מדינת-ישראל-נ-שומאן

לפני בקשה לפסילת המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בהתאם לסעיף 46ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה").

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו 6 עבירות של גרימת מוות ברשלנות תוך שימוש ברכב בניגוד לסעיף 64 לפקודת התעבורה, גרימת נזק לאדם ולרכב בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") ונהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף בניגוד לתקנה 36(ג) לתקנות התעבורה.

על-פי כתב האישום בתאריך 4.11.2018 בשעה 2:30 לערך נסע הנאשם במשאית, במסגרת עבודתו בהובלת סחורה, מחיפה ליריחו דרך כביש 90 בנסיעה לכיוון דרום. בשעה 5:29 חלף הנאשם במשאית על פני עקומה בכביש 90 לכיוון שמאל. עם יציאת המשאית מהעקומה, ומסיבה שאינה ידועה למאשימה, על אף שלנאשם היה שדה ראייה של 165 מטרים לפנים עד למקום ההתנגשות וחרף תקינותם של המשאית והנגרר, סטה הנאשם, ללא הסבר סביר, ממסלול נסיעתו שמאלה וחצה את קו ההפרדה הרציף כך שהמשאית נסעה אל תוך הנתיב הנגדי. כתוצאה מסטיית הנאשם ועל מנת להימנע מהתנגשות חזיתית עם המשאית, נהגת ברכב פרטי שנסע בנתיב הנגדי הסיטה את הרכב ימינה ועקפה את המשאית על-ידי נסיעה בשול הימני. באותה עת, ועל מנת לברוח ממסלול התנגשות עם המשאית שנסעה ישירות לעבר רכב הסעות שנסע מאחורי הרכב הפרטי, בלם נהג ההסעות את רכב ההסעות תוך שהוא צופר לנאשם וסטה אל הנתיב הנגדי ממנו הגיע הנאשם. במקביל לכך בלם הנאשם בחוזקה את המשאית וסטה בחוזקה ימינה בחזרה לנתיב נסיעתו כך שרכב ההסעות והמשאית נסעו אחד לכיוון השני. כתוצאה מכך התנגשה המשאית חזיתית בחזיתו הימנית של רכב ההסעות במסלול נסיעת הנאשם, בסמוך לקו ההפרדה (להלן: "התאונה").

כתוצאה מהתאונה מצאו את מותם שישה מנוסעי רכב ההסעות, נוסעים נוספים נפצעו ונזקקו לטיפול רפואי, הנאשם סבל מכאבי ראש וכאבים ברגליים ובכתף, נזק כבד נגרם לרכב ההסעות וכן נגרם נזק למשאית.

רישיונו של הנאשם נפסל מנהלית בתאריך 6.11.2018 למשך 90 ימים והוארך, על-ידי בית המשפט, ב-45 ימים נוספים.

טענות המבקשת

לטענת המבקשת קיימות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום וזאת בהתבסס, בין היתר, על שני סרטונים המתעדים את התאונה, חוות דעת בוחן והודעות עדים ומעורבים נוספים. לטענת המבקשת המשיב שינה את גרסתו בחקירותיו באשר למידת סטיית המשאית לנתיב הנגדי.

לטענת המבקשת מהמשיב נשקפת מסוכנות גבוה מעצם הגשת כתב האישום החמור המייחס לו גרימת מותם של 6 נוסעים ופציעתם של נוסעים נוספים.

המשיב נוהג משנת 2001 ולחובתו 19 הרשעות קודמות לרבות הרשעה בעבירה של סטייה מנתיב. עברו התעבורתי של המשיב מעיד על מסוכנות גבוה והעובדה כי המשיב נוהג על משאית לפרנסתו מגביר את המסוכנות הנשקפת ממנו.

לטענת המבקשת על אף השיהוי הרב בהגשת הבקשה שנבע , בין היתר, מהצורך בהשלמות חקירה ובביצוע שימוע למשיב, יש מקום להיעתר לבקשה וזאת עקב המסוכנות הנשקפת מהמשיב נוכח התאונה החמורה, רשלנותו הגבוהה של המשיב והרשעותיו הקודמות.

לטענתה טענת המשיב בקשר לביטול כתב האישום נוכח פרק הזמן הארוך שעבר עד להגשת כתב האישום דינה להתברר בהליך העיקרי.

טענות המשיב

המבקש חלק על קיומן של ראיות לכאורה. לטענתו, ניתן לראות בסרטון כי נהג המשאית חזר למסלולו לאחר סטייה קלה ואילו נהג רכב ההסעות סטה, בשיקול דעת מוטעה, וגרם לתאונה הקטלנית.

המבקש ציין כי הרכב הפרטי שנסע לפני רכב ההסעות עבר את הדרך בבטחה ללא פגע וכי על נהג ההסעות היה להמשיך בכיוון נסיעתו ולא לסטות שמאלה, דבר שגרם לתאונה. לטענתו ממסקנות הבוחן ומהתמונות שהוגשו עולה, כי מקום המפגש בין המשאית לבין רכב ההסעות היה על קו ההפרדה הרציף ובנתיב נסיעת המשאית, אולם העדויות הקיימות לעניין זה סותרות.

למשיב רישיון נהיגה פלשתינאי משנת 1995 שהומר לרישיון נהיגה ישראל בשנת 2001. לטענתו, עברו התעבורתי של המשיב במיוחד בשים לב לוותק הנהיגה הארוך ועיסוקו כנהג משאית הנוהג מדי יום, אינו מכביד . כמו כן מאז הרשעתו האחרונה חלף זמן רב.

לטענת המבקש, לאחר תום הפסילה המנהלית שהושתה עליו שהוארכה למשך 45 ימים נוספים שב המבקש לנהוג. דהיינו מאז הסתיימה הפסילה נוהג הנאשם במשך כשנתיים. לטענתו, אילו סברה המבקשת כי המשך נהיגתו של המבקש מהווה סיכון , רישיונו לא היה מוחזר לו . המבקש ציין כי מסוכנותו של המשיב פחתה בצורה ניכרת כיון שמשרד הרישוי פסל את כלל דרגות רישיון הנהיגה שלו, לרבות את ההיתר לנהיגה על משאית וכיום הוא רשאי לנהוג ברכב פרטי בדרגת הרישיון B בלבד .

המבקש טען כי השלמת החקירה שבוצעה אינה רלוונטית לעניין המסוכנות הנשקפת ממנו.

אשר לנסיבותיו האישיות טען המבקש כי הוא תושב הרשות הפלשתינאית לשעבר וכיום מתגורר בארץ, אב ל-4 ילדים ומפרנס יחיד של משפחתו באמצעות רישיון הנהיגה שלו.

עיון והחלטה

סעיף 46ב לפקודה קובע:

• "הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק הדין בעניינו.

• בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א) ,ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו , ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור.

• הורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א) ,רשאי הוא לדחות את הפסילה למועד שיקבע".

   

  סעיף 46ב לפקודה מקים חזקת מסוכנות לנהג שהוגש נגדו כתב אישום בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית.

  בבש"פ 6757/09 מזרחי נ' מדינת ישראל מיום 14.9.2009 קבע בית המשפט :

  "הסעיף מקים חזקת מסוכנות לנהג שהיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, ומונע ממנו המשך נהיגה. אולם, אם הוכיח הנהג כי אין בהמשך נהיגתו מסוכנות,רשאי בית המשפט שלא להורות על פסילה (ראו בש"פ 6282/09 תראווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת חיות) והאזכורים דשם). מלשון החוק משתמע, כי די בהגשת כתב אישום כדי להורות על פסילה כאמור, כך גם עולה מדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 79) (פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם), התשס"ז-2007), מאת ח"כ גלעד ארדן הצעות חוק הכנסת, תשס"ז, 40, שם נאמר: "בהתאם להצעת החוק, יפסול בית המשפט באופן אוטומטי נהג כאמור שהוחלט להעמידו לדין, מהחזיק ברישיון נהיגה, והפסילה תהיה עד תום ההליכים המשפטיים" (ההדגשה הוספה-א"ר). קרי, הגשת כתב האישום היא היוצרת את חזקת המסוכנות, מתוך הנחת המחוקק כי כתב אישום מבוסס על ראיות לכאורה שנשקלו בידי התביעה, ואין הכרח בשלב זה של ההליך המשפטי לדון בראיות לכאורה העומדות נגד הנאשם,אלא משביקש הנאשם לשכנע בקשר להן, כי אין בנהיגתו סכנה לציבור. בכך שונה הדבר מהוראת סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, המצריכה היווכחות בית המשפט "שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה" מתחילה. עינינו הרואות, כי בעוד בחוק המעצרים הנטל לענין הראיות לכאורה, וכן לעניין עילות המעצר, הוא על המדינה, אלא אם כן –לעניין העילות – נתקיימו חזקות סטטוטוריות (סעיף 21(א)(1)(ג)),בנידון דידן חזקת הסכנה לציבור קיימת מכוח עצם כתב האישום."

  וכדברי ביהמ"ש על מטרת המחוקק בב"ש 1173/07 מיום 25.11.07:

  "לדעתנו, התיקון ביקש לומר ברורות כי מי שנטל חיים מן הראוי שלא ינהג עד שיסתיים הדיון בעניינו, נקודה.

  בקביעה זו מעביר המחוקק מסר ברור וחד משמעי כי במסגרת המאבק בתאונות הדרכים אין מנוס מאמצעים קיצוניים. על אף שברור כי חזקת החפות חלה לגבי כל אדם קובע כאן המחוקק במפורש חריג בדמות חזקה שניתנת לסתירה רק במקרים יוצאי דופן.

  אין ספק כי מדובר בשינוי, אך אין זה שונה בהרבה מהמקובל. בפקודת התעבורה ישנם פעמים רבות שרישיונו של נהג נפסל קודם למשפט על ידי קצין משטרה, רשות הרישוי, ו/או בית המשפט. אלא שמדובר כאן בפגיעה מידתית שזכותו של המחוקק לקובעה.

  המצב הקודם היה שעקרונית יכל נאשם לנהוג עד שייגזר דינו. אלא שדומה שדעת הציבור רחוקה הייתה מלהיות נוחה ממצב שכזה. קרי, מצב שבו נהג שהרג את הנפש בתאונה קטלנית ואף הוגש נגדו כתב אישום, ממשיך לנהוג במשך שנים עד תום המשפט כאילו לא קרה דבר. עצם העובדה שתופעה כזו תיתכן, התפרשה בעיני הציבור כהוכחה לבעייתיות במערכת המשפט והדברים ברורים. אשר לכן, לדעתנו התיקון היה מבורך ורצוי."

  עצם הגשת כתב אישום המייחס למשיב עבירה של גרימת תאונת דרכים בה נהרג אדם מקימה את חזקת מסוכנות. יש להידרש לקיומן של ראיות לכאורה רק לצורך בחינת המסוכנות הנשקפת מהמשיב ועל הנאשם רובץ הנטל להפריך חזקה זו [ראו גם בפ"ת 10139-05-11 מדינת ישראל נ' חיים אליהו ברעם מיום 4.4.12].

  האם עלה בידי המבקש להפריך את חזקת המסוכנות

  האם הראיות הלכאוריות מפריכות את חזקת  המסוכנות

  לטענת המשיב האחריות לתאונה מוטלת על נהג רכב ההסעות שסטה לכיוונו והתנגש בו בנתיבו על קו ההפרדה הרצוף.

  התאונה מתועדת בשני סרטונים. סרטון אחד צולם במצלמה הממוקמת בצומת פצאל והוא מתעד את התרחשות התאונה מכיוון הנסיעה של רכב ההסעות והסרטון השני צולם במצלמת המשאית בה נסע המשיב והוא מתעד את התאונה מהכיוון הנגדי.

  הכביש בו התרחשה התאונה הוא כביש בעל שני נתיבי נסיעה, אחד לכל כיוון, ביניהם מפריד קו הפרדה רצוף כפול ובאזור התאונה קיים עיקול.

  ניתן לראות בסרטון את המשאית סוטה סטייה חדה שמאלה לכיוון הנגדי תוך שהיא חוצה את קו ההפרדה הרצוף.

  רכב פרטי שנסע בנתיב הנגדי לפני רכב ההסעות הצליח לחלוף על פני המשאית ולא התנגש בה ואילו רכב ההסעות, שבתגובה לסטיית המשאית סטה שמאלה לכיוון המשאית, התנגש במשאית.

  ברכב הפרטי נסעה גב' אירנה קים. על פי הגרסה שמסרה במשטרה היא ראתה את המשאית סוטה לכיוונה והיה די צפוי שהולכת להיות תאונה. היא חשבה שתספיק לעבור וראתה במראה את ההתנגשות בין רכב ההסעות למשאית שהייתה באמצע הכביש (שו' 4-6 בהודאה).

  בהודאתו במשטרה מיום 6.11.18 אמר המשיב כי הוא מכיר את מסלול הנסיעה טוב מאוד, כי הוא עובד כל הזמן בכביש הזה וכי מדובר בכביש מסוכן ובסיבוב מסוכן .

  בדו"ח הבוחן קבע הבוחן, כי הגורם לתאונה הוא התנהגות נהג המשאית שסטה לכיוון הנגדי. הבוחן קבע כי על פי הממצאים בזירה מקום האימפקט בין כלי הרכב הוא על קו ההפרדה ובנתיב נסיעת המשאית ולו לא היה המשיב סוטה עם רכבו כלי הרכב היו עוברים זה על פני זה והתאונה הייתה נמנעת.

  כאשר מדובר בנהג ברכב כבד הסיכון לעוברי הדרך עולה פי עשרות מונים, הן בשל המסוכנות מפני גודלו של הרכב, והאחריות לשלום הנוסעים ברכב והן בשל שהייתו הרבה על הכביש והמסוכנות לעוברי הדרך (ראו בפ"ת 437-09-12 מדינת ישראל נ' אבו רמילה מיום 13.9.12).

  המשיב שנהג במשאית, שהינו כלי רכב כבד ומסוכן כשלעצמו, ידע היטב כי מדובר בכביש מסוכן ובעיקול מסוכן וחרף זאת נהג בעיקול באופן שגרם לו לאיבוד שליטה ברכב ולסטייה חדה ומסוכנת לנתיב הנגדי שגרמה בסופו של דבר לתאונה הקטלנית. אני סבורה כי קיימות בתיק ראיות לכאורה המעידות על רשלנותו משמעותית של המשיב אשר היא זו שגרמה למותם ולפציעתם של המעורבים.

  לפיכך אני קובעת כי, נסיבות התרחשות התאונה כפי שעולה מהראיות מעידות על מסוכנות המשיב.

   עברו התעבורתי של המבקש

  על-פי תדפיס המידע התעבורתי, המשיב נוהג משנת 2011 ולחובתו 19 עבירות תעבורה קודמות אחרונה מחודש ינואר 2019.

  גיליון ההרשעות מלמד כי אין זו התאונה הראשונה בה היה מעורב המשיב. בשנת 2012 הורשע המשיב בגרימת תאונת דרכים בעבירות של נהיגה בקלות ראש, התנהגות הגורמת נזק ואי ציות לתמרור 302 ובשנת 2014 הורשע המשיב בגרימת תאונת דרכים בעבירות של נהיגה בקלות ראש, התנהגות הגורמת נזק ואי ציות לתמרור 301. הרשעתו האחרונה של המשיב היא משנת 2019 בעבירה של סטייה מנתיב נסיעה שהינה אותה עבירה שהובילה לתאונה במקרה זה.

  גם אם מדובר במשיב בעל עבר תעבורתי דל אין הדבר מפריך כשלעצמו את מסוכנותו (פ"ת 5234-04-14 מדינת ישראל נ' איכנבוים מיום 27.5.14 ).

  אמנם מאז התאונה לא הורשע המשיב בעבירות תעבורה ואין לחובתו הליכים תלויים ועומדים זולת הליך זה אולם עברו התעבורתי אינו מקל ומעורבותו החוזרת בתאונות דרכים מעידה על מסוכנות.

  שיהוי בהגשת הבקשה

  בהתאם להלכה, כאשר מתבקשת פסילת רישיונו של אדם יש להגיש את כתב האישום בעניינו בטרם סיומה של תקופת הפסילה המנהלית (בש"פ 6298/00 אברג'יל נ' מדינת ישראל מיום 14.9.2000; בש"פ 6248/07 סוויסה נ' מדינת ישראל מיום 26.7.2007; בש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל מיום 29.10.2007).

  שיהוי בין מועד ביצוע העבירה המיוחסת למשיב או ממועד סיום הפסילה המנהלית לבין הגשת בקשת הפסילה יכולה ללמד על מידת המסוכנות הנשקפת ממשיב, הנאשם בגרימת תאונת דרכים קטלנית. שיהוי זה יכול, לעתים, להעיד על היעדר מסוכנות, שכן בהתאם לפסיקתו של בית המשפט העליון בבש"פ 7726/02 חסיין נ' מדינת ישראל מיום 13.9.2002, "....ככל שחולף הזמן בלא שהוגש כתב אישום, מתעצמת החזקה שאין המשטרה והפרקליטות צופות סיכון מנהיגתו של הנהג אשר היה מעורב בתאונה".

  בבש"פ 2327/08 דוד ליפשיץ נ' מדינת ישראל מיום 23.3.2008, אליו הפנה המבקש בטיעוניו, מדובר בעורר לו יוחסו עבירות של גרימת מוות ברשלנות, חבלה חמורה וגרימת נזק לרכוש. העורר סטה בפתאומיות לנתיב הנגדי ובניסיון להשיב את הרכב למסלול פגע במעקה הבטיחות, נהדף לנתיב הנגדי והתנגש ברכב שנסע בנתיב הנגדי. כתוצאה מהתאונה נהרגו שני נוסעים בכלי הרכב ונפצעו 5 נוסעים נוספים. לחובת העורר 54 הרשעות קודמות בתעבורה במהלך ותק נהיגה של כ-40 שנים והבקשה לפסילת רישיונו הוגשה בשיהוי של כשנתיים. במהלך תקופה זו נהג העורר מבלי שיוחסו לו עבירות תעבורה. בית המשפט העליון קיבל את הערר וקבע כי אין להתעלם מהשיהוי הכבד בהגשת הבקשה לפסילתו של העורר כאשר בפרק זמן של שנה ו-9 חודשים בו נהג העורר לא נרשמו לחובתו עבירות תעבורה ובכך יש להטות את הכף לטובתו.

  בבש"פ 6298/00 אברג'יל נ' מדינת ישראל מיום 14.9.2000 מדובר בנהג רכב מסחרי בעל ותק נהיגה של 20 שנים שהיה מעורב בתאונת דרכים בה קופחו חייה של הולכת רגל. בקשת הפסילה הוגשה בשיהוי של 7 חודשים. בית המשפט העליון קבע כי על מסוכנותו של העורר ניתן ללמוד הן מעברו התעבורתי והן מנסיבות האירוע וכי במקרה זה רשלנותו בדרגה שאינה מבוטלת. עם זאת נקבע כי לשיהוי בהשלמת החקירה והגשת כתב אישום חשיבות רבה בבחינת הבקשה לפסילת רישיון נהיגה וכי על מנת שבית המשפט ייעתר לבקשה זו יש להרים את הנטל ולשכנע את בית המשפט שלשיהוי הייתה הצדקה מיוחדת, דבר שאינו מתקיים במקרה זה.

  עם זאת נקבע כי שיהוי, כשלעצמו, אינו חזות הכל (בש"פ 6282/09 תראווה נ' מדינת ישראל מיום 18.8.2009, בש"פ 2653/99 זיאד נ' מדינת ישראל מיום 29.4.1999). בקבלת בקשה לפסילה עד תום ההליכים המוגשת בשיהוי, מוטל על המבקשת הנטל להוכיח כי לשיהוי בהגשת הבקשה הייתה, בנסיבות העניין, הצדקה מיוחדת וכי מסוכנותו של המשיב גדולה עד כדי הכרעת כף המאזניים באיזון השיקולים (בש"פ 9437/11 איאד אבו סלוטה נ' מדינת ישראל מיום 29.1.2012).

  פסילתו של המשיב הסתיימה בחודש מרץ בשנת 2019 דהיינו לפני כשנתיים. מדובר בשיהוי ניכר ביותר. איני סבורה כי הנימוקים אותם פרטה המבקשת ובכלל זה, הצורך בביצוע השלמות חקירה ובביצוע שימוע מצדיקים השיהוי הארוך. המבקשת לא פרטה בבקשתה מהן השלמות החקירה שבוצעו ומה מנע ביצוען במועד מוקדם יותר המצדיק את השיהוי הארוך, במיוחד לאור העובדה שמדובר בתאונה המתועדת בצורה ברורה בשני סרטונים.

  מדובר בתאונה שתוצאותיה קשות. לו סברה המשיבה כי מהמשיב נשקפת מסוכנות הייתה שוקדת על הגשת כתב אישום בפרק זמן קצר יותר.

  אייני סבורה כי המבקשת הוכיחה כי הייתה הצדקה מיוחדת לשיהוי בהגשת הבקשה וכי מסוכנותו של המשיב גדלה באופן המצדיק פסילת רישיונו לאחר פרק זמן כה ארוך.

  הרשעתו האחרונה של המשיב הינה משנת 2019 בגין עבירה שביצע בשנת 2017. מאז ובפרק הזמן הארוך מאז הושב למשיב רישיונו לא נרשמו לחובתו הרשעות ואף אין לחובתו תיקים תלויים ועומדים. כמו כן נפסל המשיב מלנהוג ברכב מסוג משאית.

  בנסיבות אלה אני קובעת השיהוי הכבד בו הוגשה הבקשה, העדר הרשעות חדשות והעובדה כי הנאשם אינו רשאי לנהוג עוד במשאית, מטות את הכף לטובת המשיב ויש בהם כדי לסתור את חזקת המסוכנות של המשיב.

  המשיב טען במסגרת טיעוניו כי יש לבטל את כתב האישום בשל היעדר אישור היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום בשיהוי. עניין זה דינו להתברר במסגרת התיק העיקרי.

  לאור האמור הבקשה נדחית.

  זכות ערר כחוק.

  ניתנה היום, ט"ו שבט תשפ"א, 28 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.