הלוי נ' שר הבריאות ואח'

לאחר עיון בטענות הצדדים לא מצאתי מקום להורות על עיכוב עונש ההתליה בן שלוש השנים אשר הוטל על המבקשת;

לפי הנטען ליוותה המבקשת ביום 19.9.19 – כמיילדת, לידת בית במרכז ג'הארה דולה, אותו היא מנהלת (עם בן זוגה ד"ר הלוי אשר רישיון העיסוק שלו כרופא מותלה לנוכח הליכים פליליים ומשמעתיים). האמור היה על אף שלאותו מרכז הוצא צו הפסקה מינהלי על ידי רופאת המחוז ועל אף רצף גורמים המעידים כי מדובר על לידה בסיכון גבוה. כך - היולדת הייתה בהריון "עודף" שכן גיל ההיריון היה 43+2, ליולדת היה עבר מיילדותי של שני ניתוחים קיסריים, לעובר אובחן מום בכליה השמאלית, ליולדת הייתה סוכרת הריונית בהריון השני, העמסת סוכר לא צלחה, מעקב ההיריון היה במרפאה לסיכון גבוה ובביקור במיון מיילדותי בשיבא הומלץ ליולדת ביום 1.8.19 ללדת בניתוח קיסרי.

התינוק נולד בלידת עכוז במשקל 4.290 ג', אפגר בלידה 2 ולאחר חמש דקות 5, עם קשיי נשימה וטונוס ירוד וכן נצפו בלידה מים מקוניאליים. לאחר שהמבקשת ביצעה סקשן והנשמה באמבו במשך 15 דקות, החל התינוק לנשום עם צבע תקין, אך עם טונוס ירוד ומצוקה נשימתית. המבקשת פנתה למד"א רק כחצי שעה לאחר הלידה והתינוק והיולדת פונו לבית חולים לניאדו באמצעות אמבולנס וכאשר מצב היילוד קשה.

על רקע זה, הוגשה כנגד המבקשת קובלנה במסגרתה נטען כי היא גילתה התנהגות שאינה הולמת את מקצוע המיילדות וכן רשלנות חמורה במילוי תפקידה המקצועי. למבקשת ניתנה אפשרות להשמיע טענותיה.

המבקשת הורשעה בהכרעה מיום 14.2.21 ולאחר טענות לעונש, נגזר דינה ביום 7.3.21. זאת ע"י כב' השופט סטרשנוב אשר לו הואצלו סמכויות שר הבריאות לפי סעיף 7(1) לפקודת המיילדות. על המבקשת הושת עונש של התליית רישיונה לשלוש שנים, אשר נכנסה לתוקף ביום 5.4.21.

המבקשת מעלה טענות רבות כנגד הרשעתה. בין השאר היא מעלה טענות כנגד הוראות חוזר מנכ"ל משרד הבריאות שעניינן בלידות בית ואשר נקבע כי היא פעלה בניגוד להן. כך בין השאר נטען, כי מדובר בחוזר המופנה לגורמי הרפואה הציבורית ולא הפרטית; לא מדובר בדבר חקיקה אלא לכל היותר הנחיה מנהלית; אין תקנות בקשר לפקודת המיילדות; החוזר נעדר מעמד נורמטיבי מחייב; המבקשת מצידה פעלה בהתאמה לנייר העמדה של המועצה הלאומית לביו אתיקה (גורם הממליץ למשרד הבריאות ומשרדי הממשלה בתחום האתיקה הרפואית), כאשר היא רשאית להפעיל את שיקול דעתה על אף הנחיות משרד הבריאות. המבקשת טענה עוד כי מדובר בבחירה מושכלת של היולדת, אשר הייתה מתבצעת גם לולא היא הייתה ניצבת במקום כמיילדת ולפיכך לא רק שהיא לא סיכנה את היולדת, אלא נוכחותה אף הצילה את חייו של הילוד. לטענתה, אין איסור לאישה ללדת בחצרי המבקשת ובנוכחותה. המבקשת מעלה עוד טענות באשר לדרך קיום ההליך.

המשיבים מנגד טוענים כי סיכויי העתירה קלושים. מדובר בהליך מנהלי וידועה ההלכה כי לא בנקל יתערב בית משפט בהחלטה מנהלית שהתקבלה על ידי הגורם המוסמך. המבקשת במקרה דנן פעלה בניגוד להוראות חוזר מנהל הרפואה, כאשר מדובר בחוזר שמטרתו לקבוע הנחיות לבעלי מקצוע רפואיים לביצוע לידות בית, תוך איזון בין חופש הבחירה של היולדת לבין הרצון לשמור על בטיחות היולדת והילוד. הלידה במקרה דנן בוצעה בניגוד למספר הוראות באותו חוזר (ר' פירוט החריגות בסעיפים 63-55 לתגובת המשיבים לבקשה למתן צו ביניים). לטענת המשיבים, כפופה המבקשת למדיניות משרד הבריאות ובכלל זה הוראות חוזרים והנחיות של משרד הבריאות. עמדות של המועצה הלאומית לביו אתיקה - הן בבחינת המלצה למשרדי הבריאות בתחום האתיקה הרפואית, אך הם לא מחייבים, שכן משרדי הממשלה שוקלים גם היבטים רוחביים של החלטותיהם, חלוקת משאבים וכיו"ב. אותה מועצה היא לא גורם משפטי ולא גורם רגולטורי. נטען כי התנהלות המבקשת לגופה עלתה כדי רשלנות חמורה והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע, ולא בנקל יתערב בית המשפט בקביעה בעניין מקצועי ממין זה. בהתייחס לטענת המבקשת באשר לפגיעה בפרנסתה, צוין כי הבקשה לא נתמכה בתשתית ראייתית, אלא נאמרה בעלמא ובפני נציב קבילות הציבור למקצועות רפואיים טענה המבקשת כי מעולם היא לא עבדה כמיילדת בשום מקום.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כאמור שאין מקום ליתן את צו הביניים המבוקש:

אומנם אין להקל ראש במשמעות הכלכלית הטבעית הנובעת מהתליית הרישיון לפרנסת המבקשת, אך נראה כי השיקול הכלכלי מתגמד כאשר נשקלת מנגד סכנה לחיי יולדות ויילודים.

סיכויי העתירה אינם גבוהים וזאת בשים לב להלכות הידועות לפיהן לא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטת גוף מקצועי בכלל ובגדר עתירה מנהלית בפרט. אפילו יונח כי החוזר אינו מחייב את המבקשת (ולמען הסר ספק אין בדבריי להוות אמירה שכזאת), מכל מקום - יכול הוא ללמד על סטנדרט מקצועי מצופה ובסופו של יום ניתן לקבוע כי המבקשת התרשלה התרשלות חמורה במילוי תפקידה המקצועי ו/או התנהגה התנהגות שאינה הולמת את המקצוע גם על בסיס עובדות המקרה לגופן. מקובלת עליי עמדת המשיבים, כי האופן בו מציגה המבקשת את חלקה בלידה (כאילו מדובר מצידה רק בהצלת חיים, ביחס למצב נתון) - ספק אם יוכל להתקבל. לא מדובר במיילדת שנקלעה למקום לידה, אלא ביולדת שבחרה לבוא ללדת בחצרי המבקשת (במרכז הלידה שבבעלותה), כאשר המבקשת לא שילחה אותה לדרכה וזאת על אף שהתקיימו נתונים המלמדים על הסכנה הכרוכה בכך וכן על אף שקבלת היולדת הייתה במקום אשר לגביו ניתן צו סגירה (צו אשר ערר שהוגש עליו נדחה).

מקום בו מוערך כי סיכויי העתירה אינם גבוהים, ועת שמתן צו ביניים יאפשר למבקשת להמשיך לבצע לידות בית. זאת לאחר שקיימת כבר קביעה של גורם מקצועי כי היא התרשלה בתפקידה זה בעבר התרשלות חמורה, באופן המעלה סכנה ליולדת ולוולד, נמצא כי אין מקום לעכב את ביצוע גזר הדין בדרך של צו ביניים.

בהקשר זה אפנה גם לפסק הדין שניתן ברע"א 2755/19 ועדה לפי סעיף 44א לפקודת הרופאים ואח' נ' ד"ר אילן הלוי (ניתן ביום 2.5.19), שם לא בוטלה התלייה זמנית של רישיון לחצי שנה, לבן זוגה של המבקשת, במקביל להליכים משמעתיים ועל אף שבגדר הליך פלילי מקביל לא הייתה הגבלה מקבילה על הרישיון. בין השאר, הוזכר שם כי עת מדובר בענישה משמעתית ייחס בית המשפט חשיבות רבה לעמדת גורמי המקצוע.

בהמשך לאמור, הבקשה אפוא נדחית.

המבקשת תשלם הוצאות המשיבים בסך 2,500 ₪.

ניתנה היום, כ"ו ניסן תשפ"א, 08 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.