בפני הגורמים שימשיכו בטיפול בילדים.

      

112. באשר למכתב הסיכום ציין כי המכתב אכן מיועד לרופא שיטפל בילד כאשר הוא עוזב את בית שבתי לוי והוסיף:

      

     "אם לא ציינתי את סינדרום מרפן זה בגלל שבאותו זמן אני אישית לא ראיתי את הדיסמורפיזם שהוא קריטריון לתסמונת מרפן והיו שני דברים שלא תמכו בזה והם סיכום ממרכז להתפתחות הילד שהם ידעו שיש דיסלוקציה וייעוץ קרדיולוג שכתב שאין ממצאים רלוונטיים למרפן. תסמונת מרפן זה עניין של זמן, והיא לא מאובחנת מיד. מה שחשוב בשבילי זה היה שזה לא משנה את הטיפול."

      

     כלומר, חרף ההצהרה בתחילת העדות כי הוא רק "רופא כללי" ואין לו את הידע המלא ועל כן הוא סומך על המכון להתפתחות הילד או הרופאים המקצועיים, פתאום עלה בעדותו כי ד"ר גנליס מתמצא בתסמונת לכאורה. ואמרתי לכאורה כי מתוך חוות הדעת עלה כי הדיסמורפיזם אינו הסמן בלעדיו איין לתסמונת. כך גם היועץ הקרדיולוגי לא נקט במילים כי הממצאים אינם רלוונטיים למרפן. הוא ציין את הממצאים שמצא, זאת ותו לא, והוסיף כי יש להוסיף ולעקוב. פרופ' תירוש אף ציין במכתבו כי יש להוסיף ולבחון קיומה של תסמונת גנטית גם לאחר שהפורפיריה נשללה אצל ל..

      

113. והנה במהלך החקירה השתנתה עדותו של ד"ר גנליס וזכרונו שב אליו, באשר לפגישה עם התובעים. הוא העיד כי הוא זוכר שהשאלה על מרפן עלתה בשיחה והוא השיב שלפי התיק בשלב זה המרפן לא אובחן (ראו עדותו בעמ' 84 ו – 85 לפרוטוקול).

      

114. מתוך חקירתה של האחות שמשי עלה כי דברים רבים לא נותרו בזיכרונה ולכן לא יכלה להתייחס אליהם. העובדה שקשה לזכור דברים שהתרחשו 12-13 שנים עובר לעדותה סבירה בעיני. במיוחד כאשר ל. לא הייתה הילדה היחידה שטופלה על ידי האחות שמשי.

      

     יחד עם זאת איני יכולה להתעלם מהתחושה שנתונים שנראים מאד מהותיים לא נותרו בזיכרונה לעומת נתונים אחרים, פחות מהותיים, שלטענתה הינה זוכרת. כך למשל, מצד אחד זכרה כי נפגשה עם התובעים 3 פעמים והפעם האחרונה הייתה עם ד"ר גנליס וגם הסבירה כי הדבר נבע ממורכבות הבעיות של ל. שהצריכה מספר פגישות. מצד שני לא זכרה מה היה בפגישה עם ד"ר גנליס והרבתה לתת הסברים, שעל פי סבירות דעתה, באשר לטענה כי ד"ר גנליס שלל את קיומה של תסמונת מרפן. (ראו למשל עדותה בעמ' 59 באשר לזיכרונה הטוב בנוגע למה שהסבירה לתובעים על תסמונת מרפן ומנגד השיבה שאינה זוכרת אם ד"ר גנליס שלל תסמונת מרפן בפגישה עם ההורים בעמ' 65 לפרוטוקול).

      

115. עוד התרשמתי מעדותה כי היא עצמה נתנה משקל גדול יותר לבעיות שהתגלו אצל ל. כמו קשיים שפתיים ובעיות אוזניים (דלקות חוזרות ונשנות) וכן למידע כי במשפחה מוכרת מחלה גנטית של פורפיריה. תסמונת מרפן לא זכתה לתשומת לב של ממש כי לא היה ידוע שיש חולים במחלה במשפחה (ראו דבריה בין היתר בעמ' 60 לפרוטוקול). האחות שמשי העידה כי ידוע שתסמונת מרפן היא דינמית ועל כן ייתכן שאם בשנה מסוימת לא נמצא "ממצא פתולוגי" כהגדרתה, אך הילדה הוזמנה לבדיקה חוזרת בעוד שנה, "זה נתן לד"ר גנליס איזה שהיא תחושת רגיעה שניתן לבדוק את זה בעוד שנה בשנית." ובהמשך השיבה כי זו גם הסיבה שבמכתבה לפרופ' בורוכוביץ מיום 4.4.05 (מסמך 188 במוצגים) לא ציינה כלל את החשד שעלה עוד קודם לכן, לתסמונת מרפן, על ידי ד"ר מלמוד רופא העיניים ועל ידי ד"ר עידית פוזנר:

      

     "את שואלת מה הסיבה שאני לא מציינת את המרפן, אני משיבה לך מאותה סיבה שציינתי קודם. לגבי תסמונת מרפן לא היה ידוע שישנם בני משפחה שחולים במחלה. המרפן נזכר רק בעקבות בדיקת רופאת העיניים. בעקבות זאת נשלחה לברור קרדיאלי שלא מצא מרפן בשלב הזה והם לא מצאו לנכון להפנות בעניין הזה, אבל הם לא עזבו את העניין, כי הם ידעו שהיא תחזור לבירור קרדיאלי בעוד שנה".

      

116. האחות שמשי התבקשה להסביר מדוע, בעקבות האמור במכתב סיכום הערכה התפתחותית מבי"ח בני ציון מיום 5.12.05 שבו נכתב במפורש שיש להמשיך לחפש אפשרות לתסמונת גנטית, לא שבה ופנתה למכון להמשך בירור תסמונת גנטית, השיבה כי המכון עצמו לא התייחס לחשד למרפן וסיכמה: אני לא יודעת מה להשיב על השאלה הזו."

      

     ואכן לא היה בפי האחות שמשי כל הסבר בהינתן שבתיק שבבית שבתי לוי היו לפחות שני מסמכים שהעלו חשד לתסמונת זו. נדמה שאכן שני גורמים אלו לא ייחסו חשיבות של ממש לחשד זה שעלה והתרכזו בבעיות אחרות שהיו לל..

      

117. האחות שמשי נתבקשה להתייחס לדברים שמסרה בעדותה העו"ס מעוז, ולפיהם התקיימו בינן שיחות והיא מסרה לעו"ס מעוז כי מאחר והם התעסקו יותר בפורפיריה זה הסית את ההתמקדות מהמרפן, והשיבה שאין לכך כל תיעוד ולכן אינה מוכנה להתייחס לכך. אלא שמנגד העידה כי המפגשים שלה עם ההורים המאמצים הפוטנציאליים היו מתועדים, אך משהתבקשה להציג את אותו תיעוד לגבי 3 הפגישות שערכה עם התובעים במקרה כאן נאלצה להודות שלא תיעדה אותם (ראו עמ' 61-63 לפרוטוקול).

      

118. עדותה באשר למידע שמסרה לתובעים במפגש איתם, בעניין החשד לתסמונת מרפן לא נמצאה אמינה עלי. בתחילה מסרה כי פירטה לתובעים את כל הבעיות וציינה בפניהם שחשוב מאד להמשיך את כל המעקבים והבדיקות הרפואיות. כך גם לגבי החשש לתסמונת מרפן. אלא שבהמשך ולשאלת בית משפט השיבה תחילה שאמרה להם שכרגע אין סימנים של תסמונת אבל צריך להמשיך לעקוב. בהמשך חקירתה ולשאלה נוספת שלי השיבה כך:

      

     איפה זה כתוב בתצהיר שלי, אני משיבה בסעיף 42 .... אני לא חושבת שזה מהתפקיד שלי לקחת כזו אחריות גדולה ולהמשיך ולעקוב אחר תסמונת מרפן למרות שציינתי את זה בסיכום שלי. אמרתי להם להמשיך עם כל המעקבים ואולי לא ציינתי במפורש את המילה מרפן." (ראו עדותה בעמ' 63 לפרוטוקול).

      

     עדותה זו נתמכת גם בדבריה בהמשך כאשר ציינה:

      

     "אני מבקשת להפנות לסעיף 41 סיפא לתצהיר שלי, שם אני מציינת שמבחינתי תסמונת מרפן לא אובחנה לאחר שד"ר ורטהיימר לא הפנה לבדיקות אחרות לצורך שלילתה וסביר להניח שזה מה שאמרתי לפקידת הסעד. אם את שואלת מי זו, אני משיבה לך שאני לא יודעת אני לא יכולה לזכור.

     בסעיף 42 גם ניתן להבין שעניין המרפן לא נשלל לחלוטין. בתקופה ההיא זה לא היה והיו דברים שהיו קודמים בעדיפות, כמו האוזניים." (עמ' 64 לפרוטוקול).

      

119. לעומת עדותם של ד"ר גנליס והאחות שמשי נמצאה עדותם של התובעים אמינה עלי ובעיקר עדותה של התובעת 1. חלק ניכר מעדותה ענתה תשובות כנות הגם שהן היו בניגוד לאינטרס שלה בתביעה זו. היא לא ניסתה ליפות את המציאות או להתחמק ממתן תשובות אמת. כך באשר לנכונותם לאמץ ילד עם צרכים מיוחדים, כך באשר למצבה של ל. על פי המסמכים שקיבלו בתחילת הדרך והתיאור של מצבה מפי עו"ס מעוז, כך באשר לשאלות שלא הפנתה לרופא האזורי שאתו הלכו להתייעץ לאחר קבלת המסמכים מעו"ס מעוז על בעיית העיניים ומנגד הסבר שקיבלו על הצנתור.

      

     בעיקר מצאתי כנות בתשובתה כאשר נשאלה, אם הייתה יודעת באותו מועד כי לל. תסמונת מרפן האם לא הייתה מסכימה להמשיך את הליך האימוץ והשיבה:

      

     "את אומרת לי שעל פי עדותי אם הייתי יודעת בשלב הזה שלילדה תסמונת מרפן לא הייתי לוקחת אותה, אני משיבה לך שמהרגע שפגשנו אותה אני לא יודעת להגיד לך אם הייתי יכולה לא לקחת אותה. לדעתי הייתי צריכה לקבל את המידע לפני הפגישה עם הילדה כשלא היה מטען רגשי כפי שהיה לנו לאחר שפגשנו אותה. אז לא הייתי לוקחת אותה."

      

     ובהמשך היא מודה על עצמה:

      

     ".. כשבאנו לבית הילדים חשבנו שקיבלנו את כל החומר ולא ידענו שנקבל מידע נוסף שנצטרך לשקול אותו.

     את אומרת לי שבאותה פגישה עם הרופא ראיתי סיכום רפואי שאוחז שלושה עמודים שיש חומר נוסף, אני משיבה לך שהרופא הקריא ממנו ומהבדיקות ולקחתי את זה כמו שהוא אמר לי. בשלב הזה אני מודה כבר היינו בציפייה והתרגשות ולא היה זמן לקבל את החומר והייתי נאיבית כנראה שחשבתי שקיבלתי את כל המידע. את הסיכום הרפואי לא קיבלתי בעת שיצאתי ממנו אלא רק כעבור זמן. יצאתי רק עם הפתק שרשמה לי האחות." (עמ' 20 לפרוטוקול).

      

120. התובעת העידה כי כל שנאמר לה על ידי עו"ס מעוז באשר לתסמונת גנטית, נגע למחלת הפורפיריה ולא נאמר לה דבר על תסמונת גנטית אחרת בעת הפגישה איתה.

      

     היא עמדה על כך שלא הוקרא לה כל תסקיר שבו עלה חשד למרפן. עדותה זו מתיישבת גם עם עדותה של עו"ס מעוז שהעידה כי התסקיר לא היה בפניה.

      

121. היא העידה כי כאשר ד"ר גנליס הזכיר בפגישה איתם את תסמונת מרפן הוא שלל את החשש והיא ביקשה לברר איתו את העניין והוא לא השיב לה. לאחר פעמיים ששבה ופנתה אליו להסבר, השיבה לה האחות שמשי ,תוך הצגה כיצד נראית תסמונת מרפן, ואמרה לה שאם הייתה תסמונת כזו לילדה הם היו רואים זאת.

      

122. היא הוסיפה שסמכה על עו"ס מעוז שהילדה שהיא מציגה להם תואמת את יכולותיהם ואת התנאים שהם העמידו לקראת האימוץ.

      

123. התובע 2 לא הכחיש כי כאשר הוצגה להם לראשונה האפשרות לאמץ את ל. היא הוצגה כילדה עם בעיות בריאות ובעיות התפתחות. על פי עדותו יעצה להם עו"ס מעוז לפנות לייעוץ רפואי והם פנו לאחות ולרופא בקיבוץ עם החומר שקיבלו. אלה הפנו אותם לפסיכולוג. בכל הנוגע לבירור הנתונים הרפואיים שעלו במסמכים ובשיחה עם עו"ס מעוז הייתה זו התובעת 1 שהייתה פעילה ממנו והיא זו שדיווחה לו.

      

124. הוא העיד כי סמך על עו"ס מעוז שתבדוק שהילדה שהיא מציעה תואמת לבקשות שלהם. הדבר גם נאמר להם, בקורס האימוץ שעשו, כי השירות בודק את הילד הלוך ושוב לפני שהם מתאמים אותו למשפחה.

      

125. התובע 2 העיד בכנות כי לאחר שפגשו את ל. חוו מעין לידה של ילדה חדשה והוא היה באופוריה ובעצם לפגישה עם ד"ר גנליס והאחות לא הייתה הרבה משמעות מבחינתו וכדבריו:

      

     "את אומרת לי שאם רצינו לאמץ ילד שלא תהיה לו כל תסמונת ובעת שאנחנו יושבים אצל הרופא אנחנו שומעים על חשד לתסמונת ואומרים לנו שהיא נשללה ואנחנו יודעים שכאשר תסמונת נשללת יש מסמך רפואי שאומר את זה, האם ביקשנו לראות מסמך כזה, אני משיב לך שאחרי חווית ההיריון שעברתי ואחרי הלידה שעברתי, זה כבר לא שינה שום דבר. הפגישה הזו בכלל עם הרופא לא הייתה רלוונטית לגבנו, כי נולדה לנו הילדה עכשיו, אז מה נחזיר אותה?" (עמ' 41 לפרוטוקול).

      

126. מתוך עדותו עלה כי הפעם הראשונה שעלה המונח של תסמונת מרפן היה בפגישה עם ד"ר גנליס ביום הרביעי למפגשים עם הילדה. הם ביקשו הסבר ונאמר להם שהתסמונת נשללה.

      

127. חרף חקירה ארוכה של התובעים לא מצאתי כל פרצה בעדותם הנוגעת למועד שבו נודע להם על החשד לתסמונת מרפן ועל שלילתה באותה שיחה עם ד"ר גנליס.

      

128. עדותה של עו"ס מעוז בהקשר זה מחזקת את עדות התובעים שכן אף היא העידה כי בעת שנפגשה עם התובעים עובר למפגש שלהם עם הילדה, לא הייתה מודעת לחשד לתסמונת מרפן אלא רק לחשד למחלת פורפיריה שנשללה, לצד הממצאים של דיסלוקציה בעדשות ואותה בעיה קרדיולוגית שאולי תדרוש טיפול בצנתור באחד הימים. וכך היא מעידה:

      

     "נכון. יכול להיות שגם אם הייתי יודעת אני, שיש לה תסמונת, לא הייתי מציעה אותה. עד אותה נקודה לא ידעתי שיש לה את התסמונת.

     ....

     את אומרת שלראשונה גילית את התסמונת ביום 21.6.07. כפי שעולה מסעיף 41 לתצהירך ואת מספרת על בירור שערכת עם חנה, מבית שבתי לוי, שהיא אומרת לך שהיה חשש לקיום תסמונת אבל שהוא נשלל, נכון?

     זה היה אחרי שהתובעת 1 התקשרה אליי והודיעה לי על החשש לתסמונת מרפן, אז התקשרתי לחנה, האחות של שבתי לוי, לשאול.

     כך שאת רושמת גם בנספח ט', ברישום שיחה כנראה, את מציינת שלדברי חנה נערכו כל הבדיקות, בדיקת לב ועיניים, ובסיום הבדיקה לא נרשם שיש חשש לתסמונת נכון?

     כן." (עמ' 104 לפרוטוקול).

      

     עדותה זו מתייחסת לשלב שבו ל. כבר נמסרה לתובעים ועברה בירור קרדיולוגי בבית חולים יוספטל ונאמר להם שם שהיא סובלת מתסמונת מרפן.

      

      

129. באשר להתנהלות השירות למען הילד העידה עו"ס מעוז כי היא מקבלת את התסקיר שערכה אותה עובדת סוציאלית שעובדת למול בית המשפט (בענייננו עו"ס דיסקין – ח.ו.ו.). היא אינה מקבלת את החומר המלא שעומד בפני אותה עובדת סוציאלית שכותבת את התסקיר וזאת על פי הנהלים של השירות למען הילד:

      

     "את אומרת לי שאלה נהלים פנימיים ובעצם במצב הזה אני מוסרת ילד למשפחה מאמצת על סמך סיכום שמישהו אחר עשה ואולי לא נכללים בו פרטים חשובים, אני משיבה לך שאני לא מסתפקת רק בסיכום. אני מקבלת גם דיווח ממקום המצאו של הילד, על כל תהליך הקליטה שלו, על הבדיקות שהוא עשה מאז שהגיע לשם, אבחונים פסיכולוגיים, או בדיקות רפואיות אם היו. זה תלוי איך כל תיק משפטי מתנהל" (ראו עדותה בעמ' 113 לפרוטוקול).

      

     בהמשך היא מודה שבתסקיר שנכתב בעניינה של ל. לא מופיעה תסמונת מרפן ולא חשד לה ועל כן הוא חסר. ואם היה עולה חשד לתסמונת גנטית כלשהיא הייתה מדווחת על כך לתובעים ועובדה שציינה את העובדה שאחיה של ל. סובל ממחלת פורפיריה וניתנו לתובעים חומרים בעניין (ראו עדותה בעמ' 113-114 לפרוטוקול).

      

     כך גם על פי אותו נוהל היא אינה מקבלת כל חומר שהוא באופן אישי ישירות אליה אלא רק מה שמועבר על ידי העו"ס שמטפלת בהכרזת הילד לאימוץ.

      

     סיכומם של הממצאים והעדויות:

      

130. אין חולק כי בעת של. נמסרה לתובעים טרם הושלם בירור גנטי של החשד לתסמונת מרפן. משמע, שאם אכן נאמר לתובעים באותה פגישה עם הרופא והאחות שמשי כי התסמונת נשללה, כי אז עסקינן במצג שווא.

      

131. לטעמי עדותה של האחות שמשי מלמדת כי היא לא ייחסה חשיבות של ממש לחשד הזה שעלה אצל ד"ר עידית פוזנר ואצל ד"ר מלמוד. זאת מאחר והיא התעסקה יותר בבעיות השוטפות שהילדה סבלה מהן כמו בעיות אוזניים ושמיעה וקושי שפתי. לצד אלה עמד החשש של שלושת ילדי המשפחה, שהגיעו אל בית שבתי לוי, מפני מחלת הפורפיריה שבה חולה אמם.

      

132. מתוך עדותו של ד"ר גנליס נראה שהוא לא ראה עצמו אחראי לדיווח מדויק על מצב הילדה שכן הדיווח אמור היה להיות מועבר לרופא המטפל הבא. הוא לא מצא את זה מתפקידו, שאם הוא כבר נפגש עם התובעים, עליו לדווח להם כל מה שניתן אודות המצב הרפואי הידוע לו. זאת כדי שיקבלו החלטה מושכלת על סמך בסיס נתונים מלא. מבחינתו העבודה בבית שבתי לוי הייתה עבודה נוספת לזו שביצע במרפאתו במסגרת קופת חולים.

      

133. כאמור עדותו לא עשתה עלי רושם אמין וניכר היה שד"ר גנליס מנסה להרחיק עצמו מכל אחריות הגם שבפועל היה רופא בית שבתי לוי כלפי כל הילדים כולל כאלו שלא היו מבוטחים דרך קופת חולים כללית. על עבודתו זו קיבל שכר נוסף לזה שקיבל כרופא בקופת חולים כללית, במסגרת חוזה שהיה לו עם בית שבתי לוי. מכאן שאיני מקבלת את טיעונו כי טיפל בל. רק מחמת שהייתה חברה בקופת חולים כללית.

      

134. אני מקבלת את עדות התובעים כי עד העברת הילדה לחזקתם במסגרת אומנה לקראת אימוץ, לא נמסר להם כל מידע כי אצל הילדה עלה חשד לתסמונת מרפן שלא נשלל וכאשר נפגשו עם ד"ר גנליס ועם האחות שמשי נאמר להם כי החשד נשלל.

      

135. בהתאם לחוות דעת המומחים אין מדובר בתסמונת שעונה להגדרה של בעיה רפואית קלה. ככל שהתסמונת קיימת היא יכולה לבוא לידי ביטוי בתחומים שונים שיכולים להקשות על חיי החולה. מן הפן הקרדיולוגי היא עלולה להתבטא בבעיות רפואיות קשות שמצריכות ניתוחים ואף לעיתים עלולה להביא לקיצור תוחלת חיים.

      

136. התובעים הסכימו לאמץ ילד שסובל מבעיות בריאותיות קלות. תסמונת מרפן לא נכנסת תחת ההגדרה הזו.

      

137. בהינתן שד"ר גנליס והאחות שמשי היו ערים לחשד שעלה וטרחו לבטלו כאילו נשלל, הם הציגו מצג שווא כלפי התובעים. על ד"ר גנליס ועל האחות שמשי היה להבהיר לתובעים כי עלה חשד לתסמונת מרפן וכי הוא לא נשלל בשלב זה. את כל אותם הסברים יפים שידעה לתת האחות שמשי בחקירתה, על הדינמיות של המחלה, היה צריך לתת לתובעים באותו מפגש. היינו שהמחלה לא תמיד מתגלה מהר ובגיל צעיר מאד וכו' ומה המשמעות שיכולה להיות לה בעתיד. משלא עשו כן, התרשלו כלפי התובעים.

      

138. איני מקבלת את הטענה כי ד"ר גנליס לא היה חלק מהפונקציות של בית שבתי לוי. מבחינת התובעים הוא היה רופא הילדים בבית שבתי לוי והוא זה שנפגש עמם כגורם מטעם הפנימייה. על היותה של האחות שמשי גורם בבית שבתי לוי אין צורך להכביר מילים. משמצאתי שד"ר גנליס והאחות שמשי התרשלו כלפי התובעים, קמה גם אחריותו השילוחית של בית שבתי לוי.

      

139. גם ההתנהלות שבה נקט בית שבתי לוי אינה סבירה בעיני. מצד אחד התקיימה פגישה עם ד"ר גנליס ועם האחות שמשי ונמסר מידע רפואי אודות המועמד לאימוץ, ומנגד לא נמסר להורים הפוטנציאליים שום מסמך בכתב שיוכלו לעיין בו בנחת בסופה של הפגישה כדי לכלכל את צעדיהם. אם המידע הרפואי חוסה תחת חיסיון – כי אז אין מקום לאותה פגישה. ואם, בנסיבות שבפנינו, יש לסטות מן החיסיון כדי לאפשר להורים פוטנציאליים לקבל החלטה מושכלת, הרי שיש לציידם עוד קודם לקבלת ההחלטה בכל המידע הרפואי בכתב. גם אם היו רוצים התובעים שבפניי לפנות לייעוץ רפואי פרטי בטרם קבלת החלטה, לא היה בידם להציג דבר לאותו יועץ זולת אמירתם ממה שהבינו שהוסבר להם. התנהלות זו אינה מתיישבת עם כל פרקטיקה רפואית מקובלת שהמידע שנמסר נתמך גם במסמך בכתב.

      

     מתוך העדויות ברור כי הסיכום הרפואי לא נמסר לתובעים במועד הפגישה אלא נשלח לאחר זמן לשירות למען הילד. מכאן שגם בהתנהלות זו היה משום התרשלות כלפי התובעים.

      

     לכל אלה יש לצרף את העובדה שעו"ס כרמית, שהייתה גורם אחראי על הילדה בבית שבתי לוי, לא הובאה להעיד.

      

140. באשר לאחריות השירות למען הילד - מתוך העדויות עלה כי בשירות למען הילד ידעו על החשד שעלה עוד בטרם הועברה הילדה לבית שבתי לוי ובכל זאת לא מצאו להעביר מידע זה לעו"ס מעוז שהייתה בקשר עם התובעים. מתוך עדות עו"ס מעוז עלה כי אין העברת מידע מלאה ואף לא שיתוף פעולה בין העובדת הסוציאלית שאחראית על הצד המשפטי לבין העובדת הסוציאלית שאחראית על איתור משפחה מאמצת. כך לא הועבר מידע בין עו"ס דיסקין לעו"ס מעוז שהיה חשוב וקריטי במיוחד בשלב שטרם המפגש עם הילדה.

      

141. בנסיבות אלו מצאתי את השירות למען הילד כמי שהתרשל כלפי התובעים בכך שלא טרח להציג בפניהם את מלוא המידע שהיה ברשותו, עובר להצגת הילדה לתובעים.

      

      

     שאלת אשם תורם

      

142. ב"כ בית שבתי לוי טוענת כי היה על התובעים לפנות לייעוץ רפואי בטרם קיבלו החלטה על אימוצה של ל. זאת מאחר והיה ידוע להם שהיא סובלת מבעיות רפואיות מסוימות דוגמת הדיסלוקציה בעיניים ובעיה לבבית.

      

143. ב"כ המדינה מעלה בסיכומיו טענה כי עו"ס מעוז הבהירה לתובעים כי באימוץ תמיד יש סיכון ומכאן מבקש ללמוד על אחריות התובעים.

      

144. אומר מיד שאין בידי לקבל את הטענה. כאשר המדינה מבקשת למצוא בית חם לילדים שאין בידם לגדול במשפחות הביולוגיות, היא אינה יכולה לדרוש מאותן משפחות שמוכנות לאמץ ילד לבצע בדיקות רפואיות בעצמם. שאם תאמר כך - עליה לאפשר להם לקחת את הילדים לבדיקות אצל מומחים עוד בטרם יש להם מעמד כלשהו כלפי אותם ילדים. יתרה מכך, דווקא מקום שמדובר בהסכמה לאמץ ילדים שמעבר לגיל הינקות, ברי כי לגורמים המטפלים בילדים אלו יש כבר מידע רפואי ועליהם למסור אותו בדייקנות.

      

145. השירות למען הילד הוא הגורם המוסמך מטעם המדינה ועל כן התובעים רשאים היו לסמוך על המידע שהועבר אליהם. הטענה כי תמיד קיים סיכון נכונה לגבי מידע שלא קיים בזמן האימוץ. אין ללמוד מכך שהשירות למען הילד רשאי להתרשל במסירת מידע שכבר מצוי בעניינו של הילד המועמד לאימוץ.

      

     קשר סיבתי

      

146. טענת התובעים בהקשר זה הינה כי אם היו יודעים שאצל ל. עלה חשד לתסמונת מרפן שטרם נשלל, לא היו מבקשים להתקדם בעניינה. התובעת 1 ציינה ברוב הגינותה כי מאחר והפעם הראשונה שעלה המונח "מרפן" היה לאחר שכבר פגשו את ל. 4 ימים, היא אינה יכולה לומר בוודאות שהייתה בשלב זה מסוגלת לחזור בה.

      

147. הנתבעים טוענים כי אמירתה זו של התובעת 1 לצד העובדה שלאחר שהתגלתה תסמונת המרפן ובטרם הושלם הליך האימוץ, התובעים לא ביקשו לחזור בהם מהסכמתם לאמץ את ל., מלמדת על ניתוק הקשר הסיבתי.

      

148. לטעמי אין רלוונטיות לטענה. גם מבחינה ערכית ומבחינת מדיניות ציבורית אין לקבלה.

      

149. ראשית, השלב לבחינת הקשר הסיבתי הינו השלב שבטרם נפגשו התובעים עם הילדה. על פי עדותה של עו"ס מעוז ואף על פי עדות התובעים, היה ניסיון קודם להציע להם ילד שנדחה על ידם לאחר שהובהר להם מצבו הרפואי. השלב הרלוונטי הוא השלב שבו הציעה עו"ס מעוז לתובעים את הילדה כאופציה לאימוץ. באותו שלב הייתה חובה לפרט את מלוא בעיותיה הרפואיות לרבות אלו שטרם נשללו.

      

150. מתוך דבריה של עו"ס מעוז אף לא עלה כי הנתונים שנמסרו לה לימדו על מצב רפואי מורכב. כפי שהיא תיארה זאת הייתה בעיה של דיסלוקציה בעדשות שהובהר לה שאולי תדרוש ניתוח בעין וכן בעיה של "חור בלב" שיצריך מעקב ואולי בסופו של יום צנתור לצורך סגירתו. לא נאמר כי מדובר בתסמינים של מחלה גנטית כלשהי.

      

151. עובדה היא שעו"ס מעוז מסרה לתובעים כי במשפחת הילדה ישנו סיפור של מחלת פורפיריה שהיא מחלה גנטית והיא פעלה לאשר להם שהתסמונת הזו אצל ל. נשללה, וזאת עוד בטרם הפגישה בינם לבין ל.

      

152. בשלב הזה ובאופן שבו הוצגו להם הדברים, יכלו התובעים להגיע להחלטה כי הם מסוגלים ומוכנים להתמודד עם אותן בעיות רפואיות.

      

153. שנית, ב"כ המדינה מצא לפתוח את סיכומיו באמירה גדולה ולפיה "מדובר בסוגיה מורכבת מאין כמוה שחושפת קצה חוט של ההתמודדות הקשה והמורכבת של השירות למען הילד, האמון על הליך האימוץ בישראל, בבואו למצוא משפחות מאמצות לילדים אשר גורלם לא שפר עליהם."

      

154. ואכן אימוץ ילדים דורש התמודדות רצינית מצד המדינה. שהרי מחובתה, כמי שמבקשת לנהל חברה ערכית וטובה, לסייע לאותם ילדים שהמזל לא האיר להם פנים בלידתם. כאשר נמצאים הורים פוטנציאליים שמוכנים לקבל לאימוץ ילדים שכבר נושאים איתם מטען כלשהו, המדינה מחויבת לנהוג כלפיהם במלוא האחריות ובוודאי במלוא השקיפות והזהירות. שכן אם נתיר מקרים דוגמת זה שאירע כאן, יפחת מספר האנשים שיבקשו לפנות להליך זה ונימצא פוגעים קודם כל בילדים שלא יימצא להם בית.

      

     במקרה שבפניי מדובר במעשה אלטרואיסטי טהור של התובעים שכן בבואם לאמץ את ל. כבר היו להם שני ילדים ביולוגיים. כוונתם הייתה לתת בית חם ודואג לילד נוסף. שום אינטרס אחר לא עמד במועד שבו הגישו את הבקשה לאימוץ ונכנסו לתהליך. גם לא בעת ששוחחו עם עו"ס מעוז על האפשרות של. תתאים ליכולותיהם.

      

     החברה אינה משופעת באנשים מסוג זה שמוכנים לתרום מעצמם. טענת המדינה ובית שבתי לוי כלפי ההורים שהודו שלאחר המפגש עם הילדה אינם משוכנעים כי היו מסוגלים לוותר עליה, כטענה שפוטרת את המדינה ובית שבתי לוי מאחריותה – אינה ראויה ובוודאי שאינה הגונה.

      

     אין אלא להצדיע לתובעת 1 שהסבירה כי ילד אינו חפץ ועל כן לא היה זה אפשרי מבחינתה לחזור בה מהכוונה לאמץ את ל. לאחר שכבר פגשה בה ובוודאי לאחר שכבר שהתה בביתה חצי שנה. באשר למועד שבו נערכה הפגישה עם ד"ר גנליס והאחות שמשי, הרי שלגבי אותו מועד השיבה התובעת 1 כי אינה יכולה לומר בוודאות מה הייתה עושה.

      

     גם עו"ס מעוז העידה כי ייתכן שאם הייתה יודעת על החשד לתסמונת מרפן לא הייתה מציעה לתובעים לפגוש בל. גם ההתנהלות של השירות למען הילד בהמשך כאשר אישר תשלומים חודשיים כאילו ל. נותרה באומנה ולא אומצה כדין, מלמד שהשירות סבר שהתנהלותו לא הייתה ראויה והביאה את התובעים למצב שלא צפו.

      

155. על כן, ראיתי לדחות את הטענה להעדר קשר סיבתי ואני קובעת כי בית שבתי לוי והמדינה אחראים ביחד ולחוד כלפי התובעים.

      

     חלוקת האחריות בין הנתבעים

      

156. בית שבתי לוי והמדינה זורקים זה על זה את האחריות, ככל שטענתם להעדר אחריות בכלל לא תתקבל. כל אחד מהגורמים שלח הודעה לצד ג' כנגד הצד השני ושניהם נסמכים גם על ההסכם שנחתם בשעתו בין בית שבתי לוי למדינה.

      

157. לאור דבריי שלעיל, במישור הדין הנזיקי הרי ששני גופים אלו נושאים באחריות כלפי התובעים ביחד ולחוד בשל אי גילוי העובדה שהחשד לתסמונת מרפן עלה ולא נשלל.

      

158. באשר לטענות שמכוח ההסכם שבין הצדדים, שאליו מתייחסות ההודעות לצד ג', הם מתייחסים לסעיף 9 א. ו – 9 ג. להסכם שזה נוסחם:

      

     "א. המפעיל ינהל את הפנימייה באופן שהחניכים יקבלו בתקופות שהותם בפנימייה חינוך וטיפול לפי צרכיהם האישיים, בצורה ובאפן ההולמים מסגרת פנימיתית לפי ההנחיות, עפ"י החוק.

     ....

     ג. המפעיל מצהיר כי הוא אחראי לחניכים ולביטחונם במשך כל תקופת שהותם בפנימייה והוא יהיה אחראי בלעדית, לכל נזק ו/או פגיעה שיגרמו לחניכים או לכל גורם אחר."

      

     וכן לסעיף 21 ג. שנוסחו:

      

     "מוצהר בזה במפורש, כי המפעיל בלבד אחראי לכל נזק גוף או רכוש ו/או אובדן אשר יגרם לכל אדם או תאגיד לרבות חניכים סגל או כל צד שלישי כתוצאה מקיום, תפעול, ניהול ואחזקת הפנימייה וכל הפעולות הנובעות או הכרוכות בכך. המפעיל מתחייב לשפות מיידית את המשרד בכל תשלום לדמי נזק או פיצויים אשר תשלם או תחוייב לשלם על פי כל דין או פסק דין והמשרד רשאי לחלט לעניין זה או לסעיף קטן ב' לעיל כל ערבות של המפעיל שבידו."

      

159. המדינה טוענת כי מכוח אותו סעיף 9 האחריות לטיפול בל., גם מן הבחינה הרפואית, הייתה מוטלת על בית שבתי לוי. מבחינת המדינה בית שבתי לוי היה החוליה המקשרת בין המידע הרפואי המצוי אצלו לבין השירות למען הילד. עובדה היא שבית שבתי לוי לא העביר מידע אודות חשש לתסמונת מרפן לשירות למען הילד. בהקשר זה טוען ב"כ המדינה כי לא בכדי לא הובאה להעיד עו"ס כרמית מטעם בית שבתי לוי.

      

160. בית שבתי לוי טוען מנגד כי האחריות לל. מרגע שהוצאה מבית הוריה, היא על השירות למען הילד וזאת מכוח הוראת תע"ס 8.41 סעיף 4 (מוצג א' למדינה) שעניינו תפקיד השירות למען הילד לאחר שהוחלט על הגשת בקשה לבית המשפט להכריז על קטין כבר אימוץ.

      

     בית שבתי לוי שולל את ניסיונה של המדינה למצוא, בסעיף 9 להסכם ביניהם, הטלת אחריות של בית שבתי לוי לטיפול הרפואי בקטין ששוהה בו. גם אם נוכח שהותם של הקטינים בפנימייה, הצוות של הפנימייה הוא זה שלוקח אותם לטיפולים רפואיים, לא ניתן ללמוד מכך שהוא אחראי לטיפול הרפואי. האחריות הכוללת לבריאות הקטינים שנמצאים בפנימייה נותרת בידי המדינה.

      

     בית שבתי לוי שולל את הטענה שהעלתה המדינה כי לא היה בידיעתה שתסמונת המרפן לא נשללה. גם אם עו"ס מעוז לא ידעה על קיומו של החשד לתסמונת מרפן אצל ל., הדבר נבע מקצר בתקשורת בין עו"ס מעוז לבין עו"ס דיסקין שבידה היה המידע אך מצאה להשמיט אותו מהתסקיר שערכה והעבירה לעו"ס מעוז.

      

161. לטעמי, יש להבחין במישור זה בין האחריות לטיפול בקטינים המצויים בבית שבתי לוי לבין האחריות למסירת מידע מלא להורים הפוטנציאליים דוגמת התובעים.

      

     איני סבורה שבית שבתי לוי התרשל בטיפול הרפואי עצמו בל.. טענת התובעים שראיתי לקבל עוסקת באי גילוי מידע רפואי רלוונטי על ידי גורמים רלוונטיים בבית שבתי לוי, שהיה אמור להימסר להם.

      

162. מתוך קריאת ההסכם אני סבורה כי כוונתו היא שבית שבתי לוי נדרש לדאוג לצרכים הבריאותיים של הילד שמצוי אצלו, היינו להפנותו לקבלת טיפול רפואי בעת שהוא זקוק לו וכן ללוות אותו למעקבים כמו במכון להתפתחות הילד וכו'. גם אם לא נרשם בפירוש טיפול רפואי הרי שהמונח "טיפול על פי צרכיהם האישיים", שמופיע בסעיף 9 א. להסכם, כולל גם הפניה וליווי לטיפולים רפואיים.

      

     כאמור אין במונח זה כדי לכלול גם העברת מידע רפואי להורים פוטנציאליים. מכאן שההסכם אינו רלוונטי למקרה שבפניי ואין בו כדי לשנות מקביעתי בשאלת האחריות הנזיקית.

      

163. למעלה מן הצורך אציין כי אין בסעיף זה, או בהסכם בכללותו, כדי ללמד שהמדינה התפרקה מכל אחריות. טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שעל פי החוק, האפוטרופוס על אותם קטינים, אשר שוהים בבית שבתי לוי, היא עובדת סוציאלית בשירות למען הילד ולא בית שבתי לוי.

      

164. מכאן שגם את סעיף 21 לאותו הסכם יש לפרש באופן זה. איני סבורה כי ניתן לקבוע שהמדינה פטורה מאחריות כלפי התובעים מכוח האמור בסעיף זה. אף לא ניתן לומר כי במישור היחסים שבינה לבין בית שבתי לוי, יש בסעיף זה כדי להטיל על בית שבתי לוי אחריות גם על החלק שנמצא באחריות המדינה כאפוטרופה של ל. באותה תקופה.

      

165. בבואי לשקול את מידת האחריות של כל אחד מגורמים אלו אני סבורה כי אחריות גדולה יותר רובצת על המדינה. זאת בהיותה הגורם האחראי על פי חוק, להסדיר אימוץ בישראל. ודי לי אם אפנה לסעיף 5 ג. לתע"ס 8.41, שהוגש על ידי המדינה, שקובע כך:

      

     "נמצא שיש להעביר את הילד למקום חסוי בהסכמת ההורים או לפי החלטת ביניים של בית המשפט, יועבר הילד למקום שיקבע השרות למען הילד. בתקופה זאת יהיה השרות אחראי לשלומו הפיזי והנפשי, למפגש עם ההורים, כפי שיקבע ע"י בית המשפט ולדווח שוטף למחלקה על שלומו ועל מצב הדיונים בבית המשפט וכמובן על החלטתו..." (ההדגשה שלי – ח.ו.ו.).

      

     בוודאי שהשירות למען הילד אחראי כלפי ההורים הפוטנציאליים כפי שפורט לעיל.

      

166. מנגד כפי שכבר ציינתי לא ניתן להתעלם מהאופן הרשלני שבו הוצג המידע הרפואי בעניינה של ל. על ידי הגורמים בבית שבתי לוי, היינו ד"ר גנליס והאחות שמשי.

      

      

167. בבואי לקבוע את חלוקת האחריות ראיתי להעמידה באופן שבית שבתי לוי נושא ב – 25% ואילו המדינה ב – 75% אחריות.

      

     ההודעה לצג ג' ששלח בית שבתי לוי לד"ר גנליס והראל

      

168. בית שבתי לוי שלח הודעה לצד ג' לד"ר גנליס ולמבטחת שלו בביטוח אחריות מקצועית, בטענה כי עליה להכיר בכיסוי ביטוחי למקרה. זאת מאחר והטיפול בל. נעשה במסגרת היותה מבוטחת בקופת חולים כללית ובהיותו רופא של הכללית. לטענתו גם אם לא הייתה ל. מבוטחת בכללית, יש מקום להכיר בכיסוי ביטוחי שכן על פי הפוליסה היא חלה גם על פרקטיקה פרטית שעושים הרופאים המבוטחים. אין זה מעלה או מוריד שהשירות הרפואי לל. נעשה במסגרת בית שבתי לוי.

      

169. כנגד ד"ר גנליס טוען בית שבתי לוי כי ערך סיכום רפואי לא נכון ומסר לתובעים מידע לא נכון או מטעה.

      

170. ד"ר גנליס טען כי לא הייתה כל התרשלות במעשיו כפי שפורט לעיל. בכל הנוגע להודעה לצד ג' אישר כי שימש כרופא ילדים בשירות בית שבתי לוי מכוח הסכם ביניהם וקיבל על כך שכר קבוע.

      

171. באשר לטענה של בית שבתי לוי כנגד ד"ר גנליס במסגרת ההודעה לצד ג' הרי שמשקבעתי כי ד"ר גנליס ביצע את תפקידו תחת הכובע של בית שבתי לוי, כרופא של הפנימייה, אין מקום להכיר בחבות שלו כצד ג' של בית שבתי לוי.

      

172. כפי שעלה מהראיות בית שבתי לוי למעשה העסיקה את ד"ר גנליס כרופא מטעמה ושילמה לו שכר בגין עבודתו. בהסכם אין התייחסות לפגישות עם הורים פוטנציאליים ולכן מדובר היה בנוהג שנוצר לבקשת בית שבתי לוי. לכן, בית שבתי לוי חבה מכוח אחריותה השילוחית למחדליו של ד"ר גנליס ואין מקום להודעה לצד ג' כלפיו בשל אחריות ישירה.

      

173. לאור קביעתי זו הרי שאין מקום להודעה לצד ג' שנשלחה להראל והודעה זו נדחית ואיתה נדחית גם ההודעה לצד ד' ששלחה הראל כנגד כלל.

      

     הנזק

      

174. שני הצדדים תמכו טענותיהם גם בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעמם. המומחים היו חלוקים בחוות הדעת באשר למידת הנכות ממנה סובלת ל. בעת בדיקתם ובעיקר באשר לסיכונים להתדרדרות במצבה בעתיד.

      

     טענות התובעים

      

175. כזכור מדובר בתביעת ההורים המאמצים על הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מגילוי העובדה כי ל. סובלת מתסמונת מרפן. תביעתם היא לכיסוי הוצאותיהם בגין עשרות טיפולים, הניתוח והאשפוז בבתי החולים ובמרפאות בהם טופלה ל. לאורך השנים.

      

     הם ציינו כי מאחר והם התגוררו בקיבוץ בנגב, כל הגעה לטיפול במרכז הארץ כרוכה בנסיעה ארוכה על כל המשתמע מכך. בסיכומיה מפרטת ב"כ התובעים את הטיפולים הרפואיים של. נדרשה להם במהלך השנים 2007-2008 שמגיעים בממוצע ל – 10 טיפולים בשנה. חלקם כרוכים היו בשהייה באזור המרכז כולל לינה. גם בהמשך נדרשו לטיפולים באזור המרכז לרבות בעת ניתוח נוסף שעברה ל. בעינה בשנת 2011.

      

     ל. תזקק לטיפולים כאלה כל חייה והתובעים כהוריה יידרשו לעמוד לצידה ולתמוך בה פיזית, נפשית וכלכלית. בהקשר זה הם מציינים כי בשל היותה של ל. סובלת מתסמונת מרפן סרבו חברות ביטוח לבטח אותה בפוליסת בריאות או סיעוד.

      

176. לטענתם בשל הצורך להתקרב למרכז הארץ לצורך הטיפולים בל. והזמן שהיו צריכים להקדיש לטיפול בה, נאלצו לעזוב בסוף יולי 2008 את הקיבוץ ועברו לגור בערד. כתוצאה מכך סבלו פגיעה כלכלית. הם מבקשים פיצוי בגין הצורך במתן טיפול וסיעוד לל. ובגין הפסדי השתכרות שנגרמו להם בשל כך.

      

177. לצד ההוצאות סבלו התובעים מקושי נפשי וחרדה בשל הידיעה כי בתם לוקה בתסמונת קשה שעלולה לגרום לתחלואה קשה, סבל ומוות פתאומי. הדבר הביא למתח במשפחה ובזוגיות והצריך פנייה לטיפול זוגי שהיה כרוך בהוצאה כספית.

      

     הם תובעים פיצוי בגין כאב וסבל ועגמת נפש שנגרמו להם כתוצאה ממחדלי הנתבעים וכן פיצוי בגין הפרת החוזה שנחתם בינם לבין המדינה.

      

178. את שיעור הפיצוי בגין הפסדי השתכרות הם תומכים בחוות דעת רו"ח ליטל נאור ועל פיה נזקיהם הכלכליים כתוצאה מעזיבת הקיבוץ עומדים על למעלה מ – 3,225,000 ₪.

      

179. כמו כן הם תובעים פיצויים עונשיים בשל הרשלנות הפושעת שבה נהגו הנתבעים כלפיהם.

      

     טענות הנתבעים

      

180. מצבה העדכני של ל. מלמד כי אינה סובלת מפגיעה לבבית זולת הרחבה לא משמעותית של האאורטה. היא אינה תסמינית והסיכוי שתידרש בעתיד לניתוח לתיקון האאורטה הוא קלוש. מכאן של. אינה סובלת מנכות תפקודית, זולת הצורך להימנע מפעילות ספורטיבית מקצוענית. זאת לאחר ניתוח של עדויות המומחים הרפואיים. מגבלה לעסוק בספורט מקצועני אין בה כדי לפגוע בכושר ההשתכרות של ל.

      

181. מאחר והתביעה היא תביעת ההורים, הרי שבהגיע ל. לגיל בגרות ממילא אין פגיעה בכושר השתכרותה של ל. מהווה עילה לפיצוי לתובעים.

      

182. באשר לטענה להפסדי השתכרות לתובעים עצמם, הרי שעלה בראיות כי גם עובר להגעתה של ל. לקיבוץ, שיעור ההשתכרות של התובעת 1 לא היה גבוה והיא לא הייתה עקבית בעבודותיה לרבות אלה שביצעה בקיבוץ. התובע 2 שימש לאורך כל תקופת מגוריהם בקיבוץ כרכז שירותים ואחזקה.

      

     עוד עלה כי הקיבוץ לא קיבל בעין יפה את שיעור ההשתכרות הנמוך של התובעת 1 ולא מימן לה את הלימודים שהיא ביקשה לצאת אליהם בסמוך לאחר של. הגיעה אליהם.

      

     לא הוצג כל מסמך מהקיבוץ שילמד כי עלתה בעיה שנגעה לטיפול בל.. כל שהוצג הוא מסמך של הקיבוץ שעוסק בכך שהתובעת 1 אינה מתפרנסת כמצופה ממנה בקיבוץ.

      

     מתוך עדותה של התובעת 1 ומתוך סיכום השיחה עם עו"ס מעוז (נספח יב' לתצהיר מעוז) עלה כי גם לבנם הביולוגי לא היה טוב בקיבוץ מאחר ולא היו ילדים בגילו וגם זו הייתה סיבה לעזיבת הקיבוץ.

      

     גם העובדה שהתובעים בחרו לעבור לעיר ערד אינה מתיישבת עם טענתם כי בשל הצורך בטיפול בל. נדרשו להתקרב למרכז הארץ. טענה זו נסתרת גם על ידי העובדה שבשלב כלשהו לאחר עזיבתם את הקיבוץ, העתיקו התובעים עם ילדיהם לרבות ל. את מושבם לפנמה בניסיון לפתור את מצוקתם הכלכלית.

      

183. אין לקבל את חוות הדעת החשבונאית מטעם התובעים של רו"ח ליאת נאור שכן היא מתעלמת מנתונים שמאפיינים חיי קיבוץ. בין היתר היא מתעלמת מכך שתקציב החברים תלוי בהכנסות הקיבוץ שיכולות להשתנות משנה לשנה. היא מתעלמת מכך ששירותים מסוימים לא מופיעים בתקציב שכן הם ניתנים על ידי הקיבוץ ללא עלות לחברים. כך גם כללה הכנסות מקצבאות הגם שאלה משולמות לקיבוץ ולא לתובעים עצמם. הוא הדין באשר לחישוב הפסדיהם לאחר מכן לרבות חישוב אובדן זכויות פנסיוניות. הם מפנים לחוות הדעת החשבונאית מטעמם שנערכה על ידי רו"ח שי ונה.

      

184. מכאן שיש לקבוע כי לא הוכח כל קשר בין עזיבתם של התובעים את הקיבוץ לצורך בטיפול בל. ולא הוכח כי בשל כך נגרמו לתובעים הפסדים כלכליים.

      

185. באשר לטענה להוצאות מוגברות לצורך טיפולים רפואיים – טוענת ב"כ בית שבתי לוי כי עיון ברשומות הרפואיות מלמד שעיקר הטיפולים להם נדרשו התובעים ללוות את ל. עד מועד עזיבתם את הקיבוץ, היה קשור בדיסלוקציה בעדשות – ממצא שהיה ידוע להם טרם קבלת ל. לביתם.

      

186. מכל מקום מרבית הקבלות שצורפו על ידי התובעים רלוונטיות לטיפולים בעינייה של ל. והתובעים לא זכאים לפיצוי בגינן. היא מציעה להעמיד את הפיצוי על סך 2,000 ₪.

      

187. באשר לטענה כי הצורך בעזיבת הקיבוץ הביא למשבר בזוגיות שהצריך טיפולים נפשיים הרי שלא הובאה כל חוות דעת בתחום הנפשי ואף לא רשומות רפואיות או קבלות בעניין.

      

188. באשר לטענה לכאב וסבל – עצם אימוצה של ל. על ידי התובעים לא הביא להם כאב וסבל, נהפוך הוא. כך על פי עדותם. גם מצבה של ל. הינו טוב ולכן אין זה ראוי לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

      

189. לחילופין, הרי שיש לפסוק סכום נמוך באופן משמעותי ממה שנפסק לניזוקים שנכותם הפיזית הקשה מלווה אותם לכל אורך חייהם. יש להעמיד את הפיצוי על 50,000 ₪ לכל אחד מהתובעים לכל היותר.

      

190. באשר לפיצויים העונשיים שנתבעו – טוענת ב"כ בית שבתי לוי כי התובעים לא שילמו תוספת אגרה לצורך קבלת פיצוי כאמור שאינו קשור באופן ישיר לנזק הגוף. מכאן שאין מקום לפסוק כל פיצוי נוסף כאמור. מכל מקום מדובר בפיצוי שנפסק באופן חריג ורק במקרים מקוממים במיוחד.

      

191. ניכויים - מכל סכום שייפסק לתובעים יש לנכות את התשלומים המיוחדים ששילמה להם המדינה בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהוגשה.

      

192. המדינה הצטרפה לטענות בעניין הנזק שנטענו על ידי בית שבתי לוי ושבה על הצורך בניכוי הסכומים שהתובעים קיבלו מהמדינה שעומדים על כ – 750,000 ₪.

      

     דיון

      

     הפסדים כלכליים לתובעים

      

193. מעדותה של התובעת 1 התרשמתי כי היא התקשתה למצוא מסגרת מסודרת לעבודה לאורך שנים, גם עובר למעבר לקיבוץ ועובר לתהליך האימוץ. אין בידה כל מקצוע והיא חיפשה בעיקר תעסוקות שיביאו לידי ביטוי את תפיסות עולמה. כך היה בעת שהחלה לעבוד בבית הספר הדמוקרטי באילת וכך היה בעת שהחלה לעסוק בבניית בתים בבוץ. לאחר שהתובעים הגיעו לקיבוץ עבדה התובעת 1 כמטפלת בשכבות גיל שונות. משום מה לא הייתה נכונה להמשיך בעבודה זו, אם בשל הרצון לצאת ללימודים ואם בשל סיבות אחרות. במבחן התוצאה שיעור השתכרותה בקיבוץ היה נמוך.

      

194. כפי שעלה מתוך עדותו של מר י.צ מהקיבוץ, שהובא להעיד מטעמם של התובעים, הקיבוץ לא היה שבע רצון מן העובדה שהתובעת 1 לא מכניסה לקיבוץ משכורת סבירה יחסית לחברי קיבוץ אחרים. כך גם עלה מעדותו של התובע 2 שהודה שהייתה מחלוקת בעניין זה עם הקיבוץ.

      

195. לצד נתון זה ביקשה התובעת 1 לצאת ללימודים בטרם הגיעה תורה בקיבוץ ועל כן נדרשה לממן את הלימודים בעצמה. כך גם ביקשו התובעים להרחיב את ביתם ויצרו חוב בקיבוץ.

      

196. גם לא ניתן להתעלם מן העובדה שגם לאחר עזיבתם את הקיבוץ לא מצאה התובעת 1 עבודה קבועה שהתמידה בה וחרף העובדה שלתובע 2 הייתה עבודה קבועה ובשכר סביר, בחרו לצאת להרפתקה בפנמה שאף היא על פניה לא מצביעה על עסק מסודר שעשוי להיות מכניס במיוחד (ניסיון למכור "בנדנות" לתיירים בכפר דייגים – כפי שעלה מהעדות).

      

197. אין בידי לקבל את הטענה כי התובעים נאלצו לעזוב את הקיבוץ בשל ריבוי הטיפולים של ל.. אמנם בתחילה נדרשו התובעים למספר רב יותר של טיפולים בשנה, אך לא מצאתי כל עדות או מסמך שילמדו על כך שהקיבוץ לא ראה זאת בעין יפה. יש להניח שאם הייתה התובעת 1 עובדת בעבודה מסודרת מכניסה, לא הייתה כל מניעה לאשר לה את אותן נסיעות למרכז הארץ. שהרי הקיבוץ לא התנגד לאימוצה של ל. על ידי התובעים.

      

198. משבאתי למסקנתי זו אין לי צורך לדון בחוות הדעת החשבונאיות שהוגשו על ידי הצדדים. לטעמי חוות דעתה של רו"ח נאור נשענת על עדנים לא מדויקים ולא מביאה בחשבון את היותו של הקיבוץ קיבוץ שיתופי על כל המשתמע מכך.

      

199. ואם הגעתי לידי מסקנה כי לא היה זה הצורך בליווי של ל. לטיפולים שגרם לעזיבת הקיבוץ, הרי שלא ניתן לדבר על הפסדים כלכליים ואין מקום לפיצוי בגינם.

      

     הוצאות רפואיות ואחרות

      

200. אין חולק כי בשנתיים הראשונות נדרשו התובעים להגיע עם ל. לטיפולים ומעקבים שונים במרכז הארץ ובאילת בתדירות גבוהה. חלקם של המעקבים נבע מהדיסלוקציה בעדשות העיניים שהייתה ידועה להם עוד עובר לפגישתם הראשונה עם ל. וחלקם נבע מגילוי תסמונת מרפן שנעשה על ידי הקרדיולוג בבי"ח יוספטל.

      

201. עד לאימוצה הרשמי של ל. ממילא קיבלו התובעים תשלום כמשפחה אומנת שהיה בו כדי לממן גם את ההוצאות הרפואיות שלה. זאת בעיקר כאשר את הוצאות המחייה של ל. השוטפות מימן הקיבוץ.

      

202. אכן בשל ריחוק המגורים של התובעים מן המרכז, נדרשו לא אחת להיוותר במרכז הארץ מספר ימים וסבלו הוצאות של אוכל לינה וכו', לצד הוצאות הנסיעה והפסד ימי עבודה. בכל הנוגע להוצאות שנדרשו להם בשל המעקבים במרפאת מרפן, חייבים הנתבעים בפיצוי.

      

203. אלא, שלא ניתן להתעלם מן העובדה שגם לאחר אימוצה הפורמלי של ל. על ידי התובעים, המשיך השירות למען הילד להעביר להם מידי חודש סך של כ – 4,500 ₪ וזאת עד הגיעה של ל. לגיל 18. משמע, תשלומים אלו יש בהם בוודאי לכסות כל הוצאה בגין נסיעה לטיפול רפואי על הנלווים לו ואפילו את ימי החופש שנדרשו לתובעת 1 בשל כך. יש לשים לב שלאחר כשנתיים מיום של. עברה לחזקת התובעים, התמעטו הביקורות והטיפולים והם נעשו מספר מועט של פעמים בשנה.

      

204. אין בידי לקבל את טענת התובעים כי בעקבות גילוי העובדה כי ל. סובלת מתסמונת מרפן, עלו חייהם הזוגיים על שרטון והם נדרשו לטיפולים זוגיים. לטעמי לא זו הייתה העילה לכך אלא חוסר היכולת של התובעת 1 למצוא את עצמה כמבוגר מתפרנס כפי שכנראה צופה ממנה. דבר זה הביא אותם לקשיים שונים והוא זה שאולי יצר מתח ביניהם. מכל מקום לא הובאה כל הוכחה על הטיפולים שנדרשו לתובעים ולא על עלותם.

      

205. לסיכומה של נקודה זו הרי שעלות ההוצאות הרפואיות, הפסדי שכר, עלות השהיה במרכז הארץ והנסיעות, מתקזזת עם הסכומים ששולמו כל השנים ומשתלמים לתובעים על ידי השירות למען הילד.

      

     כאב וסבל

      

206. מקובלת עלי עדותה של התובעת 1 כי גילוי העובדה של. סובלת מתסמונת מרפן הביא איתו קושי נפשי, מתח וחרדה האם תוכל לטפל בל. כנדרש.

      

207. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי בשלב שבו התגלתה התסמונת טרם הושלם תהליך האימוץ ועל כן ניתן היה להשיב את ל. לבית שבתי לוי. פתחתי את פסק דיני בציון העובדה כי התובעים פנו לאימוץ מתוך כוונות אלטרואיסטיות טהורות. מדובר באנשים שמבקשים לעשות טוב לעולם. צודקת התובעת 1 כשהיא אומרת בעדותה כי ילדים אינם חפץ שניתן להשיב. מדובר בנפש של ילדה שגם כך גורלה לא שפר עליה בתחילת הדרך. התובעת 1 הייתה מלאת כוונות להשפיע מטובה על ל. כדי לשפר את מצבה הרגשי ולתת לה חיים מאושרים. העובדה שבסופו של יום התגלה כי ל. סובלת מתסמונת שהיא יותר ממגבלה רפואית קלה, כפי שהסכימו בעת הפנייה לאימוץ, לא מביאה אנשים הגונים להשיב ילד כאילו הוא חפץ. טענה זו טוב לה שלא הייתה עולה.

      

208. התובעים אמנם לא כינו את הנזק הלא ממוני שלהם כפגיעה באוטונומיה, אלא כאב וסבל. אך בסופו של יום מדובר באותו נזק לא ממוני של קושי נפשי להתמודד עם המציאות שנכפתה.

      

209. אני סבורה כי לאור קביעתי שהנתבעים אחראים כלפי התובעים ברשלנות, יש מקום לפסיקת פיצוי בראש נזק זה ואני מעמידה אותו על 250,000 ₪.

      

      

      

      

      

     פיצויים עונשיים

      

210. איני סבורה כי זה המקרה לפסיקת פיצוי עונשי. אמנם מצאתי כי התנהלות המדינה לא הייתה נאותה וסבירה והיא התרשלה כלפי התובעים, אך אין מדובר במעשים או מחדלים מקוממים עד כדי שימוש בסעד של פיצוי עונשי. סעד זה שמור למקרים יוצאי דופן במיוחד.

      

     ניכויים

      

211. הנתבעים טוענים כי מכל סכום שייפסק לתובעים יש לנכות את הסכומים ששולמו להם וישולמו להם עד הגיעה של ל. לגיל בגרות.

      

212. ראיתי לקזז את הסכומים ששולמו למול ההוצאות שהיו לתובעים לאורך השנים בשל הצורך בתשלום הוצאות הנסיעות ועלות השהות והליווי של ל. לאותם טיפולים. גם המדינה סברה שזהו פתרון נכון והוגן בנסיבות שבהן לו היה השירות מעביר מידע מלא לעו"ס מעוז וזו הייתה יכולה להעביר מידע מלא לתובעים, ייתכן שלא היה עולה כל צורך בתשלומים כלשהם.

      

213. על כן לא ראיתי לנכות את אותם סכומים.

      

      

     סוף דבר

      

214. אין אלא להעריך את מעשה התובעים שביקשו לאמץ ילד ולתת לו חיים טובים.

      

215. הנתבעים התרשלו כלפי התובעים בהצגת מצג שווא ועל כן חייבים בפיצויים על נזקיהם.

      

     מצאתי לחלק את האחריות ביניהם כך שהמדינה נושאת ב – 75% ובית שבתי לוי ב – 25% מהנזק.

      

     מצאתי לדחות את ההודעות לצד ג' וההודעה לצד ד'.

      

216. חרף קביעתי בשאלת האחריות לא ניתן לקבל את מרבית תביעתם של התובעים לפיצויים מחמת שזו לא הוכחה, כפי שפורט בראשי הנזק השונים.

      

217. הנתבעים ישלמו לתובעים ביחד ולחוד סך של 250,000 ₪ כפיצוי בגין מחדליהם.

      

218. בינם לבין עצמם יישאו בחלוקת האחריות כפי שנקבע לעיל בסעיפים 167 ו - 215.

      

219. לסכום הפיצוי יתווספו הוצאות משפט על פי קבלות. לא מצאתי לאשר את ההוצאה של חוות הדעת החשבונאית שכן היא תמכה בטענה שלא הוכחה.

      

220. לסכום הפיצוי יתווסף גם שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% מסכום הפיצוי.

      

221. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתם ועד התשלום המלא בפועל.

      

222. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

      

     ניתן היום, כ"ט אייר תשפ"א, 11 מאי 2021, בהעדר הצדדים.